דיון במאמרו של ויניקוט ״השימוש באובייקט״

מרטין בובר, על זיקת ״אני אתה״

״הריני מסתכל באילן.

יכולני לראותו בחינת מראה: עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף. יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע-ומשא בלתי-פוסק עם האדמה, עם האוויר – ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה. יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחיד, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו. יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד – מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי-כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים. יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עימו וטיב לו.

 

אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי... כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימיה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות-בראשית.... אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי.. אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר...זיקת גומלין היא. .." [מרטין בובר, בסוד שיח. 1956]

 

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

תאורו הפיוטי של בובר מציע מתווה להכרה מיטיבה ב״אחר״, כקיים בעולם בזכות עצמו, ובאפשרות לנהל עימו יחסי גומלים פוריים, שלא מתוך מאבק, שליטה, כניעה, פשרה או כורח.

כזו היא התיאוריה של ויניקוט.

התאוריה של ויניקוט עוסקת בתהליך הספרציה-אינדוידואציה של הפרט, וביחסי הגומלין שהוא מנהל בתוך כך עם ה״אחר״ המשמעותי.

המאמר הנוכחי מהווה את ערש החשיבה האינטר-סובייקטיבית.

המאמר עוסק בשאלה כיצד העצמי יכול לנהל יחסי גומלין מפרים הדדיים ומרחיבים עם עצמיים אמיתיים אחרים בעולם שמעבר לשליטתו? וזאת, בלי להרגיש מאויים מהשוני, נחדר ונפלש או חסר אונים ומושפל, לנוכח הניפרדות והאחרות?

איך נוכל להנות מהעצמיות האמיתית של האחר מבלי שזו תבוא על חשבון העצמיות האמיתית שלנו?

איך לקבל קבלה עמוקה את הקיום של סובייקט אחר, את הממשות והקיימות שלו, את זכות הביטוי וההשפעה שלו ואף להנות מקיומו הנפרד ומהשפעתו עלינו, ״להשתמש בו״ קורא לזה ויניקוט, להזין את עצמנו בחומר שאיננו ״אני״ מבלי לחוש פחות מיוחדים, פחות מרכזיים,ומבלי להתערער?

איך לממש את זיקת ״אני אתה״ כפי שהיטיב לתארה מרטין בובר, שלפי תפיסתו רק אם נאמר ״אתה״ נוכל לדעת מי ״אני״.

הרי סרטר קבע ״הזולת הוא הגהינום״. האם חווית האחרות אכן כה מאיימת ומושרשת עמוק בסתר ליבנו?

ויניקוט מנסה לסלול דרך בה נוכל לוותר על חוויית האומניפוטנציה (אשר כה חיונית בראשית החיים), בה אנו השחקנים הראשיים, הבמאים והתסריטאים של במת חיינו, שבה כל שאר הדמויות הן שחקניות משנה, אלא עבר חיי דו קיום, או רב קיום, שבו כולנו שחקנים ראשיים על במה משותפת, ומצליחים לפגוש זה את זה לתת ולקבל זה מזה, מתוך התרחבות ולא מתוך הקרבה, פשרה או קבלה בלית ברירה.

בשביל שנוכל להנות ולהתרחב מהממשות של האחר, אומר ויניקוט, אנו קודם כל צריכים ״להרוס״ אותו כאובייקט פנטזמטי, כמצבור של ההשלכות שלנו. ״להרוס״ זה אומר לנסות בכוח להפוך אותו לפנטזיה שלנו: להתקיף אותו, אבל לא רק, גם: לפתות אותו, לעשות לו אידאליזציה או דוולואציה וכיוב׳, והוא מנגד, תפקידו להישאר הוא, לשאת את ההתקפות, לא לנקום וגם לא להשתנות בהתאם להשלכה. הישרדותו את ההרס, אחרי שיפוג עשן ההריסות, יגלה דמות ממשית בת קיימא ולא ניתנת להריסה, שאפשר לפתח איתה יחסי סובייקט סובייקט ניפרדים ובני קיימא. בשלב זה של ניפרדות וקבלה, נוכל ללמוד על הסובייקטיביות של האחר וללמוד ולהיות מוזנים ממנה.

ומה מכילה הסובייקטיביות של האחר? טעמים, העדפות, הומור, יצירתיות, דעות, השקפת עולם, סגנון התמודדות, יחסי אובייקט וכו וכו...

כמובן שנוכל גם להנות מההשפעה שלנו יש על הסובייקט שעימו יש לנו יחסי גומלין, מהנתינה שלנו אליו, ומהייצור המשותף (״השלישי״), הסימבולי ואף הממשי (שיחה, אמנות, תינוק), שיוולד מתוך האינטראקציה הזו.

