לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
תאומים והורות לתאומים - ד"ר רונית פלוטניקתאומים והורות לתאומים - ד"ר רונית פלוטניק

"שנינו ביחד וכל אחד לחוד": תאומים והורות לתאומים

מאמרים | 22/7/2012 | 54,762

לידתם של תאומים הִנה אירוע מטלטל בחיי הורים צעירים. גידול תאומים הוא חוויה הורית מורכבת, מלווה בקשים ובדילמות קונקרטיות ופסיכולוגיות גם יחד. המשך

"שנינו ביחד וכל אחד לחוד"

תאומים והורות לתאומים

מאת ד"ר רונית פלוטניק

 

 

 

מה קורה כאשר שני ילדים מגיעים לעולם ומתפתחים במקביל ובו-זמנית במשפחה אחת, חולקים מהרגע הראשון סביבה תוך-רחמית משותפת, ובהמשך מסכת חיים משפחתית משותפת? תאומים חווים בה בעת צרכים דומים מבחינה התפתחותית, חוויה היוצרת ביניהם קשר ייחודי המובחן מקשרי אחאים שוני גיל. לחוויית התאומות היבטים קונקרטיים, לצד היבטים נפשיים משמעותיים. גם החוויה המשפחתית וחוויית ההורות לתאומים היא בעלת מאפיינים התפתחותיים ונפשיים מיוחדים, המחייבים תשומת לב, מודעות ותכנון.

בגידול תאומים ההשקעה המעשית והרגשית הנדרשת מהורי התאומים ייחודית, וקשָה לעתים לאין ערוך מגידול ילד יחידאי. כפי שיפורט בהמשך, האתגר המרכזי העומד בפני הורים לתאומים הוא סיוע בבניית התקשרות נפרדת של כל אחד מהתאומים עם הדמויות המטפלות באותו זמן, תוך בניית קשרי נפרדות וזיקה תאומית בין הילדים.

על מנת לגדל תאומים בריאים בגופם ובנפשם יש להכיר את הפסיכולוגיה הייחודית המאפיינת ילדים תאומים והוריהם, על בסיס ידע מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית.

 

מאפייני הורות לתאומים

במרבית לידות התאומים כיום, הורים יודעים מראש על כך שמדובר בהיריון תאומים, ולרוב מיודעים גם על סוג התאומות (מונו או דיזיגוטית, כלומר תאומים זהים או שאינם זהים) ועל מגדר הילודים. כך מתאפשר למעוניינים בכך הכנה טובה ומספקת לחוויה. עם זאת, המפגש עם התינוקות התאומים יוצר טלטלה הורית עזה.

הורים לתאומים נדרשים למעשה להיכנס באופן מיידי לשלבי הורות מאוחרים, מבלי שמתאפשר להם לשהות דים בשלבים מוקדמים וחשובים ברצף התפתחות ההורות. הנטל על ההורים כפול, שכן הם נדרשים לטפל בשני תינוקות בו-זמנית – הן מהבחינה המעשית והן מהבחינה הפסיכולוגית. כפל המטלות יוצר עומס רב ולעתים דחק, והוא העומד בבסיס הפסיכולוגיה הייחודית להורי תאומים לעומת הורים לילד יחידאי. לצד זאת, מספר התמודדויות ייחודיות עומדות לפתחם של הורים לתאומים יותר מאשר הורים אחרים, כפי שיפורט להלן.


- פרסומת -

1. "ילדים יקרים": כיום אחוז גבוה של לידות תאומים מתרחש לאחר התערבות רפואית קצרה או ארוכה. הורות כזאת נבנית כבר מראשיתה בתנאים של עומס מנטלי גבוה, מושקעות רגשית וקונקרטית ארוכה, ועל רקע זמן ממושך של בניית פנטזיה הורית. הציפייה הממושכת והלא טבעית מעמיסה על ההורה פנטזיות אשר יהיה קשה מאוד לממשן בבוא העת. הפער בין עוצמת הפנטזיה לקשיים הממשיים והרגשיים שם את הורי התאומים בסיכון גבוה למצבים נפשיים ייחודים, ביניהם התארכות דיכאון אחר לידה, תשישות מוגברת עם מאפיינים של הזנחה קלה, קושי להקפיד על היבטים רגשיים נוכח העומס הממשי, ניסיונות להשיג "קיצורי דרך" מעשיים ורגשיים בתקשורת היום יומית עם התאומים.

2. היריון בסיכון: היריון תאומים עדיין מוגדר מבחינה רפואית כהיריון בסיכון נוכח העומס על רחם האם, ולעתים נוכח הטיפול הרפואי היקר שקדם לו. היריון בסיכון, בשונה מהיריון רגיל, מחייב פסקי זמן מרובים, הקפדה על שמירת היריון ומעקבים מוגברים. זמן ההמתנה הארוך בונה מתח נפשי וחרדה, אשר עלולים להימשך גם אל תוך ההורות הממשית.

3. "הורות מתחלקת" בתנאים של "הורות טוטלית": הורות לתאומים מחייבת מהרגע הראשון כניסה לתנאים של "הורות מתחלקת", כלומר חלוקת המשאבים ההוריים ליותר מילד אחד, תוך צמצום ניכר של שלב "ההורות הטוטלית" שבו מופנים מרבית המשאבים לרך הנולד. היבטי ההורות המתחלקת מורכבים אף הם, ומהולים לא פעם בהיבטים הכרחיים של הורות טוטלית בו-זמנית. למעשה, הורי תאומים נדרשים לפעול בו-זמנית בשלוש רמות הוריות: הורות טוטלית מקוצרת לכל תינוק (בעת הטיפול הפרטני בו), הורות טוטלית לדיאדה התאומית, והורות מתחלקת עבור כל ילד. ההתחלקות בין שני ילדים בעלי צרכים דומים סימולטנית אינה מאפשרת את בניית התהליך הנדרש ליצירת "הבועה האוטיסטית" העוטפת לרוב תינוקות יחידאים והוריהם, המהווה את המצע להתפתחותה של הסימביוזה הורה-תינוק (Anthony & Benede, 1996).

