החוק הראשון של השירה

המרחב האמנותי הוא מרחב משחקי שבו ניתן להשתעשע עם חומרי הנפש – לעצב או לפרק, למתוח לקצה ואז לערבב, להחליט מה נותר בחוץ ומה בפנים. כמה חירות יש במרחב הזה? עד כמה הוא כפוף לחוקים פנימיים או חיצוניים? ומה מתרחש במפגש בינו ובין האחר המתבונן?

שאלות אלו העסיקו רבים מהכותבים שלנו בשבוע שחלף. לכבוד יום פטירתה של לאה גולדברג, עליזה רז-מלצר מציעה קריאה חדשה וחתרנית באחד משיריה ושואלת: האמנם את תלכי בשדה? פרופ' עמיה ליבליך צוללת אל עולמה של משוררת אחרת ומתארת שורה של הדהודים בין עולמות פנימיים בעקבות הקריאה בביוגרפיה החדשה של דליה רביקוביץ'.

רות נצר מתמקדת במדיום הקולנועי וכותבת על חוויית הצפייה בסרט הסטופ-מושן "אנומליסה" שעוסק ביכולת ליצור קשר מתוך עצמי כוזב ומנוכר. גם ארנון רולניק עסק השבוע ביצירת קשר, אך בחן אתחשיבותו של הקשר מזווית ביולוגית.

פלג דור-חיים מציג מרחב אחר שיכול להפיק תועלת מחשיבה משחקית, וכותב על מקומה של התבוננות רעננה ואקטיבית בתהליך החניכה וההדרכה של פסיכולוגיים חינוכיים. מרחב נוסף שבו מתקיימים זה לצד זה משחק וחוקים טמון במקבץ המאמרים העוסקים בממשק פסיכותרפיה ויהדותבעריכת שניאור הופמן (באנגלית).

הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים
אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה
שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.
הַאֻמְנָם?
בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי
רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא
שֶׁאֵין חֻקִּים.
(רוני סומק, "מכתב ללאה גולדברג")

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה

החוויה הפנימית עשויה להיות סוערת, עיתים יותר, עיתים פחות. לפעמים הטלטלות מתרחשות בחוץ ומזעזעות את קירות הנפש, בפעמים אחרות לשבר הפנימי אין הדים בעולם. המנעד רחב ומשתנה בעוצמה, בתדירות, באיזון בין הפנימי לחיצוני, אך בסופו של דבר כולנו זקוקים לדברים שיעניקו לנו כוח. מה עוזר לכם לשמור על עצמכם?

פרופ' עמיה ליבליך כותבת על הטקסטים של חייה, המלווים את רגעי הפנאי שלה ומעניקים לה עושר ואושר. ליאור גרנות מציגה בשלושה שירים את הקול הפנימי המלווה ועומד על המשמר בדמותה של "חדווה", שיודעת מה טוב ונמצאת שם כדי להזכיר זאת. אך מה אם אין חדוה כזו? מה באשר למצבים של פסיכוזה, שבהם קשה עד בלתי אפשרי להתערב בעולם הפנימי של המטופל? יאיר צבעוני כותב עלהעמדה הפסיכואנליטית במחלקות סגורות. הוא מציג את המטפל כ"מזכיר" שתפקידו לסייע למטופל למצוא את הפתרון הפרטי שלו, שיסייע למצוא עניין בחיים וחיבור לחברה.

לסיום, מועצת הפסיכולוגים מפרסמת קול קורא לכנס "הפסיכולוגיה בישראל לאן?" שיתקיים במאי השנה.

"השלטים מעל החנויות
משקיפים, על הרחובות
בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה
הראו לי את שער הרחמים.

חי פעם רק פעם"
(מתוך "שער הרחמים". מילים ולחן: מאיר בנאי)

מאין באתי ולאן פני מועדות

בעידן הטכנולוגי של ימינו נדמה כי המפגש האנושי הישיר הולך ומתמעט. כחלק מן התופעה מקומם של החיים הקהילתיים מצטמצם וגוברת תחושת הניכור והבדידות. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מבקשות להציע מעין תחליף לקהילה המסורתית. הפופולריות שלהן מעידה על הצורך החברתי העז שאינו מקבל די מענה.

