פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Adam Hillman
Adam Hillman ©
זכור אותי

לזכור לשכוח: סקירת ספר בנושא ניתוח ציורים

הספר "הציור כראי הנפש" מעמיק מאוד, משתף בתיאוריות פסיכולוגיות, מביא מחקרים וממצאים שנאספו ומגבה את הציורים והפרשנות בידע רב שהצטבר עד כה בתחום והובא לידיעה בספרים שונים רק באופן חלקי. מטפלים באמנות, הרגילים לעבוד עם מטופלים סביב המילון החזותי המיוחד רק להם, ימצאו בספר שער להבנת סימנים אוניברסליים יותר המופיעים בציורים.

סקירות ספרים | 19/8/2012 | 21,713

תגיות:

 

לזכור לשכוח

סקירת ספר בנושא ניתוח ציורים

מאת אסתי זיסמן

 

סקירת הספר "הציור כראי הנפש: ניתוחי ציורי ילדים ומבוגרים" מאת משה רז, הוצאת רסלינג, 2012

 

וידוי קטן: כשלמדתי טיפול באמנות ב"לסלי קולג'", וגם כעת כשאני מנחה שם, אמרו לי – ואני מצטטת בצורה חופשית: "יש לבנות עם כל מטופל את 'המילון הפרטי' שלו. אין דין הציפור של שולה כדין הציפור של משה". ועוד הוסיפו, ואני אחריהם: מה שחשוב הוא הקשר, היצירה – והפרשנות הרבה פחות. בכל מקרה, הפרשנות אמורה להתהוות עם הטיפול ובעבודה משותפת של המטפל-מטופל. ובכל זאת,עם השנים בכל זאת חלחלה בי ההבנה שיש סימנים אוניברסליים יותר המופיעים בציורים. ומן הידועות היא שיש אבחונים פסיכולוגיים הנותנים לנבחנים לצייר בית, עץ, דמות ו/או משפחה – ומן הסתם ניתן להתרשם מאישיות הנבדק ולתת בציורים סימנים. בוודאי ניתן להתחיל ולהבין מהם את נפש המטופל – בלי להמעיט בערך התהליך ויצירת הקשר כמובן.

מתוך הרהורים אלו ניגשתי אל הספר "הציור כראי הנפש" של משה רז, ואף על-פי שהציורים בו לא לכדו כל כך את עיניי (התאכזבתי שלא היו בו ציורים בצבע ושהפורמט שלהם נראה קטן) – נסחפתי בקריאה, נהניתי ורכשתי ממנו ידע רב. הספר מעמיק מאוד, משתף בתיאוריות פסיכולוגיות, מביא מחקרים וממצאים שנאספו ומגבה את הציורים והפרשנות בידע רב שהצטבר עד כה בתחום והובא לידיעה בספרים שונים רק באופן חלקי. לא אוכל בסקירה זו להקיף ולגעת בכל הנושאים, לשם כך כדאי לכם לרכוש את הספר ולהעשיר גם את עולמכם, אבל בהחלט ארצה לשתף אתכם בחלק מהדברים.

 

בהתחלה נפרשת בפני הקורא סקירה המציגה את התפתחות ציור הילד משלב השרבוט הראשוני ועד ציור ברור ומורכב. בהמשך יש התייחסות אל הציור ככלי אבחוני: כאן חשתי נתרמת מאוד, הערכתי את הגישה של רז הממליצה לבדוק בזהירות את ציורי המטופלים לפני החלטות נמהרות ונחרצות. במקביל חשתי שקיבלתי כלים ספציפיים שהעשירו את ארגז הכלים שלי הן לעריכת האינטייק והן להבנת ציורי מטופלים בכלל.

על-פי הספר, ניתן להתייחס אל הציורים במספר גישות. ניתן לבחון אותם מנקודת המבט של אישיות המצייר, כמבטאים תכנים פנימיים, חבויים לעתים, ואת תפיסת המצייר את מקומו בחברה ובמשפחה. ניתן גם לבחון את הציורים מנקודת מבט התפתחותית, ולראות בציור כפרמטר המראה את רמת ההתפתחות הכללית של המצייר. לבסוף, נקודת מבט צורנית-מבנית תתעלם מהתכנים הרגשיים, ותבחן כיצד המצייר מתייחס לחלק מתוך שלם, למרחב, לפרספקטיבה ועוד.