4. ההכרח ללמוד להיעזר: מהורי תאומים נדרשת לרוב הסתגלות לכניסתו של "עוזר" לחייהם. לרוב בקרובי משפחה (סבתות, דודות), ולעתים במטפלת זרה שהופכת במהרה להיות חלק מהמשפחה. נוכחותו של "עוזר" בשלב רגיש זה בחיי המשפחה נחווית פעמים רבות כחדירה מאיימת לדיאדה "הורה-תינוק", המקשה עוד יותר על התפתחותה של הבועה האוטיסטית. במקרים רבים נוצר גוון של תחרותיות סמויה בין המבוגרים המטפלים (מי המטפל הטוב יותר), ובהורים הצעירים מתעוררת גישה מורכבת כלפי ה"עוזר", הכוללת השלכה של רגשות שונים כמו אשמה. לעתים מתפתחים קונפליקטים גלויים ומבוטאים סממני קנאה. בשורשן של התרחשויות אלה מצויה החרדה בנוגע לסיכון התפתחות חוויית ההתקשרות הבטוחה שצריכה להיבנות בין ההורים לתינוקותיהם ("מה יקרה אם אחד מהשניים או שניהם יעדיפו את המטפל כדמות התקשרות על פני ההורה/ים?). השלכות אלו משבשות לא פעם את יכולת ההורה להפיק מהעוזר את מלוא העזרה ומביאות לבלבול רב. במקרים אבים ההורה המטפל תשוש מרוב מאמץ לעשות "הכול לבדו", כיאה למאפייני ההורות הטוטלית, למרות קיומה של דמות מטפלת נוספת.

5. התקשרות כפולה בתנאים של פיצול קשב: היכולת של כל הורה לבנות את מארג הסימביוזה עם כל תינוק מחייבת למידה: כיצד להתנתק רגשית ומנטלית מהנעשה עם התינוק שאינו בטיפולי כרגע (אלא בידי ה"עוזר") ולהתמקד כל כולי בתינוק שבידי, באחריותי? כיצד לפצל את הקשב ההורי כך שאוכל כל פעם להיות מכוון רק לאחד, תוך רכישת יכולת התעלמות מהקורה עם השני? למידה זו היא קשה במיוחד בתקופת ההורות הטוטלית, ומחייבת השקעת התכוונות ומאמץ רגשי המנוגד באופיו לרוב לזרם הטבעי שבהורות בשלביה הראשונים. מאמץ זה מושפע לא פעם מהתנאים הפיזיים, המרחב הפנימי שיש לכל הורה, ומהמאפיינים השונים של כל תינוק.

6. ההכרח לבחור בין הילדים: הצורך להכריע בכל רגע נתון עם מי מהשניים להיות, ובעיקר עם מי "לא להיות", שם את הורי התאומים באין ספור רגעים של בחירה הורית קשה מנשוא נוסח "בחירתה של סופי". לחץ האירועים מאפשר לא פעם התעלמות, הכחשה ואפילו הדחקה של הבחירה מחמת סערת הרגשות שעצם הפעולה מעוררת. ככל שההורה רגיש יותר באישיותו והגנתי פחות, כך תגבר ההשפעה של גורם זה. ככל שהוא רגיש פחות, או מודע לבחירתו, כך תפחת ההשפעה. לתהליכי הבחירה הללו תוצרים הוריים-נפשיים ייחודיים: רגשות אשמה, מאמצי פיצוי, אובדן ספונטניות לעומת נוקשות "מתחשבנת". הפרמטרים המשתתפים בתהליכי הבחירה ההוריים מורכבים ממאפייני הורה, התינוק, והסביבה משפחתית-תרבותית. עבור הורים מסוימים מצבו הפיזי המוקדם של הילוד הוא הגורם הקובע, ואצל אחרים משחקים תפקיד המגדר, השלכות נרקיסיסטיות של דמיון ושוני פיזי בין הילוד להורה, טמפרמנט ו/או קצב התפתחות. לעתים הורים עושים שימוש ברציונליזציה כמנגנון הגנה שבו נתלה ההורה בהסבר מושכל כביכול לבחירותיו ("הוא קטן יותר", כלומר עולה פחות במשקל, "הוא תובעני יותר", כלומר בעל מאפייני טמפרמנט ייחודיים, "השני יודע לחכות", ועוד).
ההיענות ההורית יכולה להיות דינמית ומשתנה לפי קצב ההסתגלות ההדדית לכל תינוק ולסיטואציה התאומית, אך עלולה גם להיות מוכרעת מהרגע הראשון וקבועה. הגישה הנבחרת מונעת לרוב מתהליכים לא מודעים, אך לעתים ההורים מודעים לה ולמחיר שהיא גובה (רגשות אשמה וצורך לפצות את ה"פחות נבחר"). דרך נוספת המאפיינת הורי תאומים בהתמודדות המתמשכת עם תהליך הבחירה, המסוכנת להורה ולילדים, נעה בין פיצול בין השניים והכחשת התאומות לבין סימביוזה טוטלית (הפיכת השניים לאחד "דו-ראשי").


