פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

טראומה התייחסותית וטראומה מורכבת בחייו וביצירתו של הנס פאלאדה

חוויית ״טראומה מורכבת״ עלולה להתרחש בעקבות חשיפה מתמשכת לאירוע קשה כמו מלחמה, שבי, פליטות או אונס ולחולל תסמינים חודרניים והצטמצמות. מנגד ״טראומה התייחסותית״ מתרחשת כתוצאה מחוסר התאמה מצטברת מצד הדמות הטיפולית המשמעותית בגיל הרך, המייצרת מבנה נפשי שמפצל בין חלקים סתגלניים כוזבים לבין אזורים רגשיים כמוסים. עיון ביצירתו ובתולדותיו של הסופר הנס פאלאדה, המשקפים קיומן של חוויות טראומה, מעורר שאלה אודות אופי וסוג הטראומות עמן התמודד פאלאדה תוך שימוש במושגים ״טראומה מורכבת״, ״טראומה מצטברת״ ו ״מערכת השמירה העצמית״. בנוסף בוחן המאמר כיצד הושפע פאלאדה מחשיפה לטראומות, כיצד יישב בין השפעותיהן וחותמן לבין חלקים תפקודיים וסתגלניים באישיותו והאם האמין בתקווה לשינוי התפתחותי משמעותי על אף קיומם של משקעים טראומטיים. נסקרת גם פעולת החציצה בין חלקים נפשיים שפוצלו תחת השפעתה של טראומה והאפשרות לקיומו של מרחב מעברי בינהם, כמו גם האפשרות למרחב מעברי מחולל שינוי בתוך קשר משמעותי בחיי פאלאדה ובספריו ובתוך מקרה טיפולי.

מתפרסם מ 18/3/2018 | 1,203 צפיות

תגיות: | |

טראומה התייחסותית וטראומה מורכבת בחייו וביצירתו של הנס פאלאדה

מאת יעלה ורטהיים

 

מאז שנגלה ״לבד בברלין״ (1945) לקוראים הלא-גרמניים, תורגמו לעברית רבים מספריו האחרים של הנס פאלאדה שנוצרו לפני יותר מיובל. פרסומם לוּוָה במידע ביוגרפי סותר. בדיקה מעלה שהסתירות הביוגרפיות קיימות במקור גם במחקרים ובביוגרפיות על פאלאדה. אחת השאלות המרכזיות שזוכה למענים סותרים היא השאלה האם שיתף פאלאדה פעולה עם הנאצים. הוא עצמו מנסה לענות לכך ישירות בספרו ״בארצי הזרה לי״, שנכתב ב-1944 ושוּנה בתום המלחמה. התשובה לשאלה זו אמנם מורכבת, אך לדעתי השאלה המשמעותית שעולה מחייו ומיצירתו של האיש, היא דווקא שאלה אחרת.

״לבד בברלין״ הזכיר לי שקראתי את פאלאדה כבר עשרים שנה שנה קודם לכן בספר ״איש קטן לאן״ (1932) שם תיאר בצורה נוקבת ועדינה את סיפורם של זוג צעיר בימי והאבטלה הגואה של רפובליקת ווימאר. השניים, פקיד קטן ובת למשפחת פועלים, מנסים לבנות חיים, לשמור על אנושיות והגינות ולגדל את בנם ״חמודי״ בזמן שהעולם סביבם משתגע והמציאות האכזרית דוחפת אותם לעברי פי-פחת. כשמאיימים על הגיבור שאם לא יצליח לעמוד במכסות מכירה לא-אנושיות לימי מיתון הוא יפוטר מהכֹּלְבּוֹ, השניים מבינים שמי שיבואו במקומו יהיו ״חיות אדם״ (ומנבאים את עליית הנאצים). חבטות המציאות מרסקות אותם לעוני ולייאוש אשר מאַתגרים את אהבתם ואת כבוד-האדם שלהם. מאמציהם הכמירו את ליבי וחשתי כיצד אֵימת ההתמוטטות שלהם מרחפת ממש מעלי. כתיבתו של פאלאדה מנוכרת ונוגעת, פשוטה ורבודה, קונקרטית ולירית, מדויקת והופכת קרביים. חשתי שהסופר יודע משהו עמוק על סֵבֵל ועל אַפֵלה. הספר נכתב ב-1932 ונחל הצלחה עולמית. העובדה שפאלאדה מכר את הזכויות לסרט למפיק יהודי הוליוודי מאולפני יוניברסל לא ממש סייעה לו כשעלו הנאצים לשלטון.

לאחרונה קראתי שוב את פאלאדה בספרו ״השיבה לברלין״ (1947), במקביל לקורס מרתק של ד״ר דני לוי בנושא טראומה. הספר שנקרא במקור ״הסיוט״ נפתח בחלום בלהות מעוּבֵּה, גדוש במוטיבים טראומתיים מובהקים, שחוזר על עצמו מדי לילה. בדומה ליצירות אחרות של פאלאדה כמו ״השתיין״ (1950) ו״בארצי הזרה לי״, היצירה מבוססת על חיי הסופר, שכבר מגיל צעיר התמודד עם אירועים קשים והתנדנד בין תפקוד להתפרקות. פאלאדה היה סופר מחונן וגם נרקומן ואלכוהוליסט, שהתאשפז במוסדות פסיכיאטריים, ביצע ניסיונות התאבדות ונכלא על מעילות ועל ניסיונות לרצח. לכן נראה לי שהשאלה הבסיסית לגביו אינה עקביותו הפוליטית דווקא, אלא זו הנפשית.

מצאתי את עצמי חוקרת על פאלאדה ומהרהרת דרכו מהי טראומה. האם הסיוט שלו, ספריו ותולדות חייו משקפים התמודדות עם סיפור של טראומה? ומהי בעצם טראומה? האם טראומה היא חוויה חד-פעמית קשה, עוצמתית ומְשָנַת-חיים? מדוע חלק מהאנשים מגיבים אליה בצורה קשה ואילו אחרים פחות? כיצד משפיע מבנה האישיות על התגובה ללחצים טראומטיים? וכיצד משפיעה חשיפה מצטברת לאירועים לא-נעימים ״פעוטים״ לכאורה? האם ניתן בכלל לגעת בנפשו של מי שחווה טראומה ולסייע לו לשוב לחיים תקינים ומלאים? מבלי לנסות לכתוב פסיכו-ביוגרפיה של פאלאדה, ניסיתי להשתמש בחומרים הביוגרפיים והכתובים המרתקים שהותיר אחריו כדי לנסות להבין טוב יותר את מושג, חווית ודינמיקת הטראומה.

הסיוט

הסיוט בפתח ״השיבה לברלין״ (1947) פוקד את בן-דמותו של פאלאדה מדי לילה, כששנתו ״תוקפת אותו כמו שודד המֵלִיט את פניו בידוֹ הגדולה וחונק אותו״. בחלומו ״הוא שוכב על קרקעית מכתש הַפְצצה עצום, בתוך בוץ צהוב. מבלי להניע את ראשו הוא יכול לראות את גזעי העצים שנפלו לתוך המכתש הזה, ואת חזיתות הבתים ההרוסים עם חלונות שמאחוריהם לא נותר דבר. לעיתים חשש שמא יִדַרְדֵרוּ הגזעים עמוק יותר לתוך המכתש וירמסו אותו. עִינְתה אותו המחשבה שאלפי עורקי מים ומעיינות יציפו אותו וימלאו את פיו בעיסת הבוץ הצהובה. מזה לא ניתן יהיה להימלט, כי הוא ידע שלא יצליח להתרומם בכוחות עצמו מתוך קרקעית המכתש. אך חשש זה היה חסר סיבה כי אף פעם לא נשמע רחש מים. בתוך המכתש שררה דממת מוות. חיזיון מייסר נוסף התברר כאשליה: להקות עורבים מפלצתיות כיסו את פני השמיים, והוא פחד שהם יגלו את טַרְפַּם שבתוך הבוץ. אך למרות זאת, דומיית המוות המשיכה לשרור בכל: להקות הציפורים הענקיות היו פרי דמיונו, כי אחרת היה חייב לשמוע את קריאותיהם הצורמניות (עמ׳ 17-18)". הוא שוכב חסר-אונים למול סכנות נוראיות, ספק ממשיות ספק דמיוניות.

