בטיפול
בטיפול

מאמרים

בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע השישי

תאריך פרסום: 1/3/2008

 

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע השישי

 

בכתבה זאת, שישית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך להעלות השערות והרהורים, לספק לראובן "הדרכה", ולנתח את המתחולל בפרקים מזוויות אישיות, בינאישיות, חברתיות ואף פוליטיות, וכך לפתוח בפנינו דרכים חדשות להתבונן על הסדרה ועל הנפשות הפועלות בה.  

 

אל הכתבה הקודמת (שבוע 5)

                                               

פרופ' רבקה אייפרמן

על הטיפול של טליה, יום א'

 

         העמדה הטיפולית של ראובן

 

מהי העמדה הטיפולית של ראובן?  כיצד עמדה זו באה לידי ביטוי בהתנהלותו במהלך ה"שעות"? אני מתרשמת, וכך גם רבים ממכרי אנשי המקצוע ומדריכים מקצועיים הצופים בסדרה, ש"הטיפול" המוצג ביום א' נותן תמונה נאמנה פחות או יותר (בהתחשב במגבלות ודרישות סדרת טלוויזיה), לטוב ולרע, של התנהלות המטפל בטיפולים רבים במציאות. גם דברים שכתב הפסיכולוג הקליני, המשמש יועץ פעיל לסדרה, נראה שמגבים התרשמות זו.  משום כך אתייחס כאן לעמדת ה"מטפל" ראובן, כמייצגת עמדה טיפולית שאינה זרה למטפלים.

כצעד ראשון בחיפוש מענה לשאלתי – מהי העמדה הטיפולית של ראובן – אתמקד  ב"שעה" השישית ואדגום כמה מאופנויות התפקוד של ראובן במהלכה. לצורך זה אעקוב אחר חלקים מרצף ה"שעה", אתאר את אופן נוכחותו, ואת התערבויותיו ושתיקותיו של ראובן, ואאתר את המאפיין אותן (באדום מודגש).  לשם הרחבה והשוואה אוסיף התבוננויות והשערות אחדות הנובעות מתפיסתי את המתרחש מעמדה הקשובה כל העת ללא מודע (בכחול). 

 

במהלך ה"שעה" כולה נראה שלראובן קשה לשאת את סבלה הפיזי של טליה.  ראובן נראה מודאג, ולעתים נראה שהוא ממש מתייסר כשהיא נתקפת בגל של כאב פיזי.  נראה שהוא מביע באופן ספונטאני עד כמה שהוא "איתה" בסבלה. מצוקתה של טליה אכן ניכרת, ומתבטאת בתנועותיה המביעות אי-נוחות וכאב: היא מזילה דמעות ומדברת על סבלה – ה'אדווילים' לא עוזרים, הכאב בלתי נסבל, " וואו, איזה התכווצויות, זה נראה לי כבר לא בסדר.  וואו, אולי אני צריכה באמת ללכת למיון".  כשהיא נכנסת ומתיישבת, הבעת פניה מתוחה, חולה,  והיא אומרת, "זהו...נגמר" ואחרי הפסקה, היא כמעט זורקת, כנותנת את תמצית העניין, "אין הריון".  מספרת ש"אחרי שהייתי פה, הייתי בפגישה [במשרד] ובום... שיטפון".  (ואני תוהה: בפגישה הקודמת אצל ראובן, טליה בישרה לו, "אני בהריון",  "אולי, בטוח שכן" ונחרדה מפני האפשרות הזאת – תוך שהיא מביעה במהלך השעה כולה את אי-מוכנותה ואי-רצונה בהריון במהלך ה"שעה" כולה. האם פגישה זו תרמה, אולי, ל"הפסקת ההריון" האמיתי או המדומה דווקא בעקבותיה? והאם יתכן שבדינאמיקה הלא מודעת המתרחשת בעולמה הפנימי, היא חווה את סבלה כעונש על רצונה להשתחרר מן ההריון, על "שאני לא אישה אמיתית.  איפה היצר האימהי שלי?" ) 

בין גל כאב למישנהו טליה מספרת: "אתה יודע... כל השבועיים האלו של ההריון הייתי בפאניקה, באמת הייתי...אבל...אבל הייתי גם באיזה high....הסתכלתי על הכל דרך מסך כזה...שכאילו הכל כבר לא רלוונטי,  לא קשור אלי...שהנה, יש לי את הדבר הזה...סוף סוף".  היא  מפסיקה, וממשיכה:" אולי פה נראיתי כאילו זה סוף העולם  - אבל במשרד, פשוט ריחפתי". (טליה מודעת לניגוד בין רגשותיה ב"שעה" ובמשרד, שהיא היתה "גם" בפאניקה "וגם" ב  high. אך אינה מתבוננת במשמעות הפיצול שעשתה: כיצד הפיצול מאפשר לה לא לחוות במודע ובו-זמנית את שני צדדיו המנוגדים של הקונפליקט הבלתי-נסבל המתחולל בתוכה.) 

ראובן נותר שותק.  אינו מתייחס לדברים שאמרה.  הכאב הפיזי גם הוא נתפס, או למצער זוכה להתייחסות  לגופו בלבד.  אולי אין הוא מקשיב או שומע את דבריה אלא כפשוטם. אך יתכן גם, שראובן מאמין ששתיקתו והבעת פניו, של השתתפות כואבת, הינה ההתייחסות ההולמת לעת כזאת. שתגובה זאת היא היבט של עמדתו הטיפולית: שבשעה שטליה סובלת כל-כך, "לא מתאים" שיתייחס ויפָרש את משמעות  הפיצול שעשתה. סברה זו נתמכת בעובדה שראובן נהג באופן שונה ב"שעה" שקדמה לזו, כאשר ההקשר היה דומה: בהיותו ער לפיצול ברגשותיה, שהתהפכו מ"שעת-טיפול" אחת למשניהָ, הזכיר לה,  "את יודעת, דווקא בסוף הפגישה הקודמת [בניגוד להיום] דברת על כמיהה עצומה לילד...".

 היא מרחיבה ומספרת בין השאר על לקוח חדש שבא למשרדה עם תיק, שיגיע לפני בית משפט בזמן שעבורה כבר לא יהיה רלוונטי, כי ממילא תהייה בחופשת לידה.  ואז היא נתקפת שוב בגל של כאב.  (האם הופעת גל הכאב ברגע זה דווקא קשורה, אולי, בדרך כלשהי, לכך שהיא מספרת על "חופשת לידה" שעלתה בדמיונה, שעה שחופשת הלידה הפכה לחופשה מלידה? האם, בדמיונה הלא-מודע היא חווה כעת, כביכול, "צירי לידה" המזכירים לה עד כמה היריון בלתי אפשרי עבורה?) 

היא ממשיכה בדיבורה, מבטאת את סבלה הפיזי, את בדידותה – בשל כך באה אליו היום, עוד דקה בבית "הייתי נרקבת. הייתי הופכת לאחד מאותם אנשים . . . שהשכנים הריחו פתאום ריח רע מהדירה שלהם ואחרי זה מסתבר שהם כבר מתו לפני שבועות".  (ושוב אני תוהה: האם החוויה של העדר ילד משלה, שבו היא כל כך רוצה, וכל כך לא רוצה, מותירה אותה בתחושת בדידות איומה? או האם, אולי, חודרת למחשבותיה כאן פנטזיה לא מודעת, שבשל חטאה, ש"הפסיקה" את ההריון, תמות בסבל רב ובבדידות?  ו/או שאימת האיידס והמוות ממשיכה לרדוף אותה על אף, ומשום, ש"נפטרה" מן ההיריון?)

ראובן שואל: "זה מה שאת מרגישה?  שאם היית מתה אף אחד לא היה יודע?" הוא מתייחס לדבריה כפשוטם. טליה מגיבה בביטול ומספרת שאביה "דואג נורא", ואפילו אמה, ומוסיפה בהמשך, ש"אפילו" אמה "הטריחה את עצמה להגיע אלי [כי]...נלחצה מזה".  היא מתייחסת בביטול ובלעג לקבלת הפנים, "מלא פרחים ופינוקים" שאביה יכין עבורה במשרד, כפי שהיא מתייחסת גם ל"טונה של אוכל" שאמה שמה לה במקרר.  (האם טליה אומרת בבלי דעת, "אני מצליחה להזעיק אתכם להתחשב בי כשרע לי, כשאני בסכנת חיים [לאביה אמרה שיש לה "וירוס קטלני בבטן", והוא ששיתף את אמה]. אבל אתם מוכיחים שוב ושוב כמה נקלה וחסרת תוחלת היא עזרתכם, המותירה אותי, בסופו של דבר, בתחושת בדידות גדולה עוד יותר"?  ואם כך, הרי יתכן שיש לפנטזיה לא מודעת כזו השפעה על מידת הסבל הממשי שהיא חווה, על מנת "להצדיק", למשל, את הדאגה שהיא אכן מעוררת. )

כאמור, גם ראובן מודאג ונלחץ. טליה אומרת, "רציתי להיות עם מישהו. אפילו לשעה. ו...פתאום הבנתי שאין לי כל-כך עם מי. אתה מבין?" היא שואלת את ראובן שעונה, "כן, אני מבין". נראה לי שתשובתו הישירה, האיכפתית והמקרבת, באה מתוך אותה עמדה טיפולית המורה לו, ש"כרגע", כשטליה כל-כך סובלת ובודדה, מן הראוי שיהיה איתה בסבלה, באופן פשוט ו"אנושי", מבלי להפגישה עם העולם הפנימי העשיר והמסוכסך שלה, שככל הנראה תורם לבדידות הקשה שהיא חווה.   טליה אומרת, "חשבתי שזה לא לעניין לעבור את זה לבד." וראובן: "את יודעת, טליה, אני לא חושב שאי פעם ביקשת ממני עזרה בצורה כל כך פשוטה, ישירה. זה לא היה כאן בעבר." ושוב, נראה שהעזרה שראובן "מבין" שטליה זקוקה לה כעת היא, ש"פשוט" יהיה איתה.  היא מגיבה במהירות, "-כי בעבר לא איבדתי הריון. כאילו, איבדתי, אבל לא ככה." וראובן מגיב, "טליה, התחושה שלך שאיבדת היריון..." והיא קוטעת אותו "-לא, לא, זה לא תחושה. זה כנראה באמת.  אימא שלי אמרה לי ש...שכנראה זה לא מחזור, זה כמו מין הפלה טבעית כזאת, הפלה מוקדמת.  היה שם משהו, נו, אני יודעת. אני יודעת את זה."   (טליה מתייחסת כאן אל אמה כמקור סמכות כאישה, כמי שמיטיבה לדעת מראובן.  והיא חוזרת ומתייחסת לאמה כסמכות היודעת ומתמצאת, כשהיא מתארת את ביקור אמה אצלה).  "היא ראתה. . . אז ישר היא הסתכלה עלי ואמרה לי, 'מחזור קשה?'"; ואז היא מספרת (בתגובה לחוויה שאמה מיד רואה ומבינה?) – אף שבמידה של גיחוך ולעג לעצמה, ולאמה,  "איזה קטע, 20 שנה היא לא יודעת מה קורה בחיים שלי, ופתאום אני מנחיתה עליה את כל התיק הזה של ההריון המדומה שלי." והיא מוסיפה, "ככה חשבתי לפחות, עד שהיא אמרה לי שאולי זה לא מדומה בכלל. היא סיפרה לי על מקרים כאלה." טליה לועגת-מגחכת לעצמה על ש"אולי מרוב חולשה נכנסתי לאיזה מין מצב-רוח של ווידוים" (נראה שהאמביוולנטית המתעוררת כשהיא מרגישה קרבה לאמה, גורמת להסתייגות הזאת).

  ראובן אינו מתייחס לתפנית בתפיסת טליה את אמה, או למורכבותה.  הוא שואל שאלה בקשר  לעובדות , האם זה שאמה אמרה לה, לדבריה, " שהיא מכירה את זה ממש ממש טוב", משמעו ש"היא עברה את זה?". כאשר טליה עונה שלא יודעת, שלא שאלה, הוא מוסיף ושואל, "למה לא?", (וטליה חוזרת לעמדה שנראית לי כנעה בין תחושה שאמה מתחשבת ברגשותיה, לבין כעס והתרחקות מאמה:) כי מספיק עם ההריונות של אמה הרודפים אותה, "ואני חושבת שגם היא כבר הבינה את זה" (נשמע לי שטליה אומרת, "היא כבר מבינה, ועל כן אינה מכבידה עלי ואינה מדברת עוד על עברה והתנסויותיה עם הריונות"?);  אך מיד היא נסוגה ממה שאמרה, הודפת את ההרגשה שאמה מבינה שמספיק לה, ומשנה את משמעות דבריה על-ידי הבהרתם כביכול:  "היא הבינה שאני כבר לא צריכה אותה יותר".    

בתגובה ראובן תוהה, "אולי דווקא להיפך?  אולי היא הרגישה שאת כן צריכה אותה ובשביל זה היא באה?"  כשטליה אינה נפתחת להשערתו הספקולטיבית על אמה – "לא יודעת" – ראובן מצביע על הבחירה של טליה עצמה, "הרי יכולת גם לא לשתף אותה.  יכולת גם לה לספר שיש לך וירוס בבטן, כמו שסיפרת לאבא." כאשר ראובן מביא למודעותה את משמעות המעשה שעשתה כששיתפה את אמה, טליה נפתחת, וראובן ממשיך לקרב אותה למשמעות מעשיה, תוך שהיא ממשיכה מצדה להיפתח להם.  אצטט קטע זה בפירוט:

"אולי רציתי שהיא תרחם עליי קצת, לא יודעת.  היה אפילו איזה רגע ש... כשהיא אמרה שמה שקורה לי עכשיו זה...סוג של הפלה, שכמעט בכיתי." ראובן שואל: "כמעט?" וטליה, "כן, אתה יודע שאין לי בעיה לבכות, אני...אבל ליד אימא שלי...לא יודעת, אני לא נותנת לעצמי."  ראובן מציע משמעות נוספת, שטליה אינה מודעת לה, והולך ומרחיב מעמדה פרשנית זו. הוא מתייחס לקושי שיש לטליה לבכות בנוכחות אמה: "אולי גם לא נתת את זה לה". טליה: "מה?" וראובן עונה, "זה דבר אינטימי, בכי. אולי לא רצית לתת לה את הקרבה הזאת." בעקבות זאת טליה יכולה להיות עם כעסה על אמה מבלי להתכחש לַטוב  שחוותה איתה: "כן, אבל מצד שני, היה נורא נעים לדבר איתה על כל הדברים האלה, גם מרגיע כזה, כאילו היא מסבירה לי את עובדות החיים.  30 שנה מאוחר מדי, אבל...בכל זאת.  . . . היא חבקה אותי.  היא חבקה אותי והתחילה לבכות."  וכאן חלה שוב תפנית חדה בקולה והתייחסותה של טליה לְמה שהתחולל ביניהן, והיא מוסיפה בציניות ולעג, "היא אמרה שזה נורא מרגש אותה לדבר איתי ככה, כמו אמא ובת. היא אמרה שהיא חיכתה לזה כל כך הרבה זמן". (חשבתי: האם טליה לא יכלה לשאת את זה שהנה, אמה בכל זאת החלה להתייחס לרגשות ולחוויות שלה עצמה – דבר שנמנעה מלעשותו כשחלקה עם טליה את הידוע לה בעניין הרקע לסבלה הפיזי של בתה? ניתן היה להצביע לטליה על התפנית החדה בקולה ובאופן התייחסותה לאמה, ברוח העמדה שראובן נקט בה עד כה בקטע זה, להתייחס למשמעות הלא-מודעת של התפנית שארעה.)  ראובן שואל:  "מה הרגשת כשהיא אמרה את זה?" האם לא שמע? או שעמדתו בנקודה זו גורמת לו להעדיף להזמין את טליה לתאר את הרגשתה במפורש?  טליה אכן עונה, "כעס! מה זה מה הרגשתי? התפרצתי עליה. אמרתי לה: 'אמא...איפה את חיה? את חיכית לזה? למה חיכית?'", והיא מוסיפה בלעג מר, "'מה מנע בעדך לממש את רצונך הכל כך עמוק לדבר איתי כל השנים האלה? מה?'"

המרירות, הזעם, הלעג וההאשמות כלפי אמה נמשכים דרך כל תיאורה המפורט את ביקור אמה אצלה. מפעם לפעם היא מתבצרת בעמדה,  "מה, עכשיו את נזכרת? די, מאוחר מדי."  ראובן ממעט להתערב, ואינו שב להתייחס למשמעויות לא-מודעות הטמונות בדבריה. אין הוא נוגע במורכבות יחסה לאמה, או למניעים המורכבים הבאים לידי ביטויי במה שטליה אומרת.  בחלקה האחרון של ה"שעה", משתקפת בתיאוריהָ של טליה מפעם לפעם ההכרה, שיש לה חלק בתקיעות הקיימת בקשר שלה עם אמה. "זאת התקשורת בינינו, פנטומימה ושקרים. ככה אנחנו מתקרבות אחת לשניה"; ולקראת סוף ה"שעה": "ואני חשבתי שזה יהיה יותר קל, ש... שאולי הפעם באמת...נצליח בלי להוביל להאשמות וזה. שתינו לא יכולנו." (נראה לי שטליה מבטאת כאן את עגמת נפשה על ש"לא יכולנו" להתמיד בקרבה שנוצרה בתחילת ביקור אמה, כשהיה "נורא נעים" ו"מרגיע".  אך במקביל היא מסיימת את דבריה במשפט החוזר ומטיל את מלוא האחריות למצב ביניהן על כתפי אמה. נשמע לי, שבזאת היא מבטאת את אי יכולתה, בנקודה זו, ובכוחות עצמה, להישאר עם הסכסוך הפנימי שהגעגוע שלה לקרבה בינה לבין אמה מעורר בה: עם הידיעה שהיא רוצה, ואינה רוצה, את הקרבה הזאת.)   היא מסיימת ואומרת, "זהו, הלכה. זאת תמיד הייתה הדרך שלה להיפרד." (כאומרת, "אין סיכוי.  אין למה לקוות".)

ראובן מגיב:  "אבל אני מרגיש שהפעם הפרידה היא גם שלך, טליה.  את לא ננטשת אתמול, את נפרדת."  ראובן מכוון באופן שהוא סוגסטיבי, מנחה, קובע, כמי שאינו מודע לעומק הקונפליקט שלה, או שעל פי עמדתו, מעדיף לבחור עבורה.   כאשר טליה מאשרת, אך מתקנת את קביעתו, "כן. בעיקר מהפנטזיה שלי, התינוק." (ואני תוהה, האמנם? נעלמה כלא הייתה כל ההשקעה הרגשית המורכבת והסבוכה, מלאת הניגודים, ביחס לתינוק?  ועל כל פנים, טליה מדגישה שהיא נפרדת "בעיקר מהתינוק", משמע, שבהקשר לאמה, הדברים ברורים לה פחות.)  ראובן ממשיך לכוון, הוא סוגסטיבי, אומר לה שהיא נמצאת, חד-משמעית, בתחילת תהליך פרידה:  "גם [לא "בעיקר"] מהתינוק, כן, וזה מאוד כואב.  אבל אולי את מתחילה להיפרד גם מאמא שלך, גם מאבא שלך, מהחרדות שלהם, מהטעויות שלהם.  וגם זו פרידה מאוד כואבת, אבל היא יכולה גם לתת כוח.  היא יכולה למנוע ממך לחזור לחיים הקודמים שלך."  ראובן מדגיש עד כמה הוא מודע (רגיש) לכאב הכרוך בפרידות אותן הוא מפרט.

ראינו, אם כן, שראובן נע בין אופנויות תפקוד מסוגים שונים, בהם: הימצאות "פשוטה" ו"איכפתית" יחד עם טליה בקושי שלה, תוך התמקדות בתוכן הגלוי של דבריה, התייחסות ישירה לסבלה הפיזי, ולסבלה הנפשי, הקשבה לְמה שאינה מודעת לו ופתיחת היבט זה בפניה, קביעה חד-משמעית, וסוגסטיה.  אופנות אלה חוזרות ומופיעות במהלך הטיפול כולו, לצד אחרות, אותן אאתר בשבוע הקרוב. העמדה הטיפולית של ראובן הולכת ומסתמנת בעיניי כעמדה שמקובל לכנותה "עמדה אקלקטית".  על כך, ועל השלכותיה של העמדה המסתמנת –– ברשימה הבאה. 

           

                                                                              

 
                                              

 

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ' יום ב'

     

לצד התקדמות עדיין לא ברור –  של מי הטיפול הזה לעזאזל, מהן מטרותיו,

והאם אנחנו מתקרבים לתחילתו של חוזה טיפולי או לסיום העונה?

 

 

במפגש הטיפולי של היום קיימים שלושה חלקים: הופעתו הפתאומית של איתי בדלת הקליניקה לאחר בריחתו מבית הספר, והקטע הטיפולי איתו; קטע טיפולי עם שלושת בני המשפחה; וקטע טיפולי עם ההורים/הזוג מיכאל ואורנה. יש משמעויות רבות וחשובות לכך שאיתי ברח מבית הספר והגיע לקליניקה של ראובן (שבעצם גם היא מהווה עבורו בית). משמעויות אלו קשורות זו בזו, אך גם מובחנות דיין כדי להתייחס אליהן בנפרד.

א)    הבריחה  מבית הספר והבריחה  לעבר מקום מושבו של ראובן: 

איתי מופיע בדלתו של ראובן בזמן שהפסיכולוג מטפל באדם אחר. ראובן מכניס אותו לחדר ההמתנה (חדרו של הבן של ראובן) ולאחר סיום המפגש הטיפולי עם לקוחו, ראובן מתקשר לאורנה כדי להרגיע אותה, שאיתי נמצא אצלו, בריא ושלם. הקטע הטיפולי עם איתי ממשיך כשאיתי מדגיש שני דברים חשובים: האחד שהוריו יהרגו אותו כשימצאו אותו, והשני שהוא לא חוזר לאותו בית ספר. בתשובה לשאלות, מתברר שאיתי נפל שוב קורבן לאלימות מילולית ול-bullying  פרי תכנון של אלדד (ילד מכיתתו שהוזכר בעבר כמציק ופוגע בו).

ראובן שואל את איתי אם אינו חושב שהוריו ישמחו מאד לראותו בריא ושלם  לפני שיהרגו אותו על הבריחה, ובעיני ראובן מצליח בדיבורו זה עם איתי. התייחסותו של ראובן לסכנות בנסיעה בטרמפים מחד, ולחשיבות המשולש אלדד-איתי-ילדה מהכיתה מאידך ("ילדה שנראית די בסדר") מתייחסים באופן עקיף להתבגרותו של איתי. הדברים שקורים בבית, הדברים שקורים בגופו, והדברים שקורים בטיפול, מצטרפים ויחדיו משפיעים על התפתחותו של איתי כילד בן שתים עשרה הנמצא באזורים של עצמאות והתבגרות, של גיל ההתבגרות. הילד שהסתתר בשיחים ביום ההולדת ולא היה מוכן לספר לאימו מה עובר עליו, מחליט כגברבר לצאת לעולם הגדול ולנסוע בטרמפים, ולזמן מה להתמודד עם העולם הגדול. נכון שהוא בדרך למקום המפלט, למשכנו של ראובן המטפל והאבא-על של משפחתו, אבל האופן בו הוא מגיע לשם, קשור לתהליך של גדילה והתבגרות. האם אין מקום להתייחס לכך שהתנהגותו היא התנהגות משפחת נוימן טיפוסית –  דהיינו אימפולסיבית ולא מחושבת או שקולה דיה? אולי. אבל לא כעת. יש תהליכי התבגרות ועצמאות שראויים לתמיכה, וגם רגשות של עלבון וכעס שדורשים קבלה. ההתייחסויות של ראובן לתחרות בין אלדד לבין איתי על תשומת לבה של הילדה בכיתה חשובה, אולם נטייתו של ראובן לעשות  reframingבצורה גורפת, עדיין נראית לי פשטנית מדי ולא מותאמת למורכבות של המציאות. הרי רגשות הילדה אינם ברורים, ובוודאי לא עקביים, ולשים את המקורות של בעיית אלדד-איתי כקשורים לילדה בלבד, מהווה התעלמות ממאפיינים רבים אחרים בהתנהלות ובמראה של איתי במהלך שנותיו בבית הספר. להרחיב את ההתייחסות למה שעובר עליו – כן, לתת הסבר שמתעלם מההיסטוריה של איתי ובני כיתתו במשך שנים, נראה לי פחות מומלץ.  

ב) על הספה –  ביחד: אורנה ומיכאל, ואיתי יושב ביניהם

בקטע הבא של המפגש הטיפולי, ההורים מצטרפים להוטים לשעה הטיפולית, אך להיטותם מגיעה ממקומות רגשיים שונים כאשר לכל אחד תכנית אחרת. אורנה משוכנעת שלהעביר את איתי לבית ספר אחר הוא הדבר הנכון, בעוד מיכאל חושב שעדיף שאיתי יישאר ויתמודד, מפני שגם בבית ספר חדש, הדברים יהיו דומים. איתי מצידו אינו מעוניין לעבור בית ספר, הוא עומד על זכותו לא ללכת בכלל לאף בית ספר.

האם איתי הצליח להביא את הוריו (שוב) למפגש טיפולי ביחד?  נראה שהתשובה חיובית. בסך הכל, בריחתו לעבר מקומו של ראובן מביאה את הוריו ואת עצמו, דהיינו את משפחתו, לעבר האדם היחיד שמבחינת איתי עדיין יש תקווה שיוכל לעזור להם, כיחידים וכמשפחה. יש חשיבות בכך שהבריחה היא לעבר ראובן. בהמשך, כשהמאבק בין ההורים מתעצם, ראובן מבקש מאיתי לצאת מהחדר כדי שיוכל לדבר עם הוריו. עצמאותו המתפתחת של איתי מתעוררת שוב (ובצורה מותאמת) כשהוא אינו רוצה לצאת, ומתלונן שבסך הכל מדובר בו, אבל לאור בקשתו הרגועה והחוזרת של ראובן, הוא מוכן לבסוף לוותר ולצאת.

ג) על הספה אבל מאוד לא ביחד: אורנה ומיכאל כשאיתי אינו בחדר, ולא ברור עד כמה הוא הנושא בכלל

בקטע זה של המפגש הטיפולי, מיכאל ואורנה נמצאים במקומות מוכרים ובעיתיים מאוד. ראובן  מזמין אותם להתייחס לאינטרסים האישיים שלהם תוך כדי הדיון על טובתו של איתי. לטעמי זוהי הצעה בעייתית מאוד, משום שהיא מערערת ופוגעת באפשרות לחפש ולהגדיר את הצרכים של איתי כשונים ונפרדים מצרכיהם הם. מבחינה פרקטית ומבחינה טיפולית, רגשותיהם ורצונותיהם של מיכאל ואורנה חשובים עד מאד, אך דווקא כשמנסים להבין מהי טובתו של איתי, נכון הרבה יותר להתייחס ל-best interests of the child  , ולא לערב את זה עם האינטרסים של ההורים. הילדים שלנו הם לא "שלנו", ואינם קיימים במטרה לספק את רצונותינו ואת צרכינו (למרות שהם אכן עושים זאת). הילדים שלנו הם "שלנו" במובן שיש לנו אחריות לדאוג להם כדי לספק להם את התנאים הנחוצים להתפתחותם התקינה. יש מעורבות חזקה ביותר בין הורים וילדים, אך כל עוד הילדים צעירים, המטרות והאחריויות נוטות בעיקר בכוון אחדטובת הילדים ומתן הורות טובה דיה.  מסר "מוסרני" זה בדרך כלל מקובל על החלק הבריא של כל הורה, למרות שהמקום שחלק זה תופס שונה אצל הורים שונים.

בזכות חושיו המחודדים, מיכאל קולט שנושא המעבר לבית ספר אחר קשור לתכנית (מזימה?) של אורנה לעבור למקום אחר, ושהיא משתמשת במה שקרה באותו יום כדי לקדם (במודע או שלא) את התכנית. כשהוא שומע שהמעבר המתוכנן הוא לחיפה (וכמו להרבה אנשים ממרכז הארץ,  חיפה נראית לו רחוקה ושייכת לפריפריה), הוא מדגיש שילחם מאוד על כך שהשהייה של איתי בביתו והאבהות שלו לא תפגע.  מיכאל מתגלה שוב כאדם חשדן, וכמו בעבר, מסתבר שהחששות שלו אינם משוללי יסוד. 

וכך אנחנו מגלים רובד נוסף לבריחתו של איתי מבית הספר, ולעבר ראובן, ולא לאף אחד מהוריו. איתי הרי שמע מאימו על אפשרות המעבר למקום אחר, ובמציאות בה קיימת אפשרות של התרחקות פיזית ונפשית נוספת בין ההורים הפרודים/מתגרשים, הדבר מעלה את הסבירות שאיתי יצטרך לבחור אצל מי יישאר רוב ימי השבוע, אצל אמא או אבא. כך יוצא שאפילו הביטחון החלקי שהתחיל להתהוות עם בניית משמורת משותפת נפגע. בתנאים כאלו, אם לברוח, אז לבית שמבטיח החזקה  (holding) – למקום בו ראובן דגן חי ועובד.

המפגש מסתיים כשאורנה לוקחת את איתי לביתה, דווקא ביום שהוא היה אמור לישון אצל אביו. כאן אוסיף עוד מילה על מה שמוצג כסיבה לתכנית של אורנה לעבור לחיפה    הקושי שלה, בתנאים הקיימים, להיות קרובה למיכאל מבחינה גיאוגרפית. משמעות הדבר אינה ברורה, אבל היא ראויה לבדיקה. המעורבות ההדדית של הזוג עדיין חזקה וסבוכה, תערובת של משיכה ודחייה, חום וזעם, רצון לקירבה לצד רצון לפגוע אחד בשני. גם הברית ההורית שלהם עדיין לא מגובשת, וראויה להבהרה ולטיפוח. וזה מביא אותנו לסעיף המסכם להיום.

 

איפה אנחנו נמצאים:  תחילת חוזה או סוף העונה?

אנו מסיימים היום עם השאלה מה להציע עבור משפחת נוימן בעתיד. אפשרות אחת היא לסגור את העונה בלי לתכנן בעתיד התערבות טיפולית שונה ממה שראינו עד כה. אולם, אני בדעה שלכל אחד מבני המשפחה יש מה להפיק ממפגשים אינדיבידואליים. נראה לי שיש מקום להגדיר נושא מרכזי אחד כמוקד לכל אחד מהמבוגרים לעבודה אישית, כאשר השאלה מה להציע לאיתי, שונה מהשאלה מה כדאי להציע להורים. כמו כן, שמירת מסגרות משותפות, הן של הדרכת הורים והן של טיפול משפחתי, אף היא מועילה ונחוצה, כך שיש לשקול את המשך קיומה. בכל מקרה, תכנון שלב בטיפול, המתבסס על חוזים קצרי מועד (נגיד עד שמונה מפגשים לכל אחד מההורים ואולי אורך טיפול שונה עבור איתי) יאפשר עבודה מסודרת ומאומצת יותר, במטרה להביא להרחבת התובנה בנוגע לדרכי ההתנהלות של מיכאל, אורנה, ואיתי. כמובן שיש מגוון אפשרויות להמשך טיפול, ודרכים נוספות להמשיג את ההתערבות הטיפולית הרצויה. ברם, עצירה בשלב הנוכחי לצורך תכנון מחדש וחשיבה מעמיקה אודות כווני הטיפול הרצויים בעתיד, נראית לי כעבודה חיונית, שיש לאמצה בשלב הנוכחי של העבודה עם המשפחה.

 

 

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

 

החינוך המוסרי של אפי ברעם

אירועים כה רבים רודפים זה אחר זה בפרק השבוע, עד שלרגעים נוצרת תחושה של חוסר ממשות. אז מה היה לנו שם? אפי ורני באים לפגישה אצל ראובן; מתקוטטים קצת, כי אפי לא מרגיש בנוח עם הפגישה; מדברים קצת, כשרני יוצאת ממגירת הגרביים ומספרת לאפי על דקלה; בוכים קצת, ואז חיבוק, ורני הולכת לה. אפי נשאר ומדבר רשימת מלאי של תגובת הורים לבשורת הלסביות; אלמלא המשחק המעולה של מוני מושונוב, אי-אפשר היה להאמין שאדם יכול לעבור בעשר דקות את כל רפרטואר התגובות המוכר למדע, והכל במידה, בנחישות וברגישות. הרהור כפירה עולה על הדעת – האם מדובר באנשים ממש, או שזו רשימת מלאי של תופעות שנמצאת אי-שם, אולי באיזה ספר הדרכה להורים? אבל גם רשימת מלאי אפשר לבטא ברגש, לדבר מהלב. בזה אחר זה מופיעים קורט של הכחשה: "אתה חושב שזה סופי? שהיא לסבית?"; דוגמית של כעס, משום שפחדה לספר לו: "מה היא פחדה ממני? מה היא חשבה שאני אעשה לה?"; מעט חרדה לגורלה: "איזה מין חיים יהיו לה? לא כולם פה סובלניים..."; והרבה אשמה: "זה בגללי, לא? ... אז מה זה אומר שהיא הולכת עם אשה? שאחרי שהיא גדלה עם אבא כמוני, היא בכלל לא רוצה שום גבר?".

 

היוזמה לקיים פגישה זו משתלבת במגמה כללית של ראובן בשבועות האחרונים, שהשבוע הפכה למסע צלב של ממש, שנועד כנראה לגאול את ראובן – באמצעות חינוכם המוסרי של המטופלים לחיות כראוי בעיניו – מתחושת ההחמצה ביחסים עם אבא שלו, מפחד ההחמצה עם הילדים שלו, עם הנשים שלו. במקום להתמודד עם הקשיים שלו בחיים, ראובן תופס מחסה בהתנהגות מקצועית, ואז מאשים את המקצוע – כאילו זה המקצוע שדורש ממנו להתנהג כמו אידיוט, ולטפל בכולם גם בחיים שמעבר לשעות העבודה. לעומת זאת, בשעות העבודה "הטכניקה הפעילה" של ראובן כוללת מעורבות בגילוי סודות במשפחה, אגב השכנת שלום בית בין הורים לבין ילדים, כאשר מדי פעם צצות גם הטפות מוסר מזדמנות, כיצד ראוי לחשוב, להרגיש ולחיות. 

 

הפעלתנות של ראובן מסלימה בהדרגה במהלך השבוע. ביום ראשון טליה מספרת לראובן על שיחה עם אמא שמבינה בעצמה מה קורה, וחושבת שטליה עוברת הפלה מוקדמת; ביום שני, בפגישה עם משפחת נוימן, נחשפות התוכניות של אורנה בנוכחות ראובן; ביום שלישי, בפגישה שיזם ראובן בשבוע שעבר, רני מגלה את סוד הלסביות לאפי; וביום רביעי איריס כועסת שראובן סיפר את סוד הסרטן לאמא שלה. הסלמה זו מהדהדת גם בפגישות של תמי מסר ושל ראובן עם גילה – שניהם תופסים אותה כמעודדת אותם להסתכן ולנסות את הקשר ביניהם.

 

הפעלתנות הנמרצת של ראובן מדגישה את ההתנגדות השותקת של אפי. הרי אפי בעצם בכלל לא רוצה את הפגישה, נפגע מעצם ההצעה של רני לקיימה, נעלב מעצם המחשבה שפגישה כזו נחוצה. אפי מסיק מהזימון לשיחה עם רני בנוכחות ראובן שרני לא מסוגלת לדבר איתו – בגללו. בתגובה למחאותיו הקלושות שיכולים לדבר גם בבית, רני אומרת נחרצות: "עובדה שאנחנו לא מדברים", ומאשרת לאפי שאינה יכולה לדבר איתו – בגללו. אז עכשיו גם רני וראובן חוברים נגדו, כמו כל האחרים. לאחר שאיבד את מקום העבודה, גם המקום שהיה לאפי אצל ראובן זוהם על ידי רני, והתאום הדמיוני אבד לו. כשראובן נזכר לבדוק האם מרגיש בנוח לקיים את הפגישה, אפי אומר ש"קצת מאוחר עכשיו, לא?". וכאשר רני מתעצבנת ומאיימת ללכת, אפי מוחה: "מה את עושה? מה, את רוצה לשגע אותי?". אפי משתגע כשנוכח לדעת שרני לא יכולה לדבר איתו, שאפילו בפגישה אצל הפסיכולוג אי-אפשר לדבר איתו; כדי להיות מי שאפשר לדבר איתו, עליו לוותר על זכותו לדבר בפגישה שאמורה להיות שלו, בשבילו. אז אפי נכנע ונמלט כדרכו לבדיחות פיננסיות: "את יודעת כמה עולה פה כל דקה שאת שותקת?", ובכל זאת אינו יכול להסתיר את הכאב שלו: "אבל אצלנו בבית זה בחינם".

 

בפגישה זו אפי נאלץ להתעמת עם המציאות, שהקשר בין אפי לבין רני כה קרוב, עד שאינם מכירים זה את זו כלל. שניהם מעורבים בפעילות אינטנסיבית של השלכות זה על זו, זו על זה;  שניהם שותפים בפנטזיה שהקשר ביניהם נטול נפרדות, שהם מכירים היטב – כמו שאפי משוכנע שיודע הכל על רני, גם רני בטוחה שאפי לא יכול להסתיר ממנה דבר; מבחינה מסוימת, שניהם צודקים, משום שבפנטזיה המשותפת על חוסר נפרדות הם חולקים את האינטימיות שבהתמזגות עם האובייקט בהתאם למשמעות המקורית של המושג הזדהות השלכתית: הם מתייחסים זה לזו באמצעות השלכות, ואז מזהים את אובייקט ההתייחסות עם ההשלכות. קשה לוותר על תחושת הרוגע והבטחה שיש בידיעה מוחלטת לגבי האובייקט. לכן אפי מזועזע כשהוא מגלה בפגישה ש"אמא יודעת מזה, ראובן יודע מזה, ורק אני האידיוט שיודע אחרון"; לכן רני מרגישה שהמבט של אפי רודף אותה מבפנים. הפנטזיה של רני שאפי רואה אותה מאז ולתמיד מתגבשת סביב משפט ששמעה אותו אומר ליניב כשנתפס מעשן בשירותים: "אף פעם אל תעשה משהו שאתה לא יכול לעשות אותו בגלוי" – לא רק שאי-אפשר להסתיר ממנו דבר, הציווי המוסרי של אפי ברור. דווקא ההפנמה הרודפנית של אפי חושפת את הבעיה של רני – הוא לא יכול לעזור לה כשהיא רוצה "שתצא לי כבר מהראש... שתעזוב אותי לבד...", לא בגלל שאינו רוצה לשחרר, אלא משום שאינו יכול לשחרר אותה ממה שיש כבר בראש שלה. אפי אינו יכול להחזיר לה את האחריות שמשליכה עליו, משום שתמיד נטל על עצמו את האחריות לשמור על רני ולא לעזוב אותה לבד.

אפי יכול לשמוע רק את העוינות שלה לנוכחות שלו, את השנאה במקום שהיה בטוח שיש אהבה. לא מדובר כאן רק באובדן הקשר עם רני; מדובר כאן באובדן התחושה שיודע את המציאות, בעימות אלים עם הפער בין הפנטזיה לבין המציאות: "חשבתי שאנחנו הכי קרובים שאפשר, ו... היא בורחת להודו? היא לסבית?". אפי מנסה לחדש את המגע עם ראובן, להסביר לו ש"אני מרגיש שאני כבר לא מכיר אותה כל כך, אתה מבין?" ראובן חושב שהוא מבין; הוא צודק כשאומר לאפי שהדחף שלו לבדוק עם רני האם הכל בגללו "זה שוב לראות אותה רק בהקשר של הקשר ביניכם... לא לראות אותה בתור אדם שיש לו העדפות ורצונות ותשוקות". הכל טוב ויפה, למעט הטפת המוסר. נראה שראובן מסכים עם הציווי המוסרי שמיוחס לאפי לא להסתיר דבר, ואומר הכל – במסגרת החינוך המוסרי, אפי אמור ללמוד בזריזות שרני נפרדת ממנו, אחרת מהפנטזיות שלו, שונה מההשלכות שלו. ראובן אובד בהזדהות שלו עם רני, ומאבד את המגע עם אפי, כמו שלמחרת היום ראובן אובד בהזדהות שלו עם אמא של איריס, וכמעט מאבד את הקשר עם איריס.

 

השפה הרגשית במשפחה של אפי היא מגע מתמיד שמבטא אכפתיות ודאגה; זו אינה רק השפה של אפי, זו גם השפה של דינה, שהתחתנה עם אפי כי מזכיר לה את אבא שלה, ובהכרח גם השפה של הילדים, שחוזרים כולם לארץ ושומרים על אפי בתורנות. הרי לפני הפגישה דינה מתקשרת ורני מבטיחה לה: "לא, אני אחזיר אותו הביתה ואז אני אסע". אפי אינו מרגיש בנוח כשהתפקידים הפוכים, ואומר: "דאגנית אמא שלך, שתהיה בריאה". הוא מסביר במבוכה לראובן ש"היא ואמא שלה קצת התאהבו בסיפור הזה של לנהל אותי, אז הן לא כל כך נותנות לי לזוז"; אפי מדבר כאילו בזלזול על ההשגחה הצמודה, אבל ברור שבשבילו זו החזקה, צורה של אהבה – אולי הצורה היחידה שמכיר, שיודע. החודרנות והשתלטנות לא מפריעות לו, בייחוד עכשיו כשכלל אינו רוצה לצאת מהבית. עצם ההשגחה מקיימת אותו במצבו המעורער – לא בגלל ההגבלה על חופש התנועה שלו, אלא משום שמסמנת אכפתיות ודאגה.

 

כאשר ראובן עוצר את אפי שרוצה לעצור את רני, הוא מכריח אותו לא רק לכבד את נפרדותה, אלא גם לוותר על ההחזקה. לא נראה לי שהטפת המוסר על חשיבות הנפרדות עובדת, משום שכאשר אפי מגיב, הוא אומר "הייתי צריך לעצור אותה". ראובן מתעלה על עצמו בפרשנות שגורסת שאפי לא רצה לבוא, אבל בא בכל זאת, ומכאן הגזירה הלוגית שבוודאי מוכן לתת לרני לגדול, למרות שזה קשה לו. אפי מגיב בניסיון להתקשר לדינה, אבל ראובן חוסם אותו שוב. כשאפי אומר "הייתי צריך לדבר על זה איתה, לא איתך...", ראובן ממשיך בחזון אחרית הימים: "אני חושב שמה שקרה היום זה התחלה של קשר חדש ביניכם, לא פרדה". אפי הנואש מנסה שוב, ומסביר לראובן שמאז הפיטורים לא נהג לבד, שלא נתנו לו לנהוג לבד: "פעם ראשונה שאנהג לבד הביתה... פתאום, מה? כל הדאגה של רני, זהו? הלכה לחברה שלה?" וראובן שוב מתעלם מההרגשה של אפי שאיבד הכל, ומעדיף פרשנות מעודדת, מתעלמת: "אולי היא הרגישה שאם אתה נותן לה ללכת, היא יכולה לתת גם לך...". כעת אפי מתייאש גם מראובן, ומגיב ב"כן, כן...". נפער פער, שלא לומר תהום, בין הפרשנות של ראובן לבין התגובות של אפי.

 

כשראובן שואל את אפי האם יכול לנהוג לבד, האנלוגיה שברקע מבצבצת לרגע בקדמת התמונה: על רקע התחרות שהיתה בין ידין לבין ראובן על תפקיד המאהב המוצלח של נעמה, מופיעה לפתע פתאום התחרות בין אפי לבין ראובן על תפקיד האב הטוב של רני. מי שהולכים בנתיב הרמיזות הפזורות מראשית הפרק, נשארים בחרדה – מה יהיה עם אפי? האם יגיע הביתה בשלום? או שמא, כמו שכבר קרה פעמים רבות, התקף חרדה ילפות אותו בעת הנהיגה? אולי אפי יגיע הביתה, ואז ייקח בטעות קצת יותר מדי קלונקס? או האפשרות החביבה עלי, זו שמנצלת את מלוא הפוטנציאל של המלודרמה – אפי חוטף התקף חרדה בעת הנהיגה, לוקח קלונקס שלא עוזר מייד, ואז לוקח עוד ועוד כדורים עד שמאבד הכרה; אולי ייכנס בעץ, מי יודע.

 

 

פרופ' חנוך ירושלמי

על הטיפול באיריס, יום ד'

 

 

הונאה?  

  

בראשית הפרק הנוכחי אומר ראובן לאיריס בתגובה לשאלתה מדוע לא נשאר ליד מיטתה כדי לטפל בה, כי אינו הורה שלה אלא מטפלה בלבד. יש באמירה זו משום גילוי אומץ לא מבוטל שכן באחת הוא מנפץ לכאורה את האשליה עליה מושתת הטיפול הדינמי. זוהי אותה אשליה ידועה שאנו שוקדים כה רבות לטפח אותה, תחת ההסבר הדחוק לעתים שעלינו לשחזר בתוך היחסים הטיפוליים את היחסים המוקדמים של הורה-ילד.

בל נטעה, אנו המטפלים משקיעים מאמץ וכשרונות בלתי מבוטלים כדי ליצור את האשליה של יחסים ללא גבול, או של 'אומניפוטנטיות סובייקטיבית', כפי שמכנה אותה וויניקוט, של יחסים מוקדמים סימביוטיים. אנו קוראים למיטב כשרוננו לפתות, ומוטב שלא נבחל במלה זו כי היא מתארת היטב את מאמצינו בראשיתו של קשר טיפולי, ולעתים תכופות גם במהלכו. אנו מפתים את המטופל להכנס לקשר עמוק, רגרסיבי, המשחזר את הכמיהה הראשונית לדמות כל יכולה עוטפת ומגינה. יש מבינינו כאלה היודעים טוב יותר ויש כאלה היודעים זאת פחות, אך כולנו מזמינים ומפתים את המטופל להאמין שניתן לבטוח בנו המטפלים, לחוש תחושת "בית", שייכות, מוכרות. ואף יותר מכך, להאמין שהבית שאנו מציעים הוא טוב יותר, נכון יותר מכוונן טוב יותר לצרכים העמוקים של המטופל.

ודאי, אנו זקוקים לכל המנגנון המפואר הזה, לכישורים ולאנרגיות בלתי מתכלות אלו כדי לשכנע את המטופל להיכנס ליחסי ההעברה באופן בלתי מסויג, על מנת שיתרחש בסופו של דבר מפגש משמעותי שיביא לתמורה אמיתית במערך הנפשי של מטופלים. אכן, קשה לדמיין שניתן לחולל שינוי אמיתי בחיי אנשים ללא כניסתם למצבים רגרסיביים ועמוקים אלה. אלא שאנו שוכחים, בצד פיתוי והזמנה לרגרסיה ולתלות אלה, להזכיר את החלק האחר של משוואת ה'מרחב הפוטנציאלי' של וויניקוט. אנו שוכחים להזכיר ולהמחיש את אותו מרכיב של מציאות שאמור ליצור ביחד עם מרכיב הפנטזיה את הפרדוקס החשוב: אותו פרדוקס המסומן כגורם התורם בצורה המירבית להתפתחות ולצמיחה אישית של מטופלים.

פעמים כה רבות אנו "שוכחים', בצורה די בלתי נסלחת, ומתוך הלהט לשמור על הטיפול ולהעמיק את היחסים הטיפוליים, לשמור על המטופל: להזכיר לו את מגבלות הקשר, את ההיבטים המציאותיים של הקשר, כפי שעושה זאת ראובן בפרק האחרון. התעלמות מחובה חשובה זו כוללת גם הימנעות מלקחת בחשבון את עוצמת הצורך הרגרסיבי האישיותי של אותו מטופל שבאחריותנו, ועד כמה רגרסיה כזו עלולה להיות עבורו מפרקת ומסוכנת. לאנשים רבים, גם אלה שאינם מציגים תמונה קלינית של בעלי הפרעת אישיות גבולית, יש רעב גדול לאהבה ומשאלות תלותיות עצומות. אלה נמצאים בסיכון מתמיד למצוא עצמם בקשר טיפולי המגרה שוב ושוב את משאלתם לרגרסיה אך אינו בנוי כדי להכילה.

פעמים כה רבות מתוך אמונה אמיתית בטובות הטיפול שאנו מציעים ופעמות רבות לא פחות מתוך תרמית עצמית שלנו, המסירה מאתנו את מטרותינו האמיתיות, איננו שוקלים היטב האם להמשיך ולפתות את המטופל לקשרי תלות עמוקים המעוררים מצבים פסיכולוגיים פרימיטיביים. ומעבר לכך, גם מטופלים שהיינו משייכים בקלות לאלה היותר בריאים, מתפקדים או חזקים מבחינה אישיותית, עלולים ליצור בנקודה מסוימת בחייהם ארגון חווייתי כזה, שעבורו הזמנה ליחסים רגרסיביים ואומניפוטנטיים עלולה להיות הדבר המוטעה והפוגע ביותר.

ועוד מלה על התרמית העצמית. אין זה סוד שאנו מלאים בתרמיות שנוגעות לעצמי המקצועי שלנו, שאיננו שונה בהרבה מחלקי העצמי האחרים. אנו בוחרים בגרסאות 'עצמי' המתאימות יותר לנרטיב שלנו על חיינו, בכאלה הנוחות לנו יותר, ובוחרים לשכוח אמיתות אחרות בלתי נוחות או מביכות אפילו. כמטפלים אנו בוחרים לראות עצמנו מיטיבים, "מגדלים" את המטופל, מעניקים לו הורות טובה, אהבה הנקייה מאגוצנטריות. יש בכך אמת רבה, אך יש גם אמת רבה המסתתרת בין הצללים והקשורה בהעדפת טובתנו שלנו על טובתו של המטופל. רק מתוך מפגש עם אותם צללים ומתוך קבלה של התרמיות העצמיות כעובדה בחיינו המקצועיים נוכל להיזהר מפני פגיעה במטופלינו. חלק מאותם צללים והעדפת טובת העצמי על פני זו של המטופל מתחבאת היטב באותה הזמנה כלפי מטופל, באותו פיתוי מסוכן עבורו להישען ללא גבול, ל"צנוח" אל תלות ולשחזר בקשר ההעברתי אותה כמיהה ילדותית להורה שמחזיק ורואה אותו כפי שהוא באמת.

בשל כל אלה אני רואה באמירתו של ראובן "אני המטפל שלך", התמודדות אמיתית עם אותם צללים של תרמיות עצמיות והצבת אמת עמוקה יותר המאפשרת לאיריס לקחת עמדה נכונה יותר, מתאימה יותר  עבורה. אני רואה באמירתו הצגת החלק האחר והחשוב כל כך של היבטי מציאות ב'מרחב הפוטנציאלי'. הוא אמפתי, מעורב יוצא מדרכו כדי לחבר את איריס אליו ואל מה שהוא מייצג, ובה בעת גם מגושם, טועה ופוגע. אבל נראה לי שהחלק החשוב מכל הוא החתירה לאמת שלו, לאמת שלה.    

 

 

 

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

  

 

 

 

 

ראובן לאן?

  

העונה הנוכחית של הסדרה מתקרבת לסיומה. כמות המידע המזמין דיון פסיכודינמי היא רבה. לקראת הפרק הבא מתחדד המתח בשני נושאים מרכזיים: מה יהיה עתיד היחסים בין ראובן ותמי וכמובן איך ייצא ראובן מהפגישה עם ועדת האתיקה.

שלושה גיבורים ראשיים מלווים אותנו במשך הפגישות הללו ראובן: תמי וגילה. אנחנו יודעים היום משהו מאבני הדרך הביוגרפיות האישיות של שלושתם, וראינו אותם באינטראקציות שונות שרב היה בהן יסוד התקשורת הרגשית הלא-מילולית. אולם, לא אליו נתייחס עכשיו אלא להיבטים הנרטיביים שנפרשו לפנינו. האבות בחיי תמי וראובן נעדרו בצמתים חשובים בחייהם. אביה של תמי נהרג ואביו של ראובן נטש. מטבע הדברים הייתה התמקדות פסיכודינמית בהשפעת האמהות. שתי האמהות יצרו יחסי היקשרות חזקים ביותר עם ילדיהן.  אמה של תמי, אשר תוארה על ידה כצוק איתן, גידלה בת שהייתה תלויה בה מאד ולא חוותה את עצמה כבעלת כוחות משלה. אמו של ראובן קשרה אותו לתוך תפקיד של מי שמחזיק אותה בחיים.  הרקע הנפשי הזה לא אפשר לתמי ולראובן את אותה ההיפרדות-אינדיבידואציה הנחוצה לרקום יחסי זוגיות ביניהם, יחסים שיכלו לאפשר אולי עתיד משותף. כיום, למעלה משלושים שנה מאוחר יותר, זימנה אותם יחד יד המקרה בחדר המדרגות של גילה. כל אחד מהם בעיצומן הלוחץ של  התפתחויות נפשיות במעגל החיים האישי והמשפחתי שלו. גילה, שבמציאות לא היו לה ילדים משלה קיבלה מעין תפקיד של אם חכמה, שנזקקים לעזרתה וגם ניתן להתנגד לה. שלושת גיבורי הסיפור הזה מתמודדים עם נושאי הפרידה, המעוררים תהליכי חרדה ואבל אך עשויים גם להעניק כוחות לחיים. פרידתה של תמי מאמה נותנת לה כוחות לנווט חיים משל עצמה. באשר לראובן, גילה מאמינה שמות אביו עשוי להעניק לו כוחות חדשים להעז ולארגן מחדש את חייו. ייתכן שגילה יודעת משהו על כך מחייה שלה, כאשר אחרי מות דייויד בעלה, היא מימשה חלום להיות לסופרת. נוכחנו שאפילו על סמך המעט הידוע לנו על החיים של כל אחד מהם אנחנו נוטים לחבר השערות נרטיביות המנסות להסביר אותם.

 נושא זה של הרכבת פסיפס נרטיבי, המסביר דינאמיקה פסיכולוגית שעיצבה והמעצבת התנהגות אנושית ויחסים טיפוליים, נידון היום מזוויות שונות. אביא משהו מדיון זה שבא לידי ביטוי בין השאר בשאלה: האם הפסיכואנליזה היא מדע, כמו מדעי הטבע והביולוגיה, הלומד את יחסי גוף-נפש, או שזו שיטה הרמנויטית (פרשנית) שמנתחת נרטיבים (סיפורי עלילה) הנרקמים בנפש האדם.

הפסיכואנליטיקאי האמריקאי, המאוד פורה בכתיבתו וברעיונותיו, רוי שייפר (Roy Schafer) מאמין שהפסיכואנליזה היא שיטה הרמנויטית המאפשרת לנו להבין ולנתח את האופנים השונים בהם בני אדם נוטים לראות את עצמם  כפועלים או מופעלים בתוך העולם סביבם.

שייפר הלך בעקבות חוקר ספרות קנדי, נורתרופ פריי ( Northrop Frye), אשר תיאר ארבעה מיתוסים אנושיים ואף סימן אותם בסמלי עונות השנה: הקומי (אביב), הרומנטי (קיץ), הטראגי (סתיו) והאירוני-סאטירי (חורף). רצף העונות אולי יכול גם להדגיש את מקומם במעגל החיים ואת העובדה שהם יכולים להתחלף זה בזה. לפי שייפר, הגיבור הקומי הוא אופטימי, תמים,  מאמין בשינוי,  בלידה מחדש ובתסריטים הוליוודיים עם סוף טוב. הגיבור הרומנטי, לעומתו, רואה בחיים חיפוש או שורה של חיפושים. הוא רואה הרפתקאות, סיכונים, גבורה,מסתורין, קדושה, אהבה, התמזגות עם משהו גדול יותר. בסרטי הוליווד זהו  הקאובוי ההרפתקן. הגיבור הטראגי מגלם חיים בעולם של פרדוקס, אבסורד, עמימות, והעדר בטחון. הוא פוגש דילמות קיומיות אדירות שצצות ומעוצבות על ידי כוחות חזקים השולטים בנפש –  כוחות שהאדם אינו מסוגל להתגבר עליהם והוא חי חסר נחמה עם  אבדנים גדולים, ומאמין שהחיים שמצטיירים לו הם ללא כחל וסרק.

 הגיבור האירוני רואה אף הוא את הסתירות הפנימיות,הפרדוקסים, והעמימות. במובן הזה גישתו חופפת את הגישה הטראגית אך מטרותיו  שונות.  הוא מתייחס לנושאים אלה ובוחן אותם מנקודת מבט של ריחוק והינתקות.

נתבונן בדמותו הרומנטית של ראובן הנמצא בעיצומם של שני מאבקים גדולים. הוא לוחם על דמותו של המקצוע הפסיכולוגי והוא לוחם על מציאת אהבה. תמי ייצגה בשבילו תום וניקיון, כאשר עזבה אותו הוא נקשר ליעל אשר הייתה מיילדת ו"הביאה חיים לעולם".

חשוב להדגיש כאן שעצם המאבק על דמות המקצוע ועל מציאת אהבה אינו מוטל בספק ולא ראוי לאבחנה אישיותית. אולם, כפי שגילה מנסה לומר לראובן, כדי לברר לעצמו אם הוא רוצה להיות במקצוע הוא לא חייב להציע את ראשו אל מתחת לגיליוטינה ובכך לתת לאחרים להחליט בשבילו. ראייתה היא הרבה יותר אירונית מזו של ראובן, אולי בזכות העובדה שהיא איננה שואלת את עצמה שאלות כה מרכזיות. לעומת זאת, בתמי יש יסוד טראגי (במושגי שייפר). היא מחפשת אחיזה במציאות ויודעת שזו פשרה עם תהליכי אובדן חיוניות, שזו השלמה מצידה עם הכנעת נשיותה למה שהיא חווה כהשפעת הגיל שלה.

ראובן אינו הוגה דעות, הוא איש פעולה, עמוק בתוכו נטוע המטפל-באחרים על חשבון צרכי עצמו. אם אכן יתברר לנו שתמי תעזוב אותו, נוכל אולי לומר שהיה זה הוא שהיא חבה לו את ההתעוררות שגרמה לה  לפרוץ ממה שהיא חוותה כמלכודת רגשית, תחושה  אשר הביאה אותה לטיפול אצל גילה. היה זה ראובן שהזמין אותה להביא את עצמה אל היחסים אתו, ובכך לממש תחושת בעלות כלשהי על גופה ונפשה. פעולה זו שלה שלפה אותה מתוך מערך יחסים דביק אליו נקלעה בין בעלה לאמה.  אולם, כאשר תמי מתעוררת לחשוב באופן עצמאי היא מבינה שהבחירה היא בין יציבות ובטחון לבין הרפתקה, והיא אינה בטוחה אם מדובר כאן בהתאהבות (infatuation) או באהבה. ראובן של "כעבור שלושים שנה" הוא גבר זר, המתעקש להתעלם מלהכיר בשינויים שחלו בה. אולי החיבור בין זרותו למוכר שבו אפשרה לה להיכנס להרפתקה וגם לצאת ממנה. ואולי היא תגלה שיש פה יותר מהרפתקה חולפת, סיכוי לחיים משותפים עם גבר שכה אוהב אותה ושיש לו כל כך הרבה להציע לה בהבנת עצמה.

גם תמי וגם ראובן חושדים בגילה שיש לה דעה-מטרה סמויה להביאם להיות יחד. היא מכחישה מטרות כאלה. כדי להתמודד עם שאלות מן הסוג הזה לא מספיק הניתוח הנרטיבי המילולי. יש לבחון את התקשורת הרגשית לאור שני מושגים ההולכים ותופשים נוכחות בולטת יותר בשיח הפסיכואנליטי הההתייחסותי-אינטרסובייקטיבי: הנתק  (דיסוציאציה) וההפעלה (enactment), שני מושגים שמבטאים את מורכבות התקשורת הבין-אישית והתוך-נפשית. טראומה נוטה ליצור נתקים בתוך נפש האדם, והוא נמנע מלהכיר בקונפליקטים המפעילים רגשות שקשים לו. במקום זה, הוא מפריד בין מצבי עצמי ותחושות עצמי שאינו רוצה להפגיש תחת קורת גג אחת. מצבי עצמי אלה מוצאים לעיתים קרובות את דרכם לאינטראקציה בתקשורת הרגשית בצורותיה הלא-מילוליות. גילה עשויה לא להיות מחוברת לרגשותיה השונים כלפי אשה צעירה ממנה, תמי,  וכלפי גבר אשר בשבילה הוא בודאי אינו זר. ייתכן שחלק מתשוקותיה שלה נמצאות במדור נפשי של עצמי מוכחש, שאינו נגיש לה. עצמי זה נוכח ומשדר גם לתמי וגם לראובן שהשקעתה בטיפול אינה כה נייטרלית כפי שהיא חושבת. בעיקר עבור שני אלה, שגדלו עם יכולות מפותחות במיוחד לקרוא את הלא-מודע של אימותיהם.  בכך נפתח נושא גדול ומרכזי הקשור באופן ההתמודדות עם הפעלות מסוג זה בטיפול. הכותבים המתייחסים לשאלות האלה מאמינים שיש לראותם כחלק מיצירה משותפת של המטפל והמטופל גם יחד, ולא רק העברות מאחד לשני ולהיפך.

 

אנחנו מחכים לראות לאן ייפול הפור ואיך זה ישפיע על ראובן.

  

לקבוצת הדיון העוסקת בסדרה ובפרקי השבוע

לדף הקהילה

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.