- פרסומת -

7. הורות בתנאים של אשמה: אנטוני ובנדק (Anthony & Benedek, 1996) הדגישו את הסכנה בהתפתחות רעב לזמן הורות טוטלית אצל תאומים, ותיארו את מאפייניו. הסכנה המרכזית לדבריהם היא כניסתן של תחושות אשמה להורות המחלישות את ההורה, ומכוונות אותו לחיפוש מתמיד אחרי מנגנוני פיצוי. הביטוי העיקרי לחולשה זאת מגיע בשלב מעט מאוחר יותר, עת נדרש ההורה לעבור משלב סימביוטי להורות בעל מאפיינים משולבים של הכלה וגבולות, בהתמודדות עם אתגרים כמו גמילות וסוציאליזאציה. הצבת גבולות, משימה קשה ומתסכלת גם עבור הורים רבים לילדים יחידאים, קשה עוד יותר להורים לתאומים בשל תחושת האשמה ההורית על אובדן מוקדם של ההורות הטוטלית. תחושת האשמה ההורית המוגברת מביאה לעתים הורי תאומים לא להיות מותאמים דיים לקצב ההתפתחות של כל ילד, ולנסות להאריך את שלב הסימביוזה הילדית על חשבון השלבים הבאים של ספרציה ואינדיבידואציה, על שלל הדרישות החינוכית הנלוות להם (גמילות, הצבת גבולות, עידוד אוטונומיה תפקודית ועוד).

 

הורות נלמדת ולא ספונטנית – כתנאי תומך להורות מותאמת לגידול תאומים

על רקע מאפייני הקשיים והסכנות עבור הורי תאומים שפורטו לעיל, ניכר כי הורות לתאומים מחייבת כניסה לתהליכי למידה והדרכה מהרגע הראשון. הורות כזאת אינה יכולה להתבסס רק על תהליכים ספונטניים, הנשענים על העברה בין דורית, וצריכה להיות הורות נלמדת ומתוכננת. הוויתור על הספונטניות ועל הורות "טבעית" מעורר כלשעצמו קושי בקרב הורים רבים, המתבטא בעיקר בעלייתו של מנגנון ההכחשה של הקושי התאומי. אולם הוויתור על תהליכי הלמידה וההדרכה גובה מחירים רבים, המתבטאים לעתים כבר מהשבועות והימים הראשונים, ולעתים בשלבים סוערים מאוחרים יותר.

בתהליכי ההדרכה יידרשו ההורים לעבוד הן על המסוגלות הפנימית–פסיכולוגית (כלומר על חלוקת קשב, התמודדות עם חוויית האשמה, הוויתור על להיות עם שניים בו-זמנית, קבלת ה"עוזר" ומתן מקום משמעותי עבורו, עמידה ב"תחרות" עמו ועוד), והן על המסוגלות המעשית–קונקרטית (איך לארגן את הציוד, חדר הילדים, סדר היום, סדרי טיפול ועוד). הסוגיות המרכזיות הנרכשות בשלבי ההדרכה הראשונים כוללות את ההיבטים הבאים:

1. ארגון הציוד וחדר הילדים: הארגון הקונקרטי והפיזי של המרחב והזמן הביתי עשוי לשמש כגורם התומך ביצירת חוויית הנפרדות ומדגיש את בניית הזהות האישית. ארגון נכון משמש כמסגרת תומכת להתייחסות לתהליך חינוכי-פסיכולוגי הנותן מקום ל"ביחד" ול"לחוד", לשונה והאינדיבידואלי לעומת המשותף התאומי. ארגון כזה יתבטא למשל במיטות תינוק נפרדות במקום קבוע, בחדר משותף, בחלוקת הציוד בין הילדים מהרגע הראשון וקביעה מה משותף ומה נפרד, ביצירת הבחנות בין הפריטים של כל ילד באמצעות צבע, ועוד.

2. אופן הפנייה לכל ילד: מומלץ להורים להקפיד על הימנעות מרבית מפנייה אל ילדיהם בגוף רבים ועל דיבור קבוע בגוף יחיד בכל מצב ורגע ופנייה אינדיבידואלית לכל תאום תוך הדגשת שמו, גם ברגעים בהם הפנייה היא כפולה וכשהילדים מצויים באותו מצב ממש (כגון: "--- בוא לישון" לאחד ו"--- בוא לישון" לשני, במקום "בואו לישון", פנייה ברבים המטשטשת נפרדות ומגבירת סימביוזה). מומלץ גם על הקפדה על קשר עין ודיבור אישי בכל מצב טיפולי ומשחקי ובכל רגע של אינטימיות עם כל תינוק. כל אלה תורמים לבניית גיבוש הזהות האישית של כל תאום, המורכבת מחוויית הנפרדות האינדיבידואלית לצד הזהות התאומית..


- פרסומת -

3. עקרון התור: עקרון בסיסי שמסייע לא להיצמד לאורך זמן לתאום אחד הנוטה יותר "להזעיק" את ההורה, לא לבחור תמיד את אותו הילד לפעילות כזו או אחרת בשל מאפיינים שונים, אלא להקפיד על חלוקה "מסודרת" בין השניים. עקרון התור מנוהל על ידי ההורים ומתומלל לילדים מראשית חייהם – לעתים בזמן תעסוקה עם האחד, ולעתים לפני תחילת התעסוקה. בעזרתו נבנית בהדרגה חוויית ביטחון של הנראות של כל הילד והיכולת של כל ילד להמתין לתורו, על בסיס הידיעה כי הוא יגיע בוודאות. תגובות הילד המתוסכל לעקרון התור מסייעת לו להתמודד בצורה בריאה יותר עם חוויית הנבדלות. העובדה שהוא ער ומודע לטיפול המוקדם באחיו לפניו, ובהמשך אחריו, מחזקת ביתר שאת את חוויית הנפרדות של שניהם.