בפרקים הבאים הכותב מלווה אותנו ומסביר כיצד יש לערוך הסתכלות על ציורי משפחה. יש לציין שכשאנחנו מבקשים לצייר משפחה חשוב שלא נכוון ונאמר: "צייר את משפחתך". בציור המשפחה נוכל ללמוד את מערך הכוחות במשפחה: מי נתפס כחזק, גדול ובולט, ליד מי מיקם המצייר את עצמו, מה האינטראקציה בין הדמויות השונות, מי חסר בתמונה, ועוד ועוד.

מתוך הספר: ציורים מעמ' 40-41

ניתן ללמוד מציור המשפחה את מערכת היחסים בין האחים, לעתים נוכל לזהות את הילד שהובא לטיפול כ"נושא הסימפטום", ולזהות מצבי גירושין, אובדן, משפחות חד הוריות, וסוגי משפחות שונות. ילדים שחוו אובדן למשל יציירו את הדמות החסרה בקטן יותר ובאופן מרוחק, לעתים באופן שונה מיתר בני המשפחה.

מתוך הספר: ציורים מעמ' 111

בציורי המשפחה, כמו גם בציור הדמות, ניתן לזהות או להתחיל "להדליק נורות אזהרה" בכל הקשור לאלימות ותוקפנות וחדי העין יוכלו לזהות גם סימנים להתעללויות. לפעמים הציורים ילוו במילים מכוונות, לעתים באיברים מוגדלים, לעתים במחיקות מכוונות המצביעות על "סוד". כאן כמובן מתבקשת זהירות ורגישות, אבל ניתן בתהליך סבלני ומכיל תוך הענקת ביטחון להעלות למודע ולשיח את הנושא או להפנות לטיפול.

חשוב לא פחות שניתן ללמוד מהספר כיצד לחדד את חושינו בכל הקשור לנטיות אובדניות, מצוקה רגשית וקריאות לעזרה המתבטאים בציור. לעתים המצייר יביע משאלה למות, או יוסיף מילים כמו אמירה ש"אין לו כוח יותר לחיות בעולם הזה". לעתים בציורי דמות נבחין ונראה כי יהיה חבל סביב צוואר דמות המצייר, או סימן איקס מבטל עליו; לעתים יצויר כלי נשק המוכוון אל הדמות, או שדמות המצויר תופיע כמלאך, ועוד.

מתוך הספר: ציור מעמ' 130

בהמשך מדגים הכותב כיצד ניתן ללמוד מציורים על קשיים ומחלות שונות המתבטאים בהם. לדוגמא, בעמ' 168 מתואר ציור של ילד שסרטן מפושט בגופו, שצייר דמות רק באמצעות ראש, ללא גוף, כשהעיניים חלולות. עוד מציג הספר את את הדרכים להעריך אינטליגנציה (כאן פחות התחברתי); באחד הפרקים ניתנת גם סקירה והשוואה בין ציורי ילדים בתרבויות שונות, ובהמשך מוצג מחקר שעשה רז העוסק בהבדלים בין תת-תרבויות בחברה הישראלית.

מתוך הספר: ציור מעמ' 168

הספר עוסק גם בניתוח דמות "האני" בציור, ובהמשך ניתן מקום נרחב לנושא ציור העץ. אישית חביב עליי נושא זה,שגם הוא משקף את "האני". ואכן,משה רז מציין שציור העץ נותן בידינו את המידע הנרחב ביותר על אודות המצייר. העץ הוא מקור בלתי נדלה לאינפורמציה: גודלו, גזע העץ, צמרתו, סוגו, היחס בין הגזע לצמרת, השורשים, ומיקום העץ על גבי הדף וגודלו. ניתן להתייחס לצמרת העץ כאל סופר-אגו, לגזע העץ כאל האגו וכוחותיו, והאיד יבוא לכדי ביטוי בשורשי העץ. בפרק זה נתקלתי בהרחבה מעניינת של הנושא: תרגיל שבו מתבקש המטופל לצייר עץ בתוך יער. זהו תרגיל המשקף מערכת יחסים חברתיים ואת מיקום המצייר בתוך החברה (כל כך הגיוני, איך לא חשבתי על זה קודם...).

