תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב

שעון הקיץ שנכנס לתוקפו בסוף השבוע האחרון מאריך את הזמן בו נוכל להסתכל על סביבתנו. עונת האביב מזמנת לנו פריחה ייחודית ויפה, יחד עם מזג אויר מתאים לשהות בחוץ. האם ננצל את ההזדמנות לצאת מהבית ומהמוכר ולפקוח את העין הפנימית, בנוסף על זו החיצונית, לסביבה המתחדשת?

אנו רגילים להיצמד לדפוס הנפוץ של פגישות פרטניות בטיפול במבוגרים, אולם יתכן שבכך אנו מחמיצים פן מהותי בחיי מטופלינו. ד"ר שניאור הופמן, פרומי גוטליב ורעות בר-אל מבקשים להתמיר את ההסתכלות הפרטנית למערכתית, ולבחון מקרים בהם מומלץ להזמין לטיפול את בני המשפחה. הבנה מערכתית נחוצה על מנת להעריך את מצבו של המטופל בדיוק רב יותר, במיוחד במקרים של תקיעות בטיפול.

הצורך לראות את הטוב באחר הוא תנאי בסיסי לטיפול זוגי לאחר בגידה. עדי מאנע מציגה מודל לשיקום הזוגיות לאחר טראומה המערערת את יסודות המשפחה. נכונות אמיתית לתיקון יחד עם עבודה זוגית מאומצת יוכלו לתרום לפיתוח הסתכלות חדשה על הזוגיות הקיימת.

שתי רמות נדרשות לטיפול בדפוסים שנוצרו במהלך ההתפתחות. רמות אלו מתאפיינות בשפות טיפוליות שונות, ומצריכות את הרחבת נקודת המבט הטיפולית. ארנון רולניק מדגים את היתרונות בשילוב השפה הטכנית והשפה הבין-אישית בטיפול, ואת הנצרך ממטפל שיבחר בדרך זו.

יש והסתכלות חיצונית מתעתעת בנו או שאינה מגלה את כל המתרחש בתוכנו פנימה. כך, תיאוריה שטענה כי הפרעות נפשיות מתבטאות בתווי הפנים הופרכה זה מכבר. שירה של חלי טל שלם מתאר רעב פנימי שאינו מוצא מזור באכילה, כאשר על הפער בין הפנים והחוץ מכסים שקרים לבנים.

"תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות…"
(מתוך: "אנשים טובים", נעמי שמר)

כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער

היכולת לשאת בה בעת מצבים או רגשות שונים ואף מנוגדים מגולמת בתיאוריה הפסיכואנליטית ב"עמדה הדיכאונית". עמדה זו מתפתחת ומתבססת כשאנו מבינים כי הטוב והרע שוכנים יחד באותו האובייקט. על אף שמדובר בהישג התפתחותי, השימוש במונח "עמדה" משקף ארעיות ביכולת לשהות עם הסתירות הפנימיות, והיא ממשיכה להוות אתגר בכל גיל.

הקושי לשאת אמביוולנטיות עשוי לבוא לידי ביטוי בעוצמה רבה כשמדובר ביחסים אינטימיים. אן הברמןכותבת על המורכבות שבאינטימיות ועל הבדידות שמלווה אותנו עוד מינקות בעקבות יום העיון "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם". ביטוי אחר של היכולת לשאת אמביוולנטיות הוא ביחס לגישות ושיטות טיפול שונות. ארנון רולניק מציג את יתרונות הטיפול בטראומה בשתי שפות – הביולוגית-סימפטומטית והדינמית-התייחסותית.

מושג נוסף שבו מתקיימים דבר והיפוכו הוא ה"אל-ביתי", היסוד הנפשי שהוא קרוב וזר גם יחד. הפרק השני בסדרת המאמרים של יואב יגאל מוקדש להתעוררות המחודשת של הדיון במושג ולהפיכתו למושג מרכזי בתרבות המערבית. הקרוב והזר התערבבו להם גם בפוסט האחרון של רות נצרשהשתתפה בקרנבל פגאני בסרדיניה והופתעה לגלות דווקא שם רגעי מפגש עוצמתיים עם השורשים היהודיים.

העמדה הדיכאונית מתפתחת כאשר היחסים הראשוניים תקינים והתינוק נחשף להורות מיטיבה בשלבי חייו הראשונים. החשיבות הרבה המיוחסת לשנים הראשונות ניכרת בדרישה הולכת וגוברת להרחיב את המשאבים המושקעים בשנים אלו. פרופ' רבקה יהב, ראש המרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה וד"ר תמר ארז, יו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך, מזמינים להצטרף לקריאה לקידום תכנית "1001 הימים הראשונים: תמיכה בהורות בראשית החיים".

"כל הימים עכשיו אני מקיץ בשמחה ובצער.
לפני הייתי מקיץ בלי שום רגש; הייתי מקיץ.
אני יודע שמחה וצער משום שאובד לי מה שחלמתי
ואחר-כך אני חי בהקיץ ומוצא את מה שחלמתי.
אינני יודע מה עלי לעשות ברגשותיי,
אינני יודע איך עלי להיות בחברתי, לבדי.
הייתי רוצה שהיא תאמר לי דבר, כדי שאקיץ מחדש."

(פרננדו פסואה, מתוך: "כל חלומות העולם")

ומאז היא שודד ומלך

חג פורים מזמן לנו רגע נדיר של מבט רענן; כולם נראים קצת אחרת, וכל מפגש הוא הפתעה. הרעיון שאפשר ללבוש ולפשוט דמויות טומן בחובו מסר של גמישות ומורכבות. לא מעט נכתב על תפקידיו הפסיכולוגיים של החג הקרנבלי, ולא בכדי: פורים מצליח להנכיח את המרחב המשחקי היקר לעין ערוך גם בעולם התרבותי-חברתי של המבוגרים.

פרופ' עמיה ליבליך מספרת השבוע על מבט חדש שהזדמן לה בעקבות הקריאה בחמשת חומשי התורה בביאור הרב שטיינזלץ. רגעים של הפתעה מול המוכר-היטב יכולים להוות פתח לתפנית והתפתחות. שירה פירר השתתפה ביום עיון שעסק במבט התייחסותי על רגעים קריטיים כאלו בטיפול.

מטפלים בילדים בוודאי הרגישו את החג המתקרב כשהדיון בתחפושות הגיע לחדר הטיפולים. רוני עמית מציעה ניתוח התפתחותי ובוחנת מה מגלה הילד לנו ולעצמו כשהוא בוחר למה להתחפש.

לסיום, נחי אלון כותב על כוחן של המילים לחלץ מעצב ולעורר השראה ומדגים כיצד נאומיו של ווינסטון צ'רצ'יל סייעו ליצור תקווה בתקופה של דיכאון קולקטיבי.

"ותלבש את מטווה הפלך
לשמלה לה, ותיף לעד.
ומאז היא שודד ומלך
ולוליין ופושטת יד."

(מתוך: "העלמה", נתן אלתרמן)

אינני בוכה אף פעם

בשבוע שעבר ציינו את יום המשפחה – לשעבר "יום האם". בעצם הגדרתו החדשה מראה לנו מועד זה את מקומו המתחדש של האב והגבר במשפחה, כמו גם את הציפייה להעמקת המודעות הרגשית-גברית וביטוייה.
השנים האחרונות רוויות בשאלות על הגבריות החדשה. בספרו החדש "הדרמה של הגבריות החדשה" כותב ד"ר גבריאל בוקובזה על דמות הגבר המודרני, הנדרש למלא את תפקידיו המסורתיים לצד שילוב מורכב בין רגישות וקשיחות. אורית מס-גולדמן כותבת על פסיכודרמה כשיטת עבודה פרטנית ומדגימה שני תיאורי מקרה של גברים, אשר מצליחים להגיע להתבוננות פנימית וחמלה עצמית באמצעות פעולה דרמטית ומשחקי תפקידים.
מיניות בריאה מהווה נדבך חשוב בחיי משפחה וזוגיות. ד"ר ניצה ירום כותבת על חשיבות ההתיידדות עם המיניות ועל הטבעיות שבה, אך מזהירה מפני אפשרות של ביטול האחר. לצערנו, לאחרונה הועלו חשדות של ניצול מיני בחסות חדר הטיפולים. הסתדרות הפסיכולוגים בישראל פרסמה גילוי דעתבנושאאילת וידר-כהן ושחר אלתרמןבתוכנית הרדיו של יעל דן, הוסיפו פרטים על מורכבות המקרה והזמינו נפגעות נוספות לפנות. בהקשר זה, חשוב להכיר טיפולים שמספקת מערכת הרווחה לנפגעי/ות תקיפה מינית, ושלא נזדקק.

"אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון

אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות
בוכות בעצמן"

(מתוך "דני גיבור", מרים ילן-שטקליס)

אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה

כיצד הנוכחות של המטפל כאן ועכשיו נשזרת בהתרחשויות מעברו של המטופל? האם עצם היותו עד לסצנה הנפשית עשויה לשנות את האופן שבו היא נצרבת, נזכרת, נחווית – וכך במידה מסוימת לשנות את הסצנה עצמה? במובן זה, התהליך הטיפולי כמו נע בין זמנים, יוצר שינויים ממשיים בעבר באמצעות ההווה.

רעיונות אלו באים לידי ביטוי בסקירה שכתבה כנרת שפירא על קורס ההכשרה בטיפול דינאמי חווייתי מואץ (AEDP). באמצעות הפניית הקשב לממדים חווייתיים והעצמה שלהם המטפל מבקש לקדם שינויים ביחסי ההתקשרות המוקדמים שלו.

יתכן שבאופן דומה גם כתיבה מאפשרת לנוכחותם של הקוראים-העדים להשפיע על מהלך חייו של המחבר. פרופ' עמיה ליבליך קוראת ברומן האוטוביוגרפי של הסופר הנורבגי קארל אובה קנאוסגארד.
התערבות אחרת בין טיפול ומציאות נוצרת כאשר מטפלים מלווים את המטופלים שלהם בהליכים חוקיים או משמעתיים. רבקה רייכר-עתיר בוחנת מה מוביל מטפלים לזנוח את השיח הטיפולי לטובת שיח משפטי או אתי.

לבסוף, קרוב לאלף א-נשי טיפול חתמו השבוע על הודעת תמיכה בנפגעות בעקבות החשדות בדבר מקרי ניצול קשים של מטופלות על-ידי פסיכולוג שהיה אמון על הטיפול בהן.

"ביער אמיתי אין סיכוי שהייתה רוקדת מעצמה. לבדה שם, בלי מצלמות ומאפרים ובמאי, הייתה עומדת רפה מול עץ אחד, עוקבת אחרי שיירת נמלים, מפקירה את הסלסלה למאכל נמלים גדולות יותר. הסיפור מכריע אותה. היא נופלת. כשהזאב יגיע היא תהיה קלושה כל כך שלא תראה מה טבעו, רק תחוש רווחה על שבדידותה הופרה לרגע".

(רחל פרץ, מתוך: "כיפה אדומה, רק תני לו אויב")

עולמו שברי עלים וזכרון קדום

עד כמה אנו מצליחים להיכנס לנעליו של האחר שבחדר, לחוות את העולם מנקודת מבטו? להבין אותו לרגע מבפנים, נטולי שיפוטיות או פרשנות?

עד כמה אנו מבינים, למשל, מה עובר על מבוגרים צעירים שמתקשים לצאת לחיים עצמאיים? רותי בריקמן, אורית מריץ, יונת ענבר ואהוד רביב מנסים ללמוד את עולמם ולהציע מתוך כך התערבות מתאימה עבור המבוגר-הילד והוריו.

מהם התנאים הנדרשים כדי שנהיה מסוגלים ליצור מרחב שבו ניתן להבין כך את האחר? נורית ארנון-שרון נפרדת מהשירות הפסיכולוגי הציבורי, ומעלה חששות בנוגע ליכולת לגעת נפש בנפש בעידן של תפוקות ורווח כלכלי.