4. חלוקת משאבי הזמן לפי צרכים אישיים ולא על פי עקרון השוויון המכני: בכל רגע נתון נדרש ההורה לתאומים לשקול שיקולי "העדפה" זמנית. למשל, במציאות שבה תינוק אחד חווה חולשה זמנית או מצוקה והשני רגוע יותר, נדרשת מההורה גמישות פנימית בהחלטה לתת לו זמן התייחסות ארוך יותר בהתאם למצבו. ההדגשה היא כי בחירות אלה הן מזדמנות ולא קבועות, ומסתמכות על מצבי צורך ולא על חלוקה שוויונית כמו-מכנית.
במצבים אלה מומלץ להורה לתת לתאום "המחכה" הסבר על התיעדוף, ולתת את המענה הטיפולי בנוכחותו – גם אם יש חשש לתגובת קנאה או זעם מצד הממתין לתורו. התייחסות זו בונה בהדרגה אצל כל תינוק אמון בסיסי בהורה שרואה אותו גם כשאינו פנוי אליו. ניסיונות הוריים להסתיר מהאחד את ההיענות המוגברת (זמנית) לשני עלולה לתרום לפיתוח יחסי מתח וחשדנות.
עקרון ההעדפה לפי צרכים אישיים עלול אמנם להיחוות על ידי ההורה כמצוי במתח עם בין עקרון התור; אולם המתח המובנה בין שני עקרונות אלה מבטא את המתח המובנה ביחסי תאומים שעמו יש להתמודד: לעתים נבדלות והעדפה, לעתים חלוקה שווה; לעתים בנפרד ולעתים ביחד.

5. עקרון הנדנדה: הניסיון המתמשך למצוא קווים מבחינים בין תאומים עלול להוביל את ההורים והסביבה לתיוג מוקדם ומסוכן של כל אחד מהתאומים. הבדלים בפרמטרים פיזיים כגון גודל (משקל ואורך), גוון עור ושער, טמפרמנט וקצב התפתחות עשויים להוביל מבוגרים ליצור תיוגים מוקדמים ומקובעים, שעלולים "להצמיד" לילדים שיוכים שילוו וישפיעו על מהלך חייהם ועל התפתחותו של כל אחד מהם בעתיד הקרוב והרחוק, גם אם יהיו בהמשך בלתי רלבנטיים. חשוב לזכור כי לא פעם תכונה זמנית בגיל שבועיים מתחלפת בתכונה שונה בגיל חודשיים. התפתחות מואצת של אחד התאומים בתחום מסוים עשויה להאט בעוד אחיו "יצבור תאוצה".
כאשר תאומים זוכים למרחב נטול תיוג, מתפתחת ביניהם חוויית דיאלוג, שבה ברגע אחד האחד מוביל והשני אחריו, ובמשנהו הם מתחלפים. מרחב זה מאפשר לכל אחד מהם להיות "פעם למעלה, פעם למטה", ופעם במקום זהה לחלוטין. תפיסת המבוגר המשמעותי את הדינמיות הזו, לפי עקרון הנדנדה, פותחת פתח לראות ולעודד השתנות זו –בעוד התיוג מקבע ומעוור אותו.

6. הדיאלוג עם הסביבה: סביבת הורי תאומים נוטה לשמש "קול חיצוני" המעורר את "הקול הפנימי" שבתוך כל הורה המבטל את הנפרדות של כל אחד מן הילדים. שאלות המופנות להורים הנוגעות לתאומים כ"שני חצאים" של שלם, הנטייה להתבלבל בזהות, הפנייה ברבים ועוד – כל אלה מהווים לעתים מוקדי גירוי עזים וקשים להורים. הורים רבים חשים כי הניסיון להשיב לקולות אלה ולהעמידם על טעותם הוא חסר טעם וחסר סיכוי. עם זאת, חשוב לתת לילדים התאומים עצמם מענה ישיר כתגובה לקולות הסביבה, שכן מענה כזה מספק כוח ומודלינג להתמודדויות עתידיות. לעתים חווים ההורים את המענה לתינוק בן יומו כחוויה מביכה, אולם מעשה זה בונה בהדרגה את הקול הפנימי בכל ילד לגבי זהותו הייחודית לצד זהותו התאומית.

 

מאפיינים פסיכולוגיים של תאומים

החוויה הפסיכולוגית של התאומות נבנית כבר ברחם האם אצל כל תאום והעתידה להוות חלק משמעותי בעצמי המפתח שלו לאורך כל שנות חייו. בניית הזהות האישית, ובתוכה הזהות התאומית, היא משימה התפתחותית המלווה כל תאום מרגע היווצרותו. להלן יפורטו מספר מאפיינים בולטים בהתפתחותם הנפשית של ילדים תאומים.


- פרסומת -

1. "זיכרונות מהרחם" – נטייה לסימביוזה, קשיים בנפרדות:

תאומים, כמו תינוקות יחידאים, מגיעים לעולם "מצוידים" בזיכרונות חושיים לא מילוליים תוך-רחמיים, הכוללים תחושות ומאפיינים של דמות האם ורחמה (Stern, 1985); פיונטלי, 2001). כשמדובר בתאומים, מתווספים לזיכרונות אלה גם הזיכרונות התחושתיים של נוכחות האחר, כולל אינטראקציות שונות שהפגישו ביניהם במהלך ההיריון. הידיעה המוקדמת על קיומו המתמיד של האחר, גם אם בתחילה היא לא מודעת אלא נחווית בלבד, היא חוויה מכוננת בחייהם של תאומים. הפרידה הראשונה, שנעשית בעת הלידה, תהווה חוויה מכוננת שנייה בחייהם. מרגע זה הם יחפשו איש עת רעהו לשם הרגעה, ביטחון, וחזרה למצב מוכר.
כניסת ההורה לחיי כל אחד מהם מספקת תמיכה בראשית תהליך הנפרדות. אי התערבות של ההורה בחיי השניים מותיר אותם עם הצמידות שאליה הורגלו מן הרחם, שעלולה לפתח אצל השניים קשיים בהתפתחות הזהות העצמית, ובמקומם התפתחות זהות תאומית-קולקטיבית שבה כל אחד ישלים את השני בתכונות, כישורים, התנהגויות. נוכחות הורית מפרידה ומחברת כאחת, לעומת זאת, עשויה לתמוך בבניית יחסים עמוקים של קרבה ואינדיבידואציה בו בעת.

