אחד ואחר

היחסים בין מטפל ומטופל הם יחסים היררכיים במהותם, ולכן תובעים מודעות רבה לעמדת הכוח של המטפל. ההיררכיה אינה נוכחת רק במפגש בחדר, אלא בעמדה של התיאוריה הפסיכואנליטית; בטענותיה על מבנה הנפש ועל אופיים של מצבים נפשיים שונים.

משמעותה של עמדת כוח זו באה לידי ביטוי בעוצמה רבה בדיון בפגיעות מיניות. סדרת המאמרים של אפרת אבן צור, "טראומה, פיתוי ומשאלה", עוסקת במתח בין פנטזיה ומציאות במצבים אלו. בפרק הראשון בסדרה היא מתארת את השינויים שעברה הפסיכואנליזה לאורך השנים ביחסה לטראומה מינית.

דוגמה נוספת להשפעות האפשריות של היחסים ההיררכיים ניתן למצוא במאמרה של אורנה קסטל, "פיקוח נפש". קסטל מדמה את יחסי הכוחות שיוצרים נהלי הדיווח בבריאות הנפש למבנה הפנאופטיקון כפי שפוקו התייחס אליו.

עוד השבוע פרק מתוך ספרה החדש של אירית בן-עטר כהן, "הגוף בפסיכואנליזה". שירה פירר השתתפה בערב ההשקה לספרה של ד"ר מירב רוט, המציע התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. היא מתארת את הקשר האמיץ בין הספרות והפסיכואנליזה בשאיפתם לגעת באמת פנימית עמוקה.

מועצת הפסיכולוגים מפרסמת קול קורא לקראת הבחירות לועדות מקצועיות ולועדת התלונות שיערכו ב 13.6.2017.
ולסיום, שיר מאת אודט דמרי "אחד ואחר":

"למידה חדשה אחת
אהבה חדשה אחת
בית חדש אחד
ויופי חדש אחר

חיוך חדש אחד
נשיקה חדשה אחת
הליכה צמודה אחת
ורגע של פחד אחר

בית נקי אחד
ללא קמטים אחד
ללא אפר אחד
ואי שקט אחר

אמא צורחת אחת
ילד בוכה אחד
ילד זועק אחד
ויד מושטת מאחר

החמצה קטנה אחת
אהבה קטנה אחת
נשיקה גדולה אחת
וכמיהה לחדש אחר

אשה לא שקטה אחת
נושאת הכרה אחת
שאולי לא תהיה לאחת
ואולי לא תמות באחר

אולי יש אמון
אולי אין אמון
אולי אין אהבה
ואולי אין לאין

מעגל נפסק אחד
חוט ניתק אחד
אנחנו נפרדים לאחד
ואולי נהיה לאחר"

(אודט דמרי, מתוך: "אחד ואחר")


כנס של מסלול פסיכולוגיית העצמי בהשתתפות פרופ' תומאס קוהוט, בנו של היינץ קוהוט
16 ביוני 2017 | התכנית לפסיכותרפיה ביה"ס ללימודי המשך ברפואה אוניברסיטת תל אביב


דוקטורט בתחום פרשנות, פסיכואנליזה ותרבות, אוניברסיטת בר-אילן

התכנית מיועדת למטפלים בוגרי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית או טיפול באמנויות, בעלי תואר שני עם תזה, המעוניינים בנקודת מבט פרשנית על הפסיכואנליזה.
משך התכנית חמש שנים. הקדימו את הרשמתכם!
תכנית אימון חדשנית, המשלבת תיאוריות ופרקטיקה מתחום הפסיכולוגיה אל תוך תהליך האימון ומקנה ללומדים מיומנויות אימון מגוונות.
מס' המקומות מוגבל! לפרטים: 03-6409559


מרכז ויניקוט בישראל – ההרשמה לתוכנית ללימודים מתקדמים ברוח החשיבה הוויניקוטיאנית והעצמאית בעיצומה.

חדש-בכל שנה תינתן סדנא עם אנליטיקאי מוביל בתחומו מחו"ל. ב-2018 שרה נטלטון, מחברת הספר 'המטאפסיכולוגיה של כריסטופר בולאס'.
הגשת עבודות לפרס מרכז ויניקוט 2018 עד 30.7.17. פרטים וטופס הרשמה – באתר

מָה שֶׁרַק אֵם אֲמִתִּית יְכוֹלָה

באיזו מידה יכול הקשר הטיפולי להתחקות אחר קשרים ראשוניים על כל מורכבותם? עד כמה הקשר הנרקם בחדר הטיפולים מהווה קשר אמתי החורג מגבולות הסטינג המוגדרים היטב?

