פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

מאמרים

"האח הגדול": מילות חיפוש

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת תחושותיהם של מספר משתתפים מהעונה השנייה של תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" בנוגע לטיפול הפסיכיאטרי שקיבלו במהלך התוכנית. בעדויות הם התייחסו בין השאר לאלם ולשיתוק שאחזו בהם, אשר בעקבותיהם לא סירבו לטיפול התרופתי על אף שלא רצו בו. במאמר נעשה ניסיון להבין את מקורות האלם והשיתוק. לטענת הכותבת, בית "האח הגדול" היווה מעין סביבת שבי סמכותית כל-יכולה ומניפולטיבית, שכללה גם מרכיבים של סוד וניצול אשר השפיעו באופן ניכר על התלות והכניעות של המשתתפים. לפי תפיסה זאת, דמותו של הפסיכיאטר מטעם ההפקה, אשר תפקד כ"אב הגדול", חיזקה היבטים פטריארכליים טוטאליים אלו, ועודדה בכך רגרסיה וחווית חוסר אונים.

מתפרסם מ 23/5/2012 | 9,531 צפיות

תגיות: | |

 

"האח הגדול": מילות חיפוש

על יוצאי תוכנית הריאליטי כשורדי שבי

מאת נעמה בר-שדה

 

 

 

בית "האח הגדול", תוכנית הטלוויזיה המשודרת בערוץ 2, מאובזר במצלמות בכל פינותיו. ה"דיירים" בבית שוהים בו למשך מספר חודשים, כשלצד שידור שבועי של התוכנית בטלוויזיה (הכוללת קטעים ערוכים מאירוע השבוע), משודרים מעשיהם באינטרנט ובערוץ טלוויזיה יעודי במשך 24 שעות ביממה. הדיירים מצוידים במיקרופונים אישיים אליהם הם אמורים להיות צמודים כל שעות היום, שאלמלא כן ייקנסו. הקשר החופשי עם העולם החיצון נשלל מהם, למעט מפגשים בעת הצורך עם פסיכיאטר ו/או פסיכולוג מטעם ההפקה. הם אינם מחזיקים בטלפונים, אין להם גישה לאינטרנט, לטלוויזיה, לשעונים, לספרים (למעט ספרי קודש) ולכלי כתיבה. הם מקבלים תקציב שבועי למזון, לשתייה ולסיגריות, שמהווה לעתים גורם למתחים בקבוצה. מדי שבוע, אחד מהדיירים נבחר להדחה מהתוכנית על-ידי חברי הבית, בתהליך המושפע על ידי הצופים בבית ועל ידי ההפקה כאחת.

מאמר זה, המכוון גם לקהל הרחב, מסתמך על כתבות שפורסמו בכלי התקשורת, תוך התייחסות לטקסטים שצוטטו מפי משתתפי התוכנית כאל הנאמר בשעה טיפולית. כאנשי טיפול איננו עוסקים בדרך כלל באמת האובייקטיבית, ואף על פי כן אנו יכולים ללמוד מהאמת הסובייקטיבית של המטופל אודות התחושות האותנטיות שלו ואודות המציאות כפי שנתפסה ונחוותה. מכך ניתן להסיק מסקנות אובייקטיביות אודות מצבים מציאותיים, אשר יש בהם כדי להשפיע על "האדם הסביר" או "הנורמאלי".1

לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת תחושותיהם של מספר משתתפים מהעונה השנייה של התוכנית בנוגע לטיפול הפסיכיאטרי שקיבלו במהלך התוכנית. דיירי בית "האח הגדול" התלוננו בין השאר על אלם ושיתוק, בעקבותיהם לא התנגדו לטיפול התרופתי שניתן להם – על אף שלא רצו בו. תגובות האלם והשיתוק מעוררים תהיות, הדומות לשאלות המופנות לעתים לקורבנות abuse באשר הם: "למה לא הגבתם? למה לא מנעתם? למה לא ברחתם? למה לא תקפתם בחזרה? למה שתקתם? למה אתם חושפים רק עכשיו?..." בשאלות מסוג זה מתערער הסדר התקין, שכן הן הופכות את הקערה על פיה ואת הקורבן לאשם. איך ניתן אם כן להבין את התנהגותם של דיירי בית ה"אח הגדול"? מה ניתן לכתוב לשם כך ב"מילות החיפוש" אודות המתרחש בין "האח הגדול", "האב הגדול" (הפסיכיאטר), ובין דיירי הבית?

להבנתי, מילות החיפוש העיקריות תהיינה: שבי, יחסי מרות, מניפולציה, דבליואציה, סוד, ניצול, שיתוק, אשמה, בושה ושיגעון. נפנה לחיפוש אפשרי אחר הדינאמיקה אשר הביאה את דיירי "האח הגדול" להתנהלות שנעה משיתוף פעולה כביכול בזמן ההשתתפות בתכנית – ואל התקוממות כואבת בתקשורת, לאחר שפרשו ממנה.

 

שבי

מה לשבי ולתכנית "האח הגדול"? קבוצת אנשים נבחרים מחליטה להכניס עצמה לתקופה של מספר חודשים לבית סגור, בו לא מתאפשר לה קשר עם הסביבה החיצונית. "יש משהו מאוד מטעה", הסביר ד"ר אילן רבינוביץ' בריאיון לתוכנית בוקר בטלוויזיה. "המקום במציאות הרבה יותר קטן מאשר כפי שהוא נראה בטלוויזיה. זה מקום קטן עם עוצמות גדולות, מקום מפואר, אבל זה כמו כלוב של זהב. [...] אנשים בבית מנותקים מרדיו, טלוויזיה, אינטרנט, טלפון ומיקיריהם, ולא יודעים כלל מה קורה בעולם החיצון. אין להם אפילו שעון, ספר וכלי כתיבה והם לא בסביבה הטבעית שלהם, נוצרים [נוצרת] אסקלציה של תהליכים פסיכולוגיים שבמציאות היו לוקחים שנים" (mako, 2010).

בכתבות שפורסמו נטען שכאשר אחד מחברי הקבוצה רוצה לעזוב את הבית, הוא עובר מסע של לחצים עדינים יותר או פחות על מנת שיישאר בבית (ניסן, 2012). מכאן ניתן להבין כי האינטרס של גורמי הפקת התוכנית הוא שהתכנית תתנהל תחת שרביט ניצוחם בהתאם למתוכנן על ידם, וכי פרישה ביוזמת המשתתף איננה הולמת את צרכי ההפקה. מבחינתה, הוא מצופה להימנע מלפתוח את הדלת ולצאת את הבית "כך סתם" לאוויר העולם, כפי שכל אדם חופשי ובוגר יכול לעשות עם חייו. מדובר אמנם ב"שבי מרצון", אולם לטענתי עדיין פועלים בו חלק ניכר מן המאפיינים של שבי, אשר הופכים אותו לחוויה טראומטית.

בשבי מרצון, כמו בשבי מאונס, נשללת תחושת החופש הרגשי ואפשרות הבחירה, המרחב הפיזי מוגבל והסביבה האנושית מצומצמת. השובה הופך לדמות רבת כוח בחיי השבוי, והפסיכולוגיה של השבוי מתעצבת על ידי הפעולות והאמונות של השובה. הניסיון לשרוד את המצב, והסתגלנות שהשבוי מפתח תוך כדי התהליך, נתפסת לעתים כפסיביות או כחוסר אונים. חל כרסום בהעזה של השבוי ליזום, כיוון שכל פעולה עצמאית נחווית כמרדנות, אשר טומנת בחובה סכנה של "עונש". במצבים של טראומות מיניות ובסוגים אחרים של ניצול והתעללות, נוצר קשר שיש בו מאפיינים כופים. זהותו של אדם הנתון בקשר כופה נתונה לשינויים: דימוי הגוף, וכן הערכים והאידיאלים שמשרים בו תחושה של עקביות פנימית ומקנים לו מטרה שאליה הוא חותר, עלולים להתפוגג ולהישבר. כשהקשר עם השובה-הפוגע מתמשך, הקורבן מגיב בטראומה כרונית ומאבד את תחושת העצמי. לעתים הקשר לובש צורה אמביוולנטית – הנפגע עלול להמשיך לפחד מהשובה-הפוגע גם עם תום השבי הקונקרטי, ולצפות שבסופו של דבר הוא יכריע אותו. מאידך הוא עלול לחוש ריקנות, בלבול וחוסר ערך בלעדיו (בר-שדה, 2008).

סביר להניח שיהיה שוני בין שבי פרטני לשבי קבוצתי. כשהשבי קבוצתי מתאפשרת תמיכה של הקבוצה, אשר שותפה לאותו גורל ומקלה במידה מסוימת על הבדידות. יחד עם זאת, מתחוללים בה תהליכים קבוצתיים אינטנסיביים הכוללים הצפה רגשית, תחרות, קנאה, איבה, מניפולטיביות, תככנות וכיוצא בזה. בתוכנית "האח הגדול", יש במטרת התוכנית (הפרס הכספי הגדול המוענק למשתתף האחרון שלא הודח) כדי להעצים את מרכיב חוסר הוודאות, את ההיבטים התחרותיים ואת הקושי לתת אמון בחברי הקבוצה האחרים. ארז דה-דרזנר, אחד המתלוננים על הטיפול התרופתי בעונה השנייה של התוכנית, תיאר את החוויה הקבוצתית ב"האח הגדול" כ"סיר לחץ...מנותק מן העולם" (שכניק, 2012).

 

יחסי מרות

בשבי מתקיימים יחסי מרות, אשר מבססים את ההיררכיה בין השובה לשבוי, מאפשרים לשובה להשיג מטרותיו, וממקמים את השבוי בעמדה רגרסיבית כנועה. באורח פרדוקסאלי, השובה הוא גם זה אשר דואג לצרכיו הקיומיים של השבוי. לכן ניתן לנבא כי בעמדה זו השבוי עלול להידחק לעמדה בה הוא נסמך פחות על השיפוט שלו, ונוטה להישען על השובה כבעל הידע, הכוח והשליטה.

ניתן ללמוד מנקודת מבטם של הדיירים שהתראיינו בכתבות, כי ההפקה בתכנית "האח הגדול" ביססה את יחסי המרות בינה לבין הדיירים באופנים הבאים: מיסוד תהליכי מיון וקבלה והפיכת התוכנית למושא הערצה, כשבידי ההפקה הכוח להחליט מי מתקבל ומי לא; קביעת נהלי וחוקי הבית, והזכות הבלעדית לשינוים; קיום התקשורת עם הדיירים באמצעות קול מנחה, מרוחק ונטול רגש המושמע באמצעות רמקולים אל חלל החדר, או באמצעות הנחיות כתובות – מה שיוצר חסך רגשי וצמא עז של הדיירים למפגש אישי עם דמויות שאינן שייכות לקבוצת השבי, איתה הם חיים 24 שעות. ה"אח הגדול" הוא ישות בלתי ממשית, רבת כוח והשפעה על חיי הקבוצה, עד לפרטי חייהם הקטנים. בהיותו מרוחק, אנונימי ובלתי אנושי, ובו זמנית נאדר, נישא, רב כוח, משול לאל, הוא הופך להיות סמכותי יותר ומאיים – אך גם מעודד תלות בקרב אנשים שהחופש שלהם נשלל: "קשת זו מעצמה, [...] פחדתי פחד עצום" (שכניק, 2012).

במצב כזה, מפגש עם פסיכיאטר – דמות אנושית האמורה להיות נייטראלית, מחוץ ל"סיר הלחץ" החברתי, המבעבע בתחושות מורכבות וקונפליקטואליות של קנאה, תחרות, משיכה, התאהבות, איבה, דחייה, ידידות, אדישות – מפר את האיזון שקבוצת השבי יצרה, גם אם זהו איזון שאינו בריא בהכרח. מפגש כזה מעורר כמיהה, בשל הפוטנציאל שלו להעניק לדייר השבוי מפגש "נקי" עם דמות נטולת אינטרסים, בשונה מהדיירים העמיתים (שככל שיהיו חברים הם תמיד גם מתחרים) או מ"האח הגדול", שעל פי תחושת חלק מן המתראיינים יש לו אינטרס מקצועי ביצירת מתח ועניין בתוכנית, והוא נמנה עם המושכים בחוטים. "התרגשתי, הרי לא ראיתי הרבה זמן אדם מהעולם החיצון", מעיד ארז (שכניק, 2012).

ארז מבטא את געגועיו הצפויים של השבוי, גם אם מדובר בשבי ראשוני מרצון, לדמות אנושית בה יוכל לשים מבטחו ושעליה יוכל להתרפק. זוהי כמיהה לדמות הורית מופנמת ממנה אנו ניזונים ברגעי מצוקה ומשבר, ואשר אותה אנו מחפשים בדמויות סמכות עמן ניפגש לאורך חיינו – החל מהגננת הראשונה בגן הילדים, שמחליפה את דמות האם, דרך המורים בבית הספר, המדריכים בתנועות הנוער, המפקדים בצבא, המעסיקים במקומות העבודה, ובהיבטים מסוימים גם בני הזוג. במצבי שבי קבוצתיים סביר שיתפתח לעתים בהקשר זה איזון דביק בין הפרטים בקבוצה, רווי מתחים וקואליציות מורכבות. הסמכותיות של השובה – בין אם סמכות מקצועית, או אישיותית – תזכה להאדרה מצד חברי הקבוצה נוכח ההזדקקות שלהם לקשר עם דמות אב ממשית, חמה, מגנה ותומכת.

ביטוי נוסף לתחושותיו של ארז כלפי דמויות הסמכות נמצא באמירתו "חשבתי שהדוקטור יודע מה הוא עושה, [...] שהוא מוסמך, [...] יודע את העבודה" (שכניק, 2012). סער שיינפיין, משתתף נוסף בעונה השנייה, מוסיף פן נוסף. לדבריו, הפסיכיאטר "היה כל-כך חד-משמעי, ברור ומשכנע בנקודה זו, עד שהוא הביא את התובע [סער] באמת ובתמים להאמין כי עזיבת הבית יכולה לסכן את חייו ואת שלמות נפשו" (אברבך, 2012). לדברי משתתפת נוספת, ההפקה חיזקה מעמד זה של הפסיכיאטר: "יורם זק, עורך התכנית אמר – 'תקשיבי, הוא הפסיכיאטר, הוא יודע מה הוא אומר'" (ynet, 2012א).

ההפקה והפסיכיאטר המלווה אותה, אשר מכונה במאמר "האב הגדול" בשל מקומו ההורי המתואר, צריכים אם כן להיות מודעים למידת הרגישות של הסיטואציה. עליהם לפתח בהתאם קוד אתי קפדני, זהיר ורגיש ביותר, כדי לא ליפול למקומות של ניצול מעמדם וכוחם מול הדיירים, הנמצאים במצב של שבי רגשי ופיזי, גם אם מרצון, אשר יש לו השלכות מרחיקות לכת גם על אוכלוסייה נורמאלית. האם אכן עמדו בכך? הדיירים שהתראיינו בעיתונות טענו שד"ר רבינוביץ' התייחס אליהם לכאורה כאילו היו מאושפזים במחלקה סגורה בכפייה: "הוא אמר לי 'תיקח את זה, אני רוצה לראות שנכנס לך לגרון'" (ynet, 2012ב), העיד אחד הדיירים; סער סיפר כיצד נתן לו הפסיכיאטר כדור ביד, "הושיט לו כוס מים ופשוט ישב והביט בו בשתיקה כשהוא מצפה ממנו לבלוע את הכדור" (אברבך, 2012). הנוהל של מתן הוראה לאדם לבלוע כדור בנוכחות איש צוות רפואי אופייני לטיפול בחולים המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות אשר אינם משתפים פעולה עם הטיפול, לטיפול במאושפזים בכפייה, לטיפול בילדים, בסובלים מפיגור, או בכל מי שמוגדר על פי החוק כחסר ישע. בכל מצב אחר רצונו של אדם הוא כבודו. אם מצבו של דייר בבית "האח הגדול" אכן הצדיק סוג זה של התערבות, הרי נראה שפסיכיאטר התכנית היה אמור להוציאו לאלתר מן ה"שבי" שמהווה מצב לחץ קשה אשר עלול להחריף את מצבו הנפשי, ולשקול מתן פסיכותרפיה אינטנסיבית ואף אשפוז.

לטענת חלק מהדיירים, הפקת "האח הגדול" – ובכללה הפסיכיאטר, "האב הגדול" – נטתה לפזר הבטחות מרגיעות ממקום אומניפוטנטי סמכותי כדי להשקיט את חרדות הדיירים לצורך קידום מטרותיהם שלהם. כך כאשר אחיו של ארז ביקש מאנשי ההפקה בטרם כניסתו לבית שיעדכנו אותו אודות מצבו הרגשי של אחיו, הוא נענה לדבריו בתשובה "אל תדאג יהיה בסדר" (שכניק, 2012). תגובת ההפקה חיזקה את עמדתה הסמכותית-אומניפוטנטית, ואת העמדה הנכנעת והתלותית של הדייר ובני משפחתו, כבר בשלב ראשוני לפני כניסתו לבית "האח הגדול". בהתחשב בלקות השמיעה הקשה של ארז, ובכך שניתן היה לצפות כי הוא עלול להיתקל בגינה בקשיי הסתגלות בבית, הערך המגמתי של הרגעה מראש מעין זו נראה ברור.

ביטוי נוסף לגישה פטרונית הוא בהתניה לכאורה של הכניסה לבית ולתכנית בשימוש בכדורים פסיכיאטריים, תוך הבטחות שווא אומניפוטנטיות לגבי תוצאות השימוש בהם. אחד מהדיירים טוען: "נפגשתי עם אילן לפני שנכנסתי לבית. הוא אמר לי: 'אם אתה רוצה להיכנס, אתה חייב לקחת כדורים. הם ישלשו את הכוח שלך. אתה תהיה יותר רגוע'" (ynet, 2012ב); אחרים התייחסו להבטחות ששמעו מהפסיכיאטר, שאמר לכאורה: "תקשיב זה ייתן לך הרבה כוחות. זה ציפרלקס. יש לזה כוח עצום" (שכניק, 2012); "זה יעשה לך טוב, אם תקשיבי לי, את מגיעה לגמר" (ynet, 2012ב). אם נכונים הציטוטים, הם מעידים לכאורה על התנהגות חמורה אף יותר מגישת ההפקה, שהרי ההפקה בהגדרתה היא גורם אינטרסנטי, בעוד הפסיכיאטר עוסק במקצוע טיפולי. ככזה, עליו להיות אמון על חוקי האתיקה המקצועיים, ולהיות בעל יכולת להפריד בין צרכיו הוא (במקרה זה שילוב צרכי ההפקה וצרכיו) לצרכי המטופל.

 

מניפולציה

השובה בדרך כלל מעוניין להשיג את מטרותיו תוך מינימום חיכוך עם שבויו. לצורך כך הוא מפעיל על השבוי בנוסף למערכת החוקים הגלויה גם מערכת סמויה, הבנויה ממסרים מניפולטיביים. כך ינסה להשיג השפעה על השבוי, לעתים תוך משחק ברגשותיו וגניבת דעת מוסווית.

השפעת המניפולציות הרגשיות שהופעלו על המתמודדים ניכרת בדבריהם כפי שצוטטו בעיתונות. אחת המתמודדות מצטטת בדבריה את ד"ר רבינוביץ': "תאמיני לי ... אני יודע, אני יודע מה אני אומר לך, את אהודה בחוץ, אוהבים אותך... חולים עליך... ואם את תקשיבי לי, את מגיעה לגמר" (ynet, 2012א). "אמרתי לעצמי שכיף שמישהו נותן לי מחמאות ותומך בי", מוסיף ארז, "הרי אני הערצתי אותו. הייתי שפוט שלו. הוא הבטיח לתת לי את הדירה שלו בניו יורק כשאבקר. חשבתי שהוא חבר. [... הוא] אמר לי: אתה כוכב. כוכב. מלך" (שכניק, 2012), וחושף כי חנופה, מתן מחמאות ומסר של קרבת יתר, מעוררים אמון בשבוי ותחושה שניתן לסמוך על השובה באופן עיוור. סער מאיר על פן נוסף של "סחיטה רגשית" לכאורה והעלאת רגשות אשם, וטוען כי "ד"ר רבינוביץ' שכנע אותו להישאר ואמר לו 'כל מי שבזבז עליך כסף ב-SMS לעולם לא יסלח לך" (ניסן, 2012); ואילו אחת הדיירות מתארת התנהגות שניתן להבינה לכאורה כ"ריכוך אבהי" שיוצר אמון ורצון לרצות: "תשמע, יושב בנאדם זר שפתאום מחבק אותך, זה עולם אחר. אתה יודע, אתה אומר, זה אבא שלי, זה אמא שלי, אני נותנת בו את כל האמון שלי" (ynet, 2012א). ואכן, ד"ר רבינוביץ' עצמו, שמצטייר כממלא מקום של דמות אבהית משמעותית ביותר עבור חלק מן הדיירים, העיד כיצד הופכות דמויות הסמכות בבית "האח הגדול" ל"דמויות מהחיים" של כל אחד מן הדיירים (mako, 2010).

המניפולציות הרגשיות הופעלו ככל הנראה על ידי הפקת "האח הגדול" גם באמצעות המשימות הניתנות למשתתפים במסגרת התוכנית. דוגמא לכך היא משימה שניתנה בפרק ה-11 בעונה השנייה של התוכנית, שכללה הכנסת דמויות מהעולם החיצון אל הבית – בניגוד לנהלים הרגילים. במסגרת המשימה ("מסדר זיהוי") סופר לאחת המתמודדות בזמן אמת על כך שבן זוגה נמצא מעבר לדלת, ועל אף בכייה ותחנוניה לא ניתן לה לפוגשו. "האח הגדול" הגדיל לעשות כשקרא למתמודדת בשם החיבה האינטימי שבו בן זוגה נוהג לכנותה. לדיירים ולצופים כאחת מועברת ברגעים מעין אלו תחושה חזקה של שליטה טוטאלית של "האח הגדול" בדיירים, ונוצר רושם של מחיקת ה"אני" של הדיירים, המלווה בייאוש וחוסר אונים מוחלט שלהם.

 

דבליואציה

ביחסי מרות, השובה יכול לבסס את מעמדו ההיררכי על ידי הדגשת החולשה ונקודות התורפה של השבוי, או לבטל את עמדותיו באמצעות דבליואציה – בעזרתה יוריד מערכו של האחר, ובכך יעלה את ערכו שלו.

דינאמיקה זו בבית "האח הגדול" מודגמת בהתייחסותו של סער לתגובה לכאורה של "האב הגדול" נוכח התנגדותו לנטילת כדורים: "כשאמרתי לו שמעולם לא לקחתי כדורים פסיכיאטריים, הוא התחיל לצחוק ולבטל את דבריי, ואמר שאני צריך להודות לאלוהים שהפגיש אותי עמו, ושהוא נותן לי את 'הפרארי' של הכדורים" (ניסן, 2012). במקרה אחר חווה ארז את הפסיכיאטר כמכוון לכאורה להקטין אותו: "מי אתה בכלל? תרד מהעץ. מי אתה חושב שאתה, שאני קובע פגישה בשבילך? ראש הממשלה, ביבי נתניהו – בשבילו הייתי קובע פגישה...תן לי לדבר. שתוק. אתה בן אדם נרקיסיסט. אתה מתמקח יותר מדי" (שכניק, 2012).

 

סוד

כחלק מן התהליך המניפולטיבי בשבי, השובה עשוי לחלוק עם השבוי סוד משותף. אזי תיווצר ביניהם ברית מדומה, אשר עלולה לכרסם ביכולת ההתנגדות של השבוי. כך, השבי הופך גם לשבי נפשי. יש להניח כי השבוי מאמין בכך שהשובה, אשר זה עתה חלק איתו סוד, הוא בן בריתו ורוצה בטובתו. השיפוט שלו וביקורת המציאות עלולים להיפגע, והנזקקות לשובה, שנתפס כדמות מיטיבה תעלה בהתאם. גם אם השובה גורם לו לכאב, כמו במקרה של נפגעי טראומה מינית, הרי שהאינטימיות שבסוד היא בעלת עוצמה מפצה, אשר יש בה כדי להקנות ביטחון אשלייתי ורגעי לו השבוי נזקק וכָּמֵהַּ.

דינאמיקה זאת ב"אח הגדול" מתבטאת בעדותו של ארז על דבריו לכאורה של הפסיכיאטר בנוגע לסודיות שבנטילת הכדורים: "אתה לא מספר לאף אחד. לא לדיירים, לאף אחד. זה בינינו" (שכניק, 2012); וכן בטענתו של סער על כך שהפסיכיאטר נתן לו שני כדורים נוספים ואמר לו לא לספר על כך למתמודדים נוספים (אברבך, 2012).

 

ניצול

בסיטואציה של שבי, אשר מתקיימת בה מערכת היררכית, המשתמשת כאמור במניפולציה, דבליואציה וסוד, הדרך מובילה להבנתי, כמעט באופן בלתי נמנע לניצול. עצם קיומו של השבי מורה על כך שהשובה קשוב לצרכים שלו עצמו. השבוי מבחינתו הינו אובייקט אשר נועד למימוש ולסיפוק רצונותיו ודחפיו, ולכן הוא יפעל בכל דרך כדי להשיגם. ניתן להניח שאם מדובר בשבי מרצון לא יהיה צורך בכפייה גלויה, אולם אין ספק לגבי קיומה של כפייה סמויה בסיטואציות אלו של ניצול. במקרי גילוי עריות, למשל, מבט מתנכר של האב הפוגע דיו כדי לגרום לילדה להיענות לכל דרישה שלו. עבורה הדרך היחידה לזכות באהבתו ובתשומת לבו היא באמצעות אותו מגע סודי, שהיא מכירה מינקותה. לכן, כשבויה שלו ושל אהבתו המעוותת היא תיענה לו ותאפשר לו לנצלה.

בדומה, סער טוען שפעל בניגוד לרצונו המוצהר לעזוב את בית "האח הגדול", על מנת לרצות את ההפקה: "כשהרגשתי שמיציתי את עצמי בבית 'האח' ביקשתי לצאת, אבל שכנעו אותי להישאר המון פעמים, והסכמתי. באחת הפעמים, כשנשברתי, יורם זק [עורך התוכנית] אמר שהפרוטוקול של התוכנית מחייב אותי להיפגש עם פסיכיאטר – והסכמתי" (ניסן, 2012). היבט אפשרי נוסף של ניצול לכאורה הוא השימוש בתרופות פסיכיאטריות המיועדות לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות קשות, דוגמת פסיכוזה, עבור אנשים האמורים להשתייך לאוכלוסייה הנורמאלית2 והמצויים בתנאי שבי . כך אמר לכתב "ynet" ד"ר קרלוס גילוני, פסיכיאטר מומחה מבית החולים בנהרייה: "התרופה ריספרדל שקיבל לכאורה אחד המשתתפים היא תרופה פסיכיאטרית כבדה ביותר. אנחנו נותנים אותה לחולים פסיכיאטרים בעלי פסיכוזות קשות מאוד, ואני מתקשה להאמין שזה מה שקרה אצל משתתפי התוכנית" (גל, 2012). מוסיף פסיכיאטר מומחה אחר: "זהו ניצול אתי חמור, תופעות הלוואי מהתרופות כוללות תוקפנות ואי שקט, עיוותי שרירים, סכנת חנק ונטייה לאובדנות שעלולה להופיע גם שנים אחרי הטיפול" (שם).

 

שיתוק

כשמתקיים ניצול, לעתים קרובות הקורבן קופא על מקומו, משותק ואינו מסוגל להגיב. לעומד מן הצד, התגובה איננה מובנֶת: "הרי לא מכוון לך אקדח לרקה", הוא יתמה, "מדוע אינך מגיב?". לגישתי האקדח אכן מכוון, והוא מצויד בתחמושת של עמדה היררכית מניפולטיבית מהולה בגישה דבליואטיבית המתובלת בברית סודית ובניצול. הקורבן אליו מכוון האקדח הטעון בתחמושת כה מאיימת, מושפע עמוקות מן החינוך לצייתנות לדמות סמכות. הצייתנות מובילה לקושי להתמודד עם הסמכותיות ולחוסר רצון לפגוע בדמות המייצגת הורות וחוק. התעתוע והערפול, שעליהם שוקד לעתים הפוגע כטקטיקה להעמקת הפערים בינו לבין הקורבן השבוי, הופכים את המצב למורכב עד כדי כך שהקורבן, אשר חושש לחטוא בפגיעה באחר, לוקח את האחריות לכך שהוא שוגה ומסביר לעצמו "כנראה דמיינתי". כתוצאה ממצב זה, הקורבן עלול אף לאבד את זהותו. הוא הופך להיות תלותי, רגרסיבי, נזקק, חסר ביטחון, פאסיבי, וחסר אונים (בר-שדה, 2010).

במצב עניינים זה, נראה כי השיתוק כמעט בלתי נמנע. עוצמת תגובת השיתוק תושפע כמובן ממאפייני האישיות של הנפגע, מידת הפסיביות או האקטיביות שלו, הביטחון העצמי שלו, תחושת האיום שחווה, חוויות טראומטיות דומות בעברו, וכן ממידת האלימות של הפוגע, מהמניפולטיביות שלו, מסוג הקשר בין הפוגע לקורבן, מהפרש הגילאים ביניהם, מהכבלים הרגשיים והפיזיים שהתהוו בין הפוגע לנפגע, וממידת הבידוד שבה מתקיימת סיטואציית הפגיעה.

ארז משתף אודות חוויית השיתוק שלו: "אני שואל המון את עצמי למה אני לא לקחתי את הדף [של הוראות השימוש בתרופה] כמו סער" (שכניק, 2012), ואחת התשובות שהוא נותן לעצמו היא "...פחדתי, הרי ממול זה מעצמה של 'קשת', חברה גדולה, [...] חשבתי שאני גוף אחד, עיפרון אחד שברירי" (שם). ואילו סער מסביר ומתאר את מצבו באותה תקופה: "ראיתם אדם מסומם, מובל וכלוא. ראיתם אדם שמכר את הנשמה שלו לשטן, בובה מפורקת בדיכאון" (ynet, 2012ב).

 

אשמה, בושה ופחד מהשיגעון

הקורבן המשותק והמנותק משתמש בוודאי גם בהגנות נוספות כדי להתמודד עם הטראומה, ביניהן הכחשה, רציונאליזציה והדחקה. נראה שדיירי בית "האח הגדול" גייסו הגנות אלו ונוספות כדי להתמודד עם האפשרות שה"מזון" אשר "האב הגדול" מספק להם בדמות כדורים ושיחות אינו המזון האולטימטיבי לו הם זקוקים, ואין הוא מספק להם את ההקלה בשהות, את התמיכה לה כמהים, או את הזכייה הנכספת. דוגמא לכך היא התובנה בדיעבד של ארז ביחס להשפעת הכדורים הפסיכיאטריים על מידת ערנותו: "ישנתי המון בשלושת השבועות האחרונים, [...] חשבתי שזה בגלל השעמום" (שכניק, 2012).

הקורבן אשר איננו מסוגל לפעול כדי להפסיק את הפגיעה, ממשיך להיפגע. כאשר הפגיעה מופסקת בשל נסיבות חיצוניות, או כאשר הקורבן מצליח לאסוף כוחות ולהפסיקה, הוא נותר לעתים קרובות עם תחושות אשמה, בושה ופחד משיגעון. אחד המשתתפים סיפר: "בכיתי בטרוף בבית, ואני לא טיפוס שבוכה הרבה. [...] כעסתי על עצמי שבכיתי שם. הייתי גמור. [...] עד היום פחדתי שיחשבו שאני משוגע. רק אחרי שסער יצא [לתקשורת] קיבלתי את האומץ" (שכניק, 2012). משתתף אחר אמר: "כבר לפני הכניסה לבית סבלתי מתופעות לוואי. הייתי בדיכאונות. כל אחד קיבל תרופות עם הקופסה הכחולה הזו. הרגשתי כמו בבית משוגעים" (ynet, 2012ב). מדבריו התמציתיים ניתן לחוש את אי ההבנה של הסיטואציה, אשר עוררה תמהיל של חרדה ובושה הקשורות בשפיות ומגולמות בביטוי "בית משוגעים".

 

 

לסיכום, מאמר זה עסק בחיפוש אחר תשובות לחלק מן התהיות שהועלו בראשיתו באמצעות קריאת הכתבות בתקשורת כחומר טיפולי. ניסיתי לטעון כי ניתן לראות בבית "האח הגדול" סביבת שבי סמכותית כל-יכולה ומניפולטיבית, הכוללת גם מרכיבים של סוד וניצול ותורמת ליצירת רגרסיה וחוסר אונים של משתתפי התוכנית. הראיתי כיצד מכתבות בתקשורת עולה לכאורה איך דמותו של הפסיכיאטר כ"אב הגדול" חיזקה היבטים פטריארכליים ביחסי הסמכות ועודדה את התלות והכניעות של הדיירים. כל אלו מנעו להבנתי יכולת בחירה חופשית, אסרטיביות או התקוממות של המשתתפים והביאו על פי דיווחיהם בתקשורת לתגובת שיתוק של חלקם – אשר פורשה לכאורה לנוחות ה"אח הגדול" ו"האב הגדול" כשיתוף פעולה מרצון. לפי ראייה זו, רק ממרחק של זמן, ולאחר שהדיירים השתחררו מן ההשפעה הטוטאלית של שוביהם, הם יכלו לצאת משיתוקם ולהשמיע קול נגדם. העזת האחד הפיחה כוחות באחרים, ואט אט גם הם השמיעו קולם – בגלוי או בעילום שם וזהות.

 

 

 

 

^ 1. דיירי בית "האח הגדול" עוברים תהליכי מיון פסיכולוגיים לפני כניסתם לבית, ביניהם אבחונים פסיכולוגיים. יש לשער שההפקה תעמוד על כך שלא יתקבל אדם שנמצא כלא יציב בנפשו ושכוחות האגו שלו אינם חזקים דיים על מנת לעמוד בלחץ המשתמע מתוכנית זו. לפיכך ניתן להניח שמשתתפי התוכנית נמנים על האוכלוסייה הנורמאלית.

^ 2. ראו הערה 1

 

מקורות

אברבך, לי-אור (2012). שיינפיין: "ד"ר רבינוביץ' שימש כבמאי מטעם הפקת 'האח הגדול'", גלובס, 15.3.2012. 

בר-שדה, נעמה (2008). התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה. אתר פסיכולוגיה עברית 

בר-שדה, נעמה (2010). תקיפה מינית: הקורבן שאינו מתלונן. doctors, 8.3.2010. 

גל, איתי (2012). סערת האח הגדול: סכנת מוות בתרופות פסיכיאטריות. Ynet, 8.3.2012. 

ניסן, יוסי (2012). סער שיינפיין בדיון בכנסת: "אני מפחד מהפקת 'האח הגדול'". גלובס, 19.3.2012. 

שכניק, רז (2012). "זה היה הסיוט הגדול של חיי". ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 23.3.12. 

יmakoי (2010א). "הדיירים עוברים תהליכים פסיכולוגיים שבמציאות היו לוקחים שנים", mako, 24.11.2010. 

יynetי (2012א). "כל ערב 'האח הגדול' יקרא לך ואת תקחי כדור", ynet, 8.3.2012. 

יynetי (2012ב). סערת האח הגדול: 'חלק מהדיירים מסוממים', ynet , 7.3.2012. 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בר-שדה, נ. (2012). "האח הגדול": מילות חיפוש. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 13/11/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2777

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמה בר-שדהנעמה בר-שדה18/6/2012

תודה למגיבים באתר ולאלה שהגיבו באופנים אחרים. המאמר לא התיימר, כמובן, להקיף את מכלול הסוגיות הקשורות בתוכנית דוגמת "האח הגדול". חשבתי שהמאמר יוכל להוות נקודת פתיחה לדיון עירני ומבורך אשר ייגע בהיבטים רבים נוספים דוגמת אלו שהועלו בתגובותיכם, השבוע בבלוג של אורי ניצן "האח הגדול ללא שומר" ואשר יועלו אולי גם בהמשך. בתקווה שיהיה בידנו כדי להשפיע ולו במעט לא רק ברמת הפרט בקליניקה, אלא גם בפרספקטיבה ציבורית. תודה, נעמה בר-שדה

ריקי רימורריקי רימור30/5/2012

ומה עם האקטיביזם החברתי של הפסיכולוגים?. כל הכבוד למאמר המלומד על יוצאי ה"אח הגדול" כשורדי שבי. יש בו תאור תמציתי ומדויק של התופעה. לא אוסיף לטענות הידועות בנוגע ללגיטימציה המפוקפקת של התוכנית, על רקע מתן כדורים פסיכיאטריים למשתתפים. גם בלעדיהם יש לה לגיטימציה מפוקפקת. יש בה את כל האלמנטים האנטי חינוכיים שהורה שפוי רוצה להימנע מהם, בעבורו ובעבור ילדיו: מציצנות, מוחצנות וולגרית, חוסר פרטיות, שפה נמוכה, יחסי אנוש תועלתניים, ניצול, לחץ חברתי, אי הוגנות, ועוד ועוד. מחזה מדומיין של גלדיאטורים במאה ה 12- שנועד לגרום קתרזיס למפילים ולצופים בנופלים, ורייטינג למפיקים.
חשוב להדגיש כי תוכנית מסוג זה יש בה אלמנט של ניסוי בבני אדם. גם אם הם מקבלים זאת עליהם מראש אין כאן עדיין לגיטימציה מוסרית לבידוד היזום של המשתתפים מסביבתם הטבעית ולניגוח ההדדי שלהם.
כל אדם מוסרי וכל פסיכולוג מתחיל יכול לזהות את הפוטנציאל לנזק אתי ואמוציונלי הנגרם לרבים מהמשתתפים, בתוך התהליך עצמו ובעקבות ההדחות המשפילות והיזומות.
הדיון הנוכחי בהתערבות הפסיכיאטרית הוא חשוב, אך לא מספיק. תמהה אני במיוחד על גופים כמו הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, שלא יזמו מתחילת התוכנית קול קורא בציבור נגד התופעה של "האח הגדול" והשלכותיה. באותה מידה שאנו מצפים לאזהרה רפואית הקשורה לבריאותנו הפיזית על גבי קופסת הסיגריות, או מפיזיקאים שיזהירו תושבים הסמוכים למקור קרינה גרעינית על סכנה לבריאותם, כך יש מקום לראות ולשמוע יותר מהעוסקים האקדמים והטיפוליים המוסמכים בפסיכולוגיה. מדוע לא קמו להזהיר את הציבור באמצעי תקשורת המוניים עם תחילת הסידרה מפני הסכנות הנפשיות המפורטות כאן באופן אקדמי ורהוט כל כך?
ד"ר ריקי רימור
תל אביב

אייל שדהאייל שדה28/5/2012

ניתוח מבריק, אך מחטיא את התמונה הגדולה. סליחה על הביקורת, אני קורא קבוע של מאמרייך מלאי המידע והידע. כך גם מאמר זה מאיר לנו אור חשוב על מצבם של דיירי הבית כשבויים - לפחות מהפן הפסיכולוגי - של שוביהם: פרנסי ערוצי הריאליטי והרייטינג.

אפשר לקחת זאת צעד נוסף - גם אנו, הצופים, שבויים בידיהם של אותם מניפולטורים של רגש ושליטה. גם אותנו הם מנצלים, סוגרים אותנו מכל עבר בתוכניות הפופוליזם הזול שלהם ומחיקת השכל. גם אנו וילדנו מושמים לפי הפרומואים שלהם כ"נבחרים" לצפות בתוכניות הדגל שלהם - ולבסוף כל מטרתם לגזול מאתנו עוד שקל, עוד שעה, עוד זכות בחירה. כל ערב פריים טיים הוא דוגמה לטמטמת ולניצול הציני של קברניטי השידור הטלוויזיוני הרב ערוצי את הציבור השבוי בישראל.

אך התמונה הגדולה בפולמוס הציבורי שטילטל את הציבור הרדום והמסומם בישראל סביב "האח הגדול" היתה אחרת - והיא (לעניות דעתי כמובן) היתה ועודנה הקצנת הסטיגמה של הפסיכיאטריה והטיפול הפסיכיאטרי בישראל.

כתבתי בעבר כי אין כיום כדור פלא שיכול לגרום לאנשים "לנווט אותם לייצר רומנים, להשלים, לריב, לבכות", כפי שטען אחד הדיירים בעיתונות. יתרה מכן, כפי שכתבת כאן, ההפקה ניווטה את הדיירים מצוין גם ללא הכדורים. כך שכל הדיון על ההתערבות הפסיכיאטרית יצאה מכל פורפורציה, והיא אמורה להישאר ככל כל התערבות רפואית אחרת כשאלה של אחריות ורשלנות רפואית. כל דיון אחר בה הוא בבחינת ניפוח ודיסאינפורמציה, ותורם לדעתי לסטיגמה הגרוע ממילא שסובלים ממנו אנשים הנתמכים מטיפול פסיכיאטרי. ומכאן שיש לנו, כאנשי מקצוע, להוקיעו.

אם, כמובן, תפקודו של הפסיכיאטר היה לקוי או רשלני - יש דרכים מקובלות לבחון זאת ולהטיל עליו סנקציות.

התרופות הפסיכיאטריות משפרות את איכות חייהם של אנשים רבים ואף מצילות חיים. חשוב שאנשי המקצוע יצאו גם נגד הסטיגמה והבורות הציבורית כאשר גורמי תקשורת מרכזיים בישראל שולחים לחלל הציבורי הצהרות חסרות אחריות.



אראלה צבי עמיאלאראלה צבי עמיאל23/5/2012

תודה רבה על המאמר המדויק. נתת בטוי מקצועי ומדוייק לתחושות ולמחשבות שמלוות אותי מאז התפוצצה הפרשה. אני שמחה לראות אנשי מקצוע שנוקטים עמדה, ואני שותפה לאמירה שנעשה שימוש לרעה בידע פסיכיאטרי ובהבנות פסיכולוגיות. ההנחה הנאמרת בהערה 1 משקפת את אשר היה ראוי להיות, אולם ככל הנראה לא קרה בפועל, אלא להיפך. מה שהפך את התכנית לקרקס נבוב של בעלי מוגבלויות, המנוצלים לרעה לטובת הרייטינג.