פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי

'אני אמו של אדם לנזה' - על יכולותיה ומגבלותיה של הפסיכותרפיה הרב-ממדית בטיפול בכאבים משפחתיים: מכתב אישי

דעות | 23/12/2012 | 12,861

מכתב אישי זה נכתב אחרי פרסום רצח הילדים בקונטיקט ופרסום בלוג של אמא החוששת שבנה האהוב אך הפגוע ופוגע יהיה רוצח בעתיד. הדיון נסוב על יכולותיה של הפסיכותרפיה הרב-ממדית לתת ליווי וגם מענה טיפולי למשפחות של ילדים ובני נוער המסכנים את סביבתם , משפחות שעד כה סובלות מבדידות ונמצאות ללא תמיכה מקצועית, אך גם מדגיש את מגבלותיה של גישה זו כמו של גישות טיפוליות אחרות, בטיפול באותם ילדים ובני נוער. במכתב מתוארות גם תמות מרכזיות בטיפול הרב-ממדי שיכולות לסייע לנורמאליזציה חלקית של חיי המשפחה המתמודדת עם קשיים וכאבים רבים

 

'אני אמו של אדם לנזה' 

על יכולותיה ומגבלותיה של הפסיכותרפיה הרב-ממדית בטיפול בכאבים משפחתיים: מכתב אישי

מאת פרופ' דניאלה קרמר-מור

 

 

 

הברק שהיכה

לאחרונה נחרדנו לשמוע על בחור בן עשרים, שרצח 27 אנשים בבי"ס בקונטיקט. הראשונה שרצח הייתה אמו, ולאחריה נסע ורצח ילדי כתה א', מורות צעירות, מנהלת ופסיכולוגית. 'איך זה יתכן?!', חשבנו לעצמנו, ממאנים להאמין שאירוע כזה אפשרי בכלל ואולי מתנחמים לרגע בכך שכל זה התרחש במדינה רחוקה וכל-יכולה שהכול קיים בה ומתרחש בה, ולא אצלנו.

למחרת, קיבלתי במייל מכתב לא אישי שזעקתו נשמעה עד הנה, מ"אימו של אדם לנזה", שבצר לה כיתבה את העולם כולו. במכתבה זה (שהתפרסם לראשונה יום לאחר הטבח כפוסט בבלוג באתר האמריקאי The Blue Review) מגוללת ליזה לונג, אם יחידנית לארבעה מאיידהו את סיפורה האישי וחוזה את היום בו תהיה אמו של 'אדם לנזה הבא'. היא מספרת שבנה בן ה-13 נתון להתקפי זעם ומאיים עליה ועל שני אחיו הקטנים בסכין שלופה. הוא מטופל בתרופות פסיכיאטריות שלא ממתנות די את התקפיו. לילדיה האחרים יש קוד הישרדותי, לאן לרוץ והיכן לנעול עצמם כשאחיהם מאיים עליהם בסכין. המשפחה חיה בגיהינום שלא נגמר.

מכתבה הוא הקול של המצוקה, של הפחד, של השפיות ושל רגשות האשמה העתידיים. מכתבה הוא גם קולה של האזהרה: אל תאפשרו זאת, תנו לי ולמשפחתי פתרון טוב יותר. את ננסי לנזה, האם שנרצחה על ידי בנה, צולבים היום בכל בית בארה"ב: היא הייתה משוגעת לנשק והחזיקה נשק רב בביתה, היא התכוננה תמיד לגרוע ביותר והייתה אספנית, היא התגרשה מבעלה, היא גידלה ילד מופנם שכנראה סבל מתסמונת אספרגר ולא עשתה זאת טוב במיוחד...

אימו של 'אדם לנזה הבא' משוועת לסיוע, ורשויות הרווחה והמשטרה מציעים לה לכלוא את בנה במוסד לעבריינים צעירים. אימו אוהבת את בנה הבכור ויודעת: הוא אינו פושע (עדיין), וניתן רק לנחש מה יקרה לילד הזועם הזה בין עבריינים צעירים, מוכרי סמים וחברים לכנופיות רחוב. ניתן להבין מדוע האם מסרבת לאופציה היחידה שמוצעת בפניה, ומתחננת לחלופה טובה יותר, אפשרית יותר עבורם. המייל שלה הוא קול המתחנן לפתרונות שאם אוהבת יכולה לחיות איתם ועם עצמה בצורה סבירה. ה"אדם לנזה" הבא כבר 'בקנה', אצלה ובכל מקום בעולם, אולי בבית הסמוך ואולי בבית של אחד מן הקוראים.

פסיכותרפיה רב מימדית ומגבלותיה

כמקימה של התוכנית להכשרת פסיכותרפיסטים רב-ממדיים, נזעקתי לא פחות ממכתבה של האם מאשר מן הרצח המזעזע. את הרצח הנורא כבר לא ניתן למנוע, את הרצח הבא עדיין כן. המכתב הזה לא רק מייצג בתים ומשפחות שלרוב מתכנסות, מסתירות, מתביישות ולא נותנות קול למצוקתן, אלא גם מבטא את הבדידות החברתית הנכפית עליהן מבחוץ.

אין היום גישה יחידה בפסיכותרפיה שיכולה לתת למצב משפחתי מורכב זה תשובה מושלמת. במציאות הבלתי נסבלת המתוארת במייל, אין סיכוי ל"סוף טוב". האם, הילדים הבריאים (עדיין) והילד הזועם, כלואים באותה מלכודת. הם זקוקים לטיפול נפשי מתמשך וצמוד שיאפשר להם לעבור את החיים עם אדם פגוע בקרבם, ללא חבלות נפשיות נוספות. הם זקוקים לטיפול כזה עד ליום בו תימצא ל'אדם לנזה הבא' מסגרת מתאימה, וגם לאחר מכן - על מנת שיוכלו לעבור עיבוד רגשי של חוויות העבר הטראומטי.

איזו גישה בפסיכותרפיה יכולה לתרום למשפחה הזו ולשכמותה? מורי ורבי הדגול, פרופסור שמואל נגלר, ממקימי המכון הפסיכואנליטי בירושלים ואחד מן האנשים הצנועים ביותר, החכמים ביותר והאכפתיים ביותר שהכרתי, שלח אותי ל"עולם המקצועי" בעזיבתו אותו, עם בקשה אישית: ליצור פסיכותרפיה אחרת, "מעשית" ונגישה יותר. פסיכותרפיה שתתמוך בכל אדם ובכל ילד, עם כל בעיה ובכל מקום, תוך שילובן בטיפול לפי הצורך של מגוון הטכניקות הטיפוליות, מילוליות ובלתי מילוליות, הידועות כיום לאנשי טיפול. הייתי אז סטודנטית צעירה לתואר שני ואסיסטנטית שלו באוניברסיטת חיפה, כשביקש שהפסיכותרפיה של העתיד לא תישאר בחדרי חדרים ולא תתנהל כשיחה חד-צדדית מלומדת, אלא תהיה מעשית וחובקת אדם. הרבה שנים עברו עד שהבנתי את בקשתו, ושנים נוספות עד שהחלטתי לנסות ולהגשימה. במסגרת התוכנית לפסיכותרפיה רב-מימדית במכללה האקדמית אורנים, אנו מכשירים אנשי טיפול על פי תורתו של ארוין יאלום המאמין בפיתרון גמיש, יצירתי ומותאם למטופל על בסיס תפישה טיפולית אינטגרטיבית וידע תיאורטי ויישומי המסתעף למגוון שיטות טיפול המותאמות לכל אדם ומשפחה בהתאם לאישיותם ונסיבות חייהם. על פי גישה זו המטופל והמטפל, יחד, בעבודת צוות, קובעים דרך טיפולית הייחודית והולמת עבורם.

כשאני בודקת את מגבלותיה של הפסיכותרפיה הרב-ממדית, ברור לי שגם אנחנו לא יודעים להתמודד עם אדם לנזה המקורי ואלה שיבואו אחריו. חשוב שנכיר את מגבלותינו ונשאיר את הטיפול התרופתי לפסיכיאטרים. לצד זה, צריך לזכור שגם לפסיכיאטריה יש מגבלות ואינה יכולה להושיע בכל מקום. אנחנו לא מבינים די את הפיזיולוגיה והאטיולוגיה של התקפי הזעם, אנחנו חסרי אונים מול עולמו החתום של האוטיסט או הלוקה באספרגר. אלה נעולים במצוקה שאין לה מילים, ואנחנו יכולים להקל על בדידותם בטיפולים בלתי מילוליים שיסייעו לחלקם אך יהיו חסרי משמעות עבור אחרים. אין לנו דרך ודלת לביתם הנעול, אנחנו לא מסוגלים להושיע כל אדם עם כל בעיה בכל מקום.

מה בכל זאת ניתן לעשות? פסיכותרפיה רב-ממדית ויכולותיה

כשאני בוחנת את משפחתו של אדם לנזה האמיתי, אני נחרדת מן החיים של אימו, אחיו ואביו. מי הקשיב להם ומי סייע להם? למי יכלה ננסי לנזה לפנות כדי למצוא פתרון יעיל יותר לתחושתה שסוף העולם קרב ושואה עומדת להתרחש בחייה? בצר לה עשתה רק מה שהבינה וידעה לעשות. אספה כלי נשק ומילאה ביתה בחפצים ומזון לקראת מלחמה קרבת. חשוב להדגיש את הסימבוליות שבהתנהגות כולנו, זו שעמדה גם בבסיס הצורך של ננסי לבנות מערכת הגנות כנגד סכנות דמיוניות חיצוניות בשעה שהסכנה הגדולה ביותר הייתה מבית. האם היה שם איש מקצוע שיעזור לה להבין שבמצבור הנשק ובמטווחים שנהגה להתאמן בהם היא אינה מגבירה את בטחונה האישי אלה דווקא מסכנת את עצמה וסביבתה עוד יותר? האם היה בחייה איש מקצוע שיסייע לה להחליט על הוצאת בנה מביתה בדרך מבוקרת ובטוחה, ובמגמה להפחית את רגשות האשמה הנלווים תמיד להוצאת בן פגוע או לקוי למוסד קר ומנוכר? מסתמן שלא זכתה לליווי כזה.

הפסיכותרפיה הרב ממדית שמה לה כיעד לעזור ליחידים ולמשפחות. לשם כך צריך להבין את מצוקתה של כותבת המייל, עיתונאית ואומנית, שסכין מונף מעל צווארה ולא באופן מטאפורי. צריך להבין את מצבה מול בנה הבכור והאהוב, ומול שני ילדיה האחרים. צריך לראות גם את תפישת עולמם המתפתחת של שני ילדים הגדלים בצלו ותחת איומיו של נער אלים וחווים את הפחד ורגשות הבושה והאשמה של אמם, מדי יום ביומו. משפחה כזו זקוקה לטיפול נפשי צמוד שילווה אותה במשך שנים ארוכות.

אולי זה המקום להתמקד במקצת במטרות הממוקדות של הטיפול הרב–ממדי, שהשגתן תמזער את הנזקים הנפשיים ותאפשר תחושת רווחה גדולה יותר.

שייכות ולא בדידות: משפחות עם ילד פגוע חוות בדידות גדולה. הן אינן שייכות למעגלים החברתיים של משפחות 'קלילות' שחיות את חייהן בשלוה או בשגרה תמימה. הן תמיד מודאגות, מפוחדות, חיות מרגע לרגע תחת איום וכאב. משפחות אלה אינן מוצאות מכנה משותף עם "בני המזל" המאושרים שמעוררים בהם קינאה טבעית. הנושאים ההתפתחותיים והכלכליים נראים למשפחות כאלה, לרוב, כשוליים. מה שמטריד אותן, לא מוכר ולא מעניין את השכנים אלא מפחיד אותם. התגובה החברתית למפגש עם משפחות אלו היא של רחמים והתנשאות במקרה הטוב ודחייה ותוקפנות במקרה הרע. לעיתים תכופות מדי הבדידות מול העולם משתקפת גם בתוך המשפחה, כשכל חבר בה נושא את העול בשתיקה ועצב, מבלי לשתף את האחרים בתא המשפחתי על מנת ש"לא להכביד ולהדאיג". תפקיד הפסיכותרפיה הוא לסייע לכל חברי המשפחה המתפקדים, לסגל לעצמם דפוסי תקשורת שיאפשרו שיתוף ויפחיתו את תחושת הבדידות התוך משפחתית והחוץ משפחתית. בשלבים הראשונים הפסיכותרפיסט משמש כ"מורה" ו"מתווך" בשיחות האינטימיות של בני המשפחה על כאב ואכזבה, ובמשך התהליך הוא צועד הצידה ומאפשר למשפחה למצוא בעצמה את היכולת לשוחח ולחפש נחמה וחברות זה בזה וזה עם זה. לצד זאת חשוב שהפסיכותרפיסט יסייע למשפחה למצוא קבוצות תמיכה של משפחות עם קושי דומה, ובכך להפחית את הבידוד החברתי.

