מוסיקה ופסיכולוגיית העצמי – סיכום הרצאתם של אלדד אידן, אמינה טייבר וד"ר חזי כהן
שירלי קובלסקי
מאז התוודעתי לקוהוט ולחשיבתו, אני חשה – כמטפלת במוסיקה - מחוברת לרעיונותיו, ונדמה לי שהטיפול במוסיקה מאפשר ליישם ולחוות בצורה מזוקקת את המושגים העיקריים בהם הוא דן. לפיכך התרגשתי מאד לגלות שעומד להתקיים ערב מיוחד, שיוקדש כולו לחיבור בין מושגי פסיכולוגיית העצמי לבין המוסיקה.
התחושה החגיגית שמילאה אותי לקראת הערב הזה, התבררה כמשותפת לרבים סביבי. וכפי שפתח ואמר ארז בנאי, יש משהו במפגש בין פסיכולוגיה למוסיקה הפותח את הלב ויוצר התרגשות ואווירת חג.
שלושה מרצים הביאו – איש איש בתורו – את החוויה האישית מהמפגש עם המוסיקה, והתובנות לגבי כוחה ויכולתה לשקף באופן מוחשי מושגים כמו זולתעצמי, מטריצת אמפטיות ועוד. הדוברים הופיעו אמנם בזה אחר זה אולם כמדומני שלא אטעה אם אומר שדבריהם, רעיונותיהם וצליליהם נקשרו אלו באלו בהרמוניה.
אלדד אידן בחר לפתוח בסיפור 'הצדיק הכפרי' לשלום אש. http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=404154&blogcode=7085081
אני אישית התרגשתי מבחירתו להתחיל בחוויה מוסיקלית מאד ראשונית. לא צלילי תזמורת או שירת מלאכים זכה, אלא שריקה של ילד מוגבל. רק הרב, איש הסמכות והתבונה, מצליח להבין שגלומים בה איכות הבעתית ומסר. בכך הופך על פיה את משמעותה, ומעניק לה חיים.
המוסיקה אם כן, נוכחת בחיי היום יום כל הזמן באופנים מגוונים. אין די במלים בכדי לתאר את החוויה המתחוללת בנפש בזמן ההאזנה. בכוחה להביע דקויות של רגש וחוויה שכל נסיון לתארם במלים יהיה דל ועקר.
אידן מתאר את התפעמותו בנעוריו מן האריה 'מלכת הלילה' מתוך חליל הקסם של מוצרט. הוא הִרבה להאזין לאריה זו מבלי להיות מודע לתוכנה. (והנה האריה, בגרסת אודיו, מנוטרלת מדמויות ומשחק http://www.youtube.com/watch?v=OP9SX7V14Z4). כשבגר, גילה להפתעתו שמדובר באריה מלאת עלבון, זעם ונקם. דרך הגילוי הזה, הבין את הגאונות שבמוסיקה, השוזרת את הדהוד הזעם לצד הרכות והרגשות האימהיים האומללים.
קוהוט מציין שהמאזין והמוסיקה הופכים לאחד מבחינה רגשית. במהלך ההאזנה המאזין אינו מבחין בין עצמו לבין העולם החיצון, זה מצב של היות אחד עם העולם. ההאזנה למוסיקה מספקת הנאות פרימיטיביות מוקדמות, וחיבור עם הצלילים בממד אחר. אלו מטרימים את מושג חווית הזולת עצמי והמוסיקה עצמה יכולה להוות זולת עצמי.
אלדד אידן ציטט מספר פילוסופים שדנים במשמעותה וכוחה של המוסיקה. סוזן לנגר מציינת שהמוסיקה יכולה להיות נאמנה לחיי הרגש גם במקום בו השפה אינה מסוגלת. האזנה למוסיקה אינה מהווה פאזת מעבר, אלא צורה סמלית המגלה אמיתות על החיים. מיאלו מתארת את הקול האמהי כחבל טבור פסיכולוגי המלווה את העובר. גם קולו של המטפל עשוי לשחק תפקיד משמעותי בתהליך הטיפולי. בשל כל התכונות הללו, בשל הדקויות בהן ניחנה, יכולה המוסיקה להיות לזולת עצמי. לקרב לזולת, ולהיות לאחד.
בכדי להמחיש את ההבדל בין חוויה במילים לבין חוויה מוסיקלית, הוקרנה סצנה מתוך 'דסדמונה'. פעם אחת מתוך סרט קולנוע, ופעם שניה בביצוע אופראי. ההתבוננות בשני הקטעים הללו ברצף אפשרו לקהל לחזות בתרומת המוסיקה לעוצמת החוויה הרגשית. הנסיון לתאר במלל ארוך יותר, מסורבל, לא מדויק. אך כאשר המלל נכנס למסגרת מוסיקלית - זה מאפשר לנו להיות לדסדמונה זולת עצמי. מאידך המוסיקה מכניסה לעולמה הפנימי של דסדמונה והופכת אותה לזולת עצמי לנו. תיאור זה מתחבר לדברים של קוהוט, לגבי הפונקציות הראשוניות שהמוסיקה ממלאה בגלל היותה תקשורת ארכאית יותר מהמלים. הודות לכך היא מסוגלת ליצור תקשורת ואף מגע עמנו.
את הרצאות סיים אלדד בקטע מתוך הסרט "גברים במלכודת". קטע זה מדגים לנו כיצד מתרחש איחוד נדיר בין גברים מתרבות שונה באמצעות המוסיקה. מומלץ: http://www.youtube.com/watch?v=RyKvD-4IxOY
אמינה טייבר הציגה את חווית ההאזנה כחוויה שיש בה חריגה מן העצמי.
העצמי בתוך מטריצה אמפטית יוצא מבדידותו ונשזר בעולם הפורש סביבו קיום של שיח משותף. המוסיקה מאחדת, מבטלת חוץ ומאפשרת ביטול פיצול בין שברי עצמי, זוועתי ויפה.
ע"פ קוהוט, בצורות והתמרות של נרקסיזם לעיתים קשה להבחין בין השאיפות לאידיאלים. יש תקופות שהן בבחינת רגעי מזל בהן יש התרחשות בו זמנית. הוא מציע את המוסיקה כרגע מזל כזה, בו מתבטל הפער בין שאיפות ואידיאלים. בכוחה של המוסיקה לתרום לאיחוי מרפא. הובאו בהרצאה מספר דוגמאות לאיחוי כזה המתרחש באמצעות המוסיקה. אחת מהן - בסרט "חג שמח": ימי מלחה"ע הראשונה, ערב חג המולד, ושלוש אומות נלחמות זו בזו. סצנה חזקה בסרט מדגימה כיצד מבעד לחזית, שהיא חומה בצורה, חודרת שירת זמר אופרה את הקווים ומאחדת בין אויבים. מתבטלים ההבדלים בין החיילים. כולם מותשים, כולם מתגעגעים הביתה. בעקבות הביטול הזה מתחיל ביניהם גם שיח. הם מדברים זה עם זה, העוינות והחשדנות מתפוגגות ותחתן מתקיים רגש אוניברסלי. המוסיקה חושפת את הצחוק והקירבה ומתוך עולם של זוועה נבראים הרוך והחמלה האנושית. המפגש נראה פתאום כל כך פשוט ואפשרי. (אגב, כשחיפשתי לאחר ההרצאה חומר על סרט זה, מצאתי ראיון עם הבמאי, בו מתוודה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי. http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=4&Area=4&ArticleID=2523)
בהמשך הסרט החיילים משחקים כדורגל ביחד, מחליפים גופות חללים. יש פה נחלצוּת של האני. המוסיקה אפשרה שחרור, יציאה אל העולם שמעבר שבו על פי קוהוט העצמי המורחב כולל את העולם כולו. לכך מתווספים דברי לווינס, שהגותו קרובה למפגש עם פני הזולת: הדיבור מקרב, אך המוסיקה מקרבת לאחרות באופן טוב יותר. היא מאפשרת את הנגיעה בנשמת האחר, ומכירה בו. נגיעה שלא מורגשת כחדירה, אלא כמנוחת העצמי, המאפשרת לפרט להרגיש שותף קיומי.
ונקודה אחרונה לגבי מוסיקה ופסיכולוגיית העצמי: צפייה בקטע מתוך ריגולטו אפשרה להבין איך בָּקשר בין המלים, הרעיונות והמוסיקה גלום פוטנציאל ההתמרה.
ניתנת הזדמנות לחוות תוך הזדהות זמנית עם הגיבור הטרגי את הפריסה הרחבה. הצופה יכול לחוות את העצמי שלו נמרץ ולכיד יותר משיוכל לחוותו בחייו האמיתיים.
המוסיקה מספקת מידע נוסף, שמתקיים רק באמצעותה. היא פורשת את מלוא רוחב הפנורמה האנושית. גם בסצנה זו השירה המשותפת מבטלת את החיץ בין הפנים לחוץ. הופכת את שלוש הדמויות לחלק מהטבע, ובאמצעותה מתבטלת הנפרדות. אנחנו, המאזינים, נמצאים בתוך תוכן של הדמויות, שוכחים את עליבותן והופכים לחלק מן הסערה. זוהי השלווה עליה דיבר קוהוט באומץ לב. השלוה הפנימית והעולם בהרמוניה.
ד"ר חזי כהן הדגיש את המקום המזערי שתופסת המוסיקה בכתבים, לעומת אמנויות אחרות. כנראה שאחת הסיבות היא הסטטיות של האמנויות לעומת הדינאמיות של המוסיקה, אשר נעה וקשה לבחנה.
את החלק שלו בחר ד"ר חזי להעביר באמצעות קטעים מוסיקליים. בהשמעת הקטעים ביקש חזי להדגים כיצד באים לידיביטוי עקרונות פסיכולוגיית העצמי בתוך המוסיקה. להלן אתייחס למספר נקודות בהן נגע חזי דרך הקטעים המוסיקליים שהביא:
אחדות ונפרדות – הודגם קטע מתוך פידליו – בו שרות 4 דמויות. כל אחת שרה את שירתה שלה, אבל המוסיקה משדרת משהו אחדותי, מושלם. איש מן הארבעה לא יכול היה לבטא רגשותיו מבלי שירתם של כל אחד מהאחרים. כל אחד יכול להיות הוא עצמו רק הודות לשירה המקבילה.
זהו הרצף בו אנו נעים כל הזמן, בין האחד והיחיד לבין האחדות השלמה.
המוסיקה היא זולת עצמי שמכונן עצמי אחר - המוסיקה עצמה מדגימה את המונח זולתעצמי ומגלמת בתוכה את החוויה. פראזות מתמזגות, פראזות מתהוות על ידי מנגינות אחרות שמכוננות אותן, פראזות מרגשות באות לעולם בזכות זולתי עצמי שקודמים להן, ומכוננים אותן.
לשם המחשה, הושמע קטע מתוך הששית של מאהלר, בו חשים בבירור כיצד מנגינה אחת מכוננת מנגינה עדינה, שיוצאת לאוויר העולם כעבור שתי דקות, מתערסלת במנגינה הראשונה ונבנית אט אט אל קיום בכוחות עצמה.
הפצעה והתמוססות – במוסיקה ניתן לחוות כיצד הכלל רוצה לקבל אל תוכו את קולו של היחיד, בעוד היחיד נאבק על עמדותיו, כמו מנסה להפציע מתוך העולם הזה ולשמור על ייחודיותו.
באותו הקשר אך מזווית הפוכה: ששיה נפלאה מתוך האופרה לכלוכית של רוסיני. בששיה זו
כל אחד שר אותו הדבר, וניתן לראות את ההפצעה וההתמוססות של הדמויות בתוך אחידות זו.
ד"ר חזי כהן בחר להראות שתי גרסאות, להלן קישור לגירסה בה ניתן לראות איך
מעבר לתהליכים המוסיקליים הבמאי מציב את הדמויות כך שניתן לראות כיצד קיומן תלוי זה
בזה. גם קטע זה מומלץ בחום לצפיה
http://www.youtube.com:80/watch?v=NB14yuKef1s
ולסיכום דבריו – על מצע הגותו של קוהוט, אם ניתן להאזין לצלילים נוצרים תנאים בהם העצמי מחדש ממנגינתו וזו משמעותה העמוקה של ההתמרה.