2. גדילה סינכרונית בתנאים של תחרותיות:

שנת החיים הראשונה מאופיינת אצל התינוקות כולם בתנאים של תלות קיומית ורגשית בהורה. אולם בשונה מתינוקות יחידאים, אצל ילודים תאומים מצבי תחרות על השגת תשומת לבו של ההורה מהווים נקודת ציון מרכזית מראשית חייהם. לתחרותיות זו שני פנים: כאשר היא מנוהלת נכון על ידי ההורה (לפי עקרון התור, בנוכחות התאום השני, לפי היענות זמנית לצרכים דחופים, ועוד) היא עשויה להשתלב עם סימביוזה מול ההורה (ולא האח התאום) ולתרום לנפרדות; אולם כאשר היא אינה מנוהלת נכון על ידי ההורה, התחרות עלולה לייצר תנאים קשים של חסך אימהי, סימביוזה תאומית (היצמדות לאח התאום "כדי שלא אפסיד מה שהוא מקבל"), צמצום ההתפתחות (לצורך "חלוקת תפקידים" בין התאומים ועוד). מצבים אלה עלולים בהמשך ההתפתחות להוביל להקצנות מפוצלות ביחסי התאומים: עוינות וטינה ממושכת, או צמידות ותלות מוחלטת. תחרותיות בריאה, מלווה ברגשות של קנאה באחר, אך שמורה במעטפת הורית מבינה ומכילה ללא פיצויי יתר, תבנה בכל אחד מהתאומים את ההפרדה הרגשית, לצד צמיחת והעמקת הקשר שתחילתו כבר ברחם.

3. חיים בצל ה"מראה":

חייהם של תאומים מתנהלים מהרגע הראשון בתנאים רפלקטיביים בשל קיומו המורגש והנוכח של האחר כל יום כל היום. תאומים צעירים נוטים לזהות את דמותם החיצונית בתמונות לפי מראה אחיהם התאום, אליו נחשפו מהרגע הראשון לחייהם. רק תהליך הורי מכוון המלמד כל אחד מהם על סכמת הפנים והגוף השונה בעזרת מראה ובלוויית צלילי שמו הנהגים על ידו, יביא לידיעה מודעת על מראה העצמי שלו, במובחן ממראה התאום.
אולם גם כאשר מושגת ידיעה כזאת, המידה שבה חיי התאומים הם "בצל המראה" גדלה והולכת ככל שגיל הילדים עולה. התפתחותם והבשלתם של כישורים ושל תכונות נראות ומורגשות מביאים לתהליכי השוואה הדדיים. כאשר מוקדי ההשוואה אינם מוערכים על ידי הסביבה המשמעותית הקרובה (ההורים) והרחוקה (המשפחה המורחבת, מערכת החינוך) כמסמנים עליונות או נחיתות, מצבים רפלקטיביים אלה תורמים לנפרדות של כל ילד. אולם כאשר מתויג מי מהם כ"מוביל" או "מאחר" ההבדלים מוקצנים ונוצרת השתקפות מכאיבה, המהווה בסיס לפגיעה בערך העצמי.

4. בניית נפרדות פסיכולוגית, בו-זמנית עם גיבוש הזהות התאומית:

בניית הנפרדות הפסיכולוגית אינה משימתם של הורי התאומים בלבד, אלא משימה מתמשכת ואקטיבית המוטלת גם על כתפי הילדים עצמם. תהליך זה מתרחש בו בעת עם ביסוס אקטיבי של חוויית התאומות כחלק ייחודי בעצמי התאומי. החוויות המעודדות השגת נפרדות אצל ילד תאום כוללות למשל חוויה של פנייה אישית בשם הפרטי מצד ההורים, השתקפות עצמית מול מראה (קונקרטית) ולא רק מול התאום, פיתוח הדרגתי של טעם, העדפות, כישורים ויכולות, וכןקבלת החולשות ו/או הקשיים הייחודיים לו. תהליך צמיחתו של גרעין העצמי בינקות (Stern, 1985) ותהליך גיבוש הזהות בתקופת ההתבגרות (אריקסון, 1974) מתקיימים לצד המשך הרחבתה של חוויית התאומות וטיפוח הרגישות והקשר הרגשי הייחודי. הליכה על חבל עדין זה מתפתחת בקרב ילדים תאומים תוך הפגנת מכלול רגשות זה לזה הבונים את הנפרד והביחד, וללא יצירת מארגי מחויבות ושיעבוד זה לזה. מספר התנהגויות בחיי הילדים התאומים מושפעות מהיבט זה בחייהם, כפי שיפורט להלן.

מריבות

מרגע הופעת ניצני האוטונומיה הראשוניים, המתבטאים למשל בתחילת תנועתיות ויכולת אחיזה בחפץ, מופיעים גם סממני המריבה הראשונים בין התאומים – לרוב מאבק על חפץ שבו רוצים השניים בו-זמנית (או שהאחד רוצה דווקא משום שראה אותו אצל השני). עצם היכולת לריב מבטאת באופן ברור את תחילתה של חוויית הנפרדות, את הידיעה הראשונית בדבר קיומו של האחר שאינו אני והמסוגל ליהנות בנפרד ממני. הפתרון ההורי המומלץ לטיפול בחוויה מבוסס על עקרון התור, לצד בנייתם של ארגזי "רכוש" אישי (ראו לעיל). אולם במקרים רבים נוצרת בהורים "בלהת הריב", הנובעת מהפחד מאובדן הפנטזיה על תאומות הרמונית ושלווה. הניסיון ההורי למנוע את הריב ולפייס בין התאומים כמוהו כמסר השולל את הנפרדות, בעוד מתן אפשרות לריב (בגבולות בטוחים) ייצור את חוויית הביטחון במסע הנפרדות. על ההורים לדעת כי הבדלי טמפרמנט והעדפות אישיות עלולים בתקופות מסוימות לבנות "חלוקה" תאומית ל"חוטף" ו"מוותר" או ל"לוקח" ו"ממהר לתת". במקרים אלה על ההורים לקבוע "חוקי ביטחון" (כגון לחייב את החוטף להחזיר גם אם המוותר ויתר) ולעודד את המוותר לשמור על שלו. כך ייסייעו ההורים לבנות אצל שני התאומיםאת הביטחון ביכולת לקחת ולתת, ירחיבו את מרחב הנפרדות שלהם ויעודדו אותה.


