חשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול

חשיפה עצמית של המטפל/ת בפסיכותרפיה / רוני פרישוף 

לפני ש״נצלול״ לנושא של חשיפה עצמית של המטפל בטיפול, כדאי לקבל קצת רקע במבוא לגישה ההתייחסותית כאן.

חלק ראשון: מבוא תיאורטי לחשיפה עצמית של המטפל/ת

מורשתו של פרויד הנהיגה פסיכולוגיית מעמקים, ועיצבה נוכחות טיפולית של ״לוח חלק״, חסר תכונות משל עצמו, ומזמין השלכות. מטרת האנליזה היתה חקר אינטראפסיכי של המטופל, כאשר המטפל לא אמור לזהם, להשפיע או להטות בענייניו שלו, אלא רק לשקף ולפרש את המושלך עליו. נהפוך הוא, עליו לדאוג לנקיון הקאונטר-טרנספרנס ולהימנע מחשיפה עצמית (הוא אף יושב מאחורי המטופל לצורך כך). פרויד טען שהתכווננות זו דורשת הרבה בגרות, כוחות ואיפוק מצד המטפל, הנדרש לרסן את צרכיו האישיים בתפיסת מקום, ביטוי עצמי, הכרה, צרכים נרקיסיסטיים ועוד. כוונתו כמובן נבעה ממקצועיות ומיושרה, כפי שתפס אותן, כמו מנתח שמחטא ידיו על מנת שלא לזהם את גוף המנותח. הצעתו היתה לנקות את ״רעש״ הסובייקטיביות של המטפל בעזרת אנליזה אישית, ולהגיע לטכניקה עילאית, לפיה כל מטפל היה נותן למטופל ברגע נתון את אותו פירוש (ממש כשם שהיינו מצפים שמנתח לא יושפע מסגנונו האישי או מצב רוחו בקביעת אבחנה ובמהלך ניתוח). תפיסת הלוח החלק, או במילים אחרות "פסיכולוגיה של אדם אחד", הביאה לעיצובם של עקרונות טכניים למטפל: אנונימיות, נייטרליות, אובייקטיביות והתנזרות.

תפיסת המטפל כבלתי מעורב ובלתי משפיע על הדינמיקה התוך-נפשית של המטופל חלחלה באופנים שונים גם לזרמים שהתפתחו מהאנליזה הקלאסית. למשל, קליין ופסיכולוגית האגו, כל אחת מכיוון מאד שונה, מציעות למטופל הבנה של התנהלות נפשו אל מול ייצריו, חרדותיו, דפוסיו ושחזוריו, כל זאת ללא בחינת מעורבותו של המטפל בהיווצרותם, וללא בחינת חלקו בבחירת פירוש כזה או אחר שלהם. ובואריאציה אחרת, גם פסיכולוגית העצמי, דרשה השעית העצמי של המטפל בשרות הפיכתו לאקסטנציה של העצמי של המטופל. הקאונטר-טרנספרנס ע"י תאוריות אלו נתפס כרעש שיש להסירו באמצעות טיפול למטפל, או בשלב מתקדם יותר של התפתחות הפסיכואנליזה, כחוויה אינדיקטיבית לגבי מצב המטופל שאפשר ללמוד ממנה אך לא לחשוף אותה.. (היימן, ראקר).

שינוי בשדה של פסיכולוגיה של אדם אחד החלו להכניס ביון וויניקוט. הם שניהם למעשה אחראים למהפכה מטיפול המבוסס על אנליזה ופירוש במודל כירורגי לטיפול המבוסס על קשר רגשי במודל של יחסי הורה ילד. מעבר זה, פתח אפשרויות חדשות לטפל במצבים פרה אדיפליים טרום מילוליים וטראומות מוקדמות. הם גם אחראים למעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד לשניים, מפסיכולוגיית דחף לפסיכולוגיית קשר.