במצב של טראומה, סכנה חיצונית שחלפה מופנמת ומרגישה ממשית למרות שהמציאות החיצונית חזרה זה מכבר לרגיעה. הנפש נותרת דרוכה והגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש. הדבר נובע מהנטייה האנושית לצמצם ככל שניתן את השפעותיו הפנימיות של אירוע חיצוני בלתי-נסבל. במצב הרגיל והבריא קיימים סִנְכְרוּן ותיאום בין אוֹפְנוּיוֹת-החוויה השונות. תחושתנו הפיזית מחוברת לרגשותינו, למחשבותינו ולרצף התפיסה והזיכרון שלנו. לעומת זאת, במצב של טראומה הנפש כמו עוברת דרך מִנְסַרָה. בניסיון להתנתק ככל שניתן מהמציאות הקשה, אנו מנסים לומר לעצמנו שזה קורה רק לגופנו, שזה זמני, שזה לא אמיתי, שזה לא שייך, שזה חולף, שזה לא באמת ממשי או חשוב.

התוצאה היא פגיעה בחיווט העדין שאחראי לסנכרון הטבעי בין ערוצי-החוויה השונים שלנו: הגוף, הנפש, המחשבה, הרגש, החוויה, הזיכרון הנרטיבי והזיכרון הטראומטי. האירוע הקשה נותר להתקיים רק באחד מהחלקים בעוד האחרים נאטמים בפניו ומכחישים את קיומו. לכן הם כביכול חופשיים ממנו, אך במחיר יקר מנשוא של דלדול כוחות הנפש, בגלל שמרקם החיבורים השוטף בינהם נִפְרַם.

החלק שמכיל את האירוע הטראומתי ממשיך בינתיים להתקיים מחוץ לזמן. בזמן שהעולם מתקדם הוא נשאר ״תקוע״ באירוע הטראומטי, אך באופן חוויתי חלקי ונוקשה ומוגבל, מכיוון שמרבית החלקים המנטליים מפנים עורף לאירוע וממשיכים כאילו כלל לא קרה. כתוצאה מכך מתערער הגבול שבין המציאותי לבדיוני ותחושת בוחן המציאות נחלשת.

בחלומו מתאמץ פאלאדה לשמור על הסנכרון בין ערוצי החוויה ולהבחין בין המציאותי לדמיוני. "שני דברים לא היו פרי הדמיון ולגביהם ידע בוודאות: האחד הוא שסוף-סוף הגיע השלום. אף פצצה לא קרעה עוד את האוויר בצרחה, אף ירייה כבר לא נורתה. השלום הגיע, השקט השתרר. רק פיצוץ אדיר אחרון עוד הספיק להטיל אותו מטה, לתוך המכתש". דבר נוסף שידע: "לא לבדו הוא שוכב בתוך התהום. אף על פי שלא שמע כל הגה ולא ראה זאת בעצמו, בכל זאת ידע שמשפחתו כולה שוכבת שם לצדו וגם העם הגרמני כולו, ובִכְלל כְּלַל עמי אירופה, כולם חסרי-ישע וחסרי-הגנה כמוהו, כולם מיוסרים מאותם הפחדים".

ואמנם, יסוד אפשרי נוסף בתוך חווית הטראומה הוא שנדמה כי איש לא יוכל לעזור לך מכיוון שהטראומה שלך חלה על כולם (שלוו, 1944). כמו שממחיש החלום, מי שנמצא אתך בתוך הבור לא יוכל להוציא אותך משם. חוויה טראומטית היא חוויה נוקשה של תקיעות ואין-מוצא, של חוסר אמון בכך שהאנשים סביבך יכולים לסייע לך לצאת מזה. כמו שהחלקים המנטליים ש״משוחררים מהטראומה״ לא יכולים להציל את החלק שנותר תקוע בה.

הטראומה של פאלאדה

לפי ה-(DSM-V (2013, בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, חד-פעמי או חוזר ונשנה, עלולה להופיע מצוקה מתמשכת שמתבטאת בתסמינים אופייניים של עוררות, חודרנות והימנעות. כאמור, הבסיס הנפשי לכך הוא פירוק ״חבילת הערוצים״ הנפשית, הֹשַלַט לא עובד ותכנים קופצים או נעלמים בצורה שאינה תואמת למציאות האובייקטיבית או לרצונו המודע של הפרט.

בין היתר, זיכרונות מהאירוע חודרים פתאום למודעות ללא הקשר. האדם נמנע (גם מבלי דעת) מגירויים שמזכירים את האירוע. נוצרים שינויים קוגניטיביים ורגשיים כגון שִכחַת חלקים מהאירוע, שינויים בין מצבי תודעה (הכוונה כאן היא ל״דיסוציאציה״, כלומר ל״פיצול אנכי״ (קוהוט, 1977) למשל בין זיכרון לבין רגש, או לכפילות תודעתית - במצב תודעה אחד זוכרים את האירוע ובמצב תודעה אחר מכחישים שהתרחש, מבלי שישנה מודעות לסתירה). נוצרות גם אמונות וציפיות שליליות נוקשות שתבנית הטראומה תחזור על עצמה תמיד. מתפתחת תנודתיות בין אדישות וקהות רגשית מחד, לבין עצבנות והתפרצויות רגוזות מאידך. חוסר הוויסות מַקְשֵה לקיים מערכות-יחסים עם אנשים אחרים. נוצרות דריכות ועוררות מתמשכות שאינן נובעות מהמציאות העכשווית. כל זה לא מאפשר לאדם להירגע גם כשהמצב החיצוני חוזר לשלוותו (לואיס-הרמן, 1992).

אחד התנאים לאבחון תסמונת תעוקה פוסט-טראומטית (PTSD) הוא הימצאות תסמיני המצוקה גם זמן רב אחרי החשיפה לאירוע הטראומטי. הימשכות זו מעידה כי מקור הלחץ החיצוני הופנם ונהיה למקור לחץ פנימי (לואיס-הרמן, 1992; Russel, 1988). השילוב שבין מבנה האישיות, ההיסטוריה האישית ומידת התמיכה הסביבתית משפיע על הסיכוי שאירוע מלחיץ יופנם ויחולל תגובה פוסט-טראומטית אצל אדם אחד, אך לא אצל אחר (הרצנו-לטי ותודר, 2006). כשנוצרת תגובה כזו כבר לא ניתן לחזור ממנה למצב הרגיל ולהסתגלות השוטפת מבלי לקבל עזרה משמעותית (שלו, 1994).

בספר ״השיבה לברלין״ עוסק פאלאדה בפוסט-טראומה שלאחר התקופה הנאצית. בן-דמותו בספר חי בפחד תמידי וסובל מאשם ומבושה על כך שאין בכוחו לתקן את העוולות האיומות שחולל העם הגרמני. לאחר כניסת הרוסים לעירו הכפרית הקטנה, הצבא האדום ממנֵה אותו בפתאומיות לראש העיר. אך הוא לא יכול לשאת את הרשעות, הרכלנות, המַלְשָנוּת, תאוות-הבצע, התועלתנות והקטנוניות של שכניו לעיירה, נאצים לשעבר שמתכחשים לכך בהווה ועושים זאת בצדקנות מתחסדת, מיתממת וארסית. הוא נמלט לברלין שם נמצא לו מפלט מהמציאות הכאוטית באמצעות התמכרות למורפיום ואישפוזים חוזרים ונשנים בבתי-חולים פסיכיאטריים, שקולטים לתוכם אנשים רבים כמוהו שאינם יכולים לשאת את חייהם לאחר מה שחולל העם הגרמני. לרבים מהחוסים פונה הסגל בכינוי ״הֵר דוקטור״, כי ״אלו הם רופאים שהתמכרו לזריקוֹת מורפיום שמעניקות חופש מדאגות ומסלקות מהמחשבה את הקור, הרעב והיגון, את הייאוש מעצמך ומגרמניה. רופאים שכרעו תחת נטל ההֲשפלות והשִיפְלוּיוֹת ונמלטו את גני-העדן המלאכותיים שלהם ובדיוק כמוהו מחפשים לעצמם את ״המוות הקטן״. בכל מקום קיימים אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים (עמ׳ 154)״.

קריאת הספר במנותק מתולדות חייו ומשאר ספריו יוצרת את הרושם שהסיוט שלו מהלילות שלאחר המלחמה משקף בעיקר את חווית ההרס והחורבן שהמיטה הדיקטטורה הנאצית על אירופה, על גרמניה ועל פאלאדה עצמו. האם אכן זוהי הטראומה היחידה והעיקרית של פאלאדה?

טראומה התייחסותית וטראומה מורכבת

חלק מהשונות הבין-אישית בתגובה לאירוע טראומטי קשורה למצב בו היית כשנחשפת אליה. סִפרות הטראומה מבחינה בין ״טראומה מורכבת״ לבין ״טראומה התייחסותית״ (De-Young, 2015).

״טראומה מורכבת״ היא תגובה לחשיפה מתמשכת לאירועים קשים כמו אלימות פיזית במצבי מלחמה, מצבי שבי ופליטות, מצבי אלימות גופנית או מינית במשפחה, או מצבי חולי ומוּגְבלוּת שגורמים לחוסר-ישע. חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים כאלו עלולה להוביל לתסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) מורכבת ואף כרונית (לואיס-הרמן, 1992).

מנגד, ״טראומה התייחסותית״ נובעת מהפרעה ביחסים המוקדמים בין האדם לבין הדמות העיקרית שמטפלת בו (De-Young, 2015). בהקשר זה טבע מסוד חאן (1963) את ״מושג הטראומה המצטברת״ שמתאר רצף מתמשך של כישלונות אימהיים להגן על הילד מפני לחצים פנימיים וחיצוניים. טראומה מצטברת נוצרת כשהאם עסוקה מדי בעצמה ודוחה את הצורך של הילד בנוכחות רגישה ותומכת שלה, או לחילופין, כשהיא נוכחת יותר מדי ונוהגת בילד בצורה חודרנית לפי צרכיה שלה, מבלי לכבד את האוטונומיה הבסיסית שלו.

בניגוד לטראומה מורכבת שמייצרת תגובה סוערת, מדובר כאן בטראומות שקטות וסמויות שהשפעתן ניכרת רק בדיעבד, כשמתפתח מה שויניקוט (1960) כינה ״עצמי כוזב״ ומרָצֵה שמפוצל מהרגש האותנטי, שאינו מקבל ביטוי. הילד מתכוונן לריצוי חיצוני ומשמיט את החלקים האותנטיים של עצמו. לצד חווית העצמי הכוזבת מתפתחים חשש ורתיעה מפני התקשרות ותלות באנשים אחרים, שמצופים לאכזב. נוצרים עיוותים באינטגרציה ובחיבורים שבין הגוף לנפש: הילד נחוש שלא להזדקק לאחרים משמעותיים, לא לשים את מבטחו באיש ולא לבטא את רגשותיו שנדחו ולא התקבלו על ידי הדמות המשמעותית שטיפלה בו.

פרנצי (1933) תיאר מעין שילוב בין טראומה מורכבת לטראומה התייחסותית במאמרו על ״בלבול השפות בין המבוגרים לילד״. המאמר מתמקד בפגיעה מינית בתוך המשפחה. במצבים אלו, הדמות שאמורה לגונן על הילד מפני לחצים פנימיים וחיצוניים היא גם זו שפוגעת בו ותוך כדי כך מכחישה את מעשיה ותולה בילד עצמו את האחריות למתרחש. לכן, לצד הפגיעה הישירה בזכותו של הילד לביטחון ולמוּגנות נגזלים ממנו גם תיקוף והכרה בכך שמה שהוא חוֹוֵה אכן קורה.

קלשד (1996), פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי יונגיאני, כתב שבמצבים בהם הילד נחשף ליחס מנוכר או מתעלל לא רק שנפגעת האינטגרציה בין חלקי נפשו השונים – כלומר, לא רק שהנפש שלו עוברת דרך מִנְסַרָה שמפרקת את החוויה - אלא שהפירוק הפנימי יוצר מבנה חדש. זהו מבנה הגנתי, שמאפשר לילד לשרוד ולשמור על שפיותו, במחיר הכבד של וויתור על חֲיוּתוֹ. קלשד מכנה את המבנה בשם ״מערכת השמירה העצמית״ (The Self Care System). לפיו, בתגובה ליחס פוגעני מצד הסביבה המשמעותית נוצר פיצול מִבְנִי בנפש. החלקים הרגשיים מוסתרים מהעולם ומוגנים מפניו. לכן הם נותרים סגורים, קפואים ויַלְדִיִים. במקביל, ישות שכלתנית שפוצלה מהחלקים הרגשיים מתנהלת בצורה בוגרת כביכול מול העולם החיצון. החלקים הרגשיים-יַלְדִיִים נשמרים כמוסים ומוגנים במעין ״כיפת בטון״ שחוצצת בפניהם מפני כל מפגש עם הפוגענות והסכנות שבעולם החיצון.

עם זאת, החלקים הילדיים שומרים על ״פנטזיית הצלה״ שאומרת כי יום יבוא בו ישובו דברים לתיקונם, והוא, הילד שמבוצר במחבואו, יזכה לצאת לעולם ולקבל הכרה ופיצוי על העוול הנורא שנגרם לו. תקווה זו ״עלולה״ לגרום לחלק הילדי הכמוס לתת את מבטחו באחרים, וכתוצאה מכך למוטט את כיפת-הבטון ולהפוך אותו לפגיע לסכנה שהטראומה תפתיע אותו בשנית. כנגד סכנת התקווה והַצָמַא לֵקֵשר, מכילה מערכת השמירה העצמית רכיב הגנתי שבנוי לסכל את התקווה ולמנוע היפתחות ומתן-אמון באחרים. המבנה ההגנתי הנוקשה שומר היטב מפני קריסה חוזרת לטראומה, אך מחליש את האדם ומותיר אותו שברירי בגלל שנפשו וגופו מפוצלים במקום להיות לכידים; בגלל החוויה המכוננת שהמציאות מסוכנת ורעילה ואסור לנטוש את עמדת השמירה.

חייו הסוערים וספריו של פאלאדה מעוררים את השאלה האם תפקודו הושפע מ״טראומה מורכבת״, כלומר, מאֵימֵי הדיקטטורה הנאצית ומהמלחמה, טראומה מהסוג שפורם את אופנויות החוויה לקצוות כיאוטיים, טראומה אשר מתאימה לאבחנת ה-PTSD בתנאי חשיפה מתמשכת? או שאולי מדובר ב”טראומה התייחסותית” ששורשיה נטועים בגיל צעיר, שיצרה מבנה פיצולי מאורגן שמגונן על החלקים הילדיים-רגשיים דרך בידודם מהחלקים השכלתניים-תפקודיים, בדומה לתיאורים של פרנצי, ויניקוט, חאן או קלשד? האם פאלאדה מתאים לתמונת הטראומה המורכבת או לתמונת הטראומה ההתייחסותית?

פנטזיית ההצלה: סכנת התקווה

נחזור למִבנה שמתאר קלשד, שאומר כי החלק הילדי-רגשי שנותר מוגן וחסום מהעולם החיצון משמֵר פנטזיית הצלה גרנדיוזית. מתוך מעמקי כִּלְאוֹ-מבצרו מייחל ״הילד״ ליום בו יזכה להכרה ולפיצוי על העוול הנורא שנגרם לו, ומוכן לתת אמון במי שיציע לו זאת. בחלומו של פאלאדה אכן נוכחת פנטזיית הצלה גרנדיוזית: הוא שוכב אבוד ובודד, למרות שבני משפחתו וְעַמו שוכבים לצדו. אך לפתע מסתמנת תקווה: "למעלה בשולי המכתש פתאום ראה שיושבים בלי תנועה שותקים ודוממים שלושת הגדולים – צ'רצ'יל, רוזוולט וסטאלין. הם השקיפו מטה, במבט אילם ומלא יגון אל תוך המכתש העצום, שבקרקעיתו שַכְבוּ הוא ובני משפחתו והעם הגרמני כולו וכל עמי אירופה, חסרי-הגנה ומטונפים כולם. הוא ידע בוודאות מלאה ששלושת הגדולים מהרהרים ללא הרף בשאלה כיצד אפשר לעזור לו ולכל השאר, כיצד לבנות מחדש את העולם שהושחת ולהפוך אותו לעולם מאושר שוב" (עמ׳ 19).

אך מערכת השמירה העצמית שלו מיירטת מיד את הפִּרְצָה המסוכנת: ״ואז הבין שאיש בעולם אינו מוכן לעזור לו לצאת מתוך הטינופת שהוא נפל לתוכה. לאף אדם, לא לשלושת הגדולים, בוודאי לא לבני ארצו, לא היה עניין בו. אם מצבו יידרדר בתוך עיסת הבוץ רע ומר יהיה לו, אבל רק לו לבדו! גורלו לא יכביד על לבו של אף אדם בעולם. היה זה עניינו בלבד להתגבר על האפתיה הזאת, לקום, לנער מעצמו את הטינופת ולהתחיל לעבוד. זאת אחרי שקודם לכן התפתה למחשבה שהעולם כולו רק מחכה להזדמנות לסייע לו לעמוד על רגליו" (עמ׳ 20-21). פאלאדה ממהר לפַקֵחַ את עצמו מפנטזיית ההצלה הכוזבת. אכזבתו מהתקווה שהתנפצה קשה ומרה. בהמשך ספרו וחייו הוא ישלם עליה מחיר כבד.

אחרי המלחמה פאלאדה מנסה לקום, לנער מעצמו את הטינופת, לעמוד על רגליו ולחזור לכתוב ספרים משמעותיים. ממש לפני שהנאצים עלו לשלטון הוא נסק להיות סופר מצליח ומפורסם. אך בתקופת שלטונם ספריו הוחרמו, והוא עבר לכתוב ספרי בידור וילדים בניסיון לחמוק מלחצי פקידים שונים (וגבלס בראשם) לכתוב פרופגנדה נאצית. מכיוון שפאלאדה לא היה טיפוס שהולך בתלם, הוא סיפק שפע חומרים לשכנים מַלשנים שהשתמשו בו כדי לקדם את מעמדם מול הנאצים. פאלאדה נאלץ להחליף מקומות מגורים כמה פעמים כדי לחמוק משְכֵנִים שמיררו את חייו. אחרי כל זאת, נפילת הנאצים סימנה לכאורה סיכוי שיוכל לחזור לשגשוג לו זכה ערב עלותם לשלטון. ואכן בימי נפילת הנאצים נכתבים כמה מספריו החזקים בינהם ״השתיין״, ״בארצי הזרה לי״, ״השיבה לברלין״ ו״לבד בברלין״. אך כל ספר מופת שכזה נכתב בבולמוס מאני של שבועות ספורים, בעוד חיי פאלאדה עצמו הולכים ומתרסקים. במקום לשוב להצליח הוא חג ומועד ונופל עד מותו בפברואר 1947, ככל הנראה ממנת-יתר של מורפיום, עוד לפני שמלאו לו 54 שנים.

ב״שיבה לברלין״ הוא ואשתו הצעירה נסים רצוצים מהכפר לברלין החרבה, שהריסותיה מטונימיות לשברי חייו. ״בדיוק כך נראו גם חייו: את הכל הרסה המלחמה, ונותרו רק חורבות וזיכרונות שנשרפו והיו לעזובה כעורה. לא הייתה כל דרך להיחלץ מזירת ההריסות הזאת (עמ׳ 215)״. השניים נופלים למשכב למשך שבועות ובהדרגה מתברר שהם מכורים למורפיום. פאלאדה מתאשפז בבית-חולים פסיכיאטרי שהכיר מימי המלחמה ומפתח תחושת שייכות למקום (תחושת ״הוספיטליזציה״ – מרגיש בבית בבית-החולים ומפתח בו תלות). פנטזיית הצלה חדשה מבליחה לרגע, בדמות ידידו החדש המשורר יוהאנס בכר (שהיה לימים שר התרבות במזרח גרמניה) שמנסה לסייע לפאלאדה ולגרום לו לחזור לכתוב. הוא מוצא לו משרת כתיבה בעיתון, משכן אותו בבית נעים ואף נותן לו את תיק הגסטאפו של הזוג למפל עליהם נכתב הספר ״לבד בברלין״ (או ״כל אחד מת לבדו״, כפי שנקרא במקור). פאלאדה כותב את ״לבד בברלין״ בדחיפות קדחתנית ונואשת במשך 24 ימים בלבד. הוא לא זוכה לראותו יוצא לאור מאחר שנפטר זמן קצר קודם לפרסומו.

מדוע לא הצליח פאלאדה להשתקם בתום המלחמה למרות העזרה שקיבל? איך נראו חייו לפניה?

השתיין הפיכח

פאלאדה נולד בשם רודולף דיטצן בשנת 1893. אביו היה שופט עליון נכבד שעבר בין ערים לפי דרישות תפקידו, אשר חינך את בנו בהתאם לכללי המשמעת הפרוסית הנוקשה. כשפרסם את ספרו הראשון בגיל 27 הוא אימץ לעצמו את הפסבדונים פאלאדה, על שם גיבור אגדת עם גרמנית שהיה סוס מדבֵּר. ראשו של הסוס הוסר בגלל שאמר את האמת,  והוצב על גבי שער העיר משם המשיך להפיץ את האמת כפשוטה, ולכן נשקפה ממנו סכנה לאותם אלו שהיה להם מה להסתיר. בכך שמר הסוס מהאגדה על התקווה שאולי אמירת האמת תביא לתיקון עוולות וקלקולים. ככל הנראה פאלאדה-דיטצן ראה עצמו פועל בדומה לסוס פאלאדה, שמפיץ אמת ומשלם על כך מחיר, כבר מצעירותו.

האמת של פאלאדה כללה חוויות קשות מנעורים: בגיל 16 הוא נפצע בתאונה קשה. מקץ שנה חלה בטיפוס. לאחר שנתיים ניסה להתאבד ביחד עם חברו הקרוב: השניים ביימו דו-קרב בכוונה לשים קץ זה לחיי זה. פאלאדה ירה והרג את החבר אך החבר פיספס אותו ופאלאדה שרד. ככל כנראה כתוצאה מהטיפול הרפואי בעקבות האירוע הוא התמכר לחומרים נרקוטיים ולאלכוהול. לא ברור אם התאונה הקשה והפציעה מניסיון ההתאבדות הטראומטי הם שחוללו את הטראומה הראשונית, או שהאמת הַמָרָה ״מפי הסוס״ היא בעצם קולו של מי שספג פגיעוֹת מיחס סביבתי נוקשה כבר מילדותו, בתהליך של ״טראומה התייחסותית״.

בגיל 19 פאלאדה התאשפז לראשונה בבי״ח פסיכיאטרי. לאחר מכן היה חניך בחווה חקלאית ועבר לכהן כגזבר וכמזכיר במספר חווֹת. בתקופה זו נתפס פעמיים במעילה כספית ובשתי הפעמים נכלא. בין לבין עבר טיפולי גמילה, שילוו אותו כל חייו.

ב-1929 נישא לאנה שילדה לו שלושה ילדים. מגיל 27 החל לכתוב ספרים, וספרו ״איש קטן לאן״ נחל הצלחה בינלאומית ב – 1932, ולרגע נראה שחייו התארגנו ועתידו ורוד. אך דווקא בנקודה זו עלו הנאצים לשלטון וחייו חזרו למסלול נפילה.

בספרו ״השתיין״ מ- 1944 מתוארת הידרדרות יחסיו עם אשתו. הוא נטר לה טינה על כך שהיא יעילה ותפקודית ומעשית כל כך, בניגוד אליו. משבר עסקי חולף גרם לו להתמכר לאלכוהול ולשמוט מעצמו כל פיסת אחריות ועכבה שעוד נותרה לו. אשתו ניסתה לגרום לו לטפל בעצמו ולציית למוסכמות ולנורמות התפקוד הבסיסיות, מה שרק הגביר את עוינותו ואלימותו כלפיה ואת שתיית האלכוהול שלו. הוא רק רצה לשכוח מהטראומות, מהלחצים ומהמכאובים ולחיות את הרגע. באותו הזמן הוא גם התבונן על עצמו בתיעוב, רפלקסיה אותה ביטא באמצעות תיאור עוין ושיפוטי של דמותו של אלכוהוליסט שפל ומסואב בן עירו בספר ״השיבה מברלין״, שמתואר כמי ״שכבר מזמן התרגל לשלם בפיסה מכבודו תמורת כל לגימת חינם שקיבל״ (עמ׳ 55).

לצד ההידרדרות הרגשית והזוגית, פאלאדה עדיין ראה את עצמו כהומאניסט בסביבה נאצית מתקרנפת. בתווך שבין התערערות לראייה מפוקחת חזרו על עצמן תנודות בין החלקים התפקודיים לחלקים החולים באישיותו. המעברים בין נורמליות להתפרקות ליוו גם את כתיבת ספריו. בנו אכים העיד בראיון שאביו נהג לכתוב ספר תוך שבועות אחדים, במעין ״התקף כתיבה״ מאני במהלכו דרש שקט מוחלט בבית. לדבריו, כשסיים אביו לכתוב ספר, לרוב התאשפז רצוץ ותשוש במוסדות פסיכיאטריים.

ב- 1944 התגרש פאלאדה מאָנָה ופלט כדור תוך כדי ויכוח עמה. היא לא נפגעה אך הדבר הוביל לכליאתו בבית-כלא פסיכיאטרי באשמת ניסיון לרצח. במוסד נגמל זמנית משתייה וכתב את ״השתיין״ שמתאר בצורה נוקבת את תהליך ההתמכרות לאלכוהול וגם את הכלא הפסיכיאטרי עצמו, אותו יקום גרוטסקי נטול-חמלה, אדיש לחיי החוסים בו, ״בריות קהות רגש חסרות רצון לחיות ומַעֲרכת שגורמת למותם בשל הקמצנות שלה, תת התזונה והזוהמה. בעיניה מרביתם יצורים מיותרים שאין בהם כל תועלת ועדיף לו נעלמו מעל פני האדמה הזאת... שבה שולט הכלל ׳תאכל או שתיאכל (עמ׳ 231)׳״. אפשר שזהו תיאור של גרמניה הנאצית בזעיר אנפין. אך פאלאדה לא מסתפק בתיאור מטאפורי: בין שורות ״השתיין״, פשוטו כמשמעו, הוא יוצר בכתב סתרים קטן ומקודד ספר נוסף חתרני יותר, ״בארצי הזרה לי״, שמביא תיאור מטלטל של תנודות חייו ומצבי-רוחו ברייך השלישי.

ב – 1945 הוא נישא בשנית לצעירה אולה, מכורה לסמים כמוהו. לקראת סוף המלחמה נמלאה עירו בפליטים שנסו מזירות הלחימה. לפאלאדה כבר לא נותרו שום כוחות לארח בני משפחה שמצאו מקלט בביתו. גם הסכסוכים עם השכנים בכפר מיררו את חייו. לאחר האפיזודה הקצרה והתמוהה של כהונתו כראש-עיר, הוא ואשתו אולה ברחו לברלין וחזרו להתמכר למורפיום. פאלאדה הצליח לכתוב עוד שני ספרים נפלאים אך הוא כבר היה לשבר-כלי מעורער. החוויות מהמשטר הנאצי ומהמלחמה היו מעבר ליכולת ההתאוששות שלו.

מדוע הוא בחר להישאר בגרמניה למרות שנאתו לנאצים? הרי כשעלו לשלטון הוא היה סופר מפורסם. הוא היה יכול לעזוב את גרמניה ולבנות חיים מחוצה לה. כשפוטנציאל האימה הנאצי הלך והתברר, המו״ל הבריטי שלו אפילו שלח ספינה להמבורג כדי לחלץ את הטאלנט שלו ב-1938, ממש ערב המלחמה. אך בניגוד לסופרים אחרים שעזבו את הרייך כמו היינריך ותומאס מאן, פאלאדה, בדומה לחברו אריך קסטנר, החליט לבסוף להישאר במולדתו (צימרמן, 2012).

ההגירה פנימה

הסופרים ההומאניסטיים שבחרו להישאר בגרמניה כינו את בחירתם בשם ״הגירה פנימית״ (תירוש, 2012). הם התכוונו למעין ״צוּמוּד״ של להיות שם ובאותו הזמן לא באמת להיות שם, להיות הם עצמם בתוכם פנימה ולהחזיק מעמד בפרופיל נמוך כלפי חוץ. רעיון ההגירה פנימה מזכיר את המבנה האישיותי שנוצר בעקבות חשיפה לטראומה התייחסותית. הוא דומה לפעולת מערכת השמירה העצמית של קלשד, שמפצלת בין החלקים הרגשיים האותנטיים שמוסתרים בִּפְנים מן העולם החיצון, לבין החלקים הסתגלניים הכוזבים שמופנים כלפי חוץ. אין זה פלא שפאלאדה, שידע פיצולים בין חלקים בתוכו כבר משחר נעוריו, בחר ״להגר פנימה״ כפי שכנראה כבר עשה פעמים רבות בעבר מסיבות רגשיות, עוד טרם עידן הטרור הנאצי (ויליאמס, 2009).

דימוי ״ההגירה פנימה״ משתקף בחלום בהקיץ של פאלאדה בספר ״בארצי הזרה לי״. הוא משחק במחשבה שלוּ ידע מה באמת הולך לקרות, היה מגן על ילדיו ועל עצמו מפני הנאציזם: הוא היה בונה מקלט תת-קרקעי סודי פנטסטי שיספק את צרכי משפחתו למשך עשר שנים ויקנה אשליית תאורה ונוף טבעיים. ״דרך אחד מהחלונות היו רואים את כיכר פוטסדם בברלין ודרך חלון אחר את שוק העירייה בהמבורג (עמ׳ 258)״. ״תארו לעצמכם שביום הראשון למלחמה משפחת פאלאדה נעלמת, בדירתם מצטבר האבק והגַן נמלא עשבים שוטים. אולם לאמיתו של דבר אנו יושבים בארמון התת-קרקעי שלנו עמ׳ 259)״. בחלומו תוהה פאלאדה האם נכון עשה כשגזל מילדיו ״את רוח-החיים החופשית והקיום האמיתי, ובמקום זאת אני מחזיק אותם בעולם מלאכותי בעזרת משחקים קסומים, כשמִשַנָה לְשַנָה קשה לי יותר להסביר להם את מה שקיים בעולם: עצים וארצות וימים. אך כך אנו חיים. משתדלים לא לחשוב כלל על המלחמה השטנית המשתוללת בחוץ (עמ׳ 261)״. הילדים, והחלקים הרגשיים האותנטיים של פאלאדה, מוסתרים ומוגנים על ידי כיפת-בטון מפני השפעות הטראומה המסוכנות שבעולם החיצון.

בסוף המלחמה יוצאת המשפחה ממחבואה שכבר התבלה והתמוטט, משוכנעת שהצליחה להציל את עצמה ואת הילדים מהישג-ידם המסוכן של הנאצים. אך מיד בצאתם מהמקלט מתריעה מערכת השמירה העצמית שסכנת הטראומה עדיין נשקפת. שכנה נאצית אורבת להם ומנסה לגנוב את לב הילדים בסגנון אגדות האחים גרים: מציגה לפניהם קערת דובדבנים אדומים מפתה וקוראת ״ילדים, בואו אלי! כאן יש לכם דובדבנים. דובדבנים לאכילה! (עמ׳ 265)״. הילדים שלא ראו פרי מזה שנים רצים לנאצית ומתעלמים מהוריהם, שניסו להגן עליהם מפני סכנות שכאלה כל השנים.

במציאות פאלאדה לא ירד למקלט סודי במעמקי האדמה אלא כאמור ״היגר פנימה״. כשחיים בתוך מציאות קשה ומנסים להרגיש שזה לא קורה, משלמים מחיר יקר. הפיצול בין החלקים האותנטיים במעמקי הנפש לבין החלקים הכוזבים שבחוץ מתיש ומחליש את הנפש. קשה לחיות מעל הקרקע ולהרגיש כאילו נמצאים מתחתיה. למרות שפאלאדה ניסה בכל כוחו לתפקד כלפי חוץ משאביו הנפשיים הלכו ואזלו. האלכוהוליזם, הסמים, המריבות עם אשתו והשכנים הלכו ותכפו. סיום המלחמה מוצא אותו חסר כוחות על אף שהמציאות החיצונית מציעה לו הזדמנות להשתקם.

תחילה הוא מרשה לעצמו לקוות שיוכל להשתמש בהזדמנות החדשה שקיבל: ״המלחמה הסתיימה. תיכף יבוא הרגע שבו יוכל לקשור בין עברו ההרוס לבין עתיד חדש ומאושר... הוא רואה נכחו את הדרך שלו, את הצעדים הקרובים שמשמעותם עבודה, עבודה, עבודה. להמשיך לחיות ולעבוד! זאת הסיסמה! כעת יש לו פנאי, כי שוב שורר שלום – שלום!״ (״השיבה לברלין״, עמ׳ 256). ואכן, עשרים וארבע ימים של כתיבה קדחתנית על תיק הגסטפו של הזוג למפל מניבים את ״לבד בברלין״ המופתי. בנוסף נכתב גם ״השיבה מברלין״ שמתאר את חוויותיו בהווה. אך נפשו וגופו הרצוצים של פאלאדה לא מחזיקים מעמד: אולי מערכת השמירה העצמית יודעת מה היא עושה כשהיא מסכלת גילויי תקווה מסוכנים: אולי לא תלאות וטראומות המלחמה והנאציזם הם שמוטטו סופית את פאלאדה אלא דווקא התקווה שנעורה בחוזקה בתום המלחמה, והתנפצה כבועת סבון. אולי הסתירה שבין חווית התקווה לבין רבדים על רבדים של פגיעוֹת, טראומות וקריסות, הייתה למעלה מכוחותיו.

זוהי מסקנה פסימית. האם באמת לא הייתה שום דרך לעזור לפאלאדה? האם חייו ויצירתו מלמדים שלא באמת ניתן לעזור למי שחווה טראומה מורכבת? האם אכן אין תקווה למי שחווה טראומה קשה בהמשך לרצף של טראומות קודמות ואולי גם בהמשך לטראומה התייחסותית? האם פאלאדה מלמד שלא באמת ניתן לעזור בצורה משמעותית לסובלים מטראומה?

מקרה טיפולי

שאלה דומה העסיקה אותי בעבודתי בעמותת ״עמך״ לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני. מטבע התקופה בה זכיתי לטפל במסגרת העמותה, המטופלים ניצולי השואה היו בגיל-השלישי לחייהם. לכן, לצד פצעי העבר התמודדו גם עם השלכות הזקנה. תמיד תהיתי לגבי משקלה היחסי של התנסותם במלחמה ובשואה לצד השפעות אחרות על נפשם, למשל מבנים מנטליים מולדים, חוויות ינקות וילדות בחיק המשפחה או השפעת הזִקנה שהֵחלישה אותם ואף רוששה בהדרגה את המבנה ההגנתי שאִפְשֵר להם לתפקד כל השנים מבלי לבוא במגע עם זוועות המלחמה מילדותם.

אחד מהם היה יצחק (השם והפרטים שונו משמעותית מטעמי שמירת סודיות) שזוכר חיילים נאצים פולשים לביתו כשהיה כבן חמש, מאיימים בנשקים שלופים. הוריו הניפו אותו למול החיילים ואמרו להם - עכשיו תעשו לנו את מה שתכננתם. בתגובה השפילו החיילים את רוביהם ופנו לצאת אחרי שפקדו על המשפחה להתפנות מביתה ולהתייצב בכיכר העיר, שם נחשפו היהודים שנקהלו בכיכר לאנדרלמוסיית שוד ואלימות רצחנית מצד המקומיים והנאצים. רבים מהם הועלו מיד לרכבות וגורשו מהעיר, בתוכם אמו, שנעלמה מחייו לכשלוש שנים בעוד הוא ואביו נודדים בין מקומות מסתור מבלי לדעת אם נותרה בחיים ומה עלה בגורלה. בתום המלחמה צצה אמו מהאֲיִן והמשפחה שהתאחדה עלתה ארצה.

יצחק העריץ את הוריו שלדבריו תמכו בו כל השנים והתפעל עמוקות ממדינת ישראל הריבונית שקמה מהריסות העם היהודי. הוא הקים משפחה ורכש מקצוע מדעי שאִפְשֵר לו לנסוע בעולם גם במהלך הטיפול, אליו פנה בשלהי העשור השמיני לחייו כשסיוטים החלו לטרוף את שנתו ודריכות עצבנית את מנוחתו. בקיעים בהתנהלות המדינה, בתפקוד בני משפחתו ובגופו המזדקן ריפו את ידיו ואת תקוותו לעתיד חדש ומאושר, מפוצל מהריסות העבר.

בטיפול שיתף רק בחוויות בודדות וחזרתיות בלשון לאקונית. תהיתי כיצד יִיתרם מהמפגשים השתוקים שעשה לו מנהג לבטלם בפתאומיות לרגל נסיעותיו ושהיה צץ במפתיע בבקשה לחדשם. חשתי פסימיות וחוסר-אונים לגבי האפשרות לטפל באותותיה המחודשים של הטראומה לעת חולשתו וזִקנתו. יתרה מכך, במקום שאטפל בו טיפל יצחק בי. מתוך רגישות עצומה לסימני עייפות או מצוקה אצלי היה משיא לי עצות מניסיונו האישי והמקצועי ואף מסייע לי במטלות קטנות כמו למשל סגירת הדלת.

תהיתי בתוכי על חוויות ילדותו שקדמו לאירוע בו הציבו אותו הוריו בינם לבין החיילים, ותהיתי על השפעותיהן למול השפעת טראומות המלחמה. תהיתי האם דווקא בתקופת היחלשות גופנית ונפשית ניתן לעזור לו לעמוד במגע אחוּד יותר עם כוחותיו ועם סבלו כאחת מבלי לפצל ביניהם. תהיתי מה אוכל לעשות ולומר כדי לסייע לו לחבר טוב יותר בין צדדים תפקודיים וצדדים פגועים באישיותו במקום לשוב ולשחזר פיצולים במעשים. תהיתי האם קיימת תקווה לשינוי משמעותי לנוכח החוויות הקשות שעבר, במיוחד כשמסגרת הטיפול מחוררת והמילים בה מועטות.

תהיות אלו מחזירות אותי לשאלה האם לפאלאדה החלש והמובס, שזכה לקבל סיוע והזדמנות נוספת לשיקום בתום המלחמה, אכן הייתה אפשרות אמיתית לגשר בין חלקיו הכאובים והפגועים לבין החלקים הבריאים והתפקודיים שבתוכו. האם הייתה לו תקווה אמיתית לשינוי?

גלויות של תקווה

לפי הבנתי, עיון מקביל ב״לבד בברלין״ וב״השיבה לברלין״ אותם כתב בסמיכות זמנים בערוב ימיו מעלֵה תפיסה עמוקה יותר שלו לגבי הסיכוי לשינוי מהותי. לגבי טיב הנגיעה שיכולה להסיט חיים ממסלול הרסני וטראומטי לטרנפורמציה אל נתיב של תקווה ותיקון.

מצד אחד, ״בשיבה מברלין״ פאלאדה מראה שסיוע מזדמן מידידים ועצה הגיונית מִמַכַּרִים לא מחוללים שינוי אמיתי. הם לא מצליחים למנוע בעדו מלצלול מדחי אל דחי. לפיו, תמיכה נקודתית ועצה שכלתנית אינן מחוללות תפנית של ממש. ״השיבה מברלין״ או ״הסיוט״ הוא סיפור על ניצוץ אחרון וכוזב של תקווה שכַּבָה, על סיוט שהתגשם.

מצד שני, בספר השני שכתב פאלאדה בימיו האחרונים, הוא מוסר את מפת האוצר המוצפנת של התקווה. לפי ״לבד בברלין״, שינוי אמיתי מתחולל מכוחה של מילה משמעותית בתוך קשר משמעותי, מגע שאוצר בתוכו משמעויות משותפות, כברת דרך משותפת וניסיון-חיים משותף.

בספר ״לבד בברלין״ מתואר אוטו קוונגל. אוטו היה מנהל עבודה שתקן וקמצן, שפניו קשות ועשויות כדיוקן ציפור, איש פשוט, מאופק, צייתן, קטן אך הגון, שלא ממש אהב אנשים למעט אשתו אנה. אוטו לא ממש התנגד לנאצים והשלים עם דרישתם לעזוב את עבודתו כנגר-אמן ולהפוך למנהל עבודה במפעל. אוטו עשה את מה שדרשו ממנו כדי לשרוד בשקט. כשהגיע המכתב שבישר על מות בנם במלחמה, אוטו הגיב לכך בדפוס הפאסיבי האופייני של חוסר אונים ממושמע.

אך כשאשתו אנה זועקת מעמקי ליבה ״אתה והפיהרר שלך!״ פתאום מהדהד לבו של אוטו בתגובת זעזוע אותנטית משלו. החיבור שעשתה אשתו האהובה בין התנהגותו, מות בנם והקישור ל״פיהרר שלו״ הזיז משהו בתוכו, יצר תובנה חדשה. דברים התחברו. הדחקות והכחשות קרסו. פתאום הוא מתחיל להתקומם. פתאום הוא משתנה. נהיה אקטיבי. מחליט לחולל שינוי. הוא פוצח בכתיבת גלויות, קצרות, אנונימיות, בכתב דפוס קליגרפי, כנגד הפיהרר, כנגד הנאצים וכנגד תעשיית המלחמה. אוטו ואנה עמו מכריזים על מרי צנוע ואמיץ של אנשים פשוטים ממעמד הפועלים כנגד מפלצת הטרור הנאצית. הם לא מציגים טיעונים מלומדים ומתוחכמים. הם כותבים גלויות פשוטות ואמיצות. כי אוטו הוא איש פשוט שמילה נגעה בליבו ויצרה תובנה חדשה ששינתה אותו, ומכוחה הוא מחליט לנסות לחולל שינוי.

אוטו וְאנה כותבים כשלוש מאות גלויות. בראשונה שבהן כתוב ״אימא, הפיהרר הרג את הבן שלך״. הגלויות מוטמנות במרחבי-הביניים שבין האישי לציבורי ובין הפרטי לפומבי, בין הנסתר לגלוי. הם מניחים את הגלויות בחדרי מדרגות ובבנייני משרדים. בספר ״לבד בברלין״ פאלאדה מראה בעצם שטרנספורמציות מתרחשות מכוח נגיעתה של מילה משמעותית, נגיעה שמתרחשת במרחב-ביניים שבין מרחב אחד לבין מרחב אחר.

בדומה ל״מפת האוצר לטרנספורמציה ולשינוי״ שמוסר פאלאדה ב״לבד בברלין״, שינויים נפשיים משמעותיים אכן נוצרים במרחבי-ביניים שוויניקוט (1953) מכנה ״מרחב מעברי״. מרחבים מעבריים בין ההגיוני לדמיוני, בין השכלתני לרגשי, בין הממשי לפנטזמטי, בין נפש אחת לאחרת. שינויים לא נוצרים ממילים גדולות. לא מהכרזות פומביות בראש חוצות. לא ממחוות דרמטיות. הם קורים מתוך נגיעה קטנה, מתוך גילוי, כמו הגלויות של פאלאדה.

מניסיוני, גם בטיפול פסיכותרפויטי, שינוי עמוק מתחולל בעקבות נגיעתה של מילה משמעותית ומדויקת שמיילדת תובנה במרחב-המעברי הטיפולי. גם בטיפול השינוי לא מתחולל מכוחם של תמיכה נקודתית, עצה שכלתנית, הסבר מלומד או פרשנות מתוחכמת. נגיעה ושינוי מתחוללים מהשפעתה של מילה פשוטה, ספונטנית ונוגעת שאוצרת בתוכה משמעויות משותפות והתנסות משותפת (אוגדן, 2001). מילה פשוטה או משפט פשוט שחוצים את כיפת הבטון וחודרים בקלילות בלתי-צפויה ומפתיעה את שכבות ההגנות וההתנגדות מפני תובנות ומפני רגשות. מילה, משפט או מחווה פשוטים שנאמרים או נעשים מתוך קשר משמעותי ולתוכו. מילה, משפט או מעשה שמחברים עבר משותף וידע משותף וחוויות משותפות ודוחסים אותם למבע צלול מדויק ונוגע. מילה שמחֲוֵוטֵת מחדש את החיבורים ומאֲחָה מחדש את הנתקים ואת הפיצולים. שמחברת מחדש את הקצוות שפַּרְמָה המִנְסרָה הטראומטית. רק היא מחוללת תובנה והדהוד, שמובילים לשינוי.

בתחילת הטיפול ביצחק התקשיתי כשהיה מתקשר לבטל פגישות ו״צץ״ אחרי היעדרות ארוכה, או כשהיה מתמקד בלטפל בי במקום להביא את עצמו. אך בהדרגה הבנתי שאלו אינם נסיונות שלו לחבל בטיפול אלא עיקרו וליבתו של הטיפול, ולכן גם הנתיב לשינוי בתוכו. הבנתי שחשוב ליצחק לשמר אותי קיימת גם כשלא ברור האם ומתי נתראה, ושעליו להיות מטופל חזק שמחייה את המטפלת שלו. למדתי להיות נוכחת רגשית באותן הזדמנויות כשהתקשר אלי לבטל או לתאם פגישות, ולמצוא ביצירתיות משותפת שעות גם מחוץ למתכונת סטנדרטית. למדתי ליהנות מעצותיו הטובות ולהוקירן. יצחק מצדו החל להודיע מראש על היעדרויות אותן חתר לצמצם, וגם לשתף בחומרים מגוונים יותר ומאורגנים פחות. בהדרגה יכולנו לדבר על קשר בטוח מול קשר מתעתע ולגעת בחוויות הדריכות המתמדת וחוסר האונים. גם אם זיכרונות המלחמה ומדווי הזִקנה נותרו כשהיו, ניתן היה לגעת בהם באופנים חדשים ולארוג פרגמנטים של זיכרונות קשים לידיעה רציפה ורפלקטיבית יותר (Laub & Auerhahn, 1993). יצחק הצליח לחרוג מהמנטרות המצומצמות ולקחת בעלות על פְּגִיעוּתוֹ. כך, מתוך הוודאות המשותפת המתהווה של ״שימור האובייקט״, הידיעה שגם אם ייעדר אני אשאר ואשמור את מקומו, וגם אם אהיה פגיעה וזקוקה לטיפולו אוכל בכל זאת להיות מטפלת נוכחת ותפקודית בשבילו, נוצרה חוויה משותפת של תקווה ואפשרות לשינוי.

לגעת מבעד לכיפת הבטון

הקוונגלים לא באמת האמינו שגלויותיהם ישנו את המשטר הנאצי. מרבית האזרחים שמצאו אותן פחדו עד מוות ומיהרו למסור את תפוח-האדמה הלוהט לידי המשטרה. בתחנת המשטרה ישב הקומיסר הממולח אשריך, קרימינולוג מקצועי שעבד עבור הנאצים וניסה למצוא מי כותב את הגלויות. אחרי שקרא כשלוש מאות גלויות, אחרי שהרג באכזריות אדם עליו טַפַל את אשמת כתיבת הגלויות המרדנית רק כדי לקנות לעצמו קצת שקט מהמפקחים שתובעים ממנו לפתור את המקרה, אשריך הצליח לבסוף לעצור את אוטו קוונגל ולחקור אותו. סוף סוף עמד לפניו כותב הגלויות האמיתי. אשריך כלל לא הזדהה עם הגלויות של קוונגל. הוא פשוט ניסה לסגור את הסיפור. הוא תישאל את קוונגל ואמר לו ״אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה״. לקוונגל כבר לא היה מה להפסיד. הוא כבר נתפס וידע שחייו עומדים לבוא לקיצם. כרגע חשוב היה לו לדעת במי, ובכמה, ואיך נגעו הגלויות שכתב. הוא השיב לאשריך בכנות ״אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה: אתה מספק בני-אדם לרוצחים״.

בום. כוחה של מילה. כוחו של משפט שדוחס בתוכו קשר משותף של כותב הגלויות ושל הקורא היחיד שלהן, החוקר המשטרתי. הנקודות התחברו. הנתקים בנפשו של אשריך התאחו פתאום. המילה של קוונגל נגעה בו. אשריך קלט מה הוא עושה, את מי באמת הוא רודף ועבור מי. המשפט של קוונגל נגע במצפונו הנשכח והמודחק של הקומיסר הנאצי וחולל בתוכו בו תובנה חדשה. למרבה ההפתעה, בעקבות תשובתו של קוונגל אשריך יצא מהחדר וירה בעצמו.

פאלאדה ניסה להאמין בסיכויים לשיקום אחרי המלחמה אך הוא לא באמת הצליח להאמין בהם ולחרוג מהתבנית ההרסנית. אולי כי כבר לא נותרו לו שום קשרים משמעותיים שהיו יכולים לגעת בו. נותרה רק ברית הנרקומנים עם אשתו השנייה הצעירה ממנו משמעותית. פאלאדה מתאר את התנפצות התקווה בליריות מקפיאה ב״השיבה לברלין״. הוא לא מצליח להאמין בעתיד אישי ולאומי אחרי המלחמה. אין ״דאוס-אקס-מכינה״ בשבילו. ההרס הנפשי והפיזי רושש את כוחותיו באופן בלתי-הפיך.

עם זאת, אמונתו של פאלאדה בכוחה המניע של מילה מראָה שבכל זאת נותרו בו אמונה ותקווה לשינוי. על סף מותו, כשהוא בורא בקדחתנות את סיפורם העשיר של אוטו ואנה קוונגל על בסיס תיק הגסטפו הדל של בני-הזוג למפל, פאלאדה משתף את עצמו ואת קוראיו לעתיד באמונה שאפשר לחצות את כיפת הבטון של הטראומה. שאפשר לחבר בין העולם התת-קרקעי לעולם המציאותי. שאפשר לגשר על הפיצולים. שאפשר לנקז אינספור קילומטרים אפורים משותפים של חוויה ועשייה לתוך מילה או משפט משמעותיים, שמחזיקים חיבור מזוקק של כל מה שידוע, של כל מה שידוע ולא ידוע ושל כל הסתירות והפיצולים - ויוצרים מקשה אחת, רציפה והלימה ומאוּחָה ועקבית. כך מתהווה אמירה משמעותית ורבודה, כזו שיכולה לחולל תובנה שמחברת אדם מחדש דרך מרחב מעברי למשאביו הפנימיים, ובכך יוצרת שינוי.

פאלאדה לא האמין בחפירות אינטלקטואליות. הוא האמין בכוחה של מילה פשוטה, מינימלית, מצומצמת ומדויקת. במעט שמכיל את המרובה. כמו המילים שנגעו באוטו קוונגל ובקומיסר אשריך.

ואכן, מילותיו הלא-פלקטיות של פאלאדה נגעו בציבורים עצומים, חצו חומות בטון של עֲשֹוֹרִים ומילניומים, תרבויות ויַבָּשוֹת. מילותיו חדרו דרך אזורים מעבריים מחברים רגשית, וחוללו שינוי באופן בו מבין העולם את חיי האנשים הפשוטים בתוך המשטר הנאצי ובמרקם החברתי שהוביל אליו (וולקוב ושחר, 2011). פאלאדה עצמו אמנם לא הצליח לִזְכּוֹת בנגיעה המשמעותית שתאפשר לו להשתקם ולהתאושש מרצף הטראומות שלו, אך הוא השאיר אחריו אמונה לגבי טיב המהלך שעשוי לחולל נגיעה ושינוי באנשים. כוחן של מילותיו, ההתנגדות והכאב שתיאר בספריו שבקעו באותנטיות מליבם של אנשים קטנים ופשוטים ונגעו בלב קוראים רבים אז והיום, הפכו את ספריו לרבי-מכר על-זמניים.

 

מקורות

אוגדן, ת. (2001). לחשוב מחדש את הגוף. בתוך על אי-היכולת לחלום, הוצאת עם עובד, 2011.

הרצנו-לטי, מ. ותודר, ד. (2006). הפרעה פוסט טראומטית כמוות שאיננו גמור. שיחות, כרך כ׳, חוברת מס׳ 3, יולי-אוגוסט 2006.

וויניקוט, ד.ו. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1995.

וויניקוט, ד,ו (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009, עמ׳ 202-213.

וולקוב, ש., שחר, ג. (2011). הנס פאלאדה, לבד בברלין – סיפור היסטורי וחליפת מכתבים עלומה בארכיוני הספרייה הלאומית. https://www.youtube.com/watch?v=nTvwMdsonzs סרטונים 4,5,6,.

ויליאמס, ג׳, לנגה, ס. (2009). מכתב גלוי מבית המתים, אחרית דבר. בנספח לספר ״בארצי הזרה לי״. הוצאת ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור, 2009, עמ׳ 275-290.

חאן, ר.ה.מ. (1963). מושג הטראומה המצטברת. בתוך מבחר כתבים, תולעת ספרים בע״מ, עמ׳ 29-46.

לואיס-הרמן, ג׳. (1992). טראומה והחלמה. עם עובד, ספריית אופקים, תל-אביב, 1994.

פאלאדה ה. (1947). לבד בברלין. הוצאת ידיעות אחרונות, פן הוצאה לאור, 2010.

פאלאדה ה. (1945). בארצי הזרה לי. הוצאת ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור, 2012.

פאלאדה ה. (1932). איש קטן לאן. הוצאת זמורה, 1989.

פאלאדה, ה. (1947). השיבה לברלין. ספרי פן ומשכל, 2017.

פאלאדה, ה. (1950). השתיין. הוצאת ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור, 2014.

קוהוט, ה. (1977). העצמי הדו-קוטבי. בתוך השבתו של העצמי, תולעת ספרים, 2014.

פרנצי, ש. (1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד:שפת הרוך ושפת התשוקה. בתוך בלבול השפות בין המבוגרים לילד, הוצאת עם עובד, 2003, עמ׳ 199-207.

צימרמן, מ. (2012). הקדמה לספר ״בארצי הזרה לי״. הוצאת ידיעות ספרים, פן הוצאה לאור, 2009, עמ׳ 13-21.

שלו, א. (1994). גישה רב-מימדית לתיסמונת הפוסט-טראומטית, פרק א: תיאוריה ומחקר. שיחות, כרך ח׳, חוברת מס׳ 2, מרץ 1994.

תירוש, נ. (2012). נזכור את כולם? ההתנגדות הגרמנית לנאציזם במוזאוני השואה בישראל, צרפת וארה״ב. אוניברסיטת בן גוריון, הפקולטה למדעי הרוח והחברה, המחלקה לפוליטיקה וממשל.

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders: DSM 5. Ammer Psychiatric Pub Incorporated, 2013.

De-Young, P.A. (2015). Relational Psychotherapy – A Primer. Chapter 4, Relational Trauma: Past and Present, Memory and Now, pp 103-132. Brunner-Routledge.

Kalsched, D. (1996). The Inner World of Trauma – Archetypal Defenses of Human Spirit. Brunner-Routledge.

Laub, D & Auerhahn, N.C. (1993). Knowing and not Knowing Massive Psychic Trauma: Forms of Traumatic Memory. International Journal of Psycho-Analysis, 74:287-302.

Russel, P.L. (1998). Trauma Repetition and Affect Regulation, Chapter 1, pp 1-22, The Other Press.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ורטהיים, י. (2018). טראומה התייחסותית וטראומה מורכבת בחייו וביצירתו של הנס פאלאדה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/4/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3667

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גילת עוקבגילת עוקב7/4/2018

תודה. תודה יעלה על מאמר אינטגרטיבי ומעשיר. למרות העיסוק בנושא קשה זה נשארת תחושה של אופטימיות ואמונה בכוחה של מילה בתוך קשר משמעותי "לחצות את כפת הבטון של הטראומה" ולצור "חוויה משותפת של תקוה ואפשרות לשינוי".