בסיומו של הספר, בטרם סיכום, מוצגת סקירה רחבה ומקיפה על הנושא החשוב שבוודאי כל המטפלים בילדים נתקלים בו ועובדים עם מטופליהם עליו, והוא: הבית. כפי שמתואר בשירו של יהושע צפריר המופיע בספר:

יש דברים מרובים וחשובים בעולם

החשוב מכולם הוא ביתו של אדם.

וכמו שאדם מאדם הוא שונה,

כך שונים הבתים שאותם הוא בונה.

גם את הבית ניתן לתפוס כמייצג דמות האני: הגג – פנטזיה וסופר אגו, גוף הבית ככוחות האגו, ותשתיתו המייצגת את האיד, הדחפים. בבחינת ציור הבית, מסביר רז, יש לשים לב למבנה הבית, לארובה, לעשן, למיקום החלונות והדלת, לשקיפותו או איטומו, לסורגים או תריסים פתוחים, וכמובן לתשתיתו וסביבתו. לדוגמא: קו הקרקע עליו מצויר הבית משקף את מידת המגע של הנבדק עם המציאות. שביל כניסה ארוך ומפותל יוכל להעיד על דרך קשה ליצירת קשר של הנבדק עם האחר – אך אם כבר נוצר יהיה קשר עמוק וחם.

 

*

נגעתי כאן בקצה האצבע על המקלדת במעט שבמעט מעומקו של הספר והידע הרב שהוא מנחיל. קיוויתי לעורר בכם סקרנות לפתח ולהעשיר את הידע שלכם בנושא, ואף לשכנע את עצמי שכנוע נוסף, שכבוד הטיפול באמנות במקומו, ושניתן ורצוי להתייחס גם לציורים כמסמנים ומסמלים כמראה לנפש – בוודאי ובוודאי ככלי של אבחון, אבל גם כמסייע להבנת נפש המטופל במהלך הטיפול עצמו ולחדד את הכלים בבניית המילון האישי של כל מטופל.

הספר מומלץ בעיניי קודם כל למי שעובד ומטפל בילדים, אבל בהחלט יכול להיות כמדריך גם להורים, גננות, מורות וכדומה. אני מניחה שהוא יכול להוות כלי עזר, וככזה המכוון ומסייע לשאלה האם להפנות לטיפול והאם יש בציורים שצוירו אי אלו נורות אזהרה.

בזמן קריאת הספר, וגם בעת שישבתי לכתוב את הסקירה, עלו וחזרו במוחי מחשבות לכאן ולכאן בעניין השימוש בציורים לאבחון, ולא היתה לי תשובה נחרצת. ידוע לי שאלו מבחנים פסיכולוגיים מקובלים, וידוע לי גם שיש מטפלים באמנות שגם מעת לעת מבקשים מהמטופלים לצייר בית, עץ, דמות, משפחה (לא תמיד את כולם, וגם הסדר משתנה) - באינטייק, לאחר חופשה או כדי לדעת ולבדוק אם חל שינוי אצל המטופל ולאיזה כיוון. מובן ומוכר הצורך והרצון לדעת "מי נגד מי". אני מודה שאני לא עושה זאת. מעולם לא הרגשתי נוח לערוך "מבחנים" או לבקש ממטופל, בכל שלב שהוא, לעשות משהו מכוון על פי הנחייתי. אני מניחה בדרך כלל למטופל לבחור את נושאי הציור והעבודה שנראים לו באותה העת. אבל בעבודה בקבוצות, כשיש צורך בעבודה יותר מובנית, אני נותנת נושאים כללים שבהחלט מאפשרים לאותם אייקונים כה מדוברים, עץ-בית-דמות-משפחה, להיות נוכחים.

