אני חי את זקנת אבי

בימים שבין זיכרון יציאת מצרים לזיכרון השואה מתעוררות ביתר שאת שאלות הנוגעות לקשר בין זהות להיסטוריה. כיצד ניתן לכבד ולהנכיח את פצעי העבר בחיינו כיום? כיצד אפשר לכונן זהות שנותרת נאמנה לעברה, מבלי לשקוע בו ולזנוח את ההווה?

קונפליקט זה מאפיין את מי שחווה טראומה בינקות בשל פרידה בטרם עת מדמות ההתקשרות. נעמי טלר מציגה את העבודה הזוכה בפרס הבינלאומי לכתיבה קלינית תיאורטית של מרכז ויניקוט, העוסקת במצבים אלו וממשיגה אותם כ"כאבי פנטום".

כאשר החסר לא מעובד הוא עלול להמשיך וללוות את המטופל בחייו. רועי סמנה כותב על מצבים שבהם המטופל הסובל מחסר נותר פסיבי ובוחר ברעב נפשי כדי לא לוותר על פנטזיית הסיפוק המושלם. השפעות הטראומה עלולות גם לפגוע בתפקוד ההורי וכך לחלחל גם לדור הבא. כדי למנוע זאת, עדי מאנע ורוזה נוה מציגות מודל לטיפול מערכתי-משפחתי במשפחות "בסיכון גבוה".

גיא פרל עוסק בקשר בין החסר ליצירה, כשהוא מזמין לרכון אל שירתה הקטנה והאינטימית של אלה נובק בספרה "ארבעים ושתיים". שאלה זו עולה גם מתוך דבריה של פרופ' עמיה ליבליך, שמתרעמת על כך שהעיסוק בנשים יוצרות מתמקד פעמים רבות בהעדר האהבה או הילדים בחייהן, במקום ביצירה שממלאת אותם.

אך האם ההעדר הכרחי ליצירה? האם אין אפשרות גם ליצירה מתוך שותפות והדדיות? אן הברמן דנה בכך בעקבות ערב שעסק במקום היצירה בנפש. כוחה של יצירה המשותפת בא לידי ביטוי גם במאמרה של מילי אפשטיין-ינאי, העוסק במטפורות בעבודה קבוצתית.

"אני חי את זקנת אבי.
במו-בשרי נושא אני את שנותיו
ושנותינו כעצים
שחלומות יושבים בין ענפיהם
ומצטנפים מפחד רעמים.
נותרו שנים ספורות,
אני יודע כי ספורות
נותרו לי,
לכן אני רודף,
יש נצח
ואם איננו – מפטיר אני בצער:
אין דבר"

(אברהם חלפי)

כשפוחדים בונים פירמידה

תסמינים פסיכיאטריים הם פעמים רבות תוצר של ניסיון הנפש להגן על עצמה מפני פירוק. כאשר מבינים היטב את שהנפש מבקשת להישמר מפניו ניתן לסייע להחלמה ולהניח להגנות שנבנו בהדרגה. מה יכולה ההקשבה לסיפור שהנפש מדברת בשפתה ללמד אותנו על האופן שבו עלינו לטפל? באיזו מידה אנו מצליחים לתת מענה הולם למציאות הקשה שמאחורי הסימפטום?

בדצמבר האחרון נערך כנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה" שהאיר את ההקשר החברתי בו נטועה הפסיכוזה ונתן במה לקול האישי והייחודי של אנשי המקצוע והמתמודדים. לקוראים מוצעות שתי פרספקטיביות מחוויית הכנס הגדוש בתכנים: שירה פירר כותבת בין השאר על ההמשגה הפנומנולוגית של פרופ׳ לואי סאס ועל גישתה הטיפולית הרב-מימדית של פרופ׳ ננסי מקוויליאמס. שחר דואק מתמקדת במציאות הקשה שמאחורי הפסיכוזה, ומציגה פרויקטים טיפוליים חדשניים שחשוב להכיר.

ממדים נפשיים באים לידי ביטוי במרכיבים שונים של החיים, ובהם התפקוד התעסוקתי של האדם. מירב רוזנפלד וטל גומא מציגות גישה חדשה לשיקום תעסוקתי באמצעות CBT, הצומחת מתוך הבנת הקשר בין קריירה לרווחה נפשית.

כיצד ניתן להעמיק את ההבנה של הקשר בין הנפש לתחושות גופניות? ד"ר ניצה ירום מספרת עלסמינר קליני שעסק בגופו של המטפל ובמה שהנפש מדברת באמצעותו. מחירן הכבד של ההגנות בא לידי ביטוי במערכות היחסים הקרובות. גיא פרל דן בשני שירים מתוך הספר "כותנה" של ילי שנר, העוסקים במערכת היחסים המורכבת בין בת לאביה.

לסיום, נאחל לכם ולכל קרוביכם חג אביב שמח. נשוב להתראות לאחר החגים.

"כשפוחדים בונים פירמידה
מרחב מקודש
ובו נוכל להאמין
ובו נוכל להישמר
ולא לגעת בעולם
או זה בזה" 

(מאת: נעה שחם, מתוך: "גיאומטריה מקודשת")

אור מפשפש בכיסינו

חג הפסח הולך ומתקרב, ממלא את האוויר בתחושה דקה של התחדשות וניקיון. זוהי תקופה המזמנת ארגון מחדש של החפצים שצברנו; מה מהם נבחר להמשיך לשמור, ומה נשחרר ממנו הלאה. יחד עם הפשפוש הממשי בכיסינו ובביתנו מתרחש כמו מאליו פשפוש אחר, בנבכי הזיכרונות ובמחשבות ליבנו.

הרהורים מסוג זה הובילו את פרופ' עמיה ליבליך לתאר חרטה שמציקה לה בימים האחרונים. היא מספרת על דמותו של גרשם שלום שאת כתביו הכירה בשנה האחרונה, ומצירה על כך שלא הכירה אותו בחייו.

ישראל רונזבאום מזמין את הקוראים לבחון את עמדתם כלפי התנהגויות של פגיעה עצמית, ומשווה אותן לטקטיקת האדמה החרוכה. הוא מציע שכשם שרוסיה הרסה את אדמותיה כדי להגן עליה מפני האויב, התנהגויות של פגיעה עצמית עשויות לשקף ניסיון להגן על האוטונומיה של העצמי. עמדה זו מאפשרת טיפול אמפתי וגמיש במקום גישה טיפולית ביקורתית שמטרתה להכחיד את התנהגות הפגיעה.

כאשר המטפל משלב בין מספר גישות טיפוליות עליו להכיר את המטופל היכרות עמוקה כדי לבחון את השפעתה של התערבות מסוימת. שניאור הופמן מהרהר במשותף לשחקן טניס ולפסיכותרפיסט אקלקטי ושואל כיצד ניתן לנוע בהצלחה בין עקרונות טיפוליים שונים.

"שקט מעפעף בווילונות הבית,
אנחנו נמתחים מנקודת הזריחה
אל אופק שלחן המטבח.
בשעת בין ערבים רכה –
אור מפשפש בכיסינו, בודק אחרינו
כמה אנחנו קרובים לדברים עצמם"
(מתוך: "השעה היפה", בתאל קולמן)

תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב

שעון הקיץ שנכנס לתוקפו בסוף השבוע האחרון מאריך את הזמן בו נוכל להסתכל על סביבתנו. עונת האביב מזמנת לנו פריחה ייחודית ויפה, יחד עם מזג אויר מתאים לשהות בחוץ. האם ננצל את ההזדמנות לצאת מהבית ומהמוכר ולפקוח את העין הפנימית, בנוסף על זו החיצונית, לסביבה המתחדשת?

אנו רגילים להיצמד לדפוס הנפוץ של פגישות פרטניות בטיפול במבוגרים, אולם יתכן שבכך אנו מחמיצים פן מהותי בחיי מטופלינו. ד"ר שניאור הופמן, פרומי גוטליב ורעות בר-אל מבקשים להתמיר את ההסתכלות הפרטנית למערכתית, ולבחון מקרים בהם מומלץ להזמין לטיפול את בני המשפחה. הבנה מערכתית נחוצה על מנת להעריך את מצבו של המטופל בדיוק רב יותר, במיוחד במקרים של תקיעות בטיפול.

הצורך לראות את הטוב באחר הוא תנאי בסיסי לטיפול זוגי לאחר בגידה. עדי מאנע מציגה מודל לשיקום הזוגיות לאחר טראומה המערערת את יסודות המשפחה. נכונות אמיתית לתיקון יחד עם עבודה זוגית מאומצת יוכלו לתרום לפיתוח הסתכלות חדשה על הזוגיות הקיימת.

שתי רמות נדרשות לטיפול בדפוסים שנוצרו במהלך ההתפתחות. רמות אלו מתאפיינות בשפות טיפוליות שונות, ומצריכות את הרחבת נקודת המבט הטיפולית. ארנון רולניק מדגים את היתרונות בשילוב השפה הטכנית והשפה הבין-אישית בטיפול, ואת הנצרך ממטפל שיבחר בדרך זו.

יש והסתכלות חיצונית מתעתעת בנו או שאינה מגלה את כל המתרחש בתוכנו פנימה. כך, תיאוריה שטענה כי הפרעות נפשיות מתבטאות בתווי הפנים הופרכה זה מכבר. שירה של חלי טל שלם מתאר רעב פנימי שאינו מוצא מזור באכילה, כאשר על הפער בין הפנים והחוץ מכסים שקרים לבנים.

"תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות…"
(מתוך: "אנשים טובים", נעמי שמר)

כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער

היכולת לשאת בה בעת מצבים או רגשות שונים ואף מנוגדים מגולמת בתיאוריה הפסיכואנליטית ב"עמדה הדיכאונית". עמדה זו מתפתחת ומתבססת כשאנו מבינים כי הטוב והרע שוכנים יחד באותו האובייקט. על אף שמדובר בהישג התפתחותי, השימוש במונח "עמדה" משקף ארעיות ביכולת לשהות עם הסתירות הפנימיות, והיא ממשיכה להוות אתגר בכל גיל.

הקושי לשאת אמביוולנטיות עשוי לבוא לידי ביטוי בעוצמה רבה כשמדובר ביחסים אינטימיים. אן הברמןכותבת על המורכבות שבאינטימיות ועל הבדידות שמלווה אותנו עוד מינקות בעקבות יום העיון "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם". ביטוי אחר של היכולת לשאת אמביוולנטיות הוא ביחס לגישות ושיטות טיפול שונות. ארנון רולניק מציג את יתרונות הטיפול בטראומה בשתי שפות – הביולוגית-סימפטומטית והדינמית-התייחסותית.

מושג נוסף שבו מתקיימים דבר והיפוכו הוא ה"אל-ביתי", היסוד הנפשי שהוא קרוב וזר גם יחד. הפרק השני בסדרת המאמרים של יואב יגאל מוקדש להתעוררות המחודשת של הדיון במושג ולהפיכתו למושג מרכזי בתרבות המערבית. הקרוב והזר התערבבו להם גם בפוסט האחרון של רות נצרשהשתתפה בקרנבל פגאני בסרדיניה והופתעה לגלות דווקא שם רגעי מפגש עוצמתיים עם השורשים היהודיים.

העמדה הדיכאונית מתפתחת כאשר היחסים הראשוניים תקינים והתינוק נחשף להורות מיטיבה בשלבי חייו הראשונים. החשיבות הרבה המיוחסת לשנים הראשונות ניכרת בדרישה הולכת וגוברת להרחיב את המשאבים המושקעים בשנים אלו. פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה וד"ר תמר ארז, יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך, מזמינים להצטרף לקריאה לקידום תכנית "1001 הימים הראשונים: תמיכה בהורות בראשית החיים".

"כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער.
לפני הייתי מקיץ בלי שום רגש; הייתי מקיץ.
אני יודע שמחה וצער משום שאובד לי מה שחלמתי
ואחר-כך אני חי בהקיץ ומוצא את מה שחלמתי.
אינני יודע מה עלי לעשות ברגשותיי,
אינני יודע איך עלי להיות בחברתי, לבדי.
הייתי רוצה שהיא תאמר לי דבר, כדי שאקיץ מחדש."

(פרננדו פסואה, מתוך: "כל חלומות העולם")

ומאז היא שודד ומלך

חג פורים מזמן לנו רגע נדיר של מבט רענן; כולם נראים קצת אחרת, וכל מפגש הוא הפתעה. הרעיון שאפשר ללבוש ולפשוט דמויות טומן בחובו מסר של גמישות ומורכבות. לא מעט נכתב על תפקידיו הפסיכולוגיים של החג הקרנבלי, ולא בכדי: פורים מצליח להנכיח את המרחב המשחקי היקר לעין ערוך גם בעולם התרבותי-חברתי של המבוגרים.

פרופ' עמיה ליבליך מספרת השבוע על מבט חדש שהזדמן לה בעקבות הקריאה בחמשת חומשי התורה בביאור הרב שטיינזלץ. רגעים של הפתעה מול המוכר-היטב יכולים להוות פתח לתפנית והתפתחות. שירה פירר השתתפה ביום עיון שעסק במבט התייחסותי על רגעים קריטיים כאלו בטיפול.

מטפלים בילדים בוודאי הרגישו את החג המתקרב כשהדיון בתחפושות הגיע לחדר הטיפולים. רוני עמית מציעה ניתוח התפתחותי ובוחנת מה מגלה הילד לנו ולעצמו כשהוא בוחר למה להתחפש.

לסיום, נחי אלון כותב על כוחן של המילים לחלץ מעצב ולעורר השראה ומדגים כיצד נאומיו של ווינסטון צ'רצ'יל סייעו ליצור תקווה בתקופה של דיכאון קולקטיבי.

"ותלבש את מטווה הפלך
לשמלה לה, ותיף לעד.
ומאז היא שודד ומלך
ולוליין ופושטת יד."

(מתוך: "העלמה", נתן אלתרמן)

אינני בוכה אף פעם

בשבוע שעבר ציינו את יום המשפחה – לשעבר "יום האם". בעצם הגדרתו החדשה מראה לנו מועד זה את מקומו המתחדש של האב והגבר במשפחה, כמו גם את הציפייה להעמקת המודעות הרגשית-גברית וביטוייה.
השנים האחרונות רוויות בשאלות על הגבריות החדשה. בספרו החדש "הדרמה של הגבריות החדשה" כותב ד"ר גבריאל בוקובזה על דמות הגבר המודרני, הנדרש למלא את תפקידיו המסורתיים לצד שילוב מורכב בין רגישות וקשיחות. אורית מס-גולדמן כותבת על פסיכודרמה כשיטת עבודה פרטנית ומדגימה שני תיאורי מקרה של גברים, אשר מצליחים להגיע להתבוננות פנימית וחמלה עצמית באמצעות פעולה דרמטית ומשחקי תפקידים.
מיניות בריאה מהווה נדבך חשוב בחיי משפחה וזוגיות. ד"ר ניצה ירום כותבת על חשיבות ההתיידדות עם המיניות ועל הטבעיות שבה, אך מזהירה מפני אפשרות של ביטול האחר. לצערנו, לאחרונה הועלו חשדות של ניצול מיני בחסות חדר הטיפולים. הסתדרות הפסיכולוגים בישראל פרסמה גילוי דעתבנושאאילת וידר-כהן ושחר אלתרמןבתוכנית הרדיו של יעל דן, הוסיפו פרטים על מורכבות המקרה והזמינו נפגעות נוספות לפנות. בהקשר זה, חשוב להכיר טיפולים שמספקת מערכת הרווחה לנפגעי/ות תקיפה מינית, ושלא נזדקק.

"אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון

אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות
בוכות בעצמן"

(מתוך "דני גיבור", מרים ילן-שטקליס)

אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה

כיצד הנוכחות של המטפל כאן ועכשיו נשזרת בהתרחשויות מעברו של המטופל? האם עצם היותו עד לסצנה הנפשית עשויה לשנות את האופן שבו היא נצרבת, נזכרת, נחווית – וכך במידה מסוימת לשנות את הסצנה עצמה? במובן זה, התהליך הטיפולי כמו נע בין זמנים, יוצר שינויים ממשיים בעבר באמצעות ההווה.

רעיונות אלו באים לידי ביטוי בסקירה שכתבה כנרת שפירא על קורס ההכשרה בטיפול דינאמי חווייתי מואץ (AEDP). באמצעות הפניית הקשב לממדים חווייתיים והעצמה שלהם המטפל מבקש לקדם שינויים ביחסי ההתקשרות המוקדמים שלו.

יתכן שבאופן דומה גם כתיבה מאפשרת לנוכחותם של הקוראים-העדים להשפיע על מהלך חייו של המחבר. פרופ' עמיה ליבליך קוראת ברומן האוטוביוגרפי של הסופר הנורבגי קארל אובה קנאוסגארד.
התערבות אחרת בין טיפול ומציאות נוצרת כאשר מטפלים מלווים את המטופלים שלהם בהליכים חוקיים או משמעתיים. רבקה רייכר-עתיר בוחנת מה מוביל מטפלים לזנוח את השיח הטיפולי לטובת שיח משפטי או אתי.

לבסוף, קרוב לאלף א-נשי טיפול חתמו השבוע על הודעת תמיכה בנפגעות בעקבות החשדות בדבר מקרי ניצול קשים של מטופלות על-ידי פסיכולוג שהיה אמון על הטיפול בהן.

"ביער אמיתי אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה. לבדה שם, בלי מצלמות ומאפרים ובמאי, הייתה עומדת רפה מול עץ אחד, עוקבת אחרי שיירת נמלים, מפקירה את הסלסלה למאכל נמלים גדולות יותר. הסיפור מכריע אותה. היא נופלת. כשהזאב יגיע היא תהיה קלושה כל כך שלא תראה מה טבעו, רק תחוש רווחה על שבדידותה הופרה לרגע".

(רחל פרץ, מתוך: "כיפה אדומה, רק תני לו אויב")

עולמו שברי עלים וזכרון קדום

עד כמה אנו מצליחים להיכנס לנעליו של האחר שבחדר, לחוות את העולם מנקודת מבטו? להבין אותו לרגע מבפנים, נטולי שיפוטיות או פרשנות?

עד כמה אנו מבינים, למשל, מה עובר על מבוגרים צעירים שמתקשים לצאת לחיים עצמאיים? רותי בריקמן, אורית מריץ, יונת ענבר ואהוד רביב מנסים ללמוד את עולמם ולהציע מתוך כך התערבות מתאימה עבור המבוגר-הילד והוריו.

מהם התנאים הנדרשים כדי שנהיה מסוגלים ליצור מרחב שבו ניתן להבין כך את האחר? נורית ארנון-שרון נפרדת מהשירות הפסיכולוגי הציבורי, ומעלה חששות בנוגע ליכולת לגעת נפש בנפש בעידן של תפוקות ורווח כלכלי.

ועוד על הנעשה ב"חדר", החדר כמרחב נפשי של קשר, על דברים שאסור שיתרחשו בחדר או מחוצה לו. שורה של עדויות נמסרו למערכת "עובדה" ממטופלות, המתארות דפוס כמעט זהה של ניצול בידי פרופ' חנוך ירושלמי. פרופ' ירושלמי כתב בלוג באתר בשם 'בין מטפל ומטופל', קריאת התגובות בבלוג מעוררת מחשבה והרבה מאוד שאלות.

וְאִם הָיִיתִי כְּמוֹ הָעֵץ הַהוּא
שֶׁשָּׁרָשָׁיו כְּבָר שָׁכְחוּ אֶת צַמַּרְתּוֹ
וַעֲנָפָיו מִסְתַּתְּרִים
וְעוֹלָמוֹ שִׁבְרֵי עָלִים וְזִכָּרוֹן קָדוּם
שֶׁל רְטִיבוּת רְגָבִים, שֶׁל זֶרַע,
אוּלַי גַּם שֶׁל יָדִי שֶׁטָּמְנָה אוֹתוֹ שָׁם
בְּבִטָּחוֹן שֶׁשּׁוּב לֹא שָׁב אֶל מַעֲשַׂי
גַּם לֹא בַּפְּעֻלָּה הַקְּטַנָּה
שֶׁל פְּקִיחַת הָעֵינַיִם בַּבֹּקֶר
אוֹ בְּמַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

(״בבוקר״, אלמוג בהר)

מישהו אחר מזמר מגרונך

יש רגעים שבהם אנו זרים לעצמנו. אנחנו לא מזהים את הבחירה שעשינו, את המילים שיוצאות מגרוננו, את הרגשות שפעלו עלינו. הפסיכותרפיה מבקשת לחקור את הרגעים האלו במטרה להבין מהם האזורים הנפשיים שלא התמזגו ונטמעו בזהותנו. בשירה של ענת פש היא מתארת את מאמציה להתחבר לחלקים מנוכרים ומודחקים שבה.

היסוד המנוכר, אולי אפילו המאיים, שנמצא בתוך חדרי נפשנו, הומשג על ידי פרויד כ"אלביתי". בסדרת מאמרים חדשה, יואב יגאל עוסק במושג האלביתי ובגלגולים שעבר לאורך השנים. החלק הראשון בוחן את מאמרו של פרויד בנושא.

לעתים החברה מזמנת התייחסות שדוחקת אותנו אל זהויות שזרות לנו. פרופ' עמיה ליבליך מתארת מתוך ניסיונה כיצד המוסדיות הרפואית עלולה לבלוע את זהותו האישית של החולה.

לסיום, ראתה אור ומוגשת לעיון חופשי מהדורה שנייה של אסופת המאמרים "קווי מתאר לטיפול פסיכולוגי בהפרעות אישיות" מאת גיורא זקין, אילן דיאמנט, אמירה ישראלי, הגרה פלדמן ואשכול רפאלי. מהדורה זו כוללת גם סקירה רחבה של שיטת טיפול "ממוקדת סכמה".

"ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך".
(יונה וולך, "בעיות זהות")