בשל החסך שנוצר עם היחלשות המבנה הקהילתי יותר ויותר מודלים טיפוליים מבקשים להישען במידה זו או אחרת על מענה חברתי לתמיכה בקשיים. דרורית ביקובסקי ונעמי אפל מציגות מודל כזה,המשלב "עמיתים תומכים" בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בילדים הסובלים מחרדה.

חשיבותה של התמיכה הקהילתית נידונה בהרחבה גם בהקשר של חוסן נפשי. זאת מכיוון שהממד החברתי ממלא תפקיד חשוב בכל אחד משלבי חיינו. מה קורה כאשר הציפיות המשתקפות במבטו של האחר אינן ברורות ומוגדרות? מרים בן דוד כותבת על השלכותיו של היעדר מודל חברתי על הדימוי העצמי של אנשים בגילאי שמונים ומעלה.

"אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל הָאִשָּׁה
הַמּוֹדִיעָה בָּרַמְקוֹל עַל הַתַּחֲנוֹת בָּאוֹטוֹבּוּס.
בְּקוֹלָהּ הַנָּעִים, הַבּוֹטֵחַ,
הִיא הַיְּחִידָה הַיּוֹדַעַת
מֵאַיִן בָּאתִי
וּלְאָן פָּנַי מוּעָדוֹת."
("קדמה", מאת נורית פרי)08

להריח מחר טרי

היום הראשון של השנה האזרחית החדשה הוא כנראה הזדמנות טובה לשאול כמה באמת יכול להתחדש בה עבורנו? עד כמה אנו מוכנים בתוך שגרה מוכרת לפנות מקום לבלתי ידוע שתמיד עומד בפתח?

רועי סמנה משיב לכך כשהוא כותב על נושא שכלל לא התכוון לעסוק בו. באותה הזדמנות הוא בודק מה מאפשר לנו להישאר מספיק פתוחים כדי שהספונטניות וההפתעה יוכלו להתגנב מדי פעם אל חיינו ולשנות במעט את מסלולם.

היכולת לסטות מהמוכר ולהישאר פתוחים לעתיד לא לגמרי ידוע היא חשובה במיוחד במעברים בין שלבי חיים ובאפשרות להיות בתנועה יחד עם שינויי הזמן. עינת פורת עמוס מתארת את ההתפתחות בתקופה שלאחר הבגרות ולפני הזקנה, ומבררת מה הן המשימות ההתפתחותיות האופייניות לשלב זה ומה נדרש כדי לצלוח אותן.

לסיום, רגע לפני שמקבלים את השנה החדשה נעצור לסכם את השנה הגדושה שחלפה על מערכת בריאות הנפש הציבורית בתקשורת הישראלית.

מאחלים לכם שנה אזרחית טובה, וחדשה במידה הנכונה.

אָבוֹא מֻכְתֶּמֶת בּוֹץ
בַּעֲיֵפוּת עִם עוֹר שֶׁהִתְקַלֵּף קְצָת.
סַקְרָנִית לְהַבִּיט לְהָרִיחַ – מָחָר טָרִי

(שירי עובד, מתוך “אהיה לי האזמל")

היכן הופך הכאן לשאינו כאן

נדמה שהאנושות עסוקה מאז ומתמיד בהגדרת תחומים וגבולות: כאן גן עדן, כאן כבר לא. כאן המדינה הזו, כאן אחרת, ועל הגבול הזה עוד יש מלחמה. הטבע, בשלו, מסרב להתמסר לתכתיבי האדם ולסייע לצורך האנושי לקבוע מה שלנו ומה לא; הוא פשוט ישנו, כמו שהוא. בתחומים אחרים כבר מחלחלת ההבנה שהדברים אינם נוחים להתפצל בהתאם למומחיות כזו או אחרת. לצד התפתחותן של דיסיפלינות המגדירות את עצמן "בין-תחומיות", מתחזקת ההבנה כי רק שיתוף פעולה בין מקצועי יכול לספק מענה מקיף ואמיתי.