לא אחת נתקלתי בעבודות, חלקן דומות או זהות לדוגמאות שמובאות בספר, שסימנו רמזים עוד בטרם שיחה והיכרות. אני זוכרת למשל ילדה שבציור משפחה חצתה את הדף בקו אמצע, כשהאב היה בצד אחד של הדף והאם וכל הילדים בצדו השני, ובוודאי העידו על השבר המשפחתי; לעתים קרובות אני רואה ציורים של דמויות עם ידיים כה גדולות, שברור שיש לחפש ולאתר מי התוקפן ולבדוק האם מצויה אלימות; ישנם המקרים בהן הידיים כה קטנות, ומורגשת ונראית תחושת אין אונים וחוסר ביטחון עצמי ביכולת האישית; אני זוכרת ציורים רבים של ילדים בהם לדמויות או לחיות שיניים חשופות, שלרוב מעידות על חרדות, ועוד ועוד דוגמאות רבות שניתן להקיש מהן ולהפכן כמעט לכללים. יחד עם זה, וכאן אני חוזרת לגישה הבסיסית בה אני מאמינה: לעתים, עם כל הידע האוניברסלי המצטבר של הסימנים והרמזים הנאספים מהציורים, תמיד קיימת שונות, ותמיד מצויים גם היוצאים מהכלל והאינטרפטציה האישית של כל מצייר. למשל, בפעמים שבהן ילדים מחקים דמויות מסרטים מצוירים אופנתיים, הבחירה בהם אולי מעידה משהו גם על עצמם, אבל יש מקום לחשוב גם על אפשרויות נוספות: כמו אותה ילדה שפגשתי, שהדמות שהיא ציירה היתה דומה בעיניי יותר למכשפה מאשר לאישה. יכולתי להסיק מסקנות ולחרוץ גורלות, אבל בשיחה בנושא הציור היא הודתה שניסתה להרשים אותי ולצייר בדיוק כפי ש"הציירת של הכיתה" מציירת נשים: ציפרניים ארוכות, נעלי עקב מחודדות, שיער כנחשים ועוד סממנים "מרשימים" נוספים. ניתן לומר שכאן העבודה המשמעותית יותר היתה לנסות ולהבין מדוע ניסתה להרשים אותי, מדוע היה חשוב לה לחקות את "הציירת" ואיך היתה היא מציירת אישה אילו היתה מציירת ללא רצון להרשים.

אישית, למדתי רבות מהספר, אבל אני מקווה שגם אזכור לשכוח, כלומר: שלא אמהר לחרוץ מסקנות, ולא אהפוך את הטכניקה לעיקר. אני מקווה להמשיך לשאול, לברר, לשקף, ולבנות יחד עם המטופלים את המילון החזותי המיוחד להם ושהוא רק שלהם. לטעמי, כל מטופל ראוי לצייר, לייצר ולהביע את עולמו שלו דרך הסמלים המייחדים אותו, על מה שנראה ומה שלא גלוי בהם – שהרי מדובר כאן על חיי הרגש שרב הנסתר מן הגלוי בהם. לצד הערך הרב של התובנות המוצגות בספר, ראוי ורצוי לדעתי שהמטפל יגיע להתבוננות על ציור המטופל, כפי שביון הציע, "ללא זיכרון וללא תשוקה" – ומאוחר יותר הוסיף אפילו "ללא הבנה".

 

פרנסיס בייקון, דיוקן עצמי, 1971

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זיסמן, א. (2012). לזכור לשכוח: סקירת ספר בנושא ניתוח ציורים. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2819

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן15/9/2012

להדר. תודה הדר, זה נעים לי לדעת שנהנית מכתיבתי.

הדר רוזןהדר רוזן14/9/2012

כתבת מקסים! תודה.

אסתי זיסמןאסתי זיסמן25/8/2012

תודה דבורה. נעים לשמוע משוב מהשטח ממי שטעמה וראתה והייתה שם.

dvora ashkenazidvora ashkenazi25/8/2012

הציור כראי הנפש. אסתי, תודה על המאמר, שבהחלט משאיר טעם של עוד.
כמציירת וכמורה לציור חוויתי חלק מהחוויות שתיארת,
טעמתי מעט מפענוח ציורי ילדים ומטיפול באומנות,
הציור הוא אכן ראי הנפש,
בשעת ציור התת מודע עובד, ובא לידי ביטוי.
תודה לך
דבורה