ביון עם יחסי ״מיכל מוכל", עסק בקשר משמעותי, ודיאדי בהגדרתו, של שניים, המשפיעים מהותית זה על זה, ומתקשרים זה עם זה ברמה תת-מילולית. האחד מחדיר היבטים בלתי נסבלים של עצמו אל תוך השני באמצעות הזדהות השלכתית ואילו השני (המיכל) קולט מעכל, מהרהר, חולם, ומשיב בעדינות ובמינונים מתאימים. תהליך ההשבה, כפי שפיתח את הרעיון אוגדן, כולל פיסות של פונקציית העיכול הייחודית למטפל, כמו דימוי, הגיג, הומור, מחשבה, ושיתוף בתחושות המטפל שמהדהדות את מה שהופקד אצלו (כאב, כעס, זיכרון ואף דמע. ״תודה שבכית את הדמעות שלי היום, את הדמעות שלא יכולתי לבכות על מותו של אבי שכל כך התעלל בי״). המטופל מרוויח, ומפנים חזרה, הן את חלקי עצמו המעוכלים והן את פונקציות ההכלה של המטפל אליהן התוודע באמצעות חשיפה עצמית מלאת רגישות ומהדהדת. פונקציית האלפא, אם כן, מושתתת על מאפיינים סובייקטיבים ונחשפים של המטפל, ואף ניתנים למטופל בתקווה שיפנימם.

ויניקוט היה מהפכן במחשבה למה המטופל זקוק. לדבריו, אין תינוק ללא אם ובעצם יחס הסביבה הוא קריטי להתפתחות הנפש אף יותר מהיבטים תוך אישיים מולדים. ויניקוט יצר תפיסה של הטיפול כמרחב ביניים לא רק בין פנים לחוץ אלא בין שני ״עצמיים״, עצמיים ״אמיתיים״, המשחקים יחד בהדדיות, וכל אחד תורם את חלקו ביצירת החוויה והבניית המשמעות.

ה״עצמי האמיתי״ של המטופלת, על מנת להגיח באופן אותנטי וחי, זקוק לפגוש ״עצמי אמיתי״ של המטפלת, שיש בו חמלה חוכמה בגרות ונדיבות, אך גם הרבה פנים אנושיים נוספים. גישת ה״לוח החלק״, ואיפוק מתמשך של אזורי נפש שלא נחווים כמתאימים לתפקיד, עלולים להחוות בסופו של דבר כ״פאלס״, ולא לייצר את הסביבה המאפשרת האותנטית שהמטופלת זקוקה לה (וגם ליצור שחיקה נוראה אצל המטפלת, לדעתי).

את הפירוש ויניקוט תפס לא כפיסת ״אמת״ אובייקטיבית, אלא כפיסה מן הסובייקט של המטפל, הנמסר כ״אובייקט מעברי״, שהמטופל מוזמן לשחק איתו, לשנות אותו ואף להרוס אותו בחדווה או כעס.

במאמרים כמו ״שנאה בהעברה הנגדית״ הוא מדגיש את חשיבותם הטיפולית של רגשות ההורה והמטפל, גם הרגשות הקשים, ואת חשיבות חשיפתם בפני הילד/מטופל במינונים ועיתויים מדויקים. לשיא תפיסה זו הגיע ב״שימוש באובייקט״, שבו הוא הציע לראשונה בתולדות הפסיכואנליזה שהמטופל מעוניין להכיר את מטפלו כסובייקט, וכבעל "עצמי אמיתי" חי ויצירתי, ולהשתמש בו ככזה. סובייקט במובן של אדם מלא, שונה נפרד, שיכול להעשיר את העצמי בחומרים חדשים, שאינם רק מיחזור מיטיב של אלו שלו עצמו. זה מתאפשר כמובן בפאזה מאוחרת יחסית בטיפול, לאחר שכוננה ניפרדות בזכות שרידת האובייקט בהרבה התקפות.

לצד תרומתם של ביון וויניקוט, נזכיר גם את סבא פרנצי מתקופת פרויד, שיוזמתו לייסוד אנאליזה הדדית לא צלחה בזמנו וכיום זוכה לעדנה בזרמים ההתייחסותיים, וכן את פועלו של סאליבן, שייסד בארה״ב את זרם הפסיכואנליזה הבינאישית, ומיקם את הדגש של הלא מודע הפסיכודינמי ביחסים אמיתיים בין אנשים, להבדיל ממיקומו בקונפליקט, דחף או יחסי אובייקט פנימיים. שילוב כול אלה הוליד את הזרמים ההתייחסותיים בהם אנו עוסקים כיום. מיטשל הגדיר מחדש מה המטופל צריך, במונחים של קשר אינטימי אותנטי והדדי, גם אם לא סימטרי (מבחינת סמכות, אחריות ומיקוד), עם זולת משמעותי המנכיח סובייקטיביות בת קיימא, ורבת גוונים ממש כמו זו של המטופל.