שאלות הנוגעות לטיב הקשר הטיפולי עברו גלגולים רבים מראשיתה של הפסיכואנליזה ועד ימינו. העמדה ההתייחסותית מבקשת להזכיר כי גם הקשר הטיפולי הוא בסופו של דבר קשר בין שני אנשים. ענבל מילר הללי השתתפה בסדנה שעסקה בסובייקטיביות של המטפל ובמשמעויותיה המקצועיות.

פער נוסף קשור לתשומת הלב התיאורטית המועטה שהוקדשה בספרות ובטיפול ליחסי אחים, על אף חשיבותם ומרכזיותם בחיים הממשיים. הדיאדה בחדר הטיפולים נוגעת באופן חלקי בלבד במרחב הנפשי שנוצר מתוך היחסים בין האחים. גיא פרל סוקר את ספרו של הנרי אברמוביץ', "אחים ואחיות – פסיכולוגיה, מיתוס, מציאות", העוסק בנושא חשוב זה.

אחד האתגרים לפיתוח תיאורטי נובע מכך שעל מנת להביא לחדשנות תיאורטית יש להעז להתרחק מהחשיבה הקלינית הקלאסית. ארנון רולניק בוחן מהו האיזון הנכון בין שמרנות וחדשנות בפסיכותרפיה. משרד הבריאות והסתדרות הפסיכולוגים מזמינים לדון בשאלות אלו ואחרות בכנס הפסיכולוגים, "הפסיכולוגיה בישראל – לאן?", שיערך ב-29.5.17.

עוד השבוע שני פרקים מתוך הספר "דמעה שלא נגעה", מאת אביגיל מור. הספר עוסק בפגיעה מינית ובהתמודדות עמה מזווית אישית וחברתית.

לסיום, למדו כיצד ניתן לעיין במאמרים שהגישה אליהם הוגבלה לאנשי מקצוע בלבד.

"אֲנִי מִתְקָרֶבֶת אֵלַיִךְ בַּשְּׁבִילִים, בַּת אַרְבָּעִים וַעֲדַיִן מְדַלֶּגֶת.
וְאֵיךְ תַּלִּינִי עָלַי, שֶׁכָּל הַחֶדְוָה הַזּוֹ מִיָּדַיִךְ:
הֶעָרוֹת בִּכְתַב יָד עַל מַתְכּוֹן,
קְלֵמֶנְטִינוֹת קְלוּפוֹת,
גַּרְבַּיִם סְדוּרִים מִכְּבִיסָה.
שָׁנִים בַּפֶּרֶךְ שֶׁל הָאַהֲבָה,
עַד שֶׁעָשִׂית מָה שֶׁרַק אֵם אֲמִתִּית יְכוֹלָה,
הוֹלַדְתְּ לִי אֶת הָעוֹלָם כְּאָח."

(אורית גידלי, מתוך: "מפתחות")

איך יכולה מילה אחת

הפסיכותרפיה מעניקה משקל רב למילים, אם כאשר אנו מבקשים לפרש ולהבין את המילים שנבחרו, ואם כאשר אנו מבקשים לתת מילים למה שלא נאמר. אולם המילים הם לא נחלתה הבלעדית של הפסיכותרפיה; ישנם אנשי מקצוע נוספים שעוסקים במילה, במשחק בה, בניסיון לדייק אותה או להשפיע באמצעותה. מעניין להרהר במשותף ובשונה בין אלו ואלו.

בשל הקרבה למילה אין זה מפתיע שסיפורים ושירים משמשים פעמים רבות כחומר טיפולי. ד"ר שלומית ברסלר כותבת על סיפורים מרפאים בעקבות הקריאה בספר ״סיפור בטיפול״ של רות שטדלר. יפעת גלבר מציגה את עקרונות הטיפול במתבגרים באמצעות שירים פופולריים. גם פרופ' עמיה ליבליך עוסקת השבוע במה שהשירה מוסיפה לחיינו.

ומה כאשר המילים נאלמות? קרן רם בר יוסף מספרת על הנפילה שהובילה לשתיקתה הממושכת, ועל הצורך לווסת את התשוקה כדי לטפח אותה. טיפוח התשוקה חשוב במיוחד ביחסים זוגיים וקבועים. שרה איוניר השתתפה בכנס שעסק בטיפול בקשיים מינים כקשיים ביחסי ההתקשרות בין בני הזוג.

"תָּמִיד עָלַי לִשְׁכֹּחַ אֵיךְ יְכוֹלָה מִלָּה אַחַת
לִבְחֹר אַחֶרֶת, לָצוּר אַחֶרֶת, עַד שֶׁיֵּשׁ לִי פֹּה
מַשֶּׁהוּ שֶׁאָמַרְתִּי, כִּמְעַט…
אֲבָל לֹא."

(אן סקסטון, מתוך: ״לצלצל בפעמונים״)

האם אינם מבינים?

המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות מספר את בליל הרגשות והסתירות שחיינו כרוכים בהם. לוח השנה מתעקש שעלינו לפנות לאלו ואלו מקום יחד, שרק מתוך נוכחותם המשותפת נוצרת משמעות. קשה לאפשר לדיסוננס הזה לצוף למודעות, הוא נותר במידה-מה גולמי בכל פעם מחדש.

כיצד נוגעים במה שלא ניתן לגעת בו? בפרק השלישי של סדרת המאמרים "על אימה ובית" יואב יגאל מראה כיצד מתפקד האלביתי כלא מודע של התיאוריה של פרויד ושל השדה הפסיכואנליטי בכלל. ציורי ילדים מאפשרים להם לחקור חוויות ומצבים נפשיים שהיכולת המילולית עוד לא בשלה לעבד. מיכל בוגין-פינברג מגישה לקוראי האתר מספר פרקים מספרה "נא לא להפריע, אני מצייר", שעוסק בציורי ילדים בגילאי שנה וחצי עד שש.

במצבי טראומה עובדות נמהלות בחוויה אישית ונצרבות בנפש כמעט ללא יכולת להבחין ביניהם. לקראת יום הזיכרון ישראל ורד כותב באומץ על רשמיו ממלחמת לבנון השנייה ומבקש להבין כיצד מתעצב הזיכרון הטראומטי.

אפקט הפלסבו מרמז גם הוא על כמה מנפלאות המנגנון הנפשי שבו העובדתי והחוויתי אינם ניתנים להבחנה. אורי ניצן ביקר בכנס הבינלאומי הראשון לחקר הפלסבו וחזר כדי לספר. לסיום, ד"ר ניצה ירום כותבת על תקופת המעבר המורכבת במיניות הנשית של ימינו.

"האם אינם מבינים?
חיות-אש ממללות,
מלאך-המוות בעיר,
המזבח בוכה –

ואני עובר מחדר לחדר,
לילה אחר לילה,
ומונה את הניסים"

(מתוך: "על הניסים", ט.כרמי)

אני חי את זקנת אבי

בימים שבין זיכרון יציאת מצרים לזיכרון השואה מתעוררות ביתר שאת שאלות הנוגעות לקשר בין זהות להיסטוריה. כיצד ניתן לכבד ולהנכיח את פצעי העבר בחיינו כיום? כיצד אפשר לכונן זהות שנותרת נאמנה לעברה, מבלי לשקוע בו ולזנוח את ההווה?

קונפליקט זה מאפיין את מי שחווה טראומה בינקות בשל פרידה בטרם עת מדמות ההתקשרות. נעמי טלר מציגה את העבודה הזוכה בפרס הבינלאומי לכתיבה קלינית תיאורטית של מרכז ויניקוט, העוסקת במצבים אלו וממשיגה אותם כ"כאבי פנטום".

כאשר החסר לא מעובד הוא עלול להמשיך וללוות את המטופל בחייו. רועי סמנה כותב על מצבים שבהם המטופל הסובל מחסר נותר פסיבי ובוחר ברעב נפשי כדי לא לוותר על פנטזיית הסיפוק המושלם. השפעות הטראומה עלולות גם לפגוע בתפקוד ההורי וכך לחלחל גם לדור הבא. כדי למנוע זאת, עדי מאנע ורוזה נוה מציגות מודל לטיפול מערכתי-משפחתי במשפחות "בסיכון גבוה".