ועוד על הנעשה ב"חדר", החדר כמרחב נפשי של קשר, על דברים שאסור שיתרחשו בחדר או מחוצה לו. שורה של עדויות נמסרו למערכת "עובדה" ממטופלות, המתארות דפוס כמעט זהה של ניצול בידי פרופ' חנוך ירושלמי. פרופ' ירושלמי כתב בלוג באתר בשם 'בין מטפל ומטופל', קריאת התגובות בבלוג מעוררת מחשבה והרבה מאוד שאלות.

וְאִם הָיִיתִי כְּמוֹ הָעֵץ הַהוּא
שֶׁשָּׁרָשָׁיו כְּבָר שָׁכְחוּ אֶת צַמַּרְתּוֹ
וַעֲנָפָיו מִסְתַּתְּרִים
וְעוֹלָמוֹ שִׁבְרֵי עָלִים וְזִכָּרוֹן קָדוּם
שֶׁל רְטִיבוּת רְגָבִים, שֶׁל זֶרַע,
אוּלַי גַּם שֶׁל יָדִי שֶׁטָּמְנָה אוֹתוֹ שָׁם
בְּבִטָּחוֹן שֶׁשּׁוּב לֹא שָׁב אֶל מַעֲשַׂי
גַּם לֹא בַּפְּעֻלָּה הַקְּטַנָּה
שֶׁל פְּקִיחַת הָעֵינַיִם בַּבֹּקֶר
אוֹ בְּמַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה.

(״בבוקר״, אלמוג בהר)

מישהו אחר מזמר מגרונך

יש רגעים שבהם אנו זרים לעצמנו. אנחנו לא מזהים את הבחירה שעשינו, את המילים שיוצאות מגרוננו, את הרגשות שפעלו עלינו. הפסיכותרפיה מבקשת לחקור את הרגעים האלו במטרה להבין מהם האזורים הנפשיים שלא התמזגו ונטמעו בזהותנו. בשירה של ענת פש היא מתארת את מאמציה להתחבר לחלקים מנוכרים ומודחקים שבה.

היסוד המנוכר, אולי אפילו המאיים, שנמצא בתוך חדרי נפשנו, הומשג על ידי פרויד כ"אלביתי". בסדרת מאמרים חדשה, יואב יגאל עוסק במושג האלביתי ובגלגולים שעבר לאורך השנים. החלק הראשון בוחן את מאמרו של פרויד בנושא.

לעתים החברה מזמנת התייחסות שדוחקת אותנו אל זהויות שזרות לנו. פרופ' עמיה ליבליך מתארת מתוך ניסיונה כיצד המוסדיות הרפואית עלולה לבלוע את זהותו האישית של החולה.

לסיום, ראתה אור ומוגשת לעיון חופשי מהדורה שנייה של אסופת המאמרים "קווי מתאר לטיפול פסיכולוגי בהפרעות אישיות" מאת גיורא זקין, אילן דיאמנט, אמירה ישראלי, הגרה פלדמן ואשכול רפאלי. מהדורה זו כוללת גם סקירה רחבה של שיטת טיפול "ממוקדת סכמה".

"ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך".
(יונה וולך, "בעיות זהות")

אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך

בדרך שעשתה הפסיכולוגיה מראשיתה הוזנחו תפיסות ותיקות ואומצו תחתיהן חדשות, שיטות הטיפול עברו שינויים נרחבים ובהתאם שונו גם תהליכי ההכשרה. המסע מעורר לא מעט דיונים ורגשות, שעוצמתם אינה פוחתת עם השנים. האם ניתן, גם בתוך החיפוש אחר הדרכים הנכונות, להתבונן מדי פעם בעושר שהפסיכולוגיה רכשה במסעה?

אחד הדיונים המרכזיים סביב עתידם של המקצועות הטיפוליים נוגע לתהליכי ההכשרה המתאימים והנדרשים. ד"ר רוני אלפנדרי מרחיב על המצב הנוכחי של העיסוק בפסיכותרפיה בישראל ומציע מודל יישומי להסדרת הההכשרה.

היבט מעניין נוסף מתייחס לשאלת סיום הטיפול והתזמון המתאים עבורו. השינויים התיאורטיים שחלו בשדה המקצועי השפיעו לא מעט על האופן שבו נתפס ומעובד סיום הטיפול. שרון חביב פלגי מציעה נקודת מבט התייחסותית לסוגיות של פרידה וסיום הטיפול.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

(מתוך: ״איתקה״, מאת קונסטנדינוס קוואפיס)

אינו מִבֵּין דבר

האיזון בין הצורך בהשתייכות לשמירה על נפרדות ואותנטיות מסמנת את הכאב הכרוך בבדידות הבסיסית של קיומנו. הבדידות משמרת בנו ממד של זרות, שדרכו העצמי נחווה כמנוכר לאחר ולעולם. מה מאפשרת הזרות הזו? ומה קורה כאשר הניכור משתלט על החוויה כולה?

ספרו החדש של רוני אלפנדרי נוגע בהזדמנויות הטמונות בזרות כשהוא עוסק בקשר בין גלות והתגלות. גם רועי סמנה מסמן את יתרונותיה של הזרות במפגש הטיפולי, ומזהיר מפני הפיתוי להיות "מומחים"שמאבדים את היכולת לפגוש את האדם המסוים שמולם.

מנגד, ניצה ירום מצביעה על ההיבטים הקשים של חוויית הזרות בהקשרים מיניים, המהווים דווקא הזדמנות לאינטימיות. ד"ר אליסיה גרינבנק מתארת את האתגרים שעומדים בפני מורים המבקשים לעודד שילוב של תלמיד ליקוי למידה בכיתתם. סיון פלג מהרהרת בסופיות האדם, ובמעגלי ההשתייכות והזהות המאבדים מכוחם וממשמעותם לאורו של הסוף.

לסיום, בהרחבה למעגל החברתי-מדיני, שמואל ברנשטיין מציג את הדינמיקה שבה הגיבור הנערץ תופס מרחק רב מדי מההמון, מה שגורם בסופו של דבר לכך שהוא יחווה כזר, ויופנו כלפיו קנאה וזעם.

"הוא בוהה בעץ, במים,
אינו מִבֵּין דבר. הולך
לשוק להתחכך בבני אדם.
אינו חש בכלום. שב
לביתו הנזירי, הסגוף.
האישה, הילדים, זרים לו."

(מתוך: "הפילוסוף", שלמה לאופר)

החוק הראשון של השירה

המרחב האמנותי הוא מרחב משחקי שבו ניתן להשתעשע עם חומרי הנפש – לעצב או לפרק, למתוח לקצה ואז לערבב, להחליט מה נותר בחוץ ומה בפנים. כמה חירות יש במרחב הזה? עד כמה הוא כפוף לחוקים פנימיים או חיצוניים? ומה מתרחש במפגש בינו ובין האחר המתבונן?

שאלות אלו העסיקו רבים מהכותבים שלנו בשבוע שחלף. לכבוד יום פטירתה של לאה גולדברג, עליזה רז-מלצר מציעה קריאה חדשה וחתרנית באחד משיריה ושואלת: האמנם את תלכי בשדה? פרופ' עמיה ליבליך צוללת אל עולמה של משוררת אחרת ומתארת שורה של הדהודים בין עולמות פנימיים בעקבות הקריאה בביוגרפיה החדשה של דליה רביקוביץ'.

רות נצר מתמקדת במדיום הקולנועי וכותבת על חוויית הצפייה בסרט הסטופ-מושן "אנומליסה" שעוסק ביכולת ליצור קשר מתוך עצמי כוזב ומנוכר. גם ארנון רולניק עסק השבוע ביצירת קשר, אך בחן אתחשיבותו של הקשר מזווית ביולוגית.

פלג דור-חיים מציג מרחב אחר שיכול להפיק תועלת מחשיבה משחקית, וכותב על מקומה של התבוננות רעננה ואקטיבית בתהליך החניכה וההדרכה של פסיכולוגיים חינוכיים. מרחב נוסף שבו מתקיימים זה לצד זה משחק וחוקים טמון במקבץ המאמרים העוסקים בממשק פסיכותרפיה ויהדותבעריכת שניאור הופמן (באנגלית).

הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים
אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה
שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.
הַאֻמְנָם?
בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי
רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן
שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא
שֶׁאֵין חֻקִּים.
(רוני סומק, "מכתב ללאה גולדברג")