זו גישה המבוססת על מחקרים התפתחותיים בתינוקות וילדים (כמו אלו של דניאל סטרן), המצביעים על הצורך של פעוטות לא רק לקבל, כלומר להיות מוזנים מוכלים, מתוקפים ולקבל הד מדוייק לרגשותיהם וחוויותיהם, אלא הם זקוקים גם ליחסי גומלין הדדיים ומעגליים. הם זקוקים גם להכיר את הזולת המשמעותי ולחקור את עולמו, להשביע סקרנות לגביו, לפגוש רגש אותנטי של הזולת ולהיות במגע עם העצמי האמיתי שלו, להשפיע עליו, להעניק לו, ןלחוות אינטראקציה שיש בה ויסות הדדי, נתינה וריפוי הדדי, צמיחה וגדילה משותפת, ובהמשך לפרש אותו ובכך לפתח תיאוריות של ״מיינד״ הזולת שאינן מבוססות על השלכה.

לא היתה לילד כל אפשרות לצמיחה נפשית, הכרתית, מחשבתית וחברתית ללא חשיפה בלתי פוסקת לסובייקטיביות של ההורה, המוגשת לו באופן מווסת ומותאם להתפתחותו.

למשל: אינסטינקטים ראשוניים מתפתחים לכדי עולם רגשי מגוון ובשל באמצעות הדהוד וויסות רגשי ממגוון של דמויות משמעותיות. יכולות אמפתיה מתפתחות דרך הבעת חום ואמפתיה של ההורה ונכונות ההורה לשחק ולהיענות למחוות הילד (למשל משחקי רופא-חולה, אמא-תינוק, בהיפוך תפקידים). דחפים  מרוסנים באמצעות קבלת גבולות שניתנו מאובייקט המביע שילוב פורה של כעס ואהבה. המציאות מתווכת באמצעות מסרים, דימויים ומחשבות של הסובייקט הבוגר של ההורה וכך הלאה.

הבנות אלו זו הניעו את המטפל מהתמקמותו בתור "לוח חלק" מאופק ונייטרלי הקלאסי אל נוכחות שיש בה אותנטיות, תגובתיות רגשית, חשיפת תהליכי חשיבה, רגשות ודעות, נכונות להדדיות וקבלה (של פירושים, מחוות, השפעה), וכן תהליך של צמיחה משותפת והכרה דו-צדדית.

על קצה המזלג, תמצית רעיונות נוספים של תיאורטיקנים שונים לגבי חשיפה עצמית:

ברומברג מאפיין את הנפש האנושית כמורכבת מ״מצבי עצמי״ שונים, המתגלים בכל פעם בהיקשר בינאישי, אל מול ״מצבי עצמי״ שונים של הזולת. ככל שהמטפלת תהיה יותר מגוונת וחשופה במופעי העצמי שלה, כך יתאפשר למטופלת מגע והופעה של מצבי עצמי שונים שלה. למשל באנליזה בת ארבע פעמים בשבוע שעברתי, פגשתי את המטפל במגוון שעות ביום, שבאופן טבעי הפעילו וחשפו אצלו ״מצבי עצמי״ שונים: בבוקר חד וערני, בצהריים מנומנם, אחה״צ נינוח, ובפגישה הלילית מהורהר ומשוחרר. כל מצב עצמי שלו הפעיל אצלי מצב עצמי אחר: וכחני, ילדי, משחקי, פתייני, ינקותי.. לפעמים כשמטופלים מבקשים שינוי השעה, דומה כי הלא מודע שלהם מבקש לפגוש מצב עצמי אחר שלנו, בכדי להעיר מצבי עצמי רדומים בתוכם.