גיא פרל עוסק בקשר בין החסר ליצירה, כשהוא מזמין לרכון אל שירתה הקטנה והאינטימית של אלה נובק בספרה "ארבעים ושתיים". שאלה זו עולה גם מתוך דבריה של פרופ' עמיה ליבליך, שמתרעמת על כך שהעיסוק בנשים יוצרות מתמקד פעמים רבות בהעדר האהבה או הילדים בחייהן, במקום ביצירה שממלאת אותם.

אך האם ההעדר הכרחי ליצירה? האם אין אפשרות גם ליצירה מתוך שותפות והדדיות? אן הברמן דנה בכך בעקבות ערב שעסק במקום היצירה בנפש. כוחה של יצירה המשותפת בא לידי ביטוי גם במאמרה של מילי אפשטיין-ינאי, העוסק במטפורות בעבודה קבוצתית.

"אני חי את זקנת אבי.
במו-בשרי נושא אני את שנותיו
ושנותינו כעצים
שחלומות יושבים בין ענפיהם
ומצטנפים מפחד רעמים.
נותרו שנים ספורות,
אני יודע כי ספורות
נותרו לי,
לכן אני רודף,
יש נצח
ואם איננו – מפטיר אני בצער:
אין דבר"

(אברהם חלפי)

כשפוחדים בונים פירמידה

תסמינים פסיכיאטריים הם פעמים רבות תוצר של ניסיון הנפש להגן על עצמה מפני פירוק. כאשר מבינים היטב את שהנפש מבקשת להישמר מפניו ניתן לסייע להחלמה ולהניח להגנות שנבנו בהדרגה. מה יכולה ההקשבה לסיפור שהנפש מדברת בשפתה ללמד אותנו על האופן שבו עלינו לטפל? באיזו מידה אנו מצליחים לתת מענה הולם למציאות הקשה שמאחורי הסימפטום?

בדצמבר האחרון נערך כנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה" שהאיר את ההקשר החברתי בו נטועה הפסיכוזה ונתן במה לקול האישי והייחודי של אנשי המקצוע והמתמודדים. לקוראים מוצעות שתי פרספקטיביות מחוויית הכנס הגדוש בתכנים: שירה פירר כותבת בין השאר על ההמשגה הפנומנולוגית של פרופ׳ לואי סאס ועל גישתה הטיפולית הרב-מימדית של פרופ׳ ננסי מקוויליאמס. שחר דואק מתמקדת במציאות הקשה שמאחורי הפסיכוזה, ומציגה פרויקטים טיפוליים חדשניים שחשוב להכיר.

ממדים נפשיים באים לידי ביטוי במרכיבים שונים של החיים, ובהם התפקוד התעסוקתי של האדם. מירב רוזנפלד וטל גומא מציגות גישה חדשה לשיקום תעסוקתי באמצעות CBT, הצומחת מתוך הבנת הקשר בין קריירה לרווחה נפשית.

כיצד ניתן להעמיק את ההבנה של הקשר בין הנפש לתחושות גופניות? ד"ר ניצה ירום מספרת עלסמינר קליני שעסק בגופו של המטפל ובמה שהנפש מדברת באמצעותו. מחירן הכבד של ההגנות בא לידי ביטוי במערכות היחסים הקרובות. גיא פרל דן בשני שירים מתוך הספר "כותנה" של ילי שנר, העוסקים במערכת היחסים המורכבת בין בת לאביה.

לסיום, נאחל לכם ולכל קרוביכם חג אביב שמח. נשוב להתראות לאחר החגים.

"כשפוחדים בונים פירמידה
מרחב מקודש
ובו נוכל להאמין
ובו נוכל להישמר
ולא לגעת בעולם
או זה בזה" 

(מאת: נעה שחם, מתוך: "גיאומטריה מקודשת")

אור מפשפש בכיסינו

חג הפסח הולך ומתקרב, ממלא את האוויר בתחושה דקה של התחדשות וניקיון. זוהי תקופה המזמנת ארגון מחדש של החפצים שצברנו; מה מהם נבחר להמשיך לשמור, ומה נשחרר ממנו הלאה. יחד עם הפשפוש הממשי בכיסינו ובביתנו מתרחש כמו מאליו פשפוש אחר, בנבכי הזיכרונות ובמחשבות ליבנו.

הרהורים מסוג זה הובילו את פרופ' עמיה ליבליך לתאר חרטה שמציקה לה בימים האחרונים. היא מספרת על דמותו של גרשם שלום שאת כתביו הכירה בשנה האחרונה, ומצירה על כך שלא הכירה אותו בחייו.

ישראל רונזבאום מזמין את הקוראים לבחון את עמדתם כלפי התנהגויות של פגיעה עצמית, ומשווה אותן לטקטיקת האדמה החרוכה. הוא מציע שכשם שרוסיה הרסה את אדמותיה כדי להגן עליה מפני האויב, התנהגויות של פגיעה עצמית עשויות לשקף ניסיון להגן על האוטונומיה של העצמי. עמדה זו מאפשרת טיפול אמפתי וגמיש במקום גישה טיפולית ביקורתית שמטרתה להכחיד את התנהגות הפגיעה.

כאשר המטפל משלב בין מספר גישות טיפוליות עליו להכיר את המטופל היכרות עמוקה כדי לבחון את השפעתה של התערבות מסוימת. שניאור הופמן מהרהר במשותף לשחקן טניס ולפסיכותרפיסט אקלקטי ושואל כיצד ניתן לנוע בהצלחה בין עקרונות טיפוליים שונים.

"שקט מעפעף בווילונות הבית,
אנחנו נמתחים מנקודת הזריחה
אל אופק שלחן המטבח.
בשעת בין ערבים רכה –
אור מפשפש בכיסינו, בודק אחרינו
כמה אנחנו קרובים לדברים עצמם"
(מתוך: "השעה היפה", בתאל קולמן)

תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב

שעון הקיץ שנכנס לתוקפו בסוף השבוע האחרון מאריך את הזמן בו נוכל להסתכל על סביבתנו. עונת האביב מזמנת לנו פריחה ייחודית ויפה, יחד עם מזג אויר מתאים לשהות בחוץ. האם ננצל את ההזדמנות לצאת מהבית ומהמוכר ולפקוח את העין הפנימית, בנוסף על זו החיצונית, לסביבה המתחדשת?

אנו רגילים להיצמד לדפוס הנפוץ של פגישות פרטניות בטיפול במבוגרים, אולם יתכן שבכך אנו מחמיצים פן מהותי בחיי מטופלינו. ד"ר שניאור הופמן, פרומי גוטליב ורעות בר-אל מבקשים להתמיר את ההסתכלות הפרטנית למערכתית, ולבחון מקרים בהם מומלץ להזמין לטיפול את בני המשפחה. הבנה מערכתית נחוצה על מנת להעריך את מצבו של המטופל בדיוק רב יותר, במיוחד במקרים של תקיעות בטיפול.

הצורך לראות את הטוב באחר הוא תנאי בסיסי לטיפול זוגי לאחר בגידה. עדי מאנע מציגה מודל לשיקום הזוגיות לאחר טראומה המערערת את יסודות המשפחה. נכונות אמיתית לתיקון יחד עם עבודה זוגית מאומצת יוכלו לתרום לפיתוח הסתכלות חדשה על הזוגיות הקיימת.

שתי רמות נדרשות לטיפול בדפוסים שנוצרו במהלך ההתפתחות. רמות אלו מתאפיינות בשפות טיפוליות שונות, ומצריכות את הרחבת נקודת המבט הטיפולית. ארנון רולניק מדגים את היתרונות בשילוב השפה הטכנית והשפה הבין-אישית בטיפול, ואת הנצרך ממטפל שיבחר בדרך זו.

יש והסתכלות חיצונית מתעתעת בנו או שאינה מגלה את כל המתרחש בתוכנו פנימה. כך, תיאוריה שטענה כי הפרעות נפשיות מתבטאות בתווי הפנים הופרכה זה מכבר. שירה של חלי טל שלם מתאר רעב פנימי שאינו מוצא מזור באכילה, כאשר על הפער בין הפנים והחוץ מכסים שקרים לבנים.

"תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות…"
(מתוך: "אנשים טובים", נעמי שמר)

כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער

היכולת לשאת בה בעת מצבים או רגשות שונים ואף מנוגדים מגולמת בתיאוריה הפסיכואנליטית ב"עמדה הדיכאונית". עמדה זו מתפתחת ומתבססת כשאנו מבינים כי הטוב והרע שוכנים יחד באותו האובייקט. על אף שמדובר בהישג התפתחותי, השימוש במונח "עמדה" משקף ארעיות ביכולת לשהות עם הסתירות הפנימיות, והיא ממשיכה להוות אתגר בכל גיל.

הקושי לשאת אמביוולנטיות עשוי לבוא לידי ביטוי בעוצמה רבה כשמדובר ביחסים אינטימיים. אן הברמןכותבת על המורכבות שבאינטימיות ועל הבדידות שמלווה אותנו עוד מינקות בעקבות יום העיון "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם". ביטוי אחר של היכולת לשאת אמביוולנטיות הוא ביחס לגישות ושיטות טיפול שונות. ארנון רולניק מציג את יתרונות הטיפול בטראומה בשתי שפות – הביולוגית-סימפטומטית והדינמית-התייחסותית.

מושג נוסף שבו מתקיימים דבר והיפוכו הוא ה"אל-ביתי", היסוד הנפשי שהוא קרוב וזר גם יחד. הפרק השני בסדרת המאמרים של יואב יגאל מוקדש להתעוררות המחודשת של הדיון במושג ולהפיכתו למושג מרכזי בתרבות המערבית. הקרוב והזר התערבבו להם גם בפוסט האחרון של רות נצרשהשתתפה בקרנבל פגאני בסרדיניה והופתעה לגלות דווקא שם רגעי מפגש עוצמתיים עם השורשים היהודיים.

העמדה הדיכאונית מתפתחת כאשר היחסים הראשוניים תקינים והתינוק נחשף להורות מיטיבה בשלבי חייו הראשונים. החשיבות הרבה המיוחסת לשנים הראשונות ניכרת בדרישה הולכת וגוברת להרחיב את המשאבים המושקעים בשנים אלו. פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה וד"ר תמר ארז, יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך, מזמינים להצטרף לקריאה לקידום תכנית "1001 הימים הראשונים: תמיכה בהורות בראשית החיים".

"כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער.
לפני הייתי מקיץ בלי שום רגש; הייתי מקיץ.
אני יודע שמחה וצער משום שאובד לי מה שחלמתי
ואחר-כך אני חי בהקיץ ומוצא את מה שחלמתי.
אינני יודע מה עלי לעשות ברגשותיי,
אינני יודע איך עלי להיות בחברתי, לבדי.
הייתי רוצה שהיא תאמר לי דבר, כדי שאקיץ מחדש."

(פרננדו פסואה, מתוך: "כל חלומות העולם")

ומאז היא שודד ומלך

חג פורים מזמן לנו רגע נדיר של מבט רענן; כולם נראים קצת אחרת, וכל מפגש הוא הפתעה. הרעיון שאפשר ללבוש ולפשוט דמויות טומן בחובו מסר של גמישות ומורכבות. לא מעט נכתב על תפקידיו הפסיכולוגיים של החג הקרנבלי, ולא בכדי: פורים מצליח להנכיח את המרחב המשחקי היקר לעין ערוך גם בעולם התרבותי-חברתי של המבוגרים.

פרופ' עמיה ליבליך מספרת השבוע על מבט חדש שהזדמן לה בעקבות הקריאה בחמשת חומשי התורה בביאור הרב שטיינזלץ. רגעים של הפתעה מול המוכר-היטב יכולים להוות פתח לתפנית והתפתחות. שירה פירר השתתפה ביום עיון שעסק במבט התייחסותי על רגעים קריטיים כאלו בטיפול.

מטפלים בילדים בוודאי הרגישו את החג המתקרב כשהדיון בתחפושות הגיע לחדר הטיפולים. רוני עמית מציעה ניתוח התפתחותי ובוחנת מה מגלה הילד לנו ולעצמו כשהוא בוחר למה להתחפש.

לסיום, נחי אלון כותב על כוחן של המילים לחלץ מעצב ולעורר השראה ומדגים כיצד נאומיו של ווינסטון צ'רצ'יל סייעו ליצור תקווה בתקופה של דיכאון קולקטיבי.

"ותלבש את מטווה הפלך
לשמלה לה, ותיף לעד.
ומאז היא שודד ומלך
ולוליין ופושטת יד."

(מתוך: "העלמה", נתן אלתרמן)