בטיפול
בטיפול

מאמרים

בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע השלישי

תאריך פרסום: 8/2/2008

  . .  

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע השלישי

 

בכתבה זאת, שלישית מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך לדון בהתפתחות הנפשות הפועלות בטיפול, ובהתפתחות ההבנה בנוגע אליהן, ומציע לנו דרכי התבוננות חדשות על פרקי השבוע.

 

      אל הכתבה הקודמת (שבוע 2)

                                                

פרופ' רבקה אייפרמן 

 

על הטיפול של טליה, יום א'

  

 על הדיאלוג הבֵּין-אישי והשיח הלא-מודע בין טליה לראובן

   

 בסך הכל "קפה", או: עושר אסוציאציות ומשמעותיהן

בעבור כל אחד מאתנו, מלים טעונות באסוציאציות הקשורות בהן ובמשמעויותיהן, אם במודע ואם לא במודע. עמדת ההקשבה הפסיכודינאמית מכווּנת לקלוט את הנאמר במפורש, ובה בעת היא רגישה לתכנים ורגשות נוספים הבאים לידי ביטויי שלא במתכוון. זוהי גם עמדת ההקשבה לתנועות, הבעות, ופעולות אחרות שאינן מילוליות. 

הדיאלוג בין ראובן וטליה, המשמעויות שהוא מקבל והאופן בו הם חווים את המתרחש ביניהם מושפעים מן המטען האסוציאטיבי שאיתו כל אחד מהם בא לפגישה.  אביא דוגמה קצרה הלקוחה מן האינטראקציה בין ראובן לטליה הפותחת את פגישת השבוע. אצטמצם ואתמקד במילה אחת: קָפֶה, ואדגים מטען אסוציאציות אפשרי, שאף אינטראקציה קצרה נושאת בחוּבָּה. 

האסוציאציות ומשמעויותיהן ש קָפֶה טעון בהן עבור ראובן, ועבור טליה, עולים בי לשמע השיח ביניהם.  הן לקוחות מן הזכור לי ממה שנאמר בהקשר לקפה בשתי הפגישות הקודמות, כלומר, מאירועים במשרדה של טליה ששני בני השיח היו שותפים להם ומעורבים בהם. 

 

צהריים.  טליה, ובידיה שקית נייר, נכנסת בצעדים מהירים.  עוד לפני שמתיישבים טליה אומרת, "רק עכשיו יצאתי מבית המשפט, הייתי חייבת קפה דחוף.  אז הבאתי לך גם".  היא מתיישבת, ראובן אחריה, היא שולפת כוסות קרטון גדולות חד-פעמיות, שקיות, כפיות וכד' מתוך השקית, מוזגת ושואלת, "הפוך, כן?" ראובן שותק, וממשיך לשתוק.

 

ב"הפוך, כן?" מובלע -- באוזניי -- בין היתר, "אני, בניגוד לך, זוכרת פרטים קטנים כגדולים עליך".  שהרי כשראובן ביקר במשרדה אביה הציע לו קפה הפוך, והוא נכנע בסופו של דבר להצעה.  באותו ביקור טליה חוותה, בכאב, עד כמה מעט הוא זוכר אותה ואודותיה.  מהדהדות בה (כבכל אדם), במודע או שלא במודע, אסוציאציות טעונות משמעות להתנסויות העבר, המאירות את ההווה לאור העבר, ואף שופכות אור חדש על חווִית העבר.  ולדוגמה, חוויות הקשורות לקפה.

 

"רק עכשיו יצאתי מבית המשפט, הייתי חייבת קפה דחוף [ואם "חייבת" – אשיג! אבא שלי מספק קפה/ מגיש קפה לאורחיו (בבית-הקפה[?] שלו?)/ אני מכורה לקפה/ במכונית שלי מאחור כוסות קפה מכל מיני תחנות דלק/ אבי זקוק לעזרתי לתיקון מכונת הקפה], אז הבאתי לך גם" [כאשר ראובן היה במשרדה, אביה, שקשר שיחה באמצעות האינטרקום, מציע לראובן קפה, ראובן מסרב, אך נכנע לאחר לחץ חוזר ונשנה מצד האב, וניסיונות שלו, שירד ממנו; טליה ערה ללחץ וגוערת באביה.  בהמשך, כאשר טליה נענית לבקשת אביה לקפוץ לשנייה לתקן את מכונת הקפה, היא בכל-זאת שואלת את ראובן, "להכין לך קפה?" ועל אף שראובן עונה, "לא. תודה, שתיתי קודם", היא חוזרת עם כוס קפה בידה, ואומרת, "אם אתה מתחרט (מצביעה על הקפה) תגיד". – ראובן לא מגיב.]  כאשר טליה מוזגת לו קפה בקליניקה, ושואלת,"הפוך, כן?" ראובן, שוב, אינו מגיב.  גם הפעם, כבמשרד, אין הוא לוגם מן הקפה המוצע לו.

 

לגבי ראובן, מכונת-קפה קשורה בידין המת:  בתחילת הסדרה הנוכחית אביו דורש לקבל מידיו את המכונה שבנו נתן לראובן.  זכור לי מ"שעה" שצפיתי בה בסדרה הקודמת (צפיתי רק בחלק מן השעות), שראובן רחוק מלהיות פריק של קפה:  ידין מבקש קפה, ראובן מכין ומגיש לו קפה אינסטנט. הלגימה הראשונה מיד נפלטת מפיו, בשאט נפש.  בעקבות זאת ידין מופיע לפגישה שאחריה עם מכונת קפה. מכאן ואילך וכל עוד הוא חי, קפה לא יכול להיות מנותק בעולמו הפנימי של ראובן מהתנסויות אלה ומשמעותן עבורו.

 ראובן וטליה עברוּ במשרדה חוויה משותפת, אך על רקע מטען אסוציאטיבי שונה ונפרד.  ומטען זה  בא לידי ביטויי הן בהתנהגותה של טליה כלפי ראובן, והן בהתנהגות ראובן כלפיה, וצובע בצבע שונה עבור כל אחד מהם, את המתרחש ביניהם.  אני משערת, למשל, שלא בא לראובן להודות לה על שחשבה עליו, כשהביאה קפה גם עבורו.  מבחינתו, היא לא חשבה עליו.  "הפוך, כן?" אינו משמש עדות עבורו לכך שהיא חושבת עליו וזוכרת אותו: הוא חווה אותה כמי שאינה טורחת אפילו לשאול אם מתחשק לו קפה, למרות הניסיון במשרדה בעניין הקפה.  אולי מרגיזה אותו או פוגעת בו העובדה שטליה מניחה שזה הֶעָרב לחיכהּ במיוחד, הוא הקפה המשובח גם בעיניו. נראה שבאותם רגעים בהם טליה מציעה לראובן מן הקפה שהביאה איתה, היא חיה בפועל פנטזיה לא-מודעת להראות/להיות "ביתית", ו"מארחת" מוצלחת בביתו-ביתם (אביה "הסביר" לראובן שאירוח אינו הצד החזק שלה, והיא עצמה מתנצלת בפניו על כך שלא הציעה לו מיד לשבת כשבא למשרדה).  הפנטזיה המוגשמת כאן נתמכת במעשהו של ראובן שבחר לשכן את הקליניקה שלו בסלון ביתו, כמתקשֶה להפריד בין חייו הפרטיים, למקצועיים.

הן תבינו, שפָרשׁתי כאן רק מעט מזעיר מן האסוציאציות לקפה, קרובות ורחוקות, ומשמעותן הרגשית, המצויות בעולמם של טליה וראובן.  אך די בדוגמה אחת, מצומצמת ככל שתהייה, על מנת להיווכח במורכבות התקשורת הבין-אישית, שיש בה כר נרחב ל"אי-הבנות" של אדם את עצמו, לא כל שכן את זולתו.

עד כאן, משהו על הדיאלוג לפרטיו. מכאן לתחושת האווירה הנוצרת במהלך הדיאלוג.  האווירה השוֹרה במהלך ה"שעה" שנפרשׁה לעינינו השבוע, אינה אחת ואחידה.  אפתח במה שחוויתי כאווירה הרוויה האשמה וקטרוג ולמולם, התגוננות.

 

אווירת בית משפט

אחד המישורים הבולטים בעיניי בקשר הבין-אישי המתהווה בין השניים (ונחוצים שניים על-מנת שיתהווה), היא האווירה של מעין בית משפט .  טליה היא החוקרת, המאשימה, הדולה וצוברת מידע מפליל, שעה שראובן לוקח על עצמו את תפקיד המואשם, והמגיב, על פי רוב, מעמדת הגנה.  ארחיב.

 

מיד עם הִכּנסה לקליניקה, עוד טרם ניסיונה ליצור אווירה ביתית, המלים הראשונות היוצאות מפיה הן, "רק עכשיו יצאתי מבית המשפט".  מלים שניתן לשמוע בהם, בין השאר, "אני זוכרת/זכוֹר שאני  עו"ד! באה ויוצאת בבית המשפט!" בפרט עשויים הדברים להדהד כך באוזני ראובן, המאוים בלאו הכי מכוחה המקצועי עליו.  שכן, היא עצמה אומרת, בהנגידה עצמה לאישה הסקסית, שכוֹחָה, שלא  בטובתה, הוא בהיותה "קשה", "מזיינת לך את השכל".  מתנהלת באווירה כמו-משפטית שכזאת.  נראה לי שהיא מאשימה אותו, מתחקרת וחוקרת אותו, ומאיימת עליו באופן סמוי (לאו דווקא במתכוון, במודע) בכך שהיא יכולה להשתמש נגדו בחומר המצוי והמצטבר אצלה נגדו; שבכוחה להוכיח שראובן התעלם מכל כללי האתיקה המקצועית.  ההאשמה הרגשית שלה כלפיו שונה ואף הפוכה במובנים מסוימים מזו המצטברת לכדי אישום משפטי. שכן בפנטזיה שלה טליה הייתה רוצה להיות האישה המפתה. היא מביעה במפורש קנאה בנעמה (כפי שזו מצטיירת בדמיונה) -- באישה המעבירה את ראובן על דעתו. היא מטיחה כלפיו שאותו, התרפיסט/"the rapist" שלה, מעניינות רק נשים שהוא תאב בהן, שהוא "מתאהב" בהן (ועוד אחזור למהות האהבה הזאת). מניסיונותיו של ראובן להתגונן מפני האשמותיה של טליה במישור המשפטי, והרגשי, משתמע שהוא חש את האיום הלא-מפורש המופנה כלפיו. ההגנה שלו לובשת צורות שונות. לדוגמה, חשוב לו לשמוע, לאחר ששמה של נעמה נישא על פיה של טליה "מה את יודעת על נעמה?" (כך שידע עד היכן מגיע הידע המפליל שלה עליו), על אף שמיד הוא מוסיף לשאלה המסגירה שאלה נוספת, "איך את מדמיינת אותה?" (שאלה הנראית בעיניו "הולמת" יותר מבחינת העמדה הטיפולית הדינאמית.)  היא מצידה פותחת את "נושא" נעמה, כשהיא זורקת לאוויר החדר, "מי זאת נעמה?" תוקפת בשאלה לא-צפויה, וראובן "ניתפס" לא-מוכן, נראה מופתע, מתוח, לחוץ – הגם שהוא שומר על איפוק.

ההאשמות המשפטיות והטחות העלבון והכאב על הפגיעה בה משתזרים אלו באלו. "לא עניינתי אותך", "אתה שכחת ממני יום אחרי שהלכתי.  הרי אפילו את הדיסק שהבאתי לך לפרידה זרקת אחרי שבוע. זה לא שסתם לא זכרת אותו אצלי במשרד."  ניכר שהיא לא רק מטיחה בו האשמות, תוקפת, "מסרסת": היא בו-זמנית, באמצעות אמירות קשות ולא-מבוססות, ממש מבקשת, מזמינה, שרק יוכיח לה שהיא טועה ואז, הכל יבוא על מקומו בשלום, ובאהבה.  לגעגוע הזה אפנה בדברי הבאים, אך קָדמה לאווירת הגעגוע הנוּגה אווירה קשה ובוטה שנושאה המרכזי, סקס ו"התאהבות". 

 

על סקס ואהבה באווירה קשה ובוטה – לא סקסית ולא אוהבת 

בדמיונה המיידי של טליה ראובן הוא הגבר המאבד עשתונותיו, חסר-האונים אל מול האישה הסקסית, וה- therapist הופך באחת ל the-rapist , אפילו לאנס סדרתי.  מעשה הכשל שלה בלוחצה על המקלדת, חושף לעיניה "פתאום מיליון אתרים של אנסים סדרתיים".  אני נזכרת בהמשך ה"שעה": ראובן מציע לטליה להיכנס איתה לדמיונותיה המיניים עליו ועל נעמה (מדוע?), והיא מגיבה, "די אתה מענה אותי, אני לא לא לא"כמי שחווה ניסיון לאונסה.  האונס הקיים בעולמה הפנימי מעלה בזיכרוני את ההטחה שלה כלפי ראובן "כולכם...[משתמשים בי/ מנצלים, מרמים אותי]" (אליה התייחסתי ברשימתי בשבוע שעבר), ואני נזכרת כמו כן בסיפורה לראובן על האיום שאביה היווה עבורה כשהוא, חסר-אונים במיטת חוליו, אחז בידה בחזקה ולא הרפה עד שנרדם, והיא ברחה.  היא חווה אנס חסר-אונים, ומפחיד עד בעתה.  

טליה יודעת (ואומרת שיודעת) משהו על תאווה אסורה שאינה ניתנת לשליטה, כשהיא מוצצת בשקיקה בסיגריה, לאחר שראובן נכנע ללחצה [נאנס?], באי-רצון גלוי, להתיר עבורה את האיסור על עישון אצלו. אבל ראובן – ראובן, כפי שהיא אומרת לו בבוטות מינית -- עַד לכדי כך חסר-רסן כשתאוותו גוברת עליו, "שהוא שם זין! זין על וועדת האתיקה! זין על הקריירה שלו! זין על המשפחה שלו! זין על העולם!" – כך היא אומרת, בשטף, ללא אותם המעצורים הנגלים פתאום, כשהיא נבוכה מכדי להוציא מפיה את המילה המלוכלכת "מאונן", המתקשרת אצלה לַשירותים.  וראובן מוסיף, "וזין על המטופלת". נראה שגם הוא מודע לתרתי-המשמע של מה שמדובר ביניהם.

 

מתברר שהפעם -- הדחיפות והלחץ להספיק להיות בהריון על-מנת שעוד יהיה לה ילד אינם עוד. "לא דחוף שנדבר עליו היום": "תשמע: אני ממש מקווה שלא לקחתָ את זה מילולית, או משהו כזה.  אני לא ממש התכוונתי שתעשה לי ילד".  טליה לוקחת מציצה מהסגריה, וראובן ממהר להסכים בעניין הילד, אולי מרחיק מן המיניות: "אני חושב שאת כן מרגישה שאני חייב לך משהו".  אכן, כבר בפגישה הקודמת סיפרה שאמרה לגניקולוג, "רגע, רגע, רגע! מי בכלל מדבר עכשיו על לעשות ילד? תן למצוא בן זוג קודם!"  בן-זוג לסקס בוטה, כך נשמע תחילה בהמשך השעה הנוכחית, מישהו שהיא תשגע ושישתגע עליה.  כשראובן מוסיף לתהות, בעקבות דברים שלה, אם האמירה שלה בשבוע שעבר, שהיא רוצה ממנו ילד, "לא הייתה לגמרי", כפי שאמרה, "בדיחה", היא מגיבה, בְ"אה, נו" מבטל, ומוסיפה, מגחכת, "מה הקשר? אני לא התכוונתי שתעשה לי ילד, תירגע". וכשראובן משיב (כמי ששוב מנסה להסיט מדיבור על מיניות ביניהם), "אני לא מדבר בהכרח על ילד. אולי את רוצה ממני משהו. . . והוא בכלל לא קשור לסקס", היא מגיבה בתקיפות, "הוא כן קשור לסקס!" הוא שואל איך, והיא עונה "כי עם נעמה שכבת ואתי לא..." ומוסיפה בלשון מינית בוטה, "ואני בטוחה שזה היה ה...זיון הכי מדהים בעולם. וזה הכי כואב. לדמיין את שניכם כאן, על הספה הזאת-".  אבל אז, כשהוא נענה ומציע להיכנס איתה לדמיונותיה המיניים היא בולמת, "די אתה מענה אותי, אני לא לא לא" כאמור, כמי שחווה מעשה אונס. 

אווירה דחוסה וכבדה, הנמשכת ומסתעפת.  טליה מדברת -- תוך שהיא משפילה את ראובן, ואף את עצמה -- על מיניות, על האישה הסקסית היפיפיה, המניפולטיבית, הזוכה בכל מה שלה אין.  ראובן מקשיב, מנסה להבין, לשמור מרחק מן הדברים הקרובים מדי לחוויה משפילה שעבר עם נעמה.

מדברים על סקס, על התאהבות ועל אהבה אבל אין ביניהם מתח סקסי  באוויר ואין ולוּ שמץ של אהבה.  ובכל זאת, מגיע רגע בו היא בוקעת, כגעגוע. 

 

אווירת געגוע נוּגה, מְקָרב

טליה מאשימה, "הרי אפילו את הדיסק שהבאתי לך לפרידה זרקת אחרי שבוע." על אף העניין הרב שלה במוזיקה, אין היא ניגשת, כמותו כשהיה במשרדה, להתבונן בדיסקים שעל המדף אצלו. אולי מִפחד, שאכן לא תמצא את מתנתה, ובו בזמן מפחד שמא הדיסק ימָצא ומשהו מהקֶייס שלה נגד ראובן  יתפוגג.  ראובן, שהקשיב לדיסק עוד שבוע קודם, מיד לאחר צאתה, קם אל המערכת, שם את הדיסק, ומשהצלילים הראשונים נשמעים, הם יושבים בדממה.  מאזינים.  טליה נרגשת, נעה בין איפוק לשחרור, ואז מחייכת, והישיבה הדרוכה שלה משתנה למעין התפרקדות על מושבה. איני יודעת צרפתית,  אולי גם ראובן לא, אולי גם טליה.  אבל AMOUR? האין זו מלה הידועה לכולנו?  ו AMOUR מושמע ומתנגן שוב ושוב בשיר, שהמוזיקה שלו, לאוזני, היא של געגועים, רוך ועצב.  הדודה שלה, זו "שתמיד נורא אהבה אותי" ועל-כן היא שהתה אצלה בקיבוץ, "הייתה שוטפת עם זה את הבית" כל אחר צהריים.  הייתה מישהי בחייה של טליה שתמיד נורא אהבה אותה.  ולאוזניי טליה אומרת, "היא אהבה אותי כי ידעה מהו געגוע לאהוּב, הבינה את עצבותי, את בדידותי ואת געגועיי לאהבה".  זו החוויה הרגשית המתחייה בה לשמע שירה של אדית פיאף, ואת זאת היא מביעה כשהיא אומרת לראובן, "חשבתי שתאהב את זה". הוא לא ממש קשוב לה – נראה לי שרגשית הוא עדין שקוע בגעגוע שלו ועל כן עונה לה ממקום מרוחק, "אני זוכר שבאמת הופתעתי כשהבאת לי את זה אז – צפיתי למשהו יותר – מודרני". "אבל אהבת את זה?" היא תובעת לדעת, "מאד, מאד" הוא משיב.  טליה נפתחת לשיח באווירה שונה, שיש בו הרבה עצב וכאב. 

 

לקראת הסוף האווירה מִשתנה שוב, כליל.  ראובן מעיף מבט לכיוון השעון, היא קולטת את מבטו, ומתחילה לאסוף במהירות את הכלים שעל השולחן.  ראובן מנסה לתקן: "יש לנו עוד זמן". אך היא רגישה לדחייה שהיא חווה, אולי גם זקוקה להתגונן מפני התקרבות מסוכנת אליו, הדוחה, האנס.  היא מפסיקה לסדר את השולחן, בוהה רגע, ממשיכה לסדר בהיסח הדעת, מסתכלת בו מהצד, ושואלת, בהתרסת-מה, במהירות, "שכבת איתה?", והוא עונה, לאחר הפסקה ממושכת, "לא" (הוא בא לביתה של נעמה, אך ניתקף שם חרדה).  היא קמה, הוא קם מולה, היא הולכת במהירות לעבר הדלת, הוא צועד כמה צעדים בעקבותיה, באיטיות, נראה לי כעוס, אפילו מבועת, והיא ממלמלת, "אז בשבוע הבא, כן? ביי".  בשבוע הקודם היה זה הוא שאמר, "להתראות".  הפעם הוא שתוק

 

 

 

 

 

פרופ' שמשון רובין

 על הטיפול במשפחת נ', יום ב'

 

המפגש השלישי: תרבות ה"שלוף" מצד המטפל מחד,

ותקווה, כאב, ואכזבה מצד המטופלים מאידך

 

מחירו של חוסר תכנון

דו"ח וינוגרד נמסר לעם בישראל, ונדמה כי דו"ח קשה זה מהווה תזכורת מהמציאות בנוגע לכך, ששיקול דעת והקדשת זמן ומחשבה לתכנון, אינם מהווים את הצד החזק של האופי הישראלי. אך לא רק שמירה על ביטחונם הפיזי של אנשים, אלא גם שמירה על הביטחון הנפשי של אנשים ושל המסגרת הטיפולית, ראויה לתשומת לבו של המטפל המקצועי. למה כוונתי בטיפול המדובר, של איתי והוריו?  מבחינת איתי - ילד אשר אינו יודע מה מצפה לו ולמשפחתו בעתיד, ילד שטרם פתר את החידה של איך לשמור על אבא ועל אמא בו זמנית (כשצעד לכוון אחד מהם פוגע בשני ולהיפך), ילד אשר מרגיש שהוא אינו נראה - מה מציע לו המטפל? האם חדר הטיפול והקשר עם המטפל מספקים לו בטחון, מסגרת צפויה, ומרחב לבדוק את רגשותיו הוא? אין ספק שישנם דברים חיובים ומשמעותיים המתפתחים בקשר ראובן-איתי אשר טובים לאיתי. אולם, ההתעלמות של ראובן הנושא  הבניית הזמן עם איתי, פועלת נגד יצירת מקום בטוח בטיפול, ונגד שמירה על איתי. כמו בכל כך הרבה מקומות בחיים של ילדים, כשהמבוגרים מחליטים - על הילד לציית. בהיעדר הבטחה מפורשת או "חוזה טיפולי" ברור אודות מה מגיע לו, קשה עוד יותר לאיתי לבדוק איך הוא מרגיש, מה רצונותיו, פחדיו, כעסיו וכדומה.

ההחלטה של ראובן להכניס את כל בני המשפחה ביחד לחדר טיפולים בתחילת הפגישה, בלי הקדמה או דיון עם מי מהם, נראית קפריזית - אפילו אם ההזמנה לא הייתה כזו. יש להניח שהזמנה זו פועלת נגד ביסוס ובניית בטחון בטיפול, הן מההיבט הרגשי של כל המעורבים, והן מן הבחינה המבנית של סדרי חדר הטיפולים. ניתן לומר, שההזמנה הזו משתלבת עם המצב הבעייתי של חוסר הבהירות והבלבול שמאפיינים את משפחת נ' המתפרקת.

ניתן לסכם ולומר, שטרם הוכרעה, ואולי טרם נבדקה בצורה מעמיקה, סוגיית המבנה הטיפולי עבור ההתערבות הטיפולית עם המשפחה. עדיין יש צורך לשאול, איזה חלק מן ההתערבות ראוי להקדיש לכל אחד מהנושאים הבאים: הדרכת הורים, טיפול אישי לילד איתי, טיפול משפחתי ליחידה כולה, טיפול זוגי לזוג המתגרש (כנראה), גישור בין ההורים, ו/או טיפול אינדיבידואלי לאורנה ולמיכאל. כשהמטפל יגבש דעה, ראוי לשתף את המטופלים ולערוך "חוזה טיפולי". 

 

תקווה, כאב, ואכזבה  

כל אחת מהנפשות במשפחה נעה במרחב התָחוּם בפרמטרים של תקווה, כאב וחרדה. במפגש הנוכחי, אתייחס לפרמטרים אלו ולנפשות הפועלות.

התקווה שמתעוררת כשאיתי מודיע, שיישן אצל אבא, מתחלפת מהר מאוד בהכרה עד כמה ההתקדמות לעבר שינוי הינה סבוכה. בין שני ההורים מתלקחים היצרים סביב החברה החדשה של מיכאל, והמציאות והשיחה פועלים לערב שוב את איתי במאבקים ובריקודים בין הוריו. מסתבר שחברה זו היתה המחנכת של איתי בשנה שעברה, ושכיום היא עוזרת לאיתי בשיעורי הבית, כשהוא בבית של מיכאל (דבר שעד כה היה תפקידה של אורנה כשהיא ואיתי היו ביחד). כניסתה של החברה אל תוך החיים  של שני הגברים של אורנה מכעיסה אותה ופוגעת בה מאוד.

התקווה של איתי, שיוכל לישון אצל אבא ולרצות אותו, הופכת חיש מהר לבגידה שלו באמא. הוא מוצא את הדרך לסגת ולוותר על הרעיון.  החלטתו של איתי לצאת לשירותים, כמו החלטתו להישאר בחדר ההמתנה (החדר של הבן של ראובן), מתאימה, אך כל זה קורה ללא דיון, שיקוף, או התייחסות לגבי משמעות הדברים, ולאופן בו יהיה ניתן להפיק לקחים ולשפר את המצב בעתיד. חבל.

התקווה והכאב של מיכאל עולים בפגישה בצורה נוגעת ללב, אך בלי תובנה משמעותית צדו או שינוי פנימי משכנע. מיכאל מנסה להבהיר, לעצמו ולאורנה, שחלק ממה שעובר עליו אינו קשור לרצון להעניש את אורנה על הבגידה שלה עם סִידֶר. הוא מתייחס לקנאות האובססיבית שלו שליוותה אותו בקשר שלהם במשך שנים, ומספר על המתח הנפשי והעייפות שהיו מתלווים למחשבות הרודפניות שלו -"היא תבגוד בי היום או לא", "היא לא בגדה בי אתמול אבל אולי היום" וכו'. מיכאל מדבר מתוך כאב, וגם מתוך תחושה שהוא כבר השתחרר, ואינו מצוי באותו מקום. קשה שלא להסכים איתו שהדברים שונים כרגע, אך עוד יותר קשה להסכים איתו שהוא השתחרר מדפוס זה וש"משנה זוגתו, משנה נפשו". קנאה אובססיבית ומחשבות רודפניות ראויות להתערבות הן מהכיוון של CBT - כדי להלחם עם הדפוסים, והן מהכיוון הנרטיבי-פסיכודינמי – כדי להבין את השורשים והמשמעויות של דפוסים אלו. גם אם נשער שמיכאל, בהיותו בתחילתו של קשר חדש, חש את עצמו ו"מתנהג" כמי שהשתחרר מהקנאה שהציקה לו, נראה שהשינוי בחוויה עדיין אינו מחובר למודעות רחבה יותר. כך, הוא נותר אדם, שפועל ללא התפתחות של תובנות עצמיות. האם לא כדאי לו להתעכב ולהבין איך נכנס ובנה את הקשר עם אורנה - קשר שהיה כה טעון, מרגש, אך גם מעייף ומשגע (במובן הלא טוב) כתוצאה מעולם אישי ובינאישי מורכב מאוד? האם יש סיכוי לפתח את סקרנותו לגבי עולמו הפנימי, מבלי לנסות לעבוד על נושא זה?

תקווה כאב ואכזבה: אורנה מגלמת את חיבורם של שלושת המימדים האלו בצורה הבולטת ביותר. מצבה הנפשי והפנימי מעורר אמפתיה, גם כשהתנהגותה גוררת מחשבות על הצדדים הבעייתיים בתגובות שלה. נדמה שהתקווה הבסיסית של אורנה כיום היא שמיכאל יחזור לחיק המשפחה, ובסופו של דבר, יהיה מחדש בן זוגה. לא ברור באיזו מידה היא מקווה שיחיו באושר, אולם סביר להניח שגם תקוות כאלה קיימות.

הגבר השני בחייה, איתי, ממלא מקום משמעותי, אך לא לחלוטין ברור בחיים הפנימיים שלה.  היא מקווה שיהיה לו טוב, וכואבת מאוד את הקשיים שלו. עם זאת, הדרך שאורנה נוגעת בו פיזית, הכינוי שהיא נותנת לו ("איתיקי"),  והציפיות שלה ממנו – מעוררות שאלה עד כמה היא מספקת לו - מעבר לאהבתה אליו - גם תמיכה בתהליכי התפתחות, של בן הנכנס לתהליך התבגרות. כדאי לבדוק ולהבין ביחד איתה איפה היא מסוגלת יותר, ואיפה פחות, לספק לו סביבה רגשית התואמת את גילו והתפתחותו. כמו בהרבה טיפולים הנוגעים בחיים של אדם, חשוב לבדוק איך כל זה קשור לאירועים ודפוסים מחייה שלה, בהווה ובעבר.

הכאב של אורנה והאכזבה שלה עולים במפגש זה מכמה כיוונים. האישה החדשה בחיים של שני גבריה גורמת לה כאב ומאיימת לנפץ את התקווה. רצונה לחזור אל האידיאל של העבר (שלא היה המציאות של העבר) מובן רק באופן מצומצם בינתיים. אורנה נראית מאוכזבת מכך שסִבלָה לא מקרב את מיכאל אליה, והיא כואבת את בדידותה. תחושות אלו מחזירות את איתי אליה (דבר הבא לידי ביטוי כשהוא משנה את החלטתו לישון אצל אבא), אבל נחמה זו אינה מספקת כדי להחזיר אליה את התקווה.  לדעתי, תקוותה של אורנה, כאבה, ואכזבתה אינם קשורים לקשר הזוגי או המשפחתי בלבד. יותר קל לה (ולבעלה) להתנהג מאשר להבין. בעבודה הטיפולית הנוכחית, ניתן לעזור לאורנה להביט פנימה ולפחות להתחיל להבין שיש חשיבות ותועלת מרובה בפעילות הממוקדת בהתבוננות ולא בעשייה אקטיבית.  אמנם "פעילות" כזו דורשת הרבה, אבל הפחתה ב- doing יכולה להביא לדבר חדש - a new way of being .

 

 

 

ד"ר דורית שיקיירסקי

על הטיפול באפי, יום ג'

 

מסע קצר לנבכי היבשת האפלה

 

אפי מאחר לפגישה, ונכנס אגב שיחה עצבנית בטלפון הנייד; אפשר לראות זאת, כפי שמפרש ראובן בדיוק ברגע הנכון, כניסיון להחזיר לעצמו שליטה שאבדה – אפי "אני משלם לך על הזמן הזה" ברעם הוא האדון, אבל האדון של מי? של "חבורה של מטומטמים" שבשבוע שעבר תכננה לקנות פילטר בתשע מאות אלף יורו, כנופיה של "נבלות" שהשבוע, כשהיה בהודו, הודיעה לעיתונות על השקעה של שלושה מיליון דולר בפארק אקולוגי. כשהזעם של אפי גובר, מטומטמים הופכים לנבלות [תרתי משמע]. הפגישה עם ראובן עטופה מלפנים ומאחור בשיחות טלפון שמעידות על התרחשויות הרוחשות בחצר האדון שנסע להודו. אפי נסע להודו כדי להחזיר לעצמו את השליטה ברני, אולם "מנכ"ל מיתולוגי" אמור לדעת שהרבה דברים יכולים לקרות בכמה ימים – ואולי לא? אולי אפי חושב, לפחות במודע, מה שאומר למזכירה שלו: "זה שאני נוסע לכמה ימים זה לא אומר שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה". ואולי הוא פשוט מתעקש או מתכחש – מסרב לראות את חומרת המשבר ומתעקש על 'עסקים כרגיל', בדיוק כמו שיכול לראות את הנפרדות של רני רק כזעקה לעזרה, בעודו מתכחש למשמעות המשחררת של רכישת נפרדות ממנו.

 

השליטה של אפי מתרופפת: רואה מצוקה שאינה קיימת, וכלל אינו רואה את המשבר המחמיר –  האינפלציה של הסכומים המיועדים לכפרות רומזת שהחרדה בהנהלה גוברת כאשר אפי שותק ואז נוסע להודו. בתחילת הפגישה אפי מסרב להודות שהיה לו חשוב לבוא לפגישה, וטוען שבא רק משום שלא יכול היה להודיע על ביטולה מבעוד מועד – כאילו שאינו יכול להרשות לעצמו לשלם על פגישה שהחמיץ. אפשר לראות את בואו לפגישה גם כהמשכה של הבריחה מהמאבק בהנהלה, שהחלה בשבוע שעבר כאשר שתק בישיבה, פחד לדבר שמא תתקוף אותו החרדה. עכשיו הוא בהודו, הוא בטיפול, ו"זה לא אומר שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה" – אבל כנראה שבכל זאת, "כל אחד" עושה מה שהוא רוצה.

 

ראובן מסייע לתנועה של אפי בפגישה – מהשלכה והכחשה לתובנה באשר לזהות שחש בין נפרדות לבין  אובדן, זהות שנוצרה לאחר מות אחיו. הדחף של אפי לברוח מעימות פוגש את ראובן בעיצומה של "התכנסות"; קל לו להבין כמה קשה לפעול כשנרדפים מבפנים ומבחוץ על-ידי אשמה ואימה. אפי אינו יכול לשאת את השתקפות החולשה שלו במבט של ראובן, וכאשר ראובן מפרש שאפי בא כועס כדי "להראות לי שאתה לא חלש", אפי מייד מבין שזה ביטוי של חולשה, ומגיב: "אני לא חושב שאני צריך להראות את זה". נטרול זה של ההתנגדות שנחבאת במאבק הכוח, אשר זולל לתיאבון את זמן הפגישה, מאפשר לאפי לדבר על מה שבא לספר. המפנה שמתחולל בפגישה זו כרוך במאבק עם התאום הדמיוני (ביון, 2003) על עוצמה ושליטה – כשאפי מתחיל לספר, הוא חוגג את ניצחונו על ראובן: "חשבת שאני מגזים? אז יש לי חדשות בשבילך – אתה טעית הפעם", ולמרות שמתבדח, "אל תשאל מאיפה באתי... אתה לא שואל? לפחות אתה עושה מה שאומרים לך", הוא יוצא מובס. ראובן מבין היטב את אפי משום שגם הוא חווה את אפי כתאום דמיוני, ובפגישה זו מצליח לרכוש את הפוטנטיות שלו מחדש, בעיקר משום שמבין שמעבר למחוות האדנותיות של אפי, הוא זקוק להבנה אחרת של החוויה הקשה שעבר במסע להודו. הפרשנות של אפי לגבי האירועים בהודו מנוסחת מחדש על-ידי הפרשנות של ראובן, שמפענח את המסע להודו כעימות עם הנפרדות של רני, שצריכה "לחתוך" את השיער שלה, ויחד עמו גם את הפוטנטיות של אפי. בגרסא זו לתעלולי שמשון הגיבור, הפוטנטיות של אפי נמצאת בשיער של רני – העוצמה של הגיבור נובעת מנזקקותה של הנערה במצוקה; כשרני מסתפרת היא חותכת את עבותות הקשר לאפי – היא משתחררת מהשעבוד שלה לחרדות של אבא, שחושב ש"עם שיער כזה אי-אפשר ללכת לאיבוד".

 

הריקוד המושלם עם התאום הדמיוני ראובן מאפשר לאפי לגעת בחרדה מנפרדות, בלא חשיפה לחרדות פרימיטיביות יותר שבתשתית אימת הנפרדות – המפגש עם האחרות שבנשיות, האחרות המזהמת והמזוהמת. בשיח של אפי בפגישה זו קיים רובד שאינו זוכה להתייחסות מפרשת מפורשת, אף שמופיע בכל הפגישות עד כה. שני דימויים מורכבים יוצרים רובד סמוי זה: האחד הוא "כולכם" ש"הופכים אנשים לאגואיסטים" ו"מעודדים אנשים לשכוח ממי שהכי אוהב אותם", והאחר הוא האשה, שיש לה כמה מופעים: אמא של רני, החברה של רני, ובעיקר – הודו, היבשת האפלה. דימויים אלה חופפים במידה ניכרת, משום שאובייקטים אלה משמשים מושא להשלכות דומות. נדמה שאפי בנה עצמו בעקבות השבר הטראומטי שבמות אחיו באמצעות פיצול וסילוק של כל החולשה שבחרדה, הזוהמה שבכאב, העליבות שבבדידות. הוא פועל כמי שנחוש בדעתו לעולם לא להיות לבד, לעולם לא לכאוב, ולעולם לא לחוש חרדה – גם אם עליו לשלוט בכולם, לא לתת להם לזוז, ולמלא אותם בחרדה. מכאן השנאה שמופיעה שוב ושוב ל"מתקני נפשות" שמאכלסים את הקוטב המנוגד לאפי: הם מעודדים אגואיזם והתנערות מאחריות, מרגישים טוב אבל פוגעים באחרים. במובלע אפי מגדיר עצמו באמצעות ניגודו – הוא רואה עצמו כמי שדואג לאחרים ולוקח אחריות.

 

אפי נסוג מהמתקפה הכוללת על "כולכם", רק כאשר ראובן מגיב, כאילו נבהל כשגילה שמושא ההתפרצות שלו, או לפחות אחד מאותם "מתקני נפשות", לו זקוק דווקא – והיום יותר מתמיד, יושב מולו ומקשיב לו בשקט. האמירה של אפי שזה "מחליא אותי" מחשלת את החוליה המקשרת בין "כולכם" לבין הנשיות המאיימת. ראשית, מופיעה "דינה, אשתי" שמקבלת גם שם וגם מקום ביחסים עם רני. מהתיאור של אפי ברור שחש שהקשר של רני עם דינה בא על חשבונו; למרות זאת, כאשר הוא מדבר נוצר אצלי הרושם שליחסים אלה יש קיום שחורג מכריתת ברית נגד אפי, או שלפחות אפי חש זאת, ולכן נצמד לתיאור התספורת שרני מסתירה, ולחוסר התוחלת של הבקשה "אל תראי את זה לאבא", משום ש"אשתי" – אומר אפי בזלזול בולט – אינה מסתדרת עם טכנולוגיה. אפי מעדיף לחשוב על עצמו כמי שאי-אפשר להסתדר בלעדיו, וכאשר רני אינה מתקשרת אליו אפילו פעם אחת, בשבוע בו מתקשרת לאמא שלה שלוש פעמים, הוא מוכרח לחדור (לאימייל) ולגלות את התמונה בה היא מסופרת "כמו בן". אפשר שאפי מאוים מהתספורת שהופכת את ה"בת של אבא" ל"כמו בן" משום שהבנים שלו התרחקו לשני קצוות מנוגדים של העולם, וכאשר רני מסתפרת "כמו בן", הוא רואה בתמונה את סכנת הנפרדות, שבעקבותיה פרידה בלתי-נמנעת.

 

אפי תופס עמדה של אב כל-יכול וכל-יודע – לכאורה בשירות הזולת, אבל למעשה בשירות החרדות שלו מהמוות; משום שהוא חייב להיות אבא טוב, עליו להדחיק את ההיבט של האב הטראומטי, ולהכחיש את ההיבט של האב הרע והמגונה – בדיוק כפי שהיבטים אלה של לאיוס הודחקו והוכחשו בשיח הפסיכואנליטי, שהתמקד בגורל של אדיפוס. "אשתי" הסתדרה עד כה בלי שם, משום שכמו שכותב המיתוס שמתאר את יוקסטה כמי שגורלה נקבע על-ידי עלילות האב והבן, גם אפי מעדיף לראות את "אשתי" כאשתו, ותו לא. כאן היא מקבלת שם והופכת ל"דינה, אשתי" כי היא מופיעה בתפקידה כאם, שמייתרת את האב. מופע זה רומז על החרדה שמתעוררת מפני הנשיות, כאשר מופיעות נשים אשר לא רוצות גבר או לא זקוקות לגבר או סתם משוחחות זו עם זו – שלוש פעמים! – בלי לערב את הגבר. הקיום של נשים בלי גבר מאיים על אפי, שמנסה להיות הגבר האולטימטיבי, זאת אומרת, מי שדואג לאשה, מספק לה הגנה, מפרנס אותה, וכמובן – עוזר לה להשתמש בטכנולוגיה שמעבר ליכולתה. אפי מעדיף להתעלם ממה שרוחש מעבר לקשר עם גבר, למרות שיודע ששם, במקום בו אין לו מקום כי הוא גבר, דברים רוחשים ומתרחשים. 

 

אם ביחס ל"דינה, אשתי" אפי מזלזל – אולי אפילו בחיבה, משום שחוסר היכולת להסתדר לבד עם טכנולוגיה בכל זאת מקנה לו מעמד חיוני שמאפשר לו לחדור לנבכי הקשר בין האם לבין הבת, הרי שהעוינות של אפי לנשיות, זו שאינה תלויה בגבר, פורצת בגלוי בהתייחסות שלו לחברה של רני. זו "שמסתובבת איתה" בהודו, "אחת שמבוגרת ממנה באיזה עשרים שנה... אתה מכיר את הנשים האלה, הרווקות שמגלות את עצמן בגיל ארבעים" – אומר אפי לראובן, התאום הדמיוני שלו. בניגוד לחברה של רני, טליה מייצגת את הגורל המאיים על רני, אם זו לא תמצא את דרכה לנפרדות מאפי; מבחינה זו, טליה אינה מאיימת על אפי, משום שממשיכה לחיות בצלו של אבא, בהזדהות עם אבא. החברה של רני, לעומת זאת, מאיימת על אפי, כמו כל היבשת האפלה, הודו.

 

הודו מייצגת את הנשיות המאיימת, שנשמעת דומה להפליא לחלום של ראובן מהשבוע שעבר; אפי מתאר את "הזוהמה, הריקבון, כל הקבצנים האלה... בתוך כל העליבות הזאת היא מצאה לה את החור הכי עלוב שיש...". במסע הקצר להודו אפי חודר ל"חור הכי עלוב שיש" כדי להציל את הבת שלו מהזוהמה; לאחר ההתפרצות של רני, ש"בחיים לא ראיתי אותה ככה, היא פשוט השתגעה... התחילה לצרוח עלי...", אפי מתעורר ויוצא לחפש את רני שנעלמה, מגיע לנהר, מקום ש"שורפים את הגופות שם... ריח כזה... מתוק מבחיל של מוות". אפי יוצא למסע ההצלה לתוככי היבשת האפלה של הנשיות, מקום של זוהמה, ריקבון, שיגעון ומוות, כדי להציל את הבת שלו, שהשאירה לו "מכתב אהבה" כשנסעה, "כמה קשה לה להיפרד, וכמה קשה לה לעזוב אותי"; בשונה ממנו, ש"לא הרגתי את ההורים שלי, אני רק ניסיתי לעזור להם לחיות", אפי פוחד לאבד את רני כי "כשהורים מאבדים ילד, זה באמת הורג אותם". הוא לא מבין את רני ש"הרי זה בדיוק האגואיזם הזה", בעודו נאחז בה באגואיזם צרוף שאינו מסוגל לראות כלל ועיקר. ברור שהמשאלה שאפי מתכחש לה – שיהיה מי שיעזור לו, שישמור עליו, שיהיה איתו – מושלכת ומתבטאת בפנטזיה על רני שזקוקה לו, והחריגה שלה מהתבנית שעיצב עבורה מותירה אותו לגמרי לבד. למרות שאפי טוען ש"מתרגלים גם להיות לבד", הוא מתקשה מאוד לוותר על מי שנמצא עמו במגע, אפילו אם בצורה מוגבלת ומעוותת משום המבנה הנרקיסיסטי שאפי מבוצר וכלוא בתוכו. רני כלואה עם אפי במבצר שבנה לעצמו כהגנה; הבריחה שלה להודו נועדה לשחרר אותה מהחרדות שמשמשות את אפי כדי לכלוא אותה במבצר בו כלא את עצמו. היחס של אפי לרני נראה כגרסא טרגית של הסיטואציה הקומית במופע של טרומן – שם מעצבים אצל הגיבור פוביה ממים כדי שלא יימלט. הגיבור חי במקום מוקף במים, מעין רחם שאינו יכול להימלט ממנו, תחת עינו הפקוחה של הבמאי, האל-האב.

 

ועוד כמה מלים על הזוהמה והזיהום. הנשיות מאיימת משום שמשמשת מושא להשלכות של הרגשות המזוהמים שאפי אינו יכול לשאת – חרדה, כאב, עליבות ובדידות; הוא חושש שרגשות אלה עלולים לשגע אותו או להרוג אותו. כמו הזוהמה שאפי פוגש בהודו, גם זיהום הנחלים הוא התוצאה הקונקרטית של ההשלכות של אפי: משום שאפי מנסה לחיות את הפנטזיה של עצמו על עצמו כגבר אולטימטיבי שעושה מה שמוכרחים לעשות, זיהום הסביבה בלתי נמנע. מה ש"מחליא" אותו, הזוהמה הרגשית שאפי סולד ממנה, מתכחש לה ונפטר ממנה באמצעות השלכה, חוזרת ורודפת אותו; כשהוא נמלט להודו, הוא נאלץ לחדור ליבשת האפלה של הנשיות המזוהמת והמשוגעת, רק כדי לגלות שהוא מיותר לחלוטין בתפקיד שעיצב לעצמו.

 

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 17-33. 

 

פרופ' חנוך ירושלמי

 

 

יום רביעי. בדידות.

 

ראובן ואיריס התחברו והתנתקו זה מזו, נגעו ונעלמו שוב ושוב במהלך הפרק האחרון שצפיתי בו. לרגעים נדמה היה שיש ביניהם מרחק שלא ניתן לגישור ולרגעים הצטמצם המרחק מאד. ניתן היה לראות במפגש הזה שני אנשים מורכבים, פצועים ושרוטים הצמאים לקשר, להיות מובנים, להיות נראים ומשמעותיים עבור זולתם. שני אנשים אלה אינם רק צמאים, אלא גם זקוקים לתת מעצמם לאחר כדי לחוש עצמם משמעותיים, קיימים. ובה בעת שני אלה גם יראים, כך נראה, מחיבור עמוק, כזה שיטשטש את גבולותיהם, שימחק אותם.

איריס צמאה לכך שלכשתהיה חלשה, שבורה, נואשת, יהיה שם עבורה אדם משמעותי, אוהב, שרואה אותה חלשה ואוהב אותה לא מתוך אשמה. לא מתוך רחמים, שהם רגש מתנשא ומבטל את הזולת. זקוקה היא לאדם זה, וודאי שלא מתוקף תפקידו המקצועי כמטפל. איריס נואשת ברצותה שיהיה שם מישהו בעולם שיראה אותה וליבו ירחב אליה, לא בגלל ההצלחות וההברקות שיש לה ושיש בה. כאלה היו רבים בעולמה, שהתפעלו מכישרונה, מיכולותיה ואולי גם מחזותה החיצונית המצודדת. אך לא רבים היו ואולי רק בתקופת חיים קדומה היתה דמות אחת כזו, שחיבקה אותה בכל מצב.

אני סבור שזוהי הסיבה האמיתית למעשה ההרס של עבודת הגמר שלה, "הפרויקט" כדבריה. אין לה ספק שהיצירה שהשלימה טובה ומרשימה אך היא כאמור זקוקה ומייחלת למשהו מעבר להצלחה אומנותית או מקצועית. היא זקוקה לדמות שתייצג עבורה את אמה, לא כפי שזו היתה בהכרח במציאות, אלא כפי שהיא היתה רוצה לראותה: הורה שמסוגל להיות אתה בכאבה ובשמחתה, דמות שמרחיקה לרגעים את תחושת הבדידות המוכרת כל כך, שתציל מהמים הרבים והמאיימים שמסביב. והיא הרי תמיד היתה בודדה, בודדה מתוך חווייתה הפנימית: לא בודדה באופן פיזי, כזו שאין סביבה חברות, גברים, משפחה. בודדה בנשמתה.

היא מרשה לעצמה להרדם באמצעיתה של השעה הטיפולית, כי לרגע קט אחד היא יכולה לסמוך על מישהו, להניח ראש על הכרית, שהיא המטאפורה לכתף של ראובן. משהו מרגיע אותה עד כדי כך שתוכל לשקוע בשינה עמוקה, מעין הבטחה מתוקה של שמירה עליה. אבל מיד לאחר שחולף אותו רגע היא מתעוררת לתוך הבדידות הנוראה, אל האין, וברגע מר זה אין מאומה, אין עולם ואין עצמי. זהו רגע של בדידות קשה מנשוא שבו היא נזכרת בתחושה שאפפה אותה כשעמדה לטבוע בכנרת. לא היה אז איש לידה, לא אמא ולא אדם אחר, רק ים ענק וטעם של מים בפה. זכרון נורא זה של בדידות מביא אותה להתפכח ממה שנראה בעיניה כאשליה, המאפשרת לה לבטוח לרגע בגבר המבוגר שיושב מנגד ומתבונן בה. הידיעה המכאיבה שאין באמת אף אחד מסביבה שיציל אותה מטביעה מוחשית ומטאפורית היא זו שממלאת אותה זעם נורא והיא שמחריבה באבחה אחת את עמל החודשים האחרונים ורומסת אותה ברגלה.

 וראובן? גם הוא מוצף בבדידות, ולא רק בשל הפרידה העכשווית ממשפחתו. הוא בודד כי גם אותו אין מי שרואה, שמבין אותו מתוכו פנימה. הוא זוכה אולי לניצוצות של הבנה, של ניראות כזו מבתו, זו שהפנתה עכשיו את גבה אליו בשל בחירתו לעזוב את הבית, ואולי גם מאחרים. הוא ככל הנראה כה בודד מקדמת דנא, עד שבחר במקצוע זה שעוסק כל העת באינטימיות, אך מותיר את המטפל כה בודד לעתים, כאשר פוקעת האשליה הטיפולית משנסגרת הדלת והמטופל או המטופלת הולכים לדרכם. מטופלים אלה הולכים לדרכם פעמים רבות מצוידים בקורטוב של קרבה והבנה חדשות, בהסברים מרגיעים יותר ואולי גם בתחושה של שלווה רבה יותר. הם חוזרים לפעמים אל בני זוג, אל משפחה קרובה, ולעתים אל עולם מנוכר וקר. ואילו המטפל? הוא נשאר פעמים כה רבות מרוקן עם תחושת חסר וצמא רב יותר משהיה לפני המפגש הטיפולי ובדידותו עלולה גם להתעצם.

אל התפקיד המקצועי הזה נצמד ראובן ומייחל שימלא אותו, שיתן תשובה מספקת לתחושת הבדידות שנראה כי אופפת אותו. הוא נצמד אליו על אף התסכולים הרבים, על אף הכעס שנותר כלפיו בקרב אנשים כמו אביו של מטופל שהתאבד, ועל אף מגבלות קשות שמטילה עליו המסגרת הטיפולית, המרחיקה אותו ממעורבות ומהתאהבות. ניכר בו שהוא מתמלא בשל כל אלה לעתים בייאוש, אך בה בעת נראה כי ברגעים אחרים הוא מתמלא בחיוניות, וניצוצות של קרבה ואהבה זורמים ממנו אל המטופלת.

רגע רב עוצמה אחד כזה הוא זה שבו מצטט ראובן שיר ילדות ישן ומלא תקווה ובטחון, רגע של כמיהה ליד אוהבת ומרגיעה, בניסיון אמפתי שלו להתחבר לאיריס. אני סבור שההסבר למה שאירע באותו רגע הוא שראובן קלט מסר סמוי אך רב עוצמה מאיריס, שעליו לזנוח לרגע את החזות המקצועית המרוחקת ולתת ביטוי לכמיהה זו ששניהם מרגישים בחוזקה. זהו רגע קסום, של קרבה, של מגע אמיתי, של דיאלוג בין שני אנשים צמאים לחיבור. זהו הרגע שבו להתחבא מאחורי חזות מקצועית מרוחקת משמעותו היא לחנוק באיבו את המפגש העמוק בין שני בני אדם.

עבור רגעים כאלה נראה כי שווה כל מאמץ טיפולי של המטפל כמו גם של המטופל, שמוכן ללכת למסע כה מאיים כמו טיפול חושף, ולתת לאדם אחר לנגוע בעמקי נשמתו. רגעים כמו זה שצפינו בו נותן אולי את התקווה שיש, זעיר פה זעיר שם, מפגשים עמוקים, שבהם אנו ננגעים בתוכנו ומעלימים את הידיעה של היותנו לבד בעולם. ואולי רגעים כאלה הם אלו שמאפשרים למטופל לאזור עוז ולצאת שם לעולם הרחב כדי לחפשם ולקוות שיש מקום בו הם יימצאו בשפע, מקום של אהבה. אני מאמין שזוהי מהות הטיפול הדינמי האמיתי: ליצור את אותו מפגש קרוב, מחייה ונוגע, שבו תתעורר תקווה אמיתית בלבו של המטופל כי יוכל למצוא מפגשים דומים בחייו, כאלה שעבורם כדאי לחיות ולא להתקיים בלבד.   

 

 

ד"ר מאיר ברגר

 על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

 

מאבק על "סדק של אמפתיה"

הפגישה נפתחת בתגלית. ראובן מאתר את הקטע שנשמט מזיכרונו, מאותו ערב שבו ניסתה אמו להתאבד, בעזרתה  של תמי. מסתבר שאביו היה שם  ואפילו דאג להעביר את האימא לבית החולים וללוות אותה באותו ערב גורלי. ראובן אומר בסרקזם משהו על היכולת של אביו "להיות רופא אחראי" אך לא אב אחראי.  כאב הוא נעדר מחיי בנו  גם כאשר חי איתם בבית המשפחה:  היעדרות תוך  נוכחות היא מצב רגשי קשה ביותר עבור ילדים.

גם כשהיה  "שם" , לא התייחס לראובן, הדיר אותו מעולמו ולא סיפק לו שום הסברים על רעידות האדמה בחיי המשפחה. יום אחד פשוט נעלם מהבית וכך נמחק אף מזיכרונו של ראובן. כיום,  כאשר ראובן בא לביקורים בבית האבות, הוא נתקף אליו בשנאה ובזעם חסר אונים. הוא לא מזהה בתוך עצמו שום סימנים לקיומו של רגש אחר.

קטעי הסיום של הפגישה עם גילה מתמקדים ביסוד שהופך לעיתים למרכזי באינטראקציות הטיפוליות: היינו, רמת המיקרו של התקשורת הרגשית. ראובן מביט בארשת פניה של גילה ומנסה לקרוא מתוכם ממה היא לא מרוצה או על מה היא כועסת: האם היא נוזפת בו על עברה אתית מקצועית שעשה,  או  שמא היא  פשוט מקנאה.  עבור ראובן,  הספן לשעבר, פניה של גילה  הם  מעין מגדלור שאורו קובע את  גורלו.  הוא מחפש בהבעותיה  סימנים שיסייעו לו "לנווט" את ספינתו , לספק  לו  הגנה  מהתרסקות, כיוון ותמיכה בחשכה שנקלע לתוכה.  משמעותן של הבעות פנים או היבטים לא-מילוליים אחרים קיבלו בעשורים האחרונים מקום מרכזי בתיאוריות התפתחותיות ואף בהשלכותיהן  על הקשר הטיפולי. ראובן לא יודע איזה נרטיב לבנות לעצמו  ביחס למקומה של גילה עבורו בכול רגע נתון. עבורו, היא החליפה כמה דמויות במהלך פגישותיהם ואף במהלך זו האחרונה אינה עשויה מקשה אחת.

בסוף הפגישה הזו  ראובן אומר לה בפירוש  למה הוא חוזר אליה שוב ושוב על אף חששותיו, תסכוליו ואכזבותיו ממנה: הוא מחפש סדק של אמפתיה. זה מה שהיה חסר לו בשנותיו הצעירות,  כשהיה לכוד בין שני הורים שהיו עסוקים בעצמם והזניחו את ילדיהם. בפגישות קודמות הצטיירה אמו כאשה דכאונית חסרת חיים  שהטילה את כול כובד משקלה על ראובן . הוא היה הילד שנקרא להפיח בה  רוח חיים.

ברור שבמובן זה גילה שונה מאמו. אמו לא הייתה משאב. היא דמתה יותר למשאבה. [אני מתרגם כאן בצורה חופשית ביטויים של דניאל סטרן. סטרן אמר שהתינוק זקוק למבוגר שיפיח בו התלהבות (enthusiasm). כאשר התינוק קולט מהמבוגר exthusiasm – מילה שסטרן המציא, כי איננה באנגלית – מצבו  גרוע] .  ראובן   זקוק לאישה  מלאת חיים ויכולת התחדשות , שתעמוד במיזגו ובהתקפותיו. גילה יכולה לספק לו  דמות כזו - כהגנה מפני  אם  דועכת שמצמיתה את חיוניותו.

אם ניזכר במה שויניקוט אומר על המעבר מההתייחסות לאובייקט  (object relating) לשימוש באובייקט (object usage), הרי שהמעבר הזה קשור ביכולת של התינוק להתנסות בתוקפנות שאיננו חווה אותה כהרסנית. זהו תנאי להתפתחות נפשית של חיוניות עצמית ויצריות בריאה ויצירתיות.

גילה אמנם שורדת את התקפותיו של ראובן,  אבל יש לה סדר יום תיאורטי משל עצמה שמעמיק את תחושתו שאי אפשר לקבל ממנה תגובה אמפתית. הוא אפילו חושד שחוות הדעת שלה  לוועדת האתיקה  לא רק שלא תתמוך בו אלא שאף עלולה להרוס אותו. גילה יוצאת למאבק לשנות את האופן בו זוכר ראובן את אביו ואת אמו. היא מנסה לשכנע את ראובן שאמו, מסיבותיה האנוכיות, היא זו שמנעה ממנו ליצור קשר עם אביו ואפילו סייעה בידיו לא לצאת למחנה הצופים.  באופן כזה תמכה בחולשתו, בהימנעויות  שלו, וחסמה את התפתחותו כגבר.

בניסיון השכנוע שלה  דבק להט שהעלה בי את האסוציאציה שגילה נאבקת באשה השניה על ראובן. היא "מדיחה" אותה, שולפת את האב ממקומו העלוב בבית האבות ומתאמצת יחד עם האב לייצר עבור ראובן "זוגיות הורית" מתוקנת. ראובן חש שהוא מכיר היטב את האב האמיתי, האטום והמנוכר שאף פעם לא התעניין בו ובנכדיו. ראובן הוא זה שמשלם עבור החזקת אביו  בבית האבות, נשאר עם המטלות והחובות, מתעדכן על מצבו עם הצוות המטפל, ואילו אחיו אבינועם הוא זה שזוכה בקרבה מתגמלת עם אביהם.

ראובן, שרואה עצמו קורבן, ניצב עכשיו בפני פירושיה של גילה שרואה דווקא את אביו כקורבן. תיאורו של ראובן על ביקוריו אצל אביו מבליעים בתוכם את הטעינות הרגשית של המפגש הזה  על העוצמות שגלומות בו.  החל מקשיי החניה  (מכירים זאת מהפגישה הקודמת), ובזרות של צוות בית האבות, וכלה בייאוש ובזעם שמציפים אותו במפגש עם אביו שמטיח בו בכעס  "לא  עשיתי כלום  בחיי".  גם היום אביו, עבור ראובן, עסוק בעצמו בלבד.  ראובן "יודע" ששנאתו לאביו היא  "איתות אזהרה" חשוב שמסייע לו  לא להיות כמוהו. אבל גם  לראובן, בדרכו שלו, יש קושי ליצור אינטימיות, להתמסר ליחסים קרובים. מיומנותו הגדולה כפסיכולוג לגעת בנפשם של אחרים נשמרת ע"י המסגרת של עשייה מקצועית ומה שמתחייב ממנה, כמו למשל איפוק רגשי.  הוא מודע לקיומו של מחסום האיפוק שכמעט נפרץ כשהוא פוגש את אביו, ונפרץ בהעברה – באינטראקציות עם גילה. במסגרת הקשר הטיפולי המוגדר והמוגן יחסית הוא מרשה לעצמו לדעת שהוא כועס ואף לבטא זאת. כמטפל ראובן הוא אמפתי, אכפתי ומסור. בעבודתו נראה שהוא שוקל כל מילה ואולי מהסה בכך תגובות ספונטניות. הר הגעש שפורץ מתוכו במצבים מסויימים, כפי שראינו בהתפרצות על ידין, יכול להיות מסוכן לו. ראובן מרשה לעצמו להיות ספונטני עם גילה. ההתנגשויות ביניהם מתרחשות לא רק במישור מטופל ומטפלת אלא גם כאנשי מקצוע החושבים בצורה שונה. בין שניהם עולה מחדש שאלת היחס בין הפסיכולוגיה למציאות שמחוץ לחדר הטיפולים. בל נשכח: שניהם אנשי מקצוע מנוסים. גילה נראית מכורה לנרטיבים פסיכודינמיים ולא מהססת מלהפיק פרשנויות. ראובן נאבק על דברים שמתרחשים במציאות שעבורם הוא דורש הכרה מצדה. מבחינתו תמי היא אשה שהוא הולך ומתאהב בה. מבחינת גילה היא מטופלת שלה שדרכה ראובן מנסה לנתב את המסר שלו אליה; מסר שמקורו במשולש הטרגי שהוא חווה כאשר נעמה וידין קיימו מערכת יחסים שפלשה לעולמו בצורה כה בוטה. במומנט זה  גילה נתפשת  בעיניו כאטומה ואגוצנטרית כמו אביו. לקראת סוף הפגישה שניהם מתרככים. הוא אומר לה שהוא מתאהב בתמי ותוהה אם זה מסבך אותה. היא עונה  לו שהיא תעמוד בזה. נראה שראובן וגילה הצליחו במידת מה להבקיע דרך למגע אינטרסוביקטיבי של הכרה הדדית אמפתית זה  לזו.

 

 

לקבוצת הדיון העוסקת בסדרה ובפרקי השבוע

לדף הקהילה

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.