מרודה ודייויס עודדו חשיפה עצמית (מווסתת כמובן) של רגשות, החל מרגשות עדינים וכלה ברגשות עוצמתיים ומורכבים כמו כעס ותשוקה. לדוגמא, פעם מטופל התבטא מאד בעוינות ובבוטות כלפיי. בדרך כלל, הייתי משתדלת ״לנשום אל תוך העלבון״, מכילה אותו, וכנראה משיבה לו בעדינות שיקוף אמפתי למקומות הכועסים, הפגועים, המבויישים והמגונים שבתוך נפשו, כמעין עיבוד של הזדהות השלכתית שנתן לי לחוות על בשרי ממש. אך המכה הפעם היתה כה חזקה, שלא הספקתי לחשוב. עיניי הזילו מעצמן דמעות של עלבון. למול עיניו המתרחבות הודתי, שנפגעתי מדבריו. דוקא נוסח זה, הכואב והישיר, העיר אותו ממצב דיסוציאטיבי ותגובתו הראשונה היתה ״לא ידעתי שבכלל אכפת לך ממני, ושמשהו בי יכול לגעת בך. סליחה״. מכאן הקשר הטיפולי התחמם, ובהמשך הוא יכול היה לראות כמה הוא ״צולב״ באנשים כדי לקבל מראה מהירה לכך שהוא קיים, נוגע ובעל ערך, לצד התעוררות רגשי האשמה ורצון לתקן שעולים מכך.

לפי תיאורטיקניות אלה, אם כן, הבעה של רגשות כנים של המטפלת (במינון ותזמון מתאימים) משרתת מטרות רבות: העצמת חוויית הקשר האנושי בין שני סובייקטים, סיפוק צורך ראשוני למענה, הדהוד ותגובתיות רגשית אל מול אובייקטים מופנמים קפואים, מתן מראה רגשית מדוייקת אשר הכרחית לצמיחה רגשית והבחנה בין רגשות, מניעת אידאליזציות מופרזות ושגויות של המטפל כאדם שחף מרגשות שליליים, עוצמתיים או פגיעות, וכן לאפשר חלוקה "הוגנת יותר" של רגשות ואובייקטים שליליים, כדי שהמטופל לא יחוש לבד עם כל אלו, וידע שמגוון רגשי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית וממפגש בינאישי. חשיפה של רגשות שליליים אמנם קשה וצריכה להעשות ברגישות, אך היא תורמת מאד לחוויית האותנטיות והאמון, מזינה את המטופלת בחומר משמעותי על השפעתה על האחר, או על הפקדותיה בתוכו, וכן מונעת ״אקטינג אאוט״ של המטפל (כמו פירושים סדיסטיים).

סימינגטון הציע, שביטוי החווייה הסובייקטיבית של המטפל יכולה להיות חלק מ״אקט החופש״ של האנליטיקאי, בעזרתו הוא משתחרר מלפיתת יחסי האובייקט של המטופל (דוגמא כאן)

בולאס דיבר על חשיפה יצירתית של הקאונטר טרנספרנס כ״דרישת שלום״ למטופל מחלקים של עצמו שהופקדו אצל המטפל. הק״ט אינו מוצג כפירוש סדור או כמקור של ידע, אלא באופן מהורהר, חמקמק, חולמני, אפילו מתבלבל וחולק על עצמו, ומזמין את המטופל להגיב, לתקן ולהוסיף משלו. לדעת בולאס, שימושים יצירתיים בק״ט הם מודל למנטליזציה ולתהליכי עיבוד רגשי-מחשבתי, וכן כדרך לאיפשור מגע עם חלקים בלתי נסבלים של המטופל, דרך השותפות הרגשית. באמצעות גילוי עצמי, המטפל בעצם מספר למטופל משהו עליו עצמו, ונותן דוגמא איך לטפל בו בעדינות..

למשל: מטופל מאד סגור שננטש בילדותו לא מגיב כלל ליציאתי לחופשה. הזמנותיי לבטא כאב, נטישה או כעס על עזיבתי נחוות כנראה כפגיעה נרקיסיסטית, כי הוא מבטל אותן בבוז קל. אני בוחרת לשתף אותו שאולי אני מזמינה לדבר על נטישה כי בעצם משהו בי חושש שלא נשוב להיפגש בשובי, שהוא יחתוך את הטיפול כמו שיודע לחתוך כל קשר שמאכזב אותו. כעת הוא נמלא עניין וחמלה והתעניין בחרדת הנטישה הזו שלי, ״ואיך את מטפלת בה?״, שאל בסקרנות. השבתי שאני קודם כל מכירה בקיומה ונותנת לה מקום בתוכי, זה כבר קצת עוזר. אחכ אני מתחברת לתקווה ולאמונה שנחדש את הקשר, וגם מאמינה שבכל מקרה, הקשר שלנו יקר וחי בתוכי ואני מאמינה שגם בתוכו, וכך הוא ימשיך להתקיים מה שלא יהיה. דרך החשיפה העצמית המפורטת שלי, "by proxy" המטופל יכל להתוודע לקיומן של חרדות נטישה, ולאפשרות לקבל אותן בתוך הנפש, וכן לאפשרות שקשר הוא הדדי ויכול להיות מופנם גם כשהאובייקט אינו נוכח. בהמשך הטיפול, הוא נפתח יותר להיות במגע ולשוחח על איזורים אלו בנפשו, ובכל פעם שרצה לגעת ברגש קשה או מבייש מכדי להיפתח לגביו ישירות, ביקש ממני ברמיזה לספר לו קצת איך זה אצלי.