תחושת ערך ולא בושה ואשמה, משמעות ולא חוסר נראות: משפחות עם ילד אלים ופוגעני הן נושא לסקרנות מהולה בפחד, לרכילות, למציצנות וללגלוג. ילד אלים מעורר תגובות קשות מכל הנקרה על דרכו, ולכן יש נטייה להצביע על ההורים כאשמים, לבקש מילדים להתרחק גם מאחיו המתפקדים היטב של הילד האלים ו"לעבור לצד השני של המדרכה". כל אלה מקנים למשפחה שמצבה לא שפר עליה גם כך, תחושה שהם מנודים, אשמים במה שמתחולל בביתם וחסרי ערך. לכך מתווספת הבושה על התנהגות הילד או האח והרצון להסתתר ולהסתיר. מתפקידה של הפסיכותרפיה להפחית מצוקות שנובעות, בין היתר, מתחושות חוסר ערך, בושה ואשמה. בשיחות עם הורים לילדים כאלו מתברר שצל קשה רודף אחריהם. הם משייכים פעמים רבות את התנהגות הילד לאירוע של קונפליקט או לכך שהפגינו חוסר היענות רגשית לילדם ברגע מסוים בעברם, וזאת על אף שהתנהגויות אלה מאפיינות גם כל זוג הורים אחר ששפר מזלו.

אחרי יצירת קשר של אמון עם המשפחה, חשוב שהפסיכותרפיסט יעמת את ההורים עם השאלות המהדהדות בהם ללא הרף: האם באמת יכלו למנוע את האספרגר או האוטיזם? האם התפרצויות הזעם הן באמת תוצאה של אותה פעם בה ההורה ענה לילדו בחוסר סבלנות או בכעס? לצד זאת חשוב להחזיר להורים את תחושת הערך דרך היכולת שלהם לשמש הורים טובים ומשמעותיים לילדים האחרים במשפחה. הם לא רק ההורים של "אדם לנזה" הם ההורים של עוד מספר ילדים, ושם יש להם ערך מוסף ותפקיד חשוב שאסור להחמיצו.

עשייה וקבלת החלטות ולא שיתוק: אין ספק שהולדתו של ילד פגוע במשפחה היא אירוע משתק. כל החלומות והתקוות מתנפצים באחת. איך להמשיך הלאה, לאן ללכת, מה לעשות? הורים עוברים אבל שלא יסתיים לעולם, על הילד שרצו ועל הילד ש"קיבלו". האבל משתק, גורם להתכנסות, לכאב חד ולהיעדר אנרגיות לקום ולפעול, לפחות בשלב הראשון. שלב זה יכול להימשך תקופה ארוכה וקל ליפול אליו מול כל צומת חדש של החלטות. במצב זה יש כאלה שלא מסוגלים לקבל החלטות ויש שמקבלים החלטות מהירות ופזיזות שלא משרתות את העתיד של בני המשפחה, כמו ההחלטה להתגרש, להוציא ילד מן הבית למסגרת לא מתאימה או לוותר על יחסים חברתיים ותפקידים שונים למען הילד החולה. הפסיכותרפיסט הוא חבר ואיש סוד, אדם שמזמין לחשוב איתו, לשקול לאט וביסודיות את האפשרויות, ולבחור באופציה היעילה ביותר מתוך תבונה ותובנה. הקרבה שלו למשפחה מצד אחד והריחוק המקצועי מצד שני, מאפשרים לו לפרוש את התמונה השלמה ולעודד עשייה שתפחית את תחושת חוסר האונים ותחזק תחושה שלא הכל נשלט מבחוץ, שיש אפשרויות והזדמנויות לשפר את איכות החיים ולעשות את ההולם והראוי עבור הפרט והמשפחה.

תפקידו של הפסיכותרפיסט הרב-ממדי

בעתות מלחמה וחירום אנחנו כמטפלים נקראים לטיפול נקודתי בהורים וילדים שחייבים לרוץ למקלט בשעת אזעקה ולבלות בו את עיתותיהם. כשהמלחמה מסתיימת, אנחנו מסייעים לעבד את רגשות הפחד וחוסר האונים שהיו, על מנת להקטין את נזקיהן ולפתח עמידות מול המלחמה הבאה, ואז נפרדים לשלום מבני המשפחה. זהו טיפול קצר מועד וממוקד לשעות משבר בטכניקות מגוונות. כאן התמונה שונה לחלוטין. משפחות שמתקיימות עם בן משפחה פגוע פיזית או נפשית, זקוקות לטיפול וליווי ארוכי טווח. המצב הקשה לא יעבור בשבוע או בחודש. למצוקה אין גבולות של זמן ומקום. דור חדש גדל ומתעצב בצילה, וחיוני שלא יתעצב בצלמה. על הפסיכותרפיסט הרב ממדי לראות את התמונה השלימה ולטפל ביחידים, בתת –מערכות משפחתיות ובמערכת המשפחתית הגלובלית. כשמטופליו הם ההורה או הזוג חשוב שיתמקד בעיבוד האבל ובמרכיבים הרגשיים של הקושי, אך גם שיכלול מרכיבים מעשיים כמו דרכים ליצירת גשרים וקשרים עם הילדים הבריאים ואחד עם השני. מטופליו הם גם האחים הבריאים שלעיתים קרובות נשכחים או מוזזים הצידה בשל הקושי ובשל הנטייה לחשוב ש"אצלם לפחות הכול בסדר", וסובלים מהזנחה רגשית ומאי- ניראות כרוניים. חשוב שלאורך זמן ובסבלנות ועמידות, איש טיפול זה ייתן סיוע נפשי מתמשך לכל המערכת המשפחתית, כדי שלא תכרע תחת העומס, לא תאבד את טעם החיים, לא תחמיץ את הרגעים המשפחתיים היפים, ולא תגרום לילדים הבריאים לחוות ילדות חשוכה.

סביר מאד, שמשפחה כזו, שתחוש שהיא נראית ומקבלת תמיכה, תתפקד טוב יותר, תגלה שחבריה מסוגלים גם לרגעים של מנוחה ואושר משותף ואינטימי ואולי אף תצליח ליצור לרגעים חוויה מתקנת (ולו במקצת), עבור מי שכאבו כולא אותו מאחורי חומה של כעס וזעם.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קרמר-מור, ד. (2012). 'אני אמו של אדם לנזה' - על יכולותיה ומגבלותיה של הפסיכותרפיה הרב-ממדית בטיפול בכאבים משפחתיים: מכתב אישי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2895

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איילה שלמהאיילה שלמה1/1/2014

בתור אחות לאוטיסט,אני מוחה בתוקף. חברה לבת עם אספרגר,ומתנדבת לשעבר עם האוכלוסיה
אוטיסטים ובעלי תסמונת אספרגר אכן נוטים להתפרצויות זעם והתקפים שחלקם עלולים להיות על סף אלימות פיזית,אבל הם אינם במצב זה בדרך כלל!!!לרוב הם שקטים ואלו שאלימים בצורה מאיימת ומסוכנת פיזית בד'כ אינם לוקים בשכלם!!!(צריך גם מידה של תחכום,יכולת תכנון וחשיבה לטווח רחוק מעט ע'מ לבצע רצח,מה שלא קיים לרוב אצל המפגרים שכלית)המנעי מלהוציא שם רע על אחרים!

מלבד זאת,המאמר משקף במידה רבה את המציאות,ועל כך תודה לך.

הילי להילי ל7/1/2013

אספרגר ומעשה פסיכופטי?. הזדהיתי מאוד עם כל הכתוב על הורות לילדים פגועים. עם זאת, זה מעורר אסוציאציה כאילו והמעשה הפסיכופטי קשור לתכונה אוטיסטית שלא זכתה להכלה. אבל-מעשה פסיכופטי קשור לפסיכופטיה!!! ולא לאוטיזם שלא טופל/הוכל !!! אמנם אוטיסטים יכולים להיות מועדים להתפרצויות תוקפניות, אבל זה ממש לא המקרה למיטב הבנתי.

נעמי טאוברנעמי טאובר1/1/2013

תודה לך על מאמר מרגש ונוגע ללב. את מציעה התבוננות מיטיבה וחשובה ביותר.

אופירה אליגוןאופירה אליגון27/12/2012

דניאל שלום. קראתי בנשימה אחת. ואם יורשה לי, אני לא מאלה שקוראות בנשימה אחת - קשיי קשב וריכוז, עומס היום יום, אבל לא יכלתי להסיר את עיניי. ריגשת אותי מאוד. הצורך שלך, שנקרא כ- עמוק וכן , להסביר התנהגות חריגה בעולמנו. התנהגות חריגה שיש לה השלכות הרסניות נרחבות הגובלות בטירוף ובסבל אנושי. כולנו משקיעים חלקים ניכרים מזמננו להבין את התנהגות הזולת, ובשבילי , למעני ממש, כך הרגשתי, סיפרת את הסיפור על חברה שמתקשה לתת מענה לאותן אמהות שנאלצות להתמודד להסתגר בתוך עולמות חתומים, נעולים במצוקה . בעיניי הצלחת להסביר את הבלתי מוסבר. ההקבלה במאמרך לאמהות לילדים אוטיסטים קירבה אותי פתאום אל אמא שנה קולגה- חברה, שלא ידעתי עליה הרבה (אנחנו עובדות יחד) עד שקראתי את דברייך, פתאום רציתי פחות להכחיש את העובדה שחייה מעולם לא יהיו כמו חיי. הצלחת לחולל בתוכי שינוי ועל כך תודה רבה ושבת מופלאה, אופירה אליגון.