- פרסומת -

קנאה

חמורה מחוויית הריב היא גילויי רגש הקנאה, המעורר בהורי תאומים חרדות ראשוניות ועמוקות מפני יריבות נוסח "קין והבל". המהירות בה מופעל ההורה כלפי המקנא ונטייתו להעניק לו חפץ או חוויה "מרגיעת קנאה", אינה תורמת להתמודדות בריאה עם אמוציה חשובה זו. רגש הקנאה הוא ביטוי ישיר לתחושה הברורה של "מי שיש לו ומי שאין לו"; קנאה בכלל, וקנאה בין תאומים בפרט, מרחיבה את גילויי הנפרדות ואת ההכרה בדבר הבדלים בין השניים. חוויית ה"נדנדה", שבה בכל פעם תאום אחר חש קנאה בתאומו על עניין שונה, מבהירה היטב את הנפרדות ביחסים, מבלי להרוס את גילויי החיבה והקשר העמוקים.
התמודדות עם הקנאה היא עוד מהלך בבניית חוסנם הנפשי של ילדים בכלל, ושל תאומים בפרט. עם זאת, חשוב לשמור על גבולות הקנאה על מנת למנוע השתלטותה כרגש דומיננטי בחיי כל תאום על חשבון החלקים הנפשיים האחרים. מקומו של ההורה הוא אם כן כתומך בילד המקנא, המסייע לו בהתמודדות עם רגשותיו (לא באמצעות הענקת פיצוי, כאמור) ומכין אותו לפרץ הבא שיתעורר אצלו או אצל תאומו.
הורים לתאומים נוטים פעמים רבות לנסות להימנע ממצבי קנאה: להביא לשני הילדים "אותו דבר", לקנות לילד שאינו צריך פריט מסוים "רק שלא יקנא", להוציא בחשאי פעוט מהמעון לבדיקת רופא כדי שהשני לא יגלה ויקנא, ועוד. אלה הן פעולות הוריות שכיחות, שכאמור מקשות דווקא על ההתמודדות עם קנאה ומעודדות תלות פרנואידית. הידיעה של כל ילד שבכל רגע הוא עלול לגלות שתאומו קיבל דבר מה או "נעלם" מגדילה את חשדנותו ואת הצורך שלו במעקב. לעומת זאת, ההסתגלות לידיעה שכל אחד מקבל בגלוי כפי צרכיו השונים, מרגיעה בהדרגה ומאפשרת את קבלת הנפרדות באופן גמיש יותר.

תחרותיות

גילויי תחרותיות בין תאומים מופיעים לראשונה כבר בינקות, במאמץ להשיג תשומת לב הורית להתקשרות ולסיפוק צרכים בסיסיים. המשכה בשנת חיים שנייה ושלישית (בתקופת התפתחות האוטונומיה המוטורית), והיא מגיעה לשיאה בשנות הגן וגיל החביון, עת היא ממוקדת בשאלת המיקום הסוציומטרי בחבורת בני הגיל. התחרותיות, כמו המריבות והקנאה, היא חוויה אמוציונאלית בריאה המעודדת צמיחה ויכולות התמודדות – ובהקשר של הקשר התאומי מרחיבה את גילויי הנפרדות.
התחרותיות בין התאומים מאפשרת לכל אחד מהם לבטא את עצמו ואת צרכיו בנוכחות השני, מתוך מאמץ אקטיבי לדרג עצמם ביניהם בתחומי חיים שונים, וכך מתחזקת חוויית האינדיבידואציה הכה חשובה. גם כאן, גילויי התחרותיות בגבולות ביטחון תעניק לשניהם את השקט הנדרש והלגיטימציה, תוך הגנה על הקשר התאומי החשוב כל כך.

אמפתיה

גילויי אמפתיה של תאום לתאומו מתגלים כבר בראשית חייהם המשותפים של התאומים, ומבוססים על הקשר העמוק שנצרב בכל אחד מהם מראשית חייהם המשותפים ברחם. משלבים מוקדמים של חיי התאומים אנו עדים לתאום המגיש לאחיו הבוכה מוצץ, מלטפו בפניו, זוחל אליו להרגיעו ולהגיש לו צעצוע מנחם. ההיכרות המוקדמת והצורך בנוכחות האחר מובילים לגילויי דאגה הדדיים, שניתן לטפחם באמצעות תהליכי modeling ולמידה בתיווך של המבוגר המשמעותי. התפעמות המבוגר מגילויים אלה מחזקת ומעודדת את התאומים להמשיך בהם (קוהוט, אצל אוסטרוויל, 1995). הנטייה לקשר מקורה בחוויה המשותפת ברחם, ואילו ההתנהגויות המנחמות נרכשות ונלמדות מהתנהגויות המבוגר.
עם זאת, המהירות בה למדים השניים לזהות ילד את מצוקת אחיו ולהגיב לה, עלולה לעודד את סביבת המבוגרים לוותר על נוכחותם ולהסתפק בנחמה ההדדית שבין התאומים. בהעדר מבוגר נוכח ובטוח עלולה להתפתח בין התאומים ערנות יתר זה למצוקתו של זה. הסכנה במצב זה הוא התפתחות של קשרי תלות ויצירת "חובת הקשבה הדדית מתמדת". על המבוגר המטפל לאפשר אם כן יחסי נחמה ואמפתיה בין האחים, אך להקפיד ולהמשיך לספק ביטחון אקטיבי וקשוב למצוקת כל ילד, המשחרר את תאומו לענייניו. גישה זאת שומרת על האמפתיה כחוויה מהדקת קשר במידה המספקת, אך לא כובלת.

