פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

כתבות שטח

אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים: סקירת הרצאתו של פרופ' קרלו שטרנגר

"לא נראה לי שאפשר לדבר על הרצאה מפי קרלו שטרנגר מבלי לדבר גם אד הומינם – על קרלו שטרנגר האיש. ואין אני נזקק כאן לגילוי נאות מפני שלי ולקרלו אין קשר מסוג כלשהו - לא אישי ולא מקצועי - הקשר שלי עם קרלו שטרנגר הוא עם פרסונה. וכקשר בין אדם לבין פרסונה, אני מודה שזהו קשר מתגמל במיוחד"...

מתפרסם מ 12/6/2009 | 18,523 צפיות

תגיות: | |

אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים

סקירת הרצאתו של פרופ' קרלו שטרנגר מאת רן אלמוג

מתוך הכנס: "מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50 – פסיכותרפיה באמצע החיים" שהתקיים ב-3.6.09

 

לא נראה לי שאפשר לדבר על הרצאה מפי קרלו שטרנגר מבלי לדבר גם אד הומינם – על קרלו שטרנגר האיש. ואין אני נזקק כאן לגילוי נאות מפני שלי ולקרלו אין קשר מסוג כלשהו - לא אישי ולא מקצועי - הקשר שלי עם קרלו שטרנגר הוא עם פרסונה. וכקשר בין אדם לבין פרסונה, אני מודה שזהו קשר מתגמל במיוחד. קרלו שטרנגר הפרסונה נותן שפע סיבות ליהנות מקשר מסוג זה - הוא כריזמטי, רהוט, מקרין דימוי של גיבור אותנטי, ופוסע בקלות לעמדת המנטור המקצועי, בשדה הפסיכותרפיה ובשדה האקדמי כאחד. זאת ועוד - בספריו הוא מצליח לצייר באופן סיפורי, קרוב לחוויה ואקדמי כאחד, את תלאות וריגושי חיי האורבניים כגבר צעיר, ועל כך תודתי לו.

אחרי שהצהרתי קבל קהל גולשים וירטואלי שאני שבוי ומוטה חיובית, יהיה זה אך סביר מצד הקוראים להניח כי אני לוקה בחוסר בביקורתיות מספקת, ומובן לי שרשמיי מן ההרצאה עלולים להיקרא מתוך עמדה מעט סקפטית. יסלחו לי הקוראים.  

אז מה היה לנו שם? הרצאתו של שטרנגר פתחה כנס שמטרתו  הצגת פרספקטיבות שונות אודות חווית אמצע החיים וקישורן להשלכות טיפוליות עם אוכלוסיה בגילאים אלה.

ניכר בהרצאה כי ביכולתו של שטרנגר להבנות מהלך לוגי של הצגת טיעון בצורה משובחת. השאלה שהעסיקה אותו היתה הסתירה, לכאורה, בין שתי תפיסות מקובלות אודות אמצע החיים. הראשונה, מבית מדרשו של אליוט ז'אק  (פסיכואנליטיקאי שטבע את המושג משבר אמצע החיים בשנות השישים של המאה הקודמת), גורסת כי תקופה זו עשויה להיות עבור פרטים מסוימים תקופה של צלילות מבט וחדות ראייה ביחס לעצמי. צלילות מבט וחדות ראייה, שבעזרתן מזקק הפרט את החומרים הבסיסיים החיוניים בחייו. הבחירה לחיות את החיים בצמידות ליסודות הבסיסיים של חייו מהווה ביטוי לאותנטיות הפרט. כדוגמה לכך הציג שטרנגר (שלאורך דבריו נזהר והסתייג מפני הצגה של תיאוריית התפתחות נורמטיבית ואוניברסאלית), את השינוי בפורטרטים העצמיים של רמברנדט, בהם שזור קו של ראייה ההופכת מפוכחת יותר ויותר, לעיתים אף אכזרית בהתאם להתפתחותו של רמברנדט.לטענתו האמת המפוכחת, שמתפתחת כרונולוגית בציורים - בוראת יופי.

שטרנגר לא הספיק להציג את הפורטרטים עצמם וכתחליף לכך ניסתי לבנות ציר כרונו-ויזואלי מדגמי לעבודותיו של רמברנדט. וישפוט הקורא...

שנת 1629, רמברנדט בן 23

 רמברנדט בן 23

 

 

שנת 1640, רמברנדט בן 34

 

 

 

 

שנת 1652, רמברנדט בן 46 

 

 

 

שנת 1659, רמברנדט בן 53

  

 

  שנת 1669, רמברנדט בן 63 (שנת מותו)

  

מנגד עומדת תיאוריה אחרת שהנחותיה פסיכו דינאמיות/אקזיסטנציאליות שזכתה לאישוש אמפירי נרחב – Terror management theory. תיאוריה זו מבוססת על טיעוניו של אנתרופולוג בשם ארנסט בקר. בספרו המצליח  "The denial of death"מציג בקר את העמדה כי בבסיס החוויה האנושית ניצב הפחד מהמוות וכי ההתכחשות לפחד זה היא צורך בסיסי שחיוני לתפקוד. ההתכחשות למוות לא רק שניצבת בבסיס פעולות אינדיבידואליות רבות, אלא היא ה-raison d'être של התרבות. חשיבותה הגדולה של התרבות שהיא מאפשרת אל-מוות סמלי עבור השותפים בה.

אם כך  אליוט ז'אק והפיכחון הגובר מצד אחד, וארנסט בקר והצורך החיוני באשליית האלמוות מצד שני. כיצד ניתן לפתור את הסתירה?

שטרנגר מציע לאחוז במקל בשני קצותיו, לאמץ עמדה שמכילה פרדוקס (ואם לטעון גם טענה ביקורתית הרי שחלק זה בהרצאה נדרש היה ליתר פיתוח). שטרנגר השתמש כאן במושג מרחב הביניים של וויניקוט כמרחב שמאפשר להיות במגע גם עם זה וגם עם זה, כמרחב שמאפשר לשמור על דיאלקטיקה בין עמדות אלה על סתירותיהן לכאורה.

את הרצאתו סיים שטרנגר בתיאור מקרה שדרכו הציג את משמעותו של מתח זה במישור האינדיבידואלי. הוא תיאר מטופל, שמציג צלילות ופיכחון לכאורה, אך כאלה שמבוססים למעשה על מידה עצומה של שנאה עצמית ולכן מביאים ליאוש ולחווית חוסר חופש. שטרנגר טוען, כי פיכחון בנוגע לחומרים מהם אנו מורכבים אינו מחייב השלמה פסיבית בהכרח, משום שפיכחון וצלילות שנמצאים בדיאלקטיקה עם הרצון לאלמוות מאפשרים יחדיו חופש ושינוי. לדעתו, על מנת שהדבר יתאפשר,  על הפרט לאמץ עמדה חיובית בסיסית ביחס לחייו, עמדה שהיא בסיסית יותר מכל פרשנות אפשרית שעשוי לתת המטפל - את עמדה זו הוא מכנה קבלה עצמית דינאמית ביחס לחיים.  

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אלמוג, ר. (2009). אפשרויות קיומיות בצל סופיות החיים: סקירת הרצאתו של פרופ' קרלו שטרנגר. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2158

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ניצה איילניצה אייל13/6/2009

הכלה של סתירות.

לרן שלום,

תודה על סקירה מענינת ומעוררת מחשבות. נראה כי הקירבה למוות דורשת הכלה של סתירות, ידידות עם מעורפלות ואי-ודאות וראייה מעבר לעצמנו. להרגשתי, ההתבוננות הטרנסנדנטלית אינה מבטלת את קיומנו, אלא נותנת לו אישור בקונטקסט אחר ומאפשרת קירבה אל הקצה. תודה לאילה על המפגש עם הציורים המיוחדים. מעניין איך מתבטל הגוף הקונקרטי עם הקירבה למוות.

ניצה אייל      

אילה אילוזאילה אילוז13/6/2009

ואגב המאמר שלך, רן, שכחתי להוסיף, שהציור המופשט נקרא - רקויאם.

רן אלמוגרן אלמוג12/6/2009

הי אילה. המופשט באמת מדהים. יש לו איכות מהפנטת מיסטית בדומה לציוריו של רות'קו.

אילה אילוזאילה אילוז12/6/2009

תודה רן.

תודה על הרצף שיצרת, של הפורטרטים העצמיים של רמברנדט. לפני כשלוש שנים ראיתי בלאופולד מוזיאום בוינה תערוכה על אדולפו וינטרניץ, צייר אוסטרי שחי רוב חייו בפרו. את דרכו האמנותית התחיל בציור פיגורטיבי בינוני בעיני, וסיים בציורים שצייר בסביבות גיל 80, שהם מופשט, מדהים בשילוב שיש בו בין חיות, צבעוניות והבעה רגשית ורוחנית.

על אחד הקירות נערכה תערוכה של פורטרטים עצמיים שיצר במשך השנים. מציור לציור הוא נראה עצוב יותר, הגוף הולך ונעלם והפורטרט הוא בעיקר פניו, והמקום שהוא תופס ביחס לרקע הולך ופוחת.

אני מצרפת שלושה ציורים של האמן. האחד - אחד המופשטים הנפלאים שלו, שלא יכול היה להגיע אליהם לולא שילב - פכחון, צלילות ועם זאת קריאת תגר מול המוות, ושני דיוקנאות עצמיים משתי תקופות בחייו.