זהו מהחידושים הגדולים של ויניקוט: גילוי האחר כסובייקט, שאיננו מבוסס על השלכות, שמשם אפשר להתחיל פאזה התפתחותית חדשה, שיש בו יחסי גומלין והשפעה הדדיים.

כמובן, שיחסי הגומלין המיטיבים עם ה״אחר״ שמחוצה לנו, משפיעים לטובה גם על היחסים עם ה״אחר״ שבתוכנו. עם החלקים הזרים, המודרים, המודחקים והמושלכים שבנו. חיבור פנימי זה ל״אחרות״ שבתוך נפשנו, חוזרת ומזינה באופן מעגלי את יכולתנו להיות במגע ובטוב עם ה״אחר״ שבחוץ.

התהליך הזה קורה בכל מערכת יחסים ולא רק בטיפול. הוא בולט ביחסים משפחתיים. למשל, המתבגר המרדן ״הורס״ את הוריו לא כדי להכחיד אותם, אלא כדי להתפכח מפנטזיית האידאליזציה שלהם, וכדי לגלותם אותם מחדש אנושיים, יציבים ומיטיבים. על כן תפקיד ההורים הוא להחזיק מעמד, לא ״לההרס״ (לעיתים נדרשת שימת גבולות איתנה), לא לנקום ולא להזדהות עם ההתקפה, אלא להאמין שהיא פאזה שתאפשר בהמשך כינון יחסים בוגרים, הדדיים ומתגמלים.

גם ההורים מצידם מפעילים כוח גדול, ולעיתים אלים, בכדי להפוך את הילד ליציר דמיונם, הילד שחלמו שיהיה להם (מושלם, בריא, מנהיג, יפה, מחונן, רזה, מקובל..), ובכך הם ״הורסים אותו״. אם הילד ישרוד את ״הרס״ הוריו (למשל דרך ההתמרדות של גיל ההתבגרות, וחוסר נכונות לאמץ ״עצמי כוזב״ שיתאים לרצון הוריו), יגיח אצלו עצמי אמיתי חי וחזק, ממנו אולי יהנו אף יותר - כי הוא איתן, ממשי ואמיתי, ולא רק בבואה לרצונותיהם.

האם תהליך זה מצוי גם בטיפול? האם המטופל יכול וכדאי שיגלה את מטפלו כסוביקט ששרד את התקפות הטרנספרנס העוצמתי? האם כדאי שהמטופלת תנהל יחסי גומלין הדדיים עם האדם שמאחורי הלוח החלק, אשר עליו במשך זמן רב השליכה והעבירה דרמות פנימיות שלמות? האם שרידת הטרנספרנס השלילי יכולה להוליד מערכת יחסים אינטרסובייקטיבית עם המטפל כאדם, שהסובייקטיביות שלו נוכחת וגלוייה יותר, וכבר אינו משמש רק כמסך להשלכות, כמיכל או כזולתעצמי? האם היכרות עם ה״אחרות״ שלנו, תאפשר לה את העמקת החיבור שלה אל עצמה? האם המטופלת תצמח לא רק מקבלת ההזנה שלנו, אלא מנכונותינו לקבל את ההזנה שלה?

 

ויניקוט עונה על כל השאלות האלו: כן. זרמי הפסיכואנליזה השונים דגלו בכך שהמטפל יחזיר למטופל רק את חומריו שלו: דרך פירוש (״מודל הלוח החלק״) דרך השבת חומריו מעוכלים ומעובדים (״מודל המיכל״) או דרך אמפתיה (״מודל הזולתעצמי״ שיתפתח ע״י קוהוט יותר מאוחר). המטופל אמנם זוכה לקבל ולעכל מחדש את חומריו הנפשיים בצורה יותר מיטיבה, מעובדת ופרדוקטיבית, אך עדיין העבודה היא ״פסיכולוגיה של אדם אחד״. לדעת ויניקוט, טיפול זה הוא מעין ״טלויזיה במעגל סגור״, וחבל שכך, הטיפול יכול להיות מועשר ותורם הרבה יותר, אם המטופל יקבל גם חומרים שמקורם אינם בו עצמו אלא ב״אני״ אחר, ה״אני״ של המטפל. כמובן שחשיפה והפנמה אלו יכולות להתרחש רק בשלב מתקדם, כאשר המטופל בשל לכך ובמינונים מותאמים, בשלב ה״שימוש באובייקט״. זהו השער הראשי לתיאוריה האינטרסובייקטיבית.

רעיון זה התקבל בזעזוע והוקעה בחברה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליזה עד זמנו היתה פסיכולוגיה של אדם אחד, פסיכולוגיה של מעמקי הלא-מודע, פסיכולוגיה חד-סטרית. נוכחותו של אחר בחדר הטיפול נדרשה כפונקצייה, כדי לשמש זירה להקרנת הסרט הפנימי ועיבודו, ולא כאדם שאפשר לנהל איתו יחסים. פסיכואנליטיקאים בני זמנו חששו שהרעיון של ויניקוט ישמוט את הקרקע האובייקטיבית-מדעית ויעביר את הפסיכואנליזה לשדה בין-אישי, במקום תוך-אישי, אשר נחשב ל״תמיכתי״, ״מציאותי״, ״הקשרי״ ולפיכך נחות יותר.

מבחינת הפסיכואנליזה הקלאסית, כאשר נרגעות ההשלכות, והיחסים הטיפוליים נהיים מושתתי מציאות וניפרדים, זהו הזמן הטוב לסיים את הטיפול. ויניקוט אומר שזה שלב טוב להתחיל פאזה חדשה ועשירה בטיפול.

 

* * *

דוגמא

 

שרית (הפרטים בדויים ומוסווים), סטודנטית לאמנות, מספרת לקראת תום הטיפול שיש לה קונצפט לפרוייקט הגמר שלה: ״מיצג שצריך להרוס אותו כדי שאפשר יהיה להשתמש בו״.

 

שלוש שנים קודם לכן, בפנייתה של שרית לטיפול, קולה הצורם והתובעני בטלפון עורר בי רתיעה.

מצאתי את עצמי מנסה להפנות אותה הלאה, לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי שכן סיבת הפנייה לטיפול היתה פוביה מהקאות. שרית התעקשה לקבל טיפול אצלי (לא ברור למה, גם לא ברור מדוע הסכמתי לקבלה למרות הרתיעה), ובפגישה הראשונה אף תבעה הנחה במחיר.

מתוך רגשי אשמה על כך שניסיתי לדחות אותה, הסכמתי מיד,

 ואילו שרית, כעת זעפה שעכשיו אטפל בה פחות טוב כי זה במחיר נמוך.

הבנתי ששרית פועלת מתוך חרדה עמוקה  להישמט. אולי היא זיהתה, ברגישותה, שאני פועלת מאשמה או מלחץ והגיבה לכך.

על כן בחרתי לחזק אותה על כך שהעזה לפתוח את חששותיה, שיקפתי לה את משאלתה להיות בידיים טובות, ולצידה את הפחד להישמט, וכן אישרתי לה שההנחה ניתנה בלב שלם ושהטיפול לא יפגע מכך.

כשזיהיתי שהיא נרגעת, הוספתי, שאני מתעניינת אם דרך הדברים משתקף משהו מחייה. אולי פחד שאם היא תבקש משהו עבור עצמה יבולע לה. שרית אמרה שלהפך, כשהיא עצמה נותנת משהו לאחרים היא נהיית נקמנית וקנאית, ופוחדת שגם אני אהיה כך איתה. שיבחתי אותה על התובנה והאומץ לשתף. יצאנו למסע.

 

למרות מאבקה על קשר איתי שרית התגלתה כמו שחששתי, כמטופלת קשה, דוולואטיבית, מתקיפה, מלאת envy ו״מקיאה״.

 

היא קבלה על כך שאמפתיה והבנה פרשנית לא תורמות לה דבר ורק מקטינות אותה ״אז מה אני עושה עם זה?״ ״זה מה שמלמדים אתכם באוניברסיטה?״.

 

התלוננה על כך שאני לא נותנת לה תרגילים ושיעורי בית, למרות שהבהרתי לה שמדובר בטיפול רגשי. חשתי בתוכי תסכול גדול, ״הרי אמרתי לך.. לכי לסיביטי..״ הייתי גוערת בה ונפטרת ממנה בדמיוני. משתדלת להחזיק מעמד, בליווי צל של זיוף (ויניקוט לימד אותנו שמינון של עצמי כוזב הכרחי במצבים כמו אלה..).

 

במהירה מתברר שהיתה הריון לא מתוכנן וילדה לא רצוייה, שהואשמה ללא הרף ע״י אימה שביאתה לעולם הרסה לה את החיים. אני מתחילה להבין שכנראה משחזרת בחדר איתי (כמו גם ביחסיה הזוגיים המעורערים והקנאיים) דרמה עצובה מראשית חייה, של התקפות, חשדנות, קינאה, שנאה ודחייה.

 

אפילו בפנייתה אליי לטיפול השתחזרה עבורה הדינמיקה הטראומטית שעימה באה לעולם: להיות לא מתוכננת, דחוייה ולא-רצויה.

הבנה זו עוררה בי צער ורצון מעומק הלב ״לתקן״, עם זאת, מאד מתעתע למה היא זקוקה, שכן היא הודפת כל נסיון התקרבות, קבלה או חמימות.

 

לאחר שרידת התקפות קשות וממושכות,

הבנה ולקיחת בעלות על חלקי כ״אמא דוחה״ באנאקטמנט,

ותוך התעמקות חווייתית במקורות הזעם, (תמיד הרגישה דחוייה ולא מוערכת על אף כל מאמציה להתחבב ולהצטיין, כאשר הדבר היחיד שהצליח לקרב אותה אל אימה הוא הזדהותה עם הקווים החשדניים והקורבניים של האם),

התחילה להרקם ברית של אמון ונכונות של שרית לקבל הזנה ממני.

לראשונה אמירה אמפתית נחוותה כשותפות ״נעים לי להרגיש שמישהו בעולם הזה רואה אותי״.

 

התרגשתי מהתהליך, והחלטתי ללכת לקראתה וללמוד עבורה עקרונות של טיפול קוגנטיבי-התנהגותי בפוביות שלה, שעדיין היו חזקות. האמנתי, שיתרום לשרית, שבפעם הראשונה בחייה הדמות המטפלת הולכת לקראתה ומשתנה בהתאם לצרכיה, במקום שהיא זו שתאלץ להתאים את עצמה.

אך השינוי לא צלח ואף גרם לרגרסיה: עבודה קוגנטיבית על מחשבות אובססיביות נתקל בהאשמה : ״כמו ההורים שלי גם את מנסה לשלוט במחשבותיי!״, עבודה התנהגותית נתקלה בהאשמה ״את כמו כולם, רוצה שאהיה מזוייפת״, לגבי הרפייה ודמיון מודרך הביעה הצפה ופחד לאבד שליטה.

הגנות של דוואלואציה, ציניות ובוז חזרו בעוצמה.

 

הבנתי, ששרית רוצה שלא אשתנה, שלא אהפוך לאחרת, שאמשיך להיות הדמות הטיפולית שממנה ביקשה מלכתחילה עזרה, שאשרוד כמטפלת דינמית.

ואכן, חזרתי לעמדה אמפתית, מתעניינת, שמנסה בעדינות לייצר הבנה וחיבורים, עמדה ששרית התקיפה מאד בתחילת הטיפול, הביאה כעת לרגיעה ואף להתמסרות (של שתינו).

שרית מתחילה לתפור לעצמה כריות ובובות, ונהנית מרכותן וצבעיהן הרכים. נראה היה, שגם בנפשה של שרית נפתח מרחב מעברי, והיא מסוגלת יותר לשחק, ולהיקשר.

 

נקודת מפנה נוספת בטיפול היתה כאשר אימה של שרית גילתה שהיא בטיפול ודרשה ממנה להפסיק, כי טיפול ״זה שטויות ורק שיטה לסחוט כספים״. איך הרגשת? שאלתי בדאגה,

״פחד״, ״אבל לא כי אני מנוצלת, אלא פתאום הבנתי כמה אני יכולה להיות חשדנית וחודרנית כמו אמא״. ״פתאום נהיה לי ברור למה אני בטיפול. זה הרגיש כמו אהבה.״

 

ויניקוט כותב (ע״מ 109):

הסובייקט אומר לאובייקט ׳הרסתי אותך׳, והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך הסובייקט אומר: ׳שלום אובייקט!׳ ׳הרסתי אותך.׳ אני אוהב אותך.׳ ׳יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך.׳

 

לראשונה התעוררה בשרית משאלה להיפרד מעולם הפחדים והחשדות של אימה ולפתח זהות ויחסים ניפרדים משל עצמה.

הרגשתי שהיא רואה יותר את עצמה, וגם יכולה לראות יותר אותי.

התפתח בחדר הטיפול מרחב של ראייה הדדית, בו שרית יכלה להיות מוזנת לא רק מאמפתיה והכלה של חומריה שלה, אלא אף מקיומי כסובייקט: ממחשבות, חשיפה רגשית ואף עמדות מהשקפת העולם האישית שלי, באופן שהפרה אותה והשתלב באופן אותנטי בעולמה שלה.

זהו השלב של ״השימוש באובייקט״.

 

למשל, שרית שאלה אותי איך אני מגיבה כאשר בעלי לא עונה לי לטלפון, איך אני מתמודדת עם קינאה וחרדות בגידה ונטישה. בשלב הזה של הטיפול, הרגשתי שאני יכולה לספר לה יותר על השקפת עולמי, למשל: על ההעדפה שלי לצרכי חופש על פני צורכי ביטחון, על ההתמודדות שלי עם חוסר ודאות, ועל האמונה שתחושת שליטה יכולה להיות מושגת דוקא ע״י שחרור מידיעה. נראה ששרית היתה פתוחה לקבל את דעותי שכה שונות מהצורך שלה בידיעה, פיקוח ושליטה, ושהפנמה זו מאפשרת לה להרפות מהאחיזה מלאת הקינאה בבן זוגה מבלי להרגיש ״מטומטמת״ או ״פריירית״. למשל סיפרה: ״אתמול אחה״צ עקבתי אחרי החבר שלי לראות אם הוא בוגד בי, ואז ניזכרתי במה ששיתפת אותי על איך את מתמודדת עם קינאה, סיפרת לי ששליטה היא הכוח להסכים להיות בחוסר הידיעה, ולהאמין בעצמי כאשה ראוייה. לפרגן לו חופש. הפסקתי לעקוב אחריו, הצלחתי להרגיע את עצמי, ובערב הוא הזמין אותי לצאת והיה לנו ערב נעים מאד״

יכולתה הגוברת לשהות באי-ידיעה ועמימות, ותהליך ניפרדותה מאמא, עזרו להחליש במידה ניכרת את עוצמות הקינאה הפתולוגית. גם הפוביה מהקאות , שהחזיק בתוכו את יחסי האובייקט הסוערים, נרגעה כמעט לחלוטין .

 

המקרה מלמד שנוכחות של אגרסיות גבוהות בטרנספרנס לא בהכרח רק מקשה ומפרקת. בעזרת החזקה איתנה של המתקפות, והישרדות של מרחב טיפולי חושב ומכיל (בשפתו של ויניקוט ״שלא משתנה בהתאם למה שמושלך עליו, לא נוקם ולא נהרס״), האגרסיה דוקא מזרזת ומקדמת את התהליך (״הערך החיובי של ההרסנות״, במילותיו), ומאפשרת רמות אותנטיות ואינטימיות טיפולית גבוהות ביותר, וכן הדדיות מפרה ומגדלת.

 

המקרה מראה גם, ששני הצדדים ״התקיפו״ ושרדו זה את זה. לא רק אני שרדתי את עוצמת ההשלכות והתוקפנות של שרית, גם היא שרדה בגבורה רבה את נסיונותיי שלי לדחות אותה ולשנות אותה.

* * *

 

לגופו של המאמר:

המאמר נפתח במספר משפטים על הסביבה המאפשרת שנהפכו לנכסי צאן ברזל של הפסיכואנליזה. כמו, להמתין בסבלנות עד שהמטופל יגיע לתובנות מבפנים. המשניות של הפירוש יחסית להחזקה הרגשית ואיפשור תהליך הבשילה. התערבויות הנוגעות למצב העצמי של המטופל ולחווייה שלו לגבי ההחזקה הטיפולית (״קשה לנו לשחק היום״ ״את חשה נשמטת״ ״כאשר אני מבין לליבך את מרגישה חיה״). פירושי המטפל, יותר משהם נשאי אמת אובייקטיבית על המטופל, הם מייצגים את הסובייקטיביות של המטפל אשר אומר אותן, סימון קטן לסבייקטיביות אשר עומדת להתגלות בשלבים מאוחרים יותר של הטיפול. ההתערבויות מנוסחות באופן טנטטיבי, המסמן את הסובייקטיביות ״נראה לי ש..״ ״בחוויה שלי..״ ״מוזמן לתקן אם אני לא מדייק״ ״היתה לי אסוציאציה״. הפירוש לעיתים, אינו נושא ״אמת״ על המטופל, אלא להפך, מראה עד כמה קצרה הבנתו של המטפל, ועד כמה הוא יכול להיות אנושי ולטעות.. שוב.. סימון לסובייקטיביות האנושית המסתתרת ב״לוח החלק״.

מכאן, המאמר עוסק בגילוי הnon me לאחר שהתבסס הme האומניפוטנטי וחויית העמי האמיתי. גילוי המטפל כnon me חשוב להזנת העצמי בחומרים מעולמו של אחר, שאחרת הטיפול, כמו גם החיים, תמיד יהיו ״טלויזיה במעגל סגור״. חומרים שמקורם מהעצמי