לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
יוצאים לאור | איתי אהרון זיויוצאים לאור | איתי אהרון זיו

יוצאים לאור | איתי אהרון זיו

ספרים | 11/1/2022 | 3,823

הספר מאגד מונולוגים של 11 אנשים ש"יוצאים מהארון הנפשי" ומספרים על המשבר הנפשי שעברו ודרך הריפוי שלהם המשך

 

יוצאים לאור

איתי אהרון זיו

יוצאים לאור

הוצאה עצמית

 

 

 

כחלק מתנועת "הגאווה המשוגעת", בחרו אחד-עשר אנשים לצאת יחד מהארון הנפשי ולספר את קורות החיים הפנימיים שלהם, על המשברים ועל נתיבי הצמיחה והריפוי השזורים בהם. טראומות, דיכאונות, חרדות, התקפים פסיכוטיים ואשפוזים פסיכיאטריים - על כל אלו מסופר כאן בלב פתוח, חשוף ואמיץ. המונולוגים מתארים דרכים שונות להסתכלות על אתגרים נפשיים ועל אופן ההתמודדות האישית איתם, ומתוך כך עולה גם ספק לגבי היעילות של השיטה הפסיכיאטרית המקובלת. ככל שיותר ויותר מתמודדים חושפים את סיפורם האישי ואת התובנות שהפיקו ממנו, "ידע מניסיון" הופך משמעותי יותר ומשלים ואף מחליף את הידע המקצועי בתחום המענה הנפשי.
מעבר למונולוגים עצמם, מכיל הספר גם תיאור של החלופות התפיסתיות והמבניות שהגיחו לעולם הטיפול בשנים האחרונות - הבתים המאזנים ושיטת הדיאלוג הפתוח. הספר מיועד לקהל הקוראים הרחב, כמו גם מתמודדים ובני משפחה, ומטפלים שרוצים להעמיק באפשרות לפגוש את אתגרי הנפש עם רגישות, עדינות ותקווה.
 

 

עורך הספר, איתי אהרון זיו, הוא יליד 1982, אבא לעמליה, מתגורר בקרית טבעון. בעבר עסק בחינוך, פורמלי ובלתי פורמלי וגם בייעוץ כלכלי. מתרגל מדיטציה, חוקר את התודעה ואת עולם הרוח קרוב לעשרים שנה. בשנת 2014, חווה איתי התעוררות רוחנית במהלך סדנת ויפאסנה ולא ידע כיצד להכיל את עוצמות הרגש שפגש. ההארה הפכה להתפרקות והוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. לאחר מכן התמודד עם דיכאון, חרדות ופוסט טראומה מימי השירות כקצין קרבי. ספרו האוטוביוגרפי, "כותב את עצמי לדעת", ראה אור בהוצאה עצמית בשנת 2020.

 


- פרסומת -

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:


אברהם פרידלנדר (יליד 1982)

 

שמי אברמי (אברהם) פרידלנדר, תושב יצהר. נשוי ליסכה מזה שמונה עשרה שנה ולנו שישה ילדים מקסימים. בעברי אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג בירושלים, תחת ניהולו של פרופסור פסח ליכטנברג, בעקבות אפיזודה רוחנית/פסיכוטית. כיום אני פסיכולוג בהתמחות קלינית בתל השומר וכותב דוקטורט על חלופות אשפוז פסיכיאטרי. אני גם חבר בוועד המנהל של עמותת סוטריה, ויחד עם פרופסור פסח ליכטנברג הייתי שותף להקמה של שני הבתים המאזנים הראשונים בארץ, אשר את אחד מהם, סוטריה גברים, ניהלתי בשנותיו הראשונות. בנוסף אני גם מוהל, ולעניות דעתי פסח הוא הפסיכיאטר הראשון בעולם שנתן למטופל פסיכוטי שלו למול את בנו. מעשה שמעיד על אחד מהשניים: אמון מוחלט בהחלמה של המטופל או פסיכוזה חריפה של הפסיכיאטר.

הייתה לי ילדות נורמטיבית לחלוטין. בן בכור לאימי, עטוף חום, אהבה והתפעלות מכל שלב התפתחותי חדש או אמירה חמודה. הוריי דאגו לי, פינקו אותי וטיפחו אותי. יחד עם זאת, היה חסר מגע אוהב, רך ואותנטי. כשניסו לחבק אותי או לנשק אותי הייתי בורח כמו הרבה ילדים, כי זה לא היה לי נעים, אבל בתוכי כמהתי למגע אוהב. הוריי פירשו זאת כך שאיני מעוניין בחיבוקים והפסיקו לנסות. עם ההתבגרות, כמו מתבגרים רבים, הרגשתי שהוריי לא מבינים אותי ומתקשים להכיל את בנם ההיפראקטיבי. את אימי יכולתי ממש להוציא מדעתה, בתוכי הייתה התנגדות גדולה לקבל ממנה סמכות. רוב שנות ילדותי אמא הייתה בבית. מדי פעם עבדה בהוראה לתקופות קצרות, וגם הייתה תקופה שהחלה לכתוב דוקטורט בביולוגיה. אבא התחתן עם אמא כחצי שנה לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, מטופל בשלושה ילדים בגיל העשרה. אבא היה פרופסור לספרות עברית כבר בגיל צעיר ושימש כרקטור אוניברסיטת בר אילן. הוא היה תלמיד מצטיין מאז ומתמיד, אבל גם שובב לא קטן. השובבות שלו התבטאה בעיקר בעקיצות ובאמירות מחוכמות למורים, בעלי סמכות ויריבים גלויים או סמויים. אבא גם סלד מקונפורמיות. אחד ממשפטי המוטו שלו היה ש"רק דג מת שוחה עם הזרם". לקח לי שנים רבות להבין שגם לדג חי מותר לפעמים לשחות עם הזרם. עד היום החוויה הראשונית שלי כאשר אני שוחה עם הזרם היא תחושה של רפיסות וסתמיות. אבא שלי היה בעיניי בן־חורין שאומר ועושה רק מה שהוא מאמין בו. אדם ישר, מוסרי מאוד ולוחם צדק. יחד עם זאת, היה לו קשה לבטא רגשות בין־אישיים חמים, לתת חיבוק וליטוף ככה סתם באופן ספונטני, להסתכל במבט אוהב שמעניק לך מרחב קיום שלא תלוי בדבר. מאוד חסרו לי חום והערכה גלויה ממנו. אומנם איני זוכר מקרה שאבא ביקר אותי באופן ישיר, אבל את עצמו היה מבקר ללא הרף, באופן מאוד חריף ונוקב. כך בצורה עקיפה נבנה בתוכי סופר־אגו רודפני, שהיה מאוד קשה לרַצות. לשם כך נדרשו משמעת עצמית ומוסריות גבוהות, אותנטיות, חשיבה ייחודית, הליכה נגד הזרם, תשוקה למהפכות ומוכנות להילחם על הצדק עד טיפת הדם האחרונה. פחות מזה היה שווה ערך לדג מת.

בסופו של דבר, הרצון שלי להיות שונה, להילחם ולשחות נגד הזרם, ניזון בעיקר מהמשאלה להרגיש אהוב ומוערך בעיניים של אבא.

חוסר ההכלה שלי את עצמי הביא אותי לא פעם ולא פעמיים בשנות ילדותי לשבור חפצים יקרי ערך שלי. גם אחי הצעיר חטף ממני לא מעט, ופעם אחת אפילו זרקתי את הארנבת שלי מחלון הקומה השנייה היישר אל מותה. בתיכון האלימות עברה התמרה לפגיעות עצמיות. אגרופים, סטירות, צביטות, נשיכות. פעם אחת כשהייתי נסער, נתתי אגרוף לחלון בבית, שהשאיר לי צלקות על הזרוע למזכרת עד היום. מצבים כמו אלו שלחו אותי לטיפולים פסיכולוגיים לאורך ילדותי ונעוריי, אשר בזמנו הערכתי אליהם הייתה נמוכה לרוב.

אבי תמיד אמר עליי שנולדתי בלי כרומוזום של פחד. מגיל קטן מאוד אהבתי אדרנלין. כאחד שגדל בצל הורים חרדתיים, חשתי גאווה גדולה מאמירה זו של אבא. הרגשתי שיש לי נקודת חוזק עליהם. ואכן תמיד נמשכתי למצבי קצה. בכיתה ז', בערך חודש לפני בר המצווה שלי, ברחתי מהבית ליומיים וכל ירושלים חיפשה אותי. בעקבות ציון נכשל במטלה משותפת עם חבר שאכזב, הייתי מעורב בקטטה והשעו אותי מבית הספר לשלושה ימים. הייתי נסער ובמקום ללכת הביתה, החלטתי שאני בורח לרעננה. לאחר שינה בגן שעשועים, מריטת עצבים של הוריי, וחיפושים של המשטרה ושל תלמידי כיתות י"א־י"ב מבית הספר, התקשרתי להוריי והם באו לאסוף אותי שעות ספורות לפני שבת. לאחר מכן, בשנות התיכון עשיתי קורס סנפלינג, צלילה וצניחה חופשית. גם רישיון לאופנוע מאוד רציתי, אך הפסקתי באמצע הלימודים כי פחדתי שזה ייגמר לא טוב. סובלימציה חיובית ראשונה לאדרנלין הייתה כניסתי להדרכה בתנועת הנוער "עזרא" בשכונת קריית מנחם בירושלים, שנחשבת שכונת מצוקה. מהר מאוד נחשפתי לחיים הקשים של חלק מהחניכים שלי, והם הפכו להיות כל חיי למשך שלוש שנים, מתחילת כיתה י' ועד סוף י"ב. אהבתי אותם כמו שלא אהבתי מעולם והם ידעו להחזיר לי אהבה. את כל האהבה שרציתי לקבל מהוריי נתתי להם. במקביל להדרכה הפורמלית, הסתובבתי בשכונה והתחברתי עם נערי הרחוב. תקופה ארוכה תהיתי אם אני תורם להם משהו כשאני מסתובב איתם. יום אחד התקשר אליי אחד הנערים וסיפר לי בהתרגשות שסגרו לו את אחד התיקים. הבנתי שהם רואים בי דמות חיובית שמאמינה בהם ונותנת להם מעט תקווה.


- פרסומת -

הזהות הדתית שלי בנערותי הייתה כמו של הוריי, ציוני דתי, כיפה סרוגה. לא לייט אבל גם לא חרד"ל. בית שומר הלכה אפילו בקפידה, אבל יש בו טלוויזיה, שוחים מעורב ולא שומרים נגיעה. מצב זה, בשילוב המוטו שרק דג מת שוחה עם הזרם, הבליט תמיד את השוני הדתי שלי מהחברה שסביבי. בתנועת הנוער עזרא הייתי הערס. זה ששם ג'ל בבלורית ועומד חצי שעה מול המראה כל בוקר. לעומת זאת, בבית הספר הימלפרב או בתזמורת הנוער של ירושלים שניגנתי בה, הייתי הדוס. זה שחשובה לו שמירת ההלכה. בעיקר בתזמורת שבה החברה הייתה מעורבת דתיים וחילונים, שוחחנו הרבה על אמונה. בכל חברה הרגשתי שהצדק איתי. בתזמורת התווכחתי המון על קיומו של אלוקים, ובתנועה בזתי לכל מי ששמר נגיעה או חשב ללכת לישיבת הסדר במקום ישר לצבא. בנערותי תפסתי את ההסדר כהשתמטות והחלום שלי אז היה להתגייס לשייטת.

למרות זאת, לקראת סוף י"ב, חבר בוגר הציע לי לבדוק את הישיבה שבה הוא למד. הגעתי לשבּת ישיבה בגוש קטיף, ישיבת תורת החיים של הרב טל, והוקסמתי מהרגע הראשון. המקום אפשר אותנטיות יחד עם קבלה, הכלה, חום ואהבה. נרשמתי מיד ונכנסתי במהרה לרוח הישיבה. למדתי תורה מבוקר עד ליל והתפללתי באריכות כמו כולם ואף יותר. הייתי כמו שאומרים "באורות". הישיבה הוסיפה לרוחניות ממד של תשוקה וצימאון. החיים בישיבה היו עבורי כמו אדם שמסתער בכל הכוח על צוק עד כלות כוחותיו ונופל ומתרסק וחוזר חלילה. רציתי להיות שרף עליון, לא פחות מזה.

במסכת קידושין נאמר: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו". מימרה זו האיצה בי לחפש זוגיות כבר בתחילת שיעור ב' (גיל תשע עשרה). בלילה לפני שנפגשתי עם יסכה בפעם הראשונה, התעוררתי עם פסוק בפה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ובמסכת ברכות נאמר: "השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה". אני כמובן הייתי באורות גבוהים מאוד מכך. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעוררתי עם פסוק בפה, ועוד איזה פסוק. כבר בפגישה הראשונה הייתי דלוק. הרעפתי עליה מחמאות ומילים חמות לא תואמות. ההתלהבות שלי די החמיאה לה, אבל גם הרתיעה. היא רצתה קשר נורמלי ואני תוך שבוע כבר רציתי לסגור חתונה. בפגישות דיברתי בלי סוף והיא רק ישבה והקשיבה. לקחתי אותה לשיִט בירקון ועל הסירה הבאתי לה שרשרת שהכנתי בעצמי והצעתי לה נישואים. כך ניסיתי לפתור את בעיית "תיפח עצמותיו" של מסכת קידושין. פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו, מעבר ללהציע נישואים אין לי מה לעשות. תרשום אצלך שאברמי הציע נישואים לפני גיל עשרים. למחרת יסכה התקשרה והציעה שניפגש בירושלים בעיר שלי. הייתי אז כל כך באורות, שהיה לי ברור שהיא הולכת לומר שהיא מסכימה. ואז הגיעה האכזבה. לא רק שיסכה לא הסכימה, היא גם ביקשה לסיים את הקשר.

הסירוב של יסכה היה עבורי כמו סטירה בפנים. זו לא הייתה מכה ששוברת לב מאוהב, זו הייתה דקירה של מחט בבלון מדומיין שניפחתי סביבי. בעצת הרב טל, יצאתי לתקופת צינון מהישיבה וישבתי וכתבתי את עצמי לדעת. לאחר מכן, בהחלטה אימפולסיבית של רגע, שרפתי את כל מה שכתבתי מרוב בושה. למרות זאת, הרגשתי הקלה גם מהכתיבה וגם מהשריפה. הרגשתי שהוצאתי את כל הזבל החוצה על דף ולפחות הוא לא נמצא כעת בפנים. התחושה הזאת לא נמשכה זמן רב, ועם זמן אלול (החזרה ללימודים אחרי חופשת הקיץ בישיבה), חזרו כל הדרישות הנשכניות והמתח הרוחני שכבר לא היה לי כוח אליהם. שבוע לפני ראש השנה, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני רוצה לעזוב את הישיבה. בלי שאלות מיותרות, היא הגיעה לגוש קטיף תוך כמה שעות ואספה אותי ואת כל חפציי הביתה.

לאחר התאוששות בבית בתקופת החגים, עברתי ללמוד בישיבת תקוע. אפשר לראות אותה כאנטיתזה לישיבת תורת החיים של הרב טל. שם זרימה הייתה שם המשחק. על אף שניסיתי מאוד לספוג את האווירה הזאת, לא הייתי מסוגל. המשכתי ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם וללמוד את הספרים שלי ולעמוד בהספקים שלי. בסופו של דבר אחרי חודשים ספורים, בינואר 2003, התגייסתי לנח"ל החרדי במסלול ההסדר.


- פרסומת -

לקראת סוף התקופה שלי בתקוע חשבתי לנסות ליצור שוב קשר עם יסכה. שאלתי אותה בטלפון אם היא מוכנה לתת לקשר שלנו הזדמנות נוספת. זה היה מדהים. זו אומנם הייתה פעם שנייה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הכרתי אותה. לראשונה התחלתי להקשיב ולתת לה מקום בפגישות, לשמוע אותה, להכיר אותה. מעבר ליופי שלה, ששבה אותי כבר מהפגישה הראשונה בגלגול הראשון, התחלתי לראות קווי דמיון באופי שלנו שהיו בניגוד למעטה החיצוני הכל כך שונה. חודשיים אחרי שחזרנו להיות בקשר התגייסתי, והתחתנו לקראת סוף השירות לאחר שעברתי קורס מ"כים. בזמן השירות, התגוררנו במרתף של סבא וסבתא של יסכה והיינו נפגשים בשבתות, בבית או בבסיס. הייתי בכושר מצוין ואהבתי את השירות, הוא עשה לי קצת סדר בחיים. פחות מקום לבחירה חופשית וחשיבה יצירתית הביא עימו נחת, רוגע ובריאות. ועדיין, גם במהלך השירות המשכתי לקום כל לילה שיכולתי בשלוש לפנות בוקר ללמוד, וכמפקד טירונים העברתי לחיילים שלי כל יום שיעור בקבלת הרמח"ל.

עם השחרור מצה"ל עברנו לגור ביישוב שא־נור שבצפון השומרון. יסכה למדה במכללת אורות באלקנה חינוך מיוחד, וחיפשנו מקום שגם יהיה קרוב ללימודים וגם המגורים בו יהיו משמעותיים. השנה הייתה 2005, שנת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, ושא־נור היה אחד היישובים שהיו מועמדים לגירוש. הייתה זו השנה הראשונה שחיינו באמת כזוג נשוי, ולא רק בפגישות אחת לשבוע במרתף של סבא וסבתא. הקשיים הטבעיים של זוגיות טרייה, עם חרדות לגבי פרנסה וזהות מקצועית ואישיותית, היוו כר פורה למתח ולמצוקה. מחד רציתי ללמוד תורה כל היום ומאידך לא הסכמתי להתפרנס מלימוד תורה. לא היה לי קצה של חוט מה אני הולך לעשות עם עצמי וממה אתפרנס. לימודים אקדמיים לא באו בחשבון, זה היה מבחינתי מוקצה מחמת מיאוס. גם בשא־נור המשכתי עם הרגלי לקום מוקדם ושאפתי כל הזמן להתקדם להשכמה בחצות. אין דבר יותר מתוק מלימוד והתבודדות בשעות הללו. המשכתי ללמוד בדבקות את ספרי הרמח"ל. הלימוד היה עבורי כמו סם הרגעה לכל החרדות הקיומיות. לאט־לאט, קילף ממני הספר את תחושת האחריות הכבדה והמעיקה שמלווה בחירות וקבלת החלטות. דף אחרי דף התחברתי לדעת העליון, לאמונה שאין עוד מלבדו, שהוא שולט בכול ושהכול לטובה. אם בשלבים הראשונים הבנתי שיש רע בעולם, אך הוא נמשל לניתוח כואב שעושים על מנת להיטיב, בשלבים שלאחר מכן הבנתי שאין רע כלל וכלל, רע זה בסך הכול הסתר פנים. כלומר קטנות מוחין והיעדר הבנה שהדבר שנראה לנו לכאורה רע הוא בעצם טוב מוחלט.

התהליך הזה לא היה קל עבורי. לקח לי זמן לשחרר את האחיזה בקרקע ואת הצורך לשלוט. גם האווירה באותה תקופה בקרב תושבי גוש קטיף והחברים הייתה מאוד מיסטית, לאור ההתנתקות ההולכת וקרבה. יום אחד תוך כדי חברותא, אמרתי שאני מרגיש שאין לי שום בחירה חופשית בעולם הזה, חוץ מלהאמין שהכול בידי שמים או לא להאמין בכך. כמו שכתוב במסכת ברכות (דף ל"ג עמ' ב'): "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". החברותא שלי הזכיר לי שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, שהקריא משפט זה עם סימן שאלה בסוף. בגמרא אין פיסוק, כך שפיסוק בעצם מהווה סוג של פירוש הרבה פעמים. וכי הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים? המשפט הזה של החברותא שלי שחרר אצלי את החוט האחרון שעוד קשר אותי לקרקע. הרגשתי שהגעתי לתכלית, שהגעתי לסוף הדרך, לגאולה השלמה. שלושה ימים לא ישנתי ובלילות רק רקדתי. אין לי מספיק מילים לתאר את התחושות שחשתי. הרגשתי שאני מוקף באור אין־סוף, מובל יד ביד על־ידי האחד היחיד והמיוחד שאוהב אותי אהבת אין קץ. קיוויתי שהמקום שהגעתי אליו יפתח לי את הערוצים הרוחניים שכל כך נכספתי אליהם. ואכן לילה אחד תוך כדי לימוד פתאום ראיתי בתוך האש של תנור החימום שתי דמויות, אב ובן, הולכים יד ביד אל תוך האש, כאשר ידו של האב אוחזת מזוודה. גם בזמן קריאת שמע, כשהייתי שם יד על העיניים, הייתי רואה צבעים. הייתי ממש באופוריה. חברים שהיו סביבי לא כל כך קלטו שקורה כאן משהו, למעט יסכה. היא ממש נבהלה וביקשה ממני להפסיק מיד לדבר דיבורים על היעדר בחירה חופשית. אבל זה היה חזק ממני. שוב חזרתי להיות מנותק ממנה וממה שהיא הרגישה כמו בתחילת הקשר שלנו, רק שהפעם זה היה גם פוגעני. התחלתי לומר לאנשים שאני יודע מתי יבוא המשיח ומתי ייבנה בית המקדש, שכמובן יגרום גם לביטול גזרת הגירוש. יסכה הסכימה לנסוע איתי לרב מרדכי אליהו לשאול אותו מה הוא חושב על כל מה שעובר עליי. האם אני נביא או סתם מדומיין. הרב אליהו לא יכול היה לקבל את פנינו והפנה אותנו לרב ישראל אביחי, ראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי. סיפרתי לרב ישראל כי אני חושב שאולי קיבלתי נבואה. הרב ישראל לא זלזל בי, הקשיב לי ברצינות ועצם את עיניו. הרגשתי שכל חיי מוטלים כעת על כף המאזניים. האם אכן אני נביא? האם לאחר אלפיים וחמש מאות שנה מאז נפסקה הנבואה בישראל, הקב"ה מחדש ימיו כקדם? ואז הגיעה התשובה השלילית. "אני נורא מצטער אך זה כנראה לא נבואה". לא היה לי קל לשמוע את זה. חשבתי שכבר נגעתי בקצה ו... התברר שלא.


- פרסומת -

בליל כ' באדר אחר חצות התחלתי ללמוד בספר "ידיד נפש" של הרב יחיאל אברהם ברלב על כוונות התפילה. תוך התעמקות בלימוד על היכל קדש קדשים, היכל המקשר את הרצון התחתון עם הרצון העליון, התחילו להתגלגל במוחי מחשבות ודבר הוביל לדבר. נזכרתי במשפט של הרבי מליובאוויטש, שאמר כי המשיח טרם בא כי אף אחד לא רוצה אותו באמת, ופתאום האירה לי התמונה השלמה. בינגו! הרגשתי שקיבלתי את סוד הגאולה. הסוד לביאת המשיח הוא תפילה על כך מהיכל קדש הקדשים, מהיכל רצון הרצונות, ההיכל שבו נפגשים שמים וארץ. שוב התמלאתי אושר אין־סופי. הייתי מוצף, הסתובבתי בבית מצד לצד, חצי הולך חצי מרחף, בוער כולי מתשוקה. היום זה היום שכל ישראל וכל העולם חיכו לו כל הדורות.

בבוקר בדרכי לבית הכנסת, הרגשתי שהעולם לובש חג. השמים היו כחולים יותר, השמש האירה יותר והפרחים היו כל כך יפים. כל דבר הראה לי שהיום זה היום. כל פסוק שקראתי, כל משפט ששמעתי. הלכתי הביתה ואמרתי ליסכה שאני נוסע לירושלים להתפלל בכותל, לא אמרתי לה למה. לקחתי שני קיטלים (בגד לבן ארוך שאשכנזים לובשים בימים נוראים), אחד בשבילי והשני בשביל המשיח. הלכתי לחברותא שלי ואמרתי לו שאם הוא רוצה לראות היום את המשיח שיבוא איתי עכשיו לכותל, כי היום זה היום. נסענו יחד והתפללנו מעומק הלב לביאת המשיח. אני הייתי ללא שינה וגם בצום. נכנסתי לטרנס עמוק של תפילה שאיני יודע כמה זמן היא נמשכה. בינתיים החברותא שלי כבר התייאש מלחכות לי וחזר לשא־נור לבדו. המחשבות רצו לי במהירות והפה כאילו התפלל מעצמו. ואז החלטתי לעשות מעשה. נזכרתי ביהושע בן נון, שאחרי ההפסד בקרב על העי, נפל על פניו ארצה בתפילה ולא קם עד הערב, ובסיפור של חוני המעגל שחג עיגול סביבו ואמר לבורא עולם שהוא לא יצא מהמעגל עד שירד גשם. השתטחתי על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים, והחלטתי לנדור נדר להראות לבורא עולם עד כמה אני רוצה בביאת המשיח. אמרתי לו שאני לא אקום מהרצפה עד שאראה את המשיח וככל שהזמן עבר הוספתי עוד ועוד פרטים לנדר. אני לא אפתח את העיניים, לא אתקשר עם אף אחד, לא אוכל ולא אשתה עד שאראה את המשיח.

הייתי כבר מותש מחוסר שינה, ללא אוכל ושתייה, תחת השמש הלוהטת ברחבת הכותל, ופשוט נרדמתי. בארבע לפנות בוקר התעוררתי ולא היה לי מושג היכן אני נמצא, כלוא בתוך חדר קטן ובו רק מיטה. על הכרית היה רשום "מחלקה פסיכיאטרית, בית חולים הרצוג". אז לא ידעתי מה פירוש המילה 'פסיכיאטריה' וגם את בית חולים הרצוג לא הכרתי. לא הבנתי איפה בכלל אני נמצא בארץ. סמוך לחדר הבידוד היה טלפון ציבורי ובקיר למעלה סמוך לתקרה היה חלון קטן. שלושים ס"מ גובה על חצי מטר אורך. נזכרתי במשפט שאמר לי הרב שריקי, שבשביל שלום בית שם השם נמחק על המים, ובמאמץ לא פשוט טיפסתי אל החלון והצלחתי להשתחל החוצה ולהתקשר ליסכה. יסכה הייתה בחרדה גדולה, לא היה לה מושג איפה אני ומה קרה איתי. פתאום אני מתקשר, לא שואל לשלומה ולא מתעניין יותר מדי, ובקול רגוע להחריד מספר לה את מה שקרה. בנוסף הסברתי לה שהתקשרתי כדי שהיא לא תדאג, אבל כנראה זו תהיה השיחה האחרונה שלנו עד ביאת המשיח. לאחר שיחת הטלפון ניסיתי לברוח מהמקום, אבל הדלתות של המחלקה היו נעולות. בכל זאת מחלקה סגורה.

בהמשך אני מובל מחדר הבידוד. מושיבים אותי על כיסא ליד שולחן ואני שומע רחשים של כמות גדולה של אנשים שמשתתקים עם כניסתי לחדר. אחד מהם פונה אליי במבטא אנגלוסקסי רגיש: "שלום, שמי פסח ליכטנברג ואני פסיכיאטר". מחוויה אופורית ומשיחית נזרקתי לתוך בור של תחושות קשות וחוויית עצמי פגום. השולחן לפניי נדמה לשולחן מנתחים שעליו מונחת נפשי במערומיה, נבחנת בקור רוח רפואי ואובייקטיבי, כמו שבוחנים עכבר מעבדה קטן ואומלל. קולו של פסח שבר את המעטפת המשיחית והצליח לפרוט על נימי ליבי באופן שלחלח את עיניי. הוא נתן לי הרגשה שהוא בצד שלי. למרות זאת לא הגבתי לדבריו ולא עניתי לשאלותיו, ולאחר דקות ספורות הוא אמר לי שאני יכול לחזור לחדרי.

בחדר התקיים דיון קל לגבי מצבו של החולה. אין עליו פרטים מזהים ואין רקע. מה שידוע לרופאים זה רק שאספו את האובייקט מרחבת הכותל, שם שכב על הרצפה חצי מיובש, לא מגיב ולא מתקשר. האבחנה של אובייקט מסוג כזה היא מצב פסיכוטי קטטוני. הוחלט כי המצב יכול להיות מסכן חיים. לפיכך חייבים להתחיל טיפול תרופתי במיידי. בשל חשש לחוסר שיתוף פעולה של האובייקט, הוחלט לתת לו את הטיפול בזריקה במצב קשירה. פסח שהיה ראש המחלקה חש לא בנוח עם הקו הטיפולי שהוצע. הוא הרגיש שלא מדובר במצב קטטוני "רגיל". הוא שם לב שהייתי קשוב אליו כשדיבר אליי ולא מנותק בתוך עולם פנימי. בנוסף, כאשר הוא אמר לי שאני יכול לחזור לחדרי, קמתי ויצאתי. פרט זה, שלא תאם לתיאוריה של יתר הרופאים על האובייקט, נעלם מהדיון עד לאזכורו על־ידי פסח. בסופו של דבר הוחלט להמתין קצת עם התרופות ולראות לאן הדברים יתפתחו.


- פרסומת -

כעבור כשעה הגיעו למחלקה יסכה ואמא שלי. יסכה הייתה נסערת וניסתה להסביר לאחות בתחנה שלא מדובר במחלת נפש, אלא בנדר שלא ליצור קשר עם אף אחד, לא מילולי ואפילו לא במבט, עד לביאת המשיח. האחות לא כל כך הבינה מה יסכה רוצה ממנה. "בעלך חולה במצב קשה מאוד! הוא פסיכוטי קטטוני!" השיחה התנהלה בשני ערוצים מקבילים, עד שיסכה פשוט צעקה עליה, "את לא יודעת מה זה נדר?!" והאחות ענתה בתגובה, "את לא יודעת מה זה מצב פסיכוטי קטטוני?!" הצעקות הגיעו עד לחדרו של פסח. לראשונה פסח קיבל עליי קצת מידע מיסכה. לאור התפתחות האירועים, הוא הציע לנסות לערוך טקס התרת נדרים. בכדי שלא יהיה חשש מכשרות הטקס, הגיע הרב דולי בסוק, שהיה מחנך שלי בכיתות י"א־י"ב ומורה דרך עבורי גם בשנים שאחרי. הרב דולי, יחד עם חבר שהצטרף אליו ויחד עם פסח, הקימו בית דין בתוך חדר הבידוד שבו הייתי כלוא. היה זה חדר קטן בגודל שלושה על שלושה מטרים, במרכזו מיטת ברזל מחוברת לרצפה, ועל הקירות לא היה דבר מלבד נזלת מרוחה פה ושם. הרב דולי בעדינות, בזהירות וברגישות, פתח במונולוג שכנראה הניח את דעתי. לראשונה מזה כשלושים שעות מזמן נדירת הנדר וכארבעים שעות מאז שאכלתי או שתיתי דבר מה, פתחתי את הפה והתחלתי לשתף במה שעבר עליי. סיפרתי על הנכונות שלי למסור את נפשי למען ביאת המשיח וביטול גזרת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אפילו אם זה אומר להישאר במחלקה סגורה עד סוף חיי. מחשש שאני אהרוס את האפשרות להתיר לי את הנדר, הפסיק הרב דולי לשאול אותי ולשמוע את הסיפור שלי, וקבע כי לא הייתי מודע לכל ההשלכות של הנדר שלי – לעוגמת הנפש שזה יגרום ליסכה, להוריי וגם לי. לכן מתוקף סמכותו של בית הדין הוא מתיר לי את הנדר. בית הדין חזר יחדיו על המילים "מותר לך, מותר לך, מותר לך", ולראשונה הרמתי את ראשי והסתכלתי לרב דולי בעיניים. הוא הקים אותי ונתן לי חיבוק חם ואוהב. באותו הערב הודות לנחישותה של יסכה כבר שחררו אותי הביתה, בתנאי שאתחייב להתייצב למחרת במשרדו של פסח לראות שהכול בסדר.

רבים מהאנשים ששומעים שעברתי אשפוז מדמיינים משבר גדול. אנשים מתקשים לקבל שמבחינתי לא עברתי משבר. משפט שכזה ייחשב בעיניהם הכחשה. לאורך כל השנים מאז השחרור ועד ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, כעשר שנים, חוויתי את עצמי כגיבור. רק בלימודים של התואר השני התחלתי להתבלבל, לחשוב על האירוע שעברתי ועל עצמי במונחים פתולוגיים. רבים מהתיאורטיקנים הפסיכואנליטיים מקטלגים גם את "האדם הנורמלי" בשפה פתולוגית. על מעשי גבורה נוטים להסתכל כ"הגנה מאנית" ועל רצון לעזור כ"פנטזיית הצלה". ואם חס וחלילה אתה טיפוס מתלהב אז יקראו לך "היפו־מאני". מהצד השני, אם אתה מנסה להיות נורמלי, אז אתה "מרצה" או "נורמוטי". השפה הנפשית הפתולוגית שהשתלטה עלינו, הביאה אותנו לחשוב על עצמנו כל הזמן במונחים של חולי, עם שאיפה מתסכלת ובלתי־אפשרית להיות "בריאים". מייקל אייגן הגדיר את זה כל כך יפה בלשונו: "לחשוב שאתה אמור להיות בריא, זו אחת המחלות הגדולות של תקופתנו".

הגורם הכי משמעותי לצמיחה שלי מהאפיזודה ולא לשקיעה – זו יסכה. כל מה שאכתוב עליה לא יצליח לתאר את מה שהיא עשתה בשבילי. היינו נשואים טריים ללא ילדים. היו לה את כל הסיבות הטובות בעולם לעזוב אותי. לא הייתי קשוב אליה, הייתי שקוע בעצמי ופגעתי בה. אבל היא בחרה אחרת. היא לא רק בחרה להישאר איתי, היא גם בחרה לא לספר על האירוע להורים שלה. היא שמרה עליי. סיפור חיי בהחלט היה יכול להיראות אחרת אילו יסכה הייתה בוחרת אז להיפרד ממני. העמידה שלה לצידי לאורך כל הדרך שמרה על כבודי ואפשרה לי לצמוח ללא התמודדות עם סטיגמה ודימוי עצמי פגומים.

לאחר השחרור הציע לי פסח לעבור אצלו טיפול. בזמנו לא הרגשתי צורך בכך, אמרתי לו בנימוס שאינני מתכוון לשלם לאדם מאות שקלים לשעה כשאני מרוויח רק עשרים ש"ח לשעה. ברוך ה' בחסדיו הגדולים, מעולם לא לקחתי שום תרופה פסיכיאטרית, אפילו לא ואליום. איני נגד תרופות במקרי קצה, אך ייתכן שאני רואה את הקצה מעט יותר רחוק מאחרים. לטיפול פסיכולוגי הלכתי לאורך השנים, הן לפני והן אחרי האשפוז, אך לא מיד לאחר האשפוז. ברמה האישית לא זכיתי לטיפולים שהרגשתי שהשפיעו עליי בצורה משמעותית.

בהמלצת רב מקובל, הרב ישועה בן שושן זצ"ל, הפסקתי ללמוד קבלה למשך חצי שנה וישנתי שמונה שעות כל לילה. עם הזמן לימוד הקבלה בלילות היה חסר לי כמו אוויר לנשימה. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ככה, ללא המזון הרוחני שנשמתי ביקשה ולאט־לאט חזרתי ללימודים בלילות והמשכתי כך עד גיל עשרים ושבע.

בשלב זה הייתי כבר אב לשלושה ילדים, והרגשתי שאולי כדאי להתחיל ללמוד "מקצוע רציני". ניסיתי ללמוד כל מיני מקצועות: למדתי להיות מוהל, אך לא רציתי להתפרנס מכך. למדתי דמיון נובע ומודרך, אך הרגשתי שפרנסה יציבה לא תצא מזה. ניסיתי ללמוד גם עריכת סרטי אנימציה ותלת־ממד, אך הרגשתי שזה לא המקום שלי. בסוף נאלצתי להודות מול עצמי, שלא יעזור כמה אנסה לברוח מבית הוריי, כל עוד לא אלמד תואר אקדמי לא אגיע אל מנוחתי. כך בגיל עשרים ושמונה התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, תוך כדי שאני עובד בשמירה ביישוב בלילות. המעבר מלימוד מופשט ואסוציאטיבי של תורת הקבלה והחסידות ללימוד המתודה המדעית, השפיע עמוקות על הלך החשיבה שלי. זכור לי משפט שהיה לי מאוד קשה איתו באחד מספרי המבוא, שטען כי מטרת המדע להפוך כל פנימי לחיצוני וכל נסתר לגלוי. המשפט הזה היכה בי אז, כיוון שאני הזדהיתי עם תכלית תורת הנסתר, שמטרתה בדיוק הפוכה: להפוך כל גלוי לנסתר וכל חיצוני לפנימי. איך אפשר לחיות עם כאלה קטבים?


- פרסומת -

כיום כשאני מסתכל על מה שעברתי, עדיין רב הנסתר על הגלוי. האם הייתה זו נטו פסיכוזה? דמיון שווא שנבע משיגעון גדלות? או אולי כן היו שם גם ניצוצות אלוקיים אמיתיים?

שש שנים לאחר האשפוז, בעת שחיפשתי אחר מקום להתנדבות טיפולית כדי לקבל המלצה לתואר השני, מצאתי את עצמי מבקש להתנדב בבית החולים הרצוג, במחלקה שבה התאשפזתי. המפגש המחודש עם המחלקה בקומה החמישית מתחת לאדמה לא היה פשוט כלל. הגעתי להתנדב אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נלחם שוב את מלחמות הצדק שלי. עשיתי בלגן במחלקה כמו ד"ר פאץ' אדמס. הייתי רוקד עם המאושפזים, משתולל ומשתטה איתם. הייתי מוציא לבדי עשרה מטופלים לטיולים מחוץ למחלקה, נותן להם את המפתח של המחלקה לפתוח את הדלת בעצמם. הייתי נלחם בצוות שתפס מאושפזים לקשור אותם או נאבק להוציא אותם מחדר בידוד. אימי, לכבוד יום הולדתה השבעים, קנתה בגדים חדשים ויפים למטופלים במחלקה הכרונית, כדי שייראו כמו בני אדם. המחלקה הזאת הייתה המקום הכי נוראי שראיתי בחיי. מחסן אנושי בתת־תנאים. כלואים במשך שנים במרחב קטן יחסית, חמש קומות מתחת לאדמה. ללא שום רכוש אישי למעט מיטה, ללא ארונית, ללא בגדים אישיים. אפילו התחתונים ומברשת השיניים היו ציבוריים. לבושים כל היום בסמרטוטים, חסרי מעש, בוהים בקירות או במסך הטלוויזיה. שירותים היו רק ציבוריים, לא בחדרים וללא מנעול. כך שאפילו הפרטיות הקטנה הזאת נשללה מהם. למשפחות היה אסור להיכנס פנימה. אני זוכר אמא של אחד המאושפזים בוכה ומתחננת להיכנס פנימה לראות את החדר של הבן שלה, שכבר כלוא בפנים למעלה מעשור. קשה להאמין שתנאים כאלו קיימים במדינת ישראל בשנות האלפיים תחת בקרה של משרד הבריאות. ההתנהגות שלי במחלקה הכעיסה לא מעט אנשי צוות מחד, אך גם זכתה לאהדה של אחרים מאידך. הייתה אחות, שהיום אני בהחלט יכול להבין אותה, שטענה שאני עושה חלוקה בתוך הצוות לטובים ורעים. לא עבר הרבה זמן עד שפסח ראש המחלקה קרא לי לחדרו. הייתי בטוח מניסיוני לאורך חיי במוסדות, שכאשר "המנהל" קורה לי, זה כדי לומר לי שאני לא יכול להמשיך יותר להיות במוסד שלו. ברם קרה בדיוק ההפך. פסח אמר לי שהוא מאוד מעריך את העבודה שלי במחלקה ושיתף אותי בחלום שלו להקים את מודל סוטריה בארץ. משם הכול היסטוריה.

ארבע עשרה שנים לאחר האשפוז, כשסיפרתי בהרצאה את הסיפור האישי שלי, אחד השומעים אמר לי כי היום שבו חוני המעגל נדר את נדרו, לא לצאת מהמעגל עד שירד גשם, היה בכ' באדר. היום שבו גם אני נדרתי את נדרי לא לצאת מעולמי הפנימי עד שה' יוריד לנו את המשיח. והיום, שבע עשרה שנים לאחר האשפוז, בעת כתיבת שורות אלו, התגלה לי כי יום הפטירה של חוני המעגל הוא יום ההולדת שלי, ג' באייר. מה זה אומר? האם יש לזה משמעות? איני יודע.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, מחלות נפש, דת ואמונה, שיקום, ספרים, פסיכיאטריה
אורנה קנו
אורנה קנו
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
ארז גור
ארז גור
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
הילה גאון
הילה גאון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה
מוריאל אלעזר
מוריאל אלעזר
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה
מיכל נעים פריד
מיכל נעים פריד
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

קרן עובדקרן עובד15/1/2022

מרגש ומעורר מחשבה. מה זה בכלל הפרעות נפשיות? האם החברה והתרבות קובעת מה זו הפרעה נפשית ואם כן האם זו אכן קביעה נכונה? ומה בין אמונה ורוחניות לבין גישות פסיכולוגיות? האם יכולות לדור בכפיפה אחת? שאלות שגם מעסיקות אותי. תודה שחשפת באומץ. הדברים מעוררי מחשבה והשראה.