שיתוף פעולה ועזרה הדדית

מתוך אותם גילויי ערנות ומודעות האחד למצבו הרגשי של אחיו, פעמים רבות תאומים נוקטים פעולות אקטיביות של עזרה הדדית ושיתופי פעולה ביניהם. עצם הגילוי של יחסים אלו יש בו כדי לבסס את חוויית הקשר התאומי, ולאפשר הפנמת יחסי אובייקט חיוביים בין השניים. אולם גם כאן המידה והאינטנסיביות הן בעלות משקל מכריע. התבססות על הקשר התאומי הספונטני בלבד, בתנאים של מעורבות מינימלית של מבוגר שומר, מסכנת את התפתחות הנפרדות ועלולה להזיק וליצור תנאי תלות ואף "חלוקת קווי ההתפתחות" בין השניים (למשל כאשר "אחד קורא-שני כותב"). מאידך, מידה מסוימת של עזרת מבוגר, הערני לשונות ולצורכי העזרה המשתנים של כל אחד מתאומים, עשויה להשאיר את מגרש היחסים בין השניים פנוי לגילויי אחווה במידה המחזקת את שניהם.
היבט נוסף של שיתוף הפעולה בין תאומים הוא תופעת "אחוות מורדים", השכיחה בשלב ההתפתחותי של למידת סוציאליזאציה וגבולות בקרב פעוטים תאומים. אל מול תופעה זאת, על ההורים להעביר את המסר שהגבול הוא אישי לכל אחד (באמצעות פנייה נפרדת-אישית לכל אחד מהילדים בו-זמנית), וכך לפרק בהדרגה את ה"קואליציה" שנוצרה ולהעניק לכל אחד מהילדים ביטחון בהורה ובאח בו-זמנית.
בסביבה לא בטוחה, עם מבוגרים חלשים, עלול להתפתח בין התאומים שיתוף פעולה שמטרתו לספק הגנה הדדית מפני חרדת נטישה וחוויית היעדרות מבוגר. תופעה זו מסוכנת מאוד, שכן הצורך להשקיע ביחסים ההדדיים ובשמירה ההדדית מביא לצמצום התפתחותו של כל אחד מהילדים.


- פרסומת -

5. התפתחות השפה וקשרים חברתיים בקרב תאומים:

​​​​​​​שני מוקדי התפתחות חשובים אלה, סוגיית השפה וסוגיית הקשר החברתי, דורשים התבוננות מיוחדת בגידול תאומים. התפתחותה של השפה הדבורה היא פרי אינטראקציה מתמדת בין המבוגר לתינוק/פעוט/ילד, הנעשית במיטיבה בתנאים של התקשרות בטוחה. ראשיתה בקיומם של המבנים המולדים, המבצבצים לראשונה באמצעות המלמול, והמשכה בתהליך למידה אקטיבי בו מבוגר מעניק לילד יחס דיאלוגי, ועיצוב צלילי המלמול למילים משמעותיות. (סרוף, קופר ודהארט, 1996). החשיפה של הפעוט למלל המבוגר, ביחד עם ההבשלה המוחית, מאפשרת לו להרחיב בהדרגה את המילה האחת לכדי רצף מילים, משפט משמעותי המבטא בתחילה צורך קונקרטי-פונקציונלי ובהמשך צורך אמוציונלי. ביחס לפעוטות יחידאים, פעוטות תאומים לרוב חשופים פחות לקשר אינדיבידואלי עם ההורה ויותר למלמול ההדדי שלהם, המהווה בסיס להתפתחותה של שפה "פנימית"–תאומית: הג'יבריש. המבוגר, המתפעם מיופיו של הקשר והתקשורת בין התינוקות התאומים בחור לעתים "להימנע מלהפריע", להותיר תחום זה נטוש ממעורבות – ובכך ליצור חסך באינטראקציה המסייעת לפתח היבטים אחרים של השפה. גם העובדה כי הפעוטות התאומים "מעסיקים" זה את זה ומספקים כביכול למבוגר רגע מנוחה נכסף עלולה לתרום לנטייה שלא להתערב ולהגביר את החסך. הורי התאומים נדרשים אם כן להיות מודעים לסכנה, לכוון את ערנותם אליה, ולפעול להתערבות מלמולית-תקשורתית מתמשכת עם כל ילד תאום בנפרד. פנייה אינדיבידואלית אינטנסיבית, רגישות וזמינות לכל ילד והיענות למלמולו יכולות להוות בסיס להתפתחותה התקינה של השפה אצל כל תאום בנורמות המקובלות בקרב בני הגיל.
חשיבותה של התפתחות תקינה של השפה קריטית לא רק להרחבת העצמאות, האינדיבידואליות וההסתגלות של כל תאום, אלא בעיקר להתפתחות החברתית. קשרי גומלין בין ילדים צעירים מתבססים עם הגיל יותר ויותר על יכולת תקשורתית ועל הבנת הזולת באמצעות השפה, והתפתחות דלה שלה כובלת ילדים להאטה וצמצום בהתפתחות החברתית. אולם הקשר החברתי הוא פרי מעורבותם של קווי התפתחות וצרכים נוספים לצד השפה, כגון גרייה הדדית, יצר הסקרנות, יחסי תקשורת, יחסי משחק, קיומה של קבוצת שוויים להתנסות לא הייררכית, ועוד. האדם הוא יצור בעל צורכי שייכות וההזדהות עם קבוצת שווים, אולם תאומים זוכים לחוות "חיים בחבורה" כבר מראשית חייהם, ועל מנת להיפתח לקשרים נוספים יש להם צורך בהכוונה של מבוגר – הורי התאומים והצוותים החינוכיים גם יחד. החיים בפעוטון או בגן הילדים מספקים לתאום הזדמנות לפתח קשרים חברתיים נפרדים בנוכחות אחיו – חוויה שעשויה לתרום לנפרדות ולאינדיבידואציה של כל אחד מהם, במידה שתקבל מקום גלוי ולגיטימי. אם תיעשה בהסתר ובהיחבא, לעומת זאת, עלולים להתעורר תחושות בגידה ופרנויה. כאשר תאום לא מרחיב את קשריו החברתיים עם בני גילו מעבר לאחיו, ומספק את צרכיו הבין אישיים בתוך הדיאדה התאומית בלבד, נוצרת מעין "בועה" המקבעת אותו וחוסמת הרחבת ההתפתחות בהמשך.
שהותם המשותפת של ילדים תאומים בגן הילדים מאפשרת בניית יחסים נפרדים ומשותפים עם עוד ילדים, הנמשכים לביקורים הדדיים אחר הצהריים ומבססים את קשרי "החבר שהוא רק שלי עכשיו". באופן זה נשזרת ההתפתחות החברתית בתהליך השלם של התפתחות נפרדת וביחד של תאומים.

 

סיכום – סכנת הסימביוזה מול סכנת הפיצול

תאומים בריאים בנפשם גדלים תוך חוויית נפרדות פסיכולוגית, לצד יכולת לשמר את הזיקה והקשר התאומי העמוק והייחודי עם תאומם. האיזון בין ה"ביחד" וה"לחוד" הוא משימתם המרכזית של ההורים, המחנכים והילדים התאומים עצמם, ולפתחו רובצות שתי סכנות מרכזיות, שהן שני קצותיו של אותו הרצף: .

סכנת הסימביוזה – אשר פירושה טשטוש הנפרדות, גדילה בתנאים של "חצי", תלות רגשית ומעשית, ומשמעה התפתחות מצומצמת, ללא יכולת היחלצות מהזיקה התאומית הכובלת. סכנה זו אורבת לתאומים תמיד נוכח הקשר הייחודי שנבנה בין השניים כבר ברחם אימם, והמבוסס על המשיכה של שניהם ליחסי הקרבה הללו. העדרה של מעורבות מותאמת מצד הורי התאומים, ובהמשך מצד אנשי החינוך הסובבים אותם, עלול לתרום ליצירת תלות הדדית כזו בחייהם של השניים. ניסיון מאוחר "לנתח" ולהפריד בין תאומים שגדלו כישות "סיאמית" אחת עלול לגבות מחיר יקר.


- פרסומת -

סכנת הפיצול – מן הצד השני, דווקא הערנות הנדרשת לשם פיתוח נפרדות אצל תאומים עלולה להוביל לכיוון מפצל. פיצול בין תאומים מבטא ניסיון להכחשה של הזיקה בין השניים ושל הקרבה הרבה והוא תוצר של תיוג מוקדם הכובל כל ילד למערכת תכונות ואפיונים הנתפסים כ"טריטוריה הבלעדית" שלו האסורה על השני. כך למשל ניתן למצוא זוגות תאומים שבהם האחד ספורטאי והשני אמן, האחד טוב בשפה והשני בחשבון, האחד "שר פנים" והשני "שר החוץ", האחד דברן והשני מעשי, האחד ביישן והשני מוחצן, וכן הלאה. זיווגים אלו של תכונות קצה הם תולדה של הקושי ההורי לאפשר קרבה וקשר תוך ביסוס הנפרדות; במצבים כאלה נבחר הפיצול כפתרון מלאכותי, מפריד לנצח.

הפיצול, כמוהו כסימביוזה, כובל בטרם עת את הילדים התאומים לתיוגים מוקדמים, ללא גמישות ומרחב התפתחות, ללא יכולת לטעום ממגוון הכישורים שלהם, להתנסות במצבים, רגשות ויחסים מורכבים. הוא יוצר מחויבות נוקשה, מצמצמת ומחבלת. שתי גישות קצה אלו מבטאות מצוקה דומה – הקושי לבנות סביבה תומכת ביחד ולחוד, והבחירות הרגשיות הנגזרות מכך בכל רגע. מצוקה כזאת נובעת לעתים מחולשת ההורים, המונעת מהם את ההתמודדות הרגשית המורכבת עם הגידול הבו-זמני של שניים.

על מנת להבטיח התפתחות היכולת ההורית בתנאים של תמיכה והכלה, נדרשת אם כן מסגרת מדריכה, מלווה ומייעצת להורי תאומים, כבר מהרגע הראשון.

 

מקורות

אריקסון, א' (1974). ילדות וחברה. הוצאת ספרית הפועלים.

אוסטרוויל, ז' (1995 ). פתרונות פתוחים. הוצאת שוקן.

סרוף, א', קופר, ר' ודהארט, ג' (1996). התפתחות הילד, טבעה ומהלכה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

פיונטלי, א' (2001). מעובר לילד: המשכיות החיים מהרחם לילדות, תצפית פסיכואנליטית. הוצאת מודן.

 

Anthony, E.J. & Benedek, T. (1996). Parenthood. Jasson Aron INC.

Stern, D. (1985). The Interpersonal World of the Infants. Basic-Books.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הדרכה וייעוץ להורים, הורות
אורית גודקאר
אורית גודקאר
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה
שי שנער
שי שנער
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק)
צביקה תורן
צביקה תורן
פסיכולוג
עפולה והסביבה, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה
אביחיל צוריאל
אביחיל צוריאל
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
עמרי יהלום
עמרי יהלום
פסיכולוג
שפלה, תל אביב והסביבה, מודיעין והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלמה שמחהשלמה שמחה2/9/2012

כהורה ומטפל כאחד -מאמר מפורט ומדוייק מאד. אוסיף ש. האמפתיה וההקשבה הנפרדת הם חשובים, אבל טרם נמצא הפתרון להפחתת המגע. המגע בכל אחד מהאחים פוחת.

כמו כן, קיימת רציונליזציה הורית של חלוקת הקשב בין האחים התאומים. לעיתים מאד מסייע להורים לדעת ולקבל שאין צורך בהצדקה -הם יוכלו לטפל היטב בתאומים גם בשניים. ועוד יותר מזה: הם יוכלו לקבל את העובדה ש'תאומים בוכים יותר' בהשלמה המובילה לפעולה משמעותית.