הפסיכולוגיה החינוכית נמצאת על קו תפר כזה, והיא מבקשת להציב את ההסתכלות ההוליסטית במרכז ולהביא בחשבון את הקשרי החיים השונים של הילד. מתוך עמדה אקולוגית כזו כותבות מיכל בן ריי ואפרת כנפי בליי על עקרונות הפסיכולוגיה הקהילתיתומדגימות את יישומם במסגרות חינוך בלתי פורמליות.

מנגד,  ד"ר ניצה ירום כותבת על "חובשי מצנפות החכמים" ומצביעה על הסכנה שבתנועה בכיוון ההפוך, תנועה של צמצום והסתגרות. היא קוראת למכונים הסוגרים את שעריהם לחברי המכון בלבד לפתוח דלת לרוחות רעננות, ולהימנע ממעגלים סגורים ומנוונים. רות נצרמתארת תמונה אחת של חמלה השווה בעיניה יותר מאלף מילים. התבוננות נוספת היא דרך הניתוח של טלי קורד לסדרת הטלוויזיה 'ווסטוורלד', שבמרכזה אינטיליגנציה מלאכותית, שהתפרסם בג'רוסלם פוסט.

ולסיום, הועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית פירסמה מסמך מענה לשאלות שאלו בנוגעלהטמעת 'מסמך הליבה' במקומות ההתמחות.

אֲבָל הֵיכָן הוֹפֵךְ הַכָּאן לְשֶׁאֵינוֹ כָּאן,
וְהַשַּׁיָּכוּת, הַאִם שַׁיָּךְ דְּבַר מָה לְמִישֶׁהוּ,
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לִדְבַר מָה.
(מתוך: "כאן", גיל ירדני)

להוליך את השתיקה אל הנגלה

מהו מקומה של הכתיבה בקשר שבו הדיבור – על המילים שנאמרות בו, אך גם על ההפסקות ביניהן, על הצליל והנימה – הוא זה שעומד במרכז? כתיבה במהלך טיפול יכולה אמנם להוות מרחב מעברי לניסוח חוויות נפשיות ולהמשך חקירה פנימית, אבל האם היא יכולה להפוך לעוד זירת התרחשות של הקשר, או שהיא נותרת בהכרח כמרחב אישי שמתייחס אליו?

גדית אוריין כותבת על האופן שבו שאלה זו נבדקת על-ידי אורנה ראובן ויאיר אלדן בספרם "המכתב", רומן שבמרכזו תכתובת בין מטפלת למטופל. התכתובת ברומן הופכת לזירת יחסי אהבת העברה ועולה השאלה האם תקשורת כתובה יכולה גם לעזור לשחרר מהדינמיקה העוצמתית הזו, האם הכוחות הלא מודעים שמניעים את הכתיבה יכולים להפוך להיות מנוסחים בתוכה?

לעתים מרחב הכתיבה מאפשר מקום למה שלא הצליח עדיין לעלות בדיבור, אך לעתים דווקא בו מתעוררת ביתר שאת תחושת הבלתי אפשריות שבניסוח החוויה. עמיה ליבליך מתארת רגע של חסימה מול הרצון לכתוב, ואת האופן שבו דווקא הרִיק שבו הצליח לבסוף לפלס את הדרך למילים.

הקושי לנסח חוויות ולייצר בכך מרחק מהן הוא גורם מרכזי בקשיי וויסות רגשי. נעמי דותןמציגה מודל המבוסס על הגישה הרציונלית-אמוטיבית-התנהגותית של אלברט אליס לטיפול בקשיים בוויסות רגשי אצל ילדים. דותן מדגימה את יישום המודל בטיפול בילדה בת שבע.

ולסיום אנו מזמינים אתכם, אוהבי הכתיבה להצטרף לכתבי השטח של פסיכולוגיה עבריתלסיקור כנסים וימי עיון מקצועיים. כתיבת סקירות מאפשרת הן לקוראי האתר להתוודע לתכני אירועים שהיו והן לכותבים לבטא את חוויותיהם מאירועים שבהם השתתפו.

מַדּוּעַ אַתְּ כּוֹתֶבֶת?
עָלַי לְהוֹלִיךְ אֶת הַשְּׁתִיקָה אֶל הַנִּגְלֶה

(שרון אס, מתוך "מוזיקת הנתיב הרחב")

פעם העולם היה כדור

"לילדים שלנו יש הרבה זמן לחשוב על העתיד שלהם", קובע התשדיר של "תכנית החיסכון לכל ילד" מטעם הביטוח הלאומי. האזנה לחלומות הילדות חסרי-הגבול מרחיבה את המבט על תמונת המסע למוד-המציאות אל הבגרות. אם בשל קשיים מן הפנים ואם בשל אתגרים בחוץ, הדרך שלנו לובשת ופושטת צורה. עד כמה דומים המחוזות אליהם הגענו לאלו שהצטיירו בדמיוננו?

גיא פרל כותב על המתח שבין המשאלה לעוף למגבלה המושכת מטה בספר השירה של מירלה משה-אלבו, "קילו ברזל קילו נוצות". גם ארנון רולניק מגלה מתח דומה כשהוא יוצא למסע חיפוש אחר הבשורה שתחבר בין נוירוביולוגיה לחשיבה דינאמית, ושב לגלות שהדרך עוד ארוכה. מבט נוסף על המסע שלנו מציעה ליאור גרנות שמתארת את הטיפול כדרך שיש בה השלמה לצד כינונו של נרטיב חדש, מסע שהוא ריקוד אל ה"טוב דיו".

לעיתים החברה היא שמצפה מאתנו לפרוש כנפיים כשהחוויה הפנימית היא של התאיינות. הפער הזה בין הפנים לחוץ מתרחש במצבים של "יגון ללא הכרה", כפי שמתארת דנית רחמילביץ במאמרה "אלמנות ללא טבעת". כיצד יכול המטפל לסייע להתמודדות של חברות שכולות שהחברה אינה מכירה באובדן וביגון שלהן?

"פעם העולם היה כדור
היום הוא שולחן.
פעם הייתי בועטת בו
רחוק
מבקשת למסור
לאחר
היום אני יושבת לצדו
מניחה ראשי עליו דרך קרבה
ויש בו יושר
לא לבטל את כאבי
ויש בו נחמה."
("תגלית", סיון הר שפי)

הגשם חוזר על עצמו בכל החלונות

הגשם המיוחל הגיע סוף סוף אחרי שבועות לא קלים של רוחות סוערות, שהותירו כוויות בנופים ובמבנים והזכירו גם עד כמה לא פשוט באקלים הישראלי להתמודד יחד מול סכנות.

בחינת היכולת לשמור על אינטגרציה במקום ליפול לפיצולים מול סכנות שחווה הנפש עומדת במרכז סקירתה של שירה פירר מיום העיון "שונאים סיפור אהבה". ההרצאות בו נעו בין דינמיקות תוך אישיות של אהבה-שנאה, הרס ובנייה, לבין דינמיקות זוגיות ובין-אישיות כאלו, כאשר בכולן תואר התהליך ההתפתחותי שמאפשר את האינטגרציה, כלומר את היכולת לאהוב.

מול הסכנות שמתמודדת איתן הפסיכולוגיה הציבורית בודקת יעלה ורטהיים את היתרונות מול המחירים שבגישה טיפולית ממוקדת ומכוונת יותר ומתארת תוך כך את סוג השינוי שמאפשרת כל גישה. ורטהיים סוקרת את תשובותיה של התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית ושל הגישה ההתייחסותית לשאלה זו ודנה באופן ביקורתי ברלוונטיות שלהן למציאות החברתית הנוכחית.

"הַגֶּשֶׁם חוֹזֵר עַל
עַצְמוֹ בְּכָל

הַחַלּוֹנוֹת, יוֹרֵד עַל
כָּל שְׁמוֹת הָעֶצֶם

קוֹרֵעַ עַצְמוֹ לִגְזָרִים"
(ישראל אלירז, מתוך "הלא ייאמן פשוט ישנו")

דבר איש שקט מחשבותיך

לעיתים יותר מכל קשה לשהות בשתיקות מחניקות הממלאות את החדר עד אפס מקום. מילים בודדות מרמזות את שלא נאמר, את שלא ניתן עדיין לומר. במצבים אלו אנו מנסים להאזין לשקט ולקלוט את הדרמה הנפשית החבויה בו.