ארון ממליץ על חשיפת תהליכי החשיבה, הלבטים והשיקולים העומדים מאחורי הבניית פרשנות, וגם הזמין את המטופל לפרש אותו, כדרך לקידום “תיאוריית מיינד” (הבנה של תהליכים הכרתיים של העצמי והאחר), סקרנות פסיכולוגית והכרה הדדית. חשיפה עצמית רצויה כל עוד היא לא סותמת, אלא מעוררת המשך סקרנות, מגע עם עולם הפנטזיה ואקספלורציה. לדעת ארון, כל פירוש, אפילו הקלאסי ביותר, חושף משהו מן הסובייקטיביות של המפרש. לא רק שלא ניתן להסתיר את הסובייקטיביות, גם לא רצוי. ההיבט האישי, המעורב רגשית, המעניק פירוש מתוך העולם הפנימי, הוא מה שהופך את הפירוש לחי ויעיל ומאפשר את ההפנמה שלו ואת השפעתו המרפאת.

למשל, אני מנסחת פירוש מאד ארוך ומתוחכם, שכולל תובנה שלי על הכאב של המטופל, על המתרחש בהעברה ועל הקשר של כל זה ליחסיו עם הוריו בילדותו. המטופל מאזין ברוב קשב, ובסיום דבריי אומר ״נראה לי, שזה שלך..״. במקום לפרש את דבריו כהתנגדות (עפ״י עמדה קלאסית) אני צוחקת ומזמינה אותו להסביר למה הוא מתכוון. הוא מחזיר לי פירוש על מדוע אמרתי פירוש זה על רקע היכרותו איתי. צחקתי שוב בהתפעלות, והגבתי ״אתה תמיד מתלונן שאני לא מספרת על עצמי ואתה לא מכיר אותי בכלל, ותראה כמה אתה מכיר אותי בזכות רגישותך והבנתך העמוקה״.

גיל הציע לכלול התערבויות אישיות מעולמו של המטפל כחלק מכינון ״יחסים אמיתיים״, שיש בהם חידוש ורעננות, להבדיל מיחסים שחזוריים והעברתיים. גם אוגדן האמין שהמפגש בין שני סובייקטים, והמהילה של שני עולמות פנימיים, יוצרים מיכל משותף, ״שלישי אנליטי״, שהוא לעולם יותר משחזורי עבר והעברות מן העבר.

בנג׳מין דיברה על הצורך החשוב של הילד בהכרת האחר ״recognition" כדרך להכרה עצמית ולכינון יחסי גומלין פוריים עם הזר והאחר. גילוי עצמי של המטפל מזין את תהליך ההכרה, כל עוד כמובן הוא מוגש בשלב ההתפתחותי המתאים למטופל ובעקבות צורך התפתחותי המובע ממנו. גילוי עצמי לגבי מה קיבלנו מן המטופל, וכיצד צמחנו בד בבד איתו, מעצים את טבעו של הקשר כנתינה הדדית וכמסע משותף, ומחזק את השפע הקיים במטופל, לצד היבטים של נזקקות ורצון לקבלה.

נוקס והיל הציעו כי חשיפה עצמית יכולה להעניק נירמול ולגיטימציה לקשיי המטופל וסבלו, ולאזן את הירארכיות הכוח המופנמות בתוכו. לדוגמא, מטופלת משוכנעת שהיא אמא ״מקולקלת״ לעומת כל שאר האימהות שהן מושלמות בעיניה. נסיוני להיות מטפלת מיטיבה עבורה צבע גם אותי בהאדרה וגרם לה לרגשי נחיתות וקינאה. כאשר בחרתי לשתף אותה בהזדהות שלי עם קשייה ומכאוביה כאמא, ואף נתתי דוגמא קונקרטית לקושי שלי באימהות, משהו בפיצולים נרגע, אור מיטיב של מציאות אנושית נכנס לחדר, וציר האידאליזציה-דוולואציה התרחב לתפיסות מורכבות וחומלות יותר שלה ושל אחרים.

כל הכותבים הללו למעשה מביעים קול, כי החלקים הסובייקטיביים של המטפל, אותם בעבר היה נהוג להצניע ולסלק פן יזהמו ויחבלו בטיפול, דוקא הם, לא רק שלא ניתן להסתירם, לא רצוי להסתירם, ולעיתים אף רצוי לחשוף אותם בצורה מושכלת, מבוקרת ומווסתת (כמידת האפשר). זאת כי הם נשאי הקשר האותנטי והשינוי הטיפולי, ונוכחותם מעשירה, מפרה ומקרבת. עדיין קיימת אמנם "פוביה" חזקה (בלשונו של בולאס) לסטות מהתורה הטכנית של פרויד, האב המייסד שאישיותו הכריזמטית טבועה בנו עד היום, אך לנוכח השינוי בתפיסת מהות תהליך הריפוי והגורמים המרפאים, הגיע הזמן לשינוי הנוכחות והטכניקה הטיפולית, והגדלת החופש בהבעה בינאישית.

כל הכותבים ההתייחסותיים חוזרים ומדגישים שכלל היסוד בחשיפה עצמית הוא לדאוג שזו תינתן בצורה מותאמת ככל האפשר, בתוכן, בעיתוי, במינון, בסגנון ובעוצמה, לצרכי המטופל ולשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא.

למשל, כשהמטופלת זקוקה ל”אם סביבתית” ל"pmp" או "זולתעצמי" אין מקום לחשיפה עצמית, וכשתביעתה לחשיפה עצמית נחווית כ״משאלת איד״ (בשפתו של מיטשל) חודרנית, תוקפנית, רגרסיבית, גם במקרה זה פחות מתאימה חשיפה עצמית.

מנגד, כאשר היא מצויה בשלב של "שימוש באובייקט” ויכולה להנות מהסובייקטיביות של המטפל, או זקוקה לחשיפה כ”מודלינג” לתהליכי הכרה ולוויסות רגשי, או לחשיפה כדי ליצור התקשרות בטוחה, אמון וקירבה, או כאשר היא זקוקה לדעת משהו על ההשפעה שלה בתוך קשר, הנתינה שלה, המשמעות שלה בעיני האחר, ההפקדות שלה בתוכו, או אף על היכולת שלה לפגוע ולהכאיב, יש לחשיפה עצמית של המטפל מקום חשוב. 

חשוב לא פחות לוודא שהצורך בחשיפה הוא (בעיקר) של המטופל ובעבורו, כדי למנוע ניצול והצפה שלו ע”י צרכי המטפל.

לקראת סיום ברצוני להאיר היבט נוסף מיוחד של חשיפה עצמית:

עפ״י הגישה ההתייחסותית, הדיאדה הטיפולית נקלעת ללא הרף לשחזורים של יחסי אובייקט ודרמות מרכזיות מחיי המטופל: הלוא הן ה״אנאקטמנטס״. השניים שוהים חווייתית בהתרחשות ונחלצים ממנה יחדיו לכיוון פתרונות חדשים וגמישים יותר ולחוויה חדשה ומיטיבה.

לדעתי, האנאקטמנט מתרחש לא פעם, כאשר המטפלת, מתוך עולמה הסובייקטיבי ולא באופן מודע, מביאה אל מרחב הקשר דבר מה מאד פרטי משל עצמה. מהזוית של המטופל הדבר עלול להחוות כ״כשל אמפתי״ או כפירוש לא מדוייק. גם המטפלת עלולה להתערער ולחוש שמעדה. לדעתי, הזדהות-יתר עם תפיסת המתרחש כמישגה עלולה להחמיץ את ההזדמנות המרהיבה שיש ברגעים אלו. דוקא מה שאולי נחווה ע״י שני הצדדים כטעות, כשלון, פספוס או פשלה, יכול לעורר לחיים רגשות, זכרונות, תגובות וצרכים שההשתהות איתם היא יקרה מפז. מטפל ש״משעה את העצמיות שלו״ אולי טועה פחות, אך גם מייצר פחות הזדמנויות לאנאקטמנטס מרתקים. בתוך דינמיקה זו, שנולדת מחשיפה עצמית לא מכוונת של המטפלת, יש מקום לחשיפות עצמיות מבוקרות יותר כחלק מההתבוננות על מה שקורה, לקיחת אחריות של האובייקט בחלקו במצב שנוצר (״כשאתה חווה את השיפוטיות שלי אתה קופא ונסגר״, ״כשאני מדי מתלהבת את נבהלת ונסוגה״) וכדי להבחין בין השיחזור הפתולוגי לבין החדש והבריא. (דוגמא מורחבת לאנאקטמנט כאן)

במילים אחרות, דוקא החשיפות העצמיות הפחות מתוכננות והפחות מוצלחות, כאלו שאנחנו הכי חוששים ומסתייגים מהן ומקווים להימנע מהן, מהוות מצע לעבודה משמעותית. (בהנחה כמובן, שאנו שומרים על עמדה אתית ומקצועית שעושה את המירב לעשות טוב).

וכמו שסבתא שלי היתה אומרת: ״הנבון יודע לצאת מצרות שהחכם לא היה נכנס אליהן״. הגישות הקלאסיות הן גישות חכמות, ואילו הגישה ההתייחסותית היא גישה נבונה (:

לסיכום, השינויים שחלו בפסיכואנליזה: החל מביון עבור דרך ויניקוט וכלה בהתייחסותיים, הזמינו שינויים בטכניקה הטיפולית לכיוון של מעורבות רגשית, אישית, גבוהה יותר, ומן הסתם גם חשיפה עצמית רבה ומגוונת יותר.

נחזור ונדגיש, כי בעידן הפוסטמודרני, ממש כמו האמנות הפוסטמודרנית (אמנות פלסטית, מחול, מוזיקה, ספרות), המצדדת ביותר דרגות חופש והפשטה והתרחקות מכללים נוקשים, הטכניקה חייבת לכלול הרבה מודעות עצמית, בקרה ושליטה, ומשתדלת להיזהר מאימפולסיביות. עידוד ליותר ביטוי רגשי וחשיפה עצמית של המטפל/ת אינו חלילה עידוד לטכניקה פראית, השתלטות על המרחב הטיפולי ואיבוד שליטה, אלא להפך, מתחיבת מודעות עצמית גבוהה ביותר ונתינה עצמית מתוך שליטה ובחירה, לטובת המטופל/ת.

עם זאת, גם כאשר נעשה מאמץ לדייק את התערבויותינו בהתאם לצרכי המטופל והשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, סביר להניח שמדי פעם נטעה. טעויות אלו מזמינות ״אנאקטמנט״, שאת פניו נקבל  בברכה, כי זו הזדמנות הפז לגעת בחומרי נפש כואבים.

אסיים, כי גם בעבורנו המטפלים, הזכות המקצועית המנומקת לביטוי רגשי ומחשבתי אותנטי ולביטוי של מגוון מצבי עצמי, מוסיפה הנאה ומשחקיות לעבודה המקצועית, ומונעת שחיקה ותחושות התחזות ואשמה.

הטבלא שלפניכם מרכזת סוגים רבים של חשיפות עצמיות ודוגמאות להם. אתם מוזמנים להשתמש בטבלא זו על מנת להתנסות ולרכז את רשמיכם מהתנסויות בחשיפה עצמית בטיפול. יש מקום להוסיף סוגים ודוגמאות משלכם:

חשיפה עצמית של המטפל/ת בפגישה טיפולית - טבלת ניטור

ביבליוגרפיה לחשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול:

ארון, ל. (2013), המפגש: הדדיות ואינטר-סובייקטיביות בפסיכואנליזה. עורך: עמנואל ברמן, תרגום מאנגלית: יפעת איתן-פרסיקו, הוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה

טריאסט ,י. (2000) .היואיל העצמי האמיתי לקום בבקשה -דיון בסוגיית ”גילוי עצמי “בפסיכותרפיה .שיחות 2, 84–91.

Aron, L. (1996). The patient’s experience of the analyst’s subjectivity. In A Meeting of Minds. Hillsdale NJ: Analytic Press, 65-91

Davies, J.M. (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway?: Repetition and Our Elusive Love Affair... Psychoanal Dial., 14:711-732.

Bollas, Christopher. (1987) Expressive uses of the Countertransference. In The Shadow of the Object. New York: Columbia University Press, pp. 200-235.

Maroda, K. (2002). No place to hide: Affectivity, the unconscious, and the development of relational techniques.Contemporary Psychoanalysis, 38: 101-120.
 

Maroda, K. (2005). Show some emotion. In: Relational Analysis: Volume II: Innovation and Expansion. 
(Eds.) Lewis Aron and; Adrienne Harris. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

לקריאה נוספת בנושא, אפשר למצוא את המאמרים במאגר הPEP:

Jacobs, Theodore J. (1993). The Inner Experiences of the Analyst: Their contribution to the Analytic Process. International Journal of Psycho-analysis: 74: 7-14.

Ogden, Thomas H. (1994). The Analytic Third: Working With Intersubjective Clinical Facts. International Journal of Psycho-analysis: 75: 3-19.

Hoffman, Irwin Z. Expressive Participation and Psychoanalytic Discipline. In Ritual and Spontaneity in the Psychoanalytic Process: A dialectical-constructivist view. New Jersey: The Analytic Press, Inc. 1998, pp. 179-192.

Hoffman, Irwin Z. Dialectical Thinking and Therapeutic Action. In Ritual and Spontaneity in the Psychoanalytic Process: A dialectical-constructivist view. New Jersey: The Analytic Press, Inc. 1998, pp. 193-218.

Hoffman, Irwin Z. Ritual and Spontaneity in the Psychoanalytic Process. In Ritual and Spontaneity in the Psychoanalytic Process: A dialectical-constructivist view. New Jersey: The Analytic Press, Inc. 1998, pp. 219-244.

Gabbard, G. & Lester, E. (1995). The Analytic Frame, Analytic Boundaries and the Analytic Object. In Boundaries and Boundary Violations in Psychoanalysis. New York: BasicBooks, pp. 38-54.

Searles, Harold F. (1959), Oedipal Love in the Countertransference. In Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects.

Winnicott, D.W. (1949). Hate in the Counter-Transference. International Journal of Psychoanalysis: 30:69-74. The Therapist’s Creative Use of the Self in Psychotherapy & Psychoanalysis Fall 2009

Knox, S., & Hill, C. E. (2003). Therapist self-disclosure: Research-based suggestions for practitioners. Journal of Clinical Psychology, 59, 529–539.

Maroda, Karen J. (1999), Since Feeling Is First: Projective Identification and Countertransference

Interventions. In Seduction, Surrender, and Transformation: Emotional Engagement in the Analytic Process. New Jersey: The Analytic Press, Inc. pp. 105-120.

Aron, Lewis. (1991), The Patient’s Experience of the Analyst’s Subjectivity. In Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition ed. Stephen A. Mitchell & Lewis Aron. (1999) New Jersey: The Analytic Press, Inc. pp. 243-268.

Bollas, Christopher. (1987) Expressive uses of the Countertransference. In The Shadow of the Object. New York: Columbia University Press, pp. 200-235.

Bollas, Christopher. (1987) Self Analysis and the Countertransference. In The Shadow of the Object. New York: Columbia University Press, pp. 236-255.

Gabbard, G. & Lester, E. (1995). The Concept of Boundaries in Psychoanalysis. In Boundaries and Boundary Violations in Psychoanalysis. New York: BasicBooks, pp. 1-20.

Gabbard, G. & Lester, E. (1995). Boundaries and the Psychoanalytic Process. In Boundaries and Boundary Violations in Psychoanalysis. New York: BasicBooks, pp. 21-37.

Greenberg, Jay R. (1986) Theoretical Models and the Analyst’s Neutrality. In Relational Psychoanalysis: The Emergence of a Tradition ed. Stephen A. Mitchell & Lewis Aron. (1999) New Jersey: The Analytic Press, Inc. pp.131-152.

Maroda, Karen J. (1999), Why Self-Disclosure Works in Spite of the Analyst’s Imperfections. In

Seduction, Surrender, and Transformation: Emotional Engagement in the Analytic Process. New Jersey: The Analytic Press, Inc. pp. 87-104.

Maroda, Karen J. (1999), Enactment: When the Patient’s and Analyst’s Pasts Converge. In Seduction, Surrender, and Transformation: Emotional Engagement in the Analytic Process. New Jersey: The Analytic Press, Inc. pp. 121-140.

Renik, Owen. (1997), Conscious and Unconscious Use of the Self. Psychoanalytic Inquiry: 17: 5-12. Shane, E. & Shane, M. (1997), Intimacy, Boundaries and Countertransference in the Analytic

Relationship. Psychoanalytic Inquiry: 17: 69-89.

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן