עולמו שברי עלים וזכרון קדום

עד כמה אנו מצליחים להיכנס לנעליו של האחר שבחדר, לחוות את העולם מנקודת מבטו? להבין אותו לרגע מבפנים, נטולי שיפוטיות או פרשנות?

עד כמה אנו מבינים, למשל, מה עובר על מבוגרים צעירים שמתקשים לצאת לחיים עצמאיים? רותי בריקמן, אורית מריץ, יונת ענבר ואהוד רביב מנסים ללמוד את עולמם ולהציע מתוך כך התערבות מתאימה עבור המבוגר-הילד והוריו.

מהם התנאים הנדרשים כדי שנהיה מסוגלים ליצור מרחב שבו ניתן להבין כך את האחר? נורית ארנון-שרון נפרדת מהשירות הפסיכולוגי הציבורי, ומעלה חששות בנוגע ליכולת לגעת נפש בנפש בעידן של תפוקות ורווח כלכלי.

ועוד על הנעשה ב"חדר", החדר כמרחב נפשי של קשר, על דברים שאסור שיתרחשו בחדר או מחוצה לו. שורה של עדויות נמסרו למערכת "עובדה" ממטופלות, המתארות דפוס כמעט זהה של ניצול בידי פרופ' חנוך ירושלמי. פרופ' ירושלמי כתב בלוג באתר בשם 'בין מטפל ומטופל', קריאת התגובות בבלוג מעוררת מחשבה והרבה מאוד שאלות.

וְאִם הָיִיתִי כְּמוֹ הָעֵץ הַהוּא
שֶׁשָּׁרָשָׁיו כְּבָר שָׁכְחוּ אֶת צַמַּרְתּוֹ
וַעֲנָפָיו מִסְתַּתְּרִים
וְעוֹלָמוֹ שִׁבְרֵי עָלִים וְזִכָּרוֹן קָדוּם
שֶׁל רְטִיבוּת רְגָבִים, שֶׁל זֶרַע,
אוּלַי גַּם שֶׁל יָדִי שֶׁטָּמְנָה אוֹתוֹ שָׁם
בְּבִטָּחוֹן שֶׁשּׁוּב לֹא שָׁב אֶל מַעֲשַׂי
גַּם לֹא בַּפְּעֻלָּה הַקְּטַנָּה
שֶׁל פְּקִיחַת הָעֵינַיִם בַּבֹּקֶר
אוֹ בְּמַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

(״בבוקר״, אלמוג בהר)

מישהו אחר מזמר מגרונך

יש רגעים שבהם אנו זרים לעצמנו. אנחנו לא מזהים את הבחירה שעשינו, את המילים שיוצאות מגרוננו, את הרגשות שפעלו עלינו. הפסיכותרפיה מבקשת לחקור את הרגעים האלו במטרה להבין מהם האזורים הנפשיים שלא התמזגו ונטמעו בזהותנו. בשירה של ענת פש היא מתארת את מאמציה להתחבר לחלקים מנוכרים ומודחקים שבה.

היסוד המנוכר, אולי אפילו המאיים, שנמצא בתוך חדרי נפשנו, הומשג על ידי פרויד כ"אלביתי". בסדרת מאמרים חדשה, יואב יגאל עוסק במושג האלביתי ובגלגולים שעבר לאורך השנים. החלק הראשון בוחן את מאמרו של פרויד בנושא.

לעתים החברה מזמנת התייחסות שדוחקת אותנו אל זהויות שזרות לנו. פרופ' עמיה ליבליך מתארת מתוך ניסיונה כיצד המוסדיות הרפואית עלולה לבלוע את זהותו האישית של החולה.

לסיום, ראתה אור ומוגשת לעיון חופשי מהדורה שנייה של אסופת המאמרים "קווי מתאר לטיפול פסיכולוגי בהפרעות אישיות" מאת גיורא זקין, אילן דיאמנט, אמירה ישראלי, הגרה פלדמן ואשכול רפאלי. מהדורה זו כוללת גם סקירה רחבה של שיטת טיפול "ממוקדת סכמה".

"ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך".
(יונה וולך, "בעיות זהות")

אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך

בדרך שעשתה הפסיכולוגיה מראשיתה הוזנחו תפיסות ותיקות ואומצו תחתיהן חדשות, שיטות הטיפול עברו שינויים נרחבים ובהתאם שונו גם תהליכי ההכשרה. המסע מעורר לא מעט דיונים ורגשות, שעוצמתם אינה פוחתת עם השנים. האם ניתן, גם בתוך החיפוש אחר הדרכים הנכונות, להתבונן מדי פעם בעושר שהפסיכולוגיה רכשה במסעה?

אחד הדיונים המרכזיים סביב עתידם של המקצועות הטיפוליים נוגע לתהליכי ההכשרה המתאימים והנדרשים. ד"ר רוני אלפנדרי מרחיב על המצב הנוכחי של העיסוק בפסיכותרפיה בישראל ומציע מודל יישומי להסדרת הההכשרה.

היבט מעניין נוסף מתייחס לשאלת סיום הטיפול והתזמון המתאים עבורו. השינויים התיאורטיים שחלו בשדה המקצועי השפיעו לא מעט על האופן שבו נתפס ומעובד סיום הטיפול. שרון חביב פלגי מציעה נקודת מבט התייחסותית לסוגיות של פרידה וסיום הטיפול.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

(מתוך: ״איתקה״, מאת קונסטנדינוס קוואפיס)

אינו מִבֵּין דבר

האיזון בין הצורך בהשתייכות לשמירה על נפרדות ואותנטיות מסמנת את הכאב הכרוך בבדידות הבסיסית של קיומנו. הבדידות משמרת בנו ממד של זרות, שדרכו העצמי נחווה כמנוכר לאחר ולעולם. מה מאפשרת הזרות הזו? ומה קורה כאשר הניכור משתלט על החוויה כולה?

ספרו החדש של רוני אלפנדרי נוגע בהזדמנויות הטמונות בזרות כשהוא עוסק בקשר בין גלות והתגלות. גם רועי סמנה מסמן את יתרונותיה של הזרות במפגש הטיפולי, ומזהיר מפני הפיתוי להיות "מומחים"שמאבדים את היכולת לפגוש את האדם המסוים שמולם.

מנגד, ניצה ירום מצביעה על ההיבטים הקשים של חוויית הזרות בהקשרים מיניים, המהווים דווקא הזדמנות לאינטימיות. ד"ר אליסיה גרינבנק מתארת את האתגרים שעומדים בפני מורים המבקשים לעודד שילוב של תלמיד ליקוי למידה בכיתתם. סיון פלג מהרהרת בסופיות האדם, ובמעגלי ההשתייכות והזהות המאבדים מכוחם וממשמעותם לאורו של הסוף.

לסיום, בהרחבה למעגל החברתי-מדיני, שמואל ברנשטיין מציג את הדינמיקה שבה הגיבור הנערץ תופס מרחק רב מדי מההמון, מה שגורם בסופו של דבר לכך שהוא יחווה כזר, ויופנו כלפיו קנאה וזעם.

"הוא בוהה בעץ, במים,
אינו מִבֵּין דבר. הולך
לשוק להתחכך בבני אדם.
אינו חש בכלום. שב
לביתו הנזירי, הסגוף.
האישה, הילדים, זרים לו."

(מתוך: "הפילוסוף", שלמה לאופר)

החוק הראשון של השירה

המרחב האמנותי הוא מרחב משחקי שבו ניתן להשתעשע עם חומרי הנפש – לעצב או לפרק, למתוח לקצה ואז לערבב, להחליט מה נותר בחוץ ומה בפנים. כמה חירות יש במרחב הזה? עד כמה הוא כפוף לחוקים פנימיים או חיצוניים? ומה מתרחש במפגש בינו ובין האחר המתבונן?

שאלות אלו העסיקו רבים מהכותבים שלנו בשבוע שחלף. לכבוד יום פטירתה של לאה גולדברג, עליזה רז-מלצר מציעה קריאה חדשה וחתרנית באחד משיריה ושואלת: האמנם את תלכי בשדה? פרופ' עמיה ליבליך צוללת אל עולמה של משוררת אחרת ומתארת שורה של הדהודים בין עולמות פנימיים בעקבות הקריאה בביוגרפיה החדשה של דליה רביקוביץ'.

רות נצר מתמקדת במדיום הקולנועי וכותבת על חוויית הצפייה בסרט הסטופ-מושן "אנומליסה" שעוסק ביכולת ליצור קשר מתוך עצמי כוזב ומנוכר. גם ארנון רולניק עסק השבוע ביצירת קשר, אך בחן אתחשיבותו של הקשר מזווית ביולוגית.

פלג דור-חיים מציג מרחב אחר שיכול להפיק תועלת מחשיבה משחקית, וכותב על מקומה של התבוננות רעננה ואקטיבית בתהליך החניכה וההדרכה של פסיכולוגיים חינוכיים. מרחב נוסף שבו מתקיימים זה לצד זה משחק וחוקים טמון במקבץ המאמרים העוסקים בממשק פסיכותרפיה ויהדותבעריכת שניאור הופמן (באנגלית).

הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים
אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה
שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.
הַאֻמְנָם?
בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי
רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא
שֶׁאֵין חֻקִּים.
(רוני סומק, "מכתב ללאה גולדברג")

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה

החוויה הפנימית עשויה להיות סוערת, עיתים יותר, עיתים פחות. לפעמים הטלטלות מתרחשות בחוץ ומזעזעות את קירות הנפש, בפעמים אחרות לשבר הפנימי אין הדים בעולם. המנעד רחב ומשתנה בעוצמה, בתדירות, באיזון בין הפנימי לחיצוני, אך בסופו של דבר כולנו זקוקים לדברים שיעניקו לנו כוח. מה עוזר לכם לשמור על עצמכם?

פרופ' עמיה ליבליך כותבת על הטקסטים של חייה, המלווים את רגעי הפנאי שלה ומעניקים לה עושר ואושר. ליאור גרנות מציגה בשלושה שירים את הקול הפנימי המלווה ועומד על המשמר בדמותה של "חדווה", שיודעת מה טוב ונמצאת שם כדי להזכיר זאת. אך מה אם אין חדוה כזו? מה באשר למצבים של פסיכוזה, שבהם קשה עד בלתי אפשרי להתערב בעולם הפנימי של המטופל? יאיר צבעוני כותב עלהעמדה הפסיכואנליטית במחלקות סגורות. הוא מציג את המטפל כ"מזכיר" שתפקידו לסייע למטופל למצוא את הפתרון הפרטי שלו, שיסייע למצוא עניין בחיים וחיבור לחברה.

לסיום, מועצת הפסיכולוגים מפרסמת קול קורא לכנס "הפסיכולוגיה בישראל לאן?" שיתקיים במאי השנה.

"השלטים מעל החנויות
משקיפים, על הרחובות
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים.

חי פעם רק פעם"
(מתוך "שער הרחמים". מילים ולחן: מאיר בנאי)

מאין באתי ולאן פני מועדות

בעידן הטכנולוגי של ימינו נדמה כי המפגש האנושי הישיר הולך ומתמעט. כחלק מן התופעה מקומם של החיים הקהילתיים מצטמצם וגוברת תחושת הניכור והבדידות. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מבקשות להציע מעין תחליף לקהילה המסורתית. הפופולריות שלהן מעידה על הצורך החברתי העז שאינו מקבל די מענה.

בשל החסך שנוצר עם היחלשות המבנה הקהילתי יותר ויותר מודלים טיפוליים מבקשים להישען במידה זו או אחרת על מענה חברתי לתמיכה בקשיים. דרורית ביקובסקי ונעמי אפל מציגות מודל כזה,המשלב "עמיתים תומכים" בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בילדים הסובלים מחרדה.

חשיבותה של התמיכה הקהילתית נידונה בהרחבה גם בהקשר של חוסן נפשי. זאת מכיוון שהממד החברתי ממלא תפקיד חשוב בכל אחד משלבי חיינו. מה קורה כאשר הציפיות המשתקפות במבטו של האחר אינן ברורות ומוגדרות? מרים בן דוד כותבת על השלכותיו של היעדר מודל חברתי על הדימוי העצמי של אנשים בגילאי שמונים ומעלה.

"אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל הָאִשָּׁה
הַמּוֹדִיעָה בָּרַמְקוֹל עַל הַתַּחֲנוֹת בָּאוֹטוֹבּוּס.
בְּקוֹלָהּ הַנָּעִים, הַבּוֹטֵחַ,
הִיא הַיְּחִידָה הַיּוֹדַעַת
מֵאַיִן בָּאתִי
וּלְאָן פָּנַי מוּעָדוֹת."
("קדמה", מאת נורית פרי)08

להריח מחר טרי

היום הראשון של השנה האזרחית החדשה הוא כנראה הזדמנות טובה לשאול כמה באמת יכול להתחדש בה עבורנו? עד כמה אנו מוכנים בתוך שגרה מוכרת לפנות מקום לבלתי ידוע שתמיד עומד בפתח?

רועי סמנה משיב לכך כשהוא כותב על נושא שכלל לא התכוון לעסוק בו. באותה הזדמנות הוא בודק מה מאפשר לנו להישאר מספיק פתוחים כדי שהספונטניות וההפתעה יוכלו להתגנב מדי פעם אל חיינו ולשנות במעט את מסלולם.

היכולת לסטות מהמוכר ולהישאר פתוחים לעתיד לא לגמרי ידוע היא חשובה במיוחד במעברים בין שלבי חיים ובאפשרות להיות בתנועה יחד עם שינויי הזמן. עינת פורת עמוס מתארת את ההתפתחות בתקופה שלאחר הבגרות ולפני הזקנה, ומבררת מה הן המשימות ההתפתחותיות האופייניות לשלב זה ומה נדרש כדי לצלוח אותן.

לסיום, רגע לפני שמקבלים את השנה החדשה נעצור לסכם את השנה הגדושה שחלפה על מערכת בריאות הנפש הציבורית בתקשורת הישראלית.

מאחלים לכם שנה אזרחית טובה, וחדשה במידה הנכונה.

אָבוֹא מֻכְתֶּמֶת בּוֹץ
בַּעֲיֵפוּת עִם עוֹר שֶׁהִתְקַלֵּף קְצָת.
סַקְרָנִית לְהַבִּיט לְהָרִיחַ – מָחָר טָרִי

(שירי עובד, מתוך “אהיה לי האזמל")

היכן הופך הכאן לשאינו כאן

נדמה שהאנושות עסוקה מאז ומתמיד בהגדרת תחומים וגבולות: כאן גן עדן, כאן כבר לא. כאן המדינה הזו, כאן אחרת, ועל הגבול הזה עוד יש מלחמה. הטבע, בשלו, מסרב להתמסר לתכתיבי האדם ולסייע לצורך האנושי לקבוע מה שלנו ומה לא; הוא פשוט ישנו, כמו שהוא. בתחומים אחרים כבר מחלחלת ההבנה שהדברים אינם נוחים להתפצל בהתאם למומחיות כזו או אחרת. לצד התפתחותן של דיסיפלינות המגדירות את עצמן "בין-תחומיות", מתחזקת ההבנה כי רק שיתוף פעולה בין מקצועי יכול לספק מענה מקיף ואמיתי.

הפסיכולוגיה החינוכית נמצאת על קו תפר כזה, והיא מבקשת להציב את ההסתכלות ההוליסטית במרכז ולהביא בחשבון את הקשרי החיים השונים של הילד. מתוך עמדה אקולוגית כזו כותבות מיכל בן ריי ואפרת כנפי בליי על עקרונות הפסיכולוגיה הקהילתיתומדגימות את יישומם במסגרות חינוך בלתי פורמליות.

מנגד,  ד"ר ניצה ירום כותבת על "חובשי מצנפות החכמים" ומצביעה על הסכנה שבתנועה בכיוון ההפוך, תנועה של צמצום והסתגרות. היא קוראת למכונים הסוגרים את שעריהם לחברי המכון בלבד לפתוח דלת לרוחות רעננות, ולהימנע ממעגלים סגורים ומנוונים. רות נצרמתארת תמונה אחת של חמלה השווה בעיניה יותר מאלף מילים. התבוננות נוספת היא דרך הניתוח של טלי קורד לסדרת הטלוויזיה 'ווסטוורלד', שבמרכזה אינטיליגנציה מלאכותית, שהתפרסם בג'רוסלם פוסט.

ולסיום, הועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית פירסמה מסמך מענה לשאלות שאלו בנוגעלהטמעת 'מסמך הליבה' במקומות ההתמחות.

אֲבָל הֵיכָן הוֹפֵךְ הַכָּאן לְשֶׁאֵינוֹ כָּאן,
וְהַשַּׁיָּכוּת, הַאִם שַׁיָּךְ דְּבַר מָה לְמִישֶׁהוּ,
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לִדְבַר מָה.
(מתוך: "כאן", גיל ירדני)

להוליך את השתיקה אל הנגלה

מהו מקומה של הכתיבה בקשר שבו הדיבור – על המילים שנאמרות בו, אך גם על ההפסקות ביניהן, על הצליל והנימה – הוא זה שעומד במרכז? כתיבה במהלך טיפול יכולה אמנם להוות מרחב מעברי לניסוח חוויות נפשיות ולהמשך חקירה פנימית, אבל האם היא יכולה להפוך לעוד זירת התרחשות של הקשר, או שהיא נותרת בהכרח כמרחב אישי שמתייחס אליו?

גדית אוריין כותבת על האופן שבו שאלה זו נבדקת על-ידי אורנה ראובן ויאיר אלדן בספרם "המכתב", רומן שבמרכזו תכתובת בין מטפלת למטופל. התכתובת ברומן הופכת לזירת יחסי אהבת העברה ועולה השאלה האם תקשורת כתובה יכולה גם לעזור לשחרר מהדינמיקה העוצמתית הזו, האם הכוחות הלא מודעים שמניעים את הכתיבה יכולים להפוך להיות מנוסחים בתוכה?

לעתים מרחב הכתיבה מאפשר מקום למה שלא הצליח עדיין לעלות בדיבור, אך לעתים דווקא בו מתעוררת ביתר שאת תחושת הבלתי אפשריות שבניסוח החוויה. עמיה ליבליך מתארת רגע של חסימה מול הרצון לכתוב, ואת האופן שבו דווקא הרִיק שבו הצליח לבסוף לפלס את הדרך למילים.

הקושי לנסח חוויות ולייצר בכך מרחק מהן הוא גורם מרכזי בקשיי וויסות רגשי. נעמי דותןמציגה מודל המבוסס על הגישה הרציונלית-אמוטיבית-התנהגותית של אלברט אליס לטיפול בקשיים בוויסות רגשי אצל ילדים. דותן מדגימה את יישום המודל בטיפול בילדה בת שבע.

ולסיום אנו מזמינים אתכם, אוהבי הכתיבה להצטרף לכתבי השטח של פסיכולוגיה עבריתלסיקור כנסים וימי עיון מקצועיים. כתיבת סקירות מאפשרת הן לקוראי האתר להתוודע לתכני אירועים שהיו והן לכותבים לבטא את חוויותיהם מאירועים שבהם השתתפו.

מַדּוּעַ אַתְּ כּוֹתֶבֶת?
עָלַי לְהוֹלִיךְ אֶת הַשְּׁתִיקָה אֶל הַנִּגְלֶה

(שרון אס, מתוך "מוזיקת הנתיב הרחב")