גיא פרל עושה זאת כשהוא קורא בספר שיריה של מעיין שטרנפלד, "משמרות שפיות". שיריה של שטרנפלד מציגים תחושת חיסרון וצער אפופות שתיקה. גם רות נצר מאזינה לדרמה של הקולות הפנימיים כשהיא מציעה קריאה אינטרפסיכית בסיפור העקדה. היא דנה במתח שבין הקול הפנימי המוכן להקריב את עצמו בשם ההתמסרות הרוחנית, לבין קולו של דחף החיים המתקומם נגדו.

במצבים מסוימים לא ניתן לדבר את הדברים כיוון שהם כלל לא מצויים ברובד הגלוי של התודעה. גלית סרברניק-חי מציגה את שיטת "החוויה הסומטית", שיטה לטיפול בסימפטומים טראומטיים כשלמטופלים אין זיכרון מפורש של הטראומה.

לסיום, השבוע עלה לאתר ספרה של חנה דויד, "מחוננים בעלי לקויות למידה, בעיות רגשיות או בעיות". הספר עוסק באבחון ובטיפול במקרים של "תווית כפולה", המקשה על דיוק האבחון ומעמידה בפני הילדים וההורים אתגרים רבים.

"הִלָּחֵם אוֹ בְּרַח יִצְחָק
יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם
יֶלֶד טוֹב הַר מוֹרִיָּה
דַּבֵּר אִישׁ שָׁקֵט
מַחְשְׁבוֹתֶיךָ
רִגְשׁוֹתֶיךָ
עַל מִשְׁטַח הַסַּפָּה.
שַׁחְרֵר."
(מתוך: Fight or Flee, רחל גרוס)

משנן לעצמי: "מהירות כפול זמן שווה דרך"

מהו המצפן המתווה את הדרך הטיפולית? הניסיון להבין מה הגורמים שאחראים לכייל אותו בכל מפגש ומה איפשר להגיע לבסוף ליעד, או לשינוי, הוא שמשאיר את החשיבה הטיפולית בהתפתחות מתמדת.

יעלה ורטהיים מתמודדת עם שאלה זו בניסיון לאתר את המאפיינים הקבועים המשפיעים על המצפן הטיפולי. נחי אלון ואלדד פריבס יצאו למסע משותף, ומציעים בעקבותיו דרך להתמודדות עם טראומה משדה הקרב. במתח שבין המציאות החיצונית לפנימית, הם מתארים מצבים בהם המצפן הטיפולי מכוון יותר לקוטב המציאות. עידוד לתיקון המציאות החיצונית אינו משמש לדעתם כמחסום בפני התמודדות פנימית, אלא דווקא כמאפשר אותה.

רועי סמנה מתאר דרכים לקיים שיח על מיניות בחדר הטיפול (או להימנע ממנו). הניסיון ללמוד את "מפת האהבה" של המטופל מהווה עבורו גורם משמעותי מסייע במצבים אלה. עמיה ליבליך משתפת מניסיונה למצוא דרך ללמוד על הקבלה, תחום שבו האינטואיציה והניסיון שבדרך-כלל מכוונים אותה לא הצליחו לסייע בפירוש מושג שנתקלה בו, אך זרותו הובילה ללמידה מפתיעה.

מפת המציאות הפוליטית מעוררת לעתים את אותו צורך לפענח את הגורמים שמשפיעים עליה. אסתי פלד עסוקה בניסיון להבין את תוצאות הבחירות בארצות הברית ומשמעותן ומשתמשת בחשיבתה הטיפולית כדי לנתח את המציאות החברתית. רות נצר מחברת גם היא בין האישי לחברתי ומתייחסת להיסטוריה המשפחתית שלה על רקע ציון 78 שנים לליל הבדולח.

"עַכְשָׁו, בְּלִי הֶגֶה, אֲנִי נוֹסֵעַ בָּעֲלָטָה,
מַחְנִיק זְעָקוֹת נְשָׁמָה,
מְשַׁנֵּן לְעַצְמִי:
"מְהִירוּת כָּפוּל זְמַן
שָׁוֶה דֶּרֶךְ". "
(אלי אליהו, מתוך "בלי הגה" בספר "אני ולא מלאך")