סליחה ואשמה בקונסטלציה המשפחתית
"הורים נותנים וילדים מקבלים,
זהו מצב אופטימלי של נתינה וקבלה אין סופית"
זהו מצב שתומך בהגשמת הפוטנציאל של שני הצדדים. ילד יכול לקבל מאביו עד סוף חייו. בת יכולה לקבל מאימא עד צאת הנשימה האחרונה מפיה. ובעצם... היכולת של הורים לתת אינה נגמרת, גם כאשר הם עוברים לעולם הבא. היכולת של ילדים לקבל אינה נגמרת גם כשהוריהם כבר זקנים או שכבר אינם.
לא מעט אני שומע אנשים אומרים “אני כבר סלחתי להורים שלי” או “אין מצב שאני אסלח לאבא או אימא שלי”. כאשר ילד סולח להוריו הוא שם את עצמו מעליהם ואז אין הוא יכול לקבל מהם. הוריו נשארים “קטנים” בעיניו והוא חש גדול יחסית אליהם. במצב כזה, הוא לא יכול לקבל מהם ויהיה לו קשה יותר לתפקד כהורה בעצמו. הוא יישאר קשור להוריו בדרך שלא מאפשרת להם לתמוך בו ולא יהיה פנוי לאשתו ולילדיו.
אם כך, מהי הדרך שבה הילד יכול להפסיק לכעוס על הוריו בלי להיות בתפקיד הסולח? איך הוא יכול לצאת מהפרדיגמה של “הורי הם לא בסדר, בכדי שלא אכעס עליהם יותר עלי לסלוח להם על השגיאות וההתנהגות הבעייתית שלהם”.
יש הורים שאומרים שהם מאוד מצטערים על הדרך בה גידלו את ילדיהם, שהם לא היו מספיק איתם, שהם לא הקשיבו כשהיו צריכים ושעשו שגיאות כאלו ואחרות. הם מרגישים אשמים וחסרי אונים עם הדרך שבה הם גידלו את ילדיהם, עד כדי כך שהם צריכים לבקש מהם סליחה.
כאשר הורה מרגיש אשם הילד כועס יותר. כאשר הורה ‘מקטין’ את עצמו אל מול הילד, על ידי האשמה עצמית, הילד חש שבאותו הרגע אין לו הורה. אז מהי הדרך להיפטר מתחושות האשמה? איך ניתן לעמוד מול הילד כשעשיתי משהו שלדעתי הוא לא בסדר? האם לומר לו “זה הכול היה באשמתי, התנהגתי בטיפשות ובחוסר מחשבה אני מקווה שאתה סולח לי”? האם הילד ירגיש יותר טוב? האם כך הוא יסכים לקבל תמיכה ממני?
להמשך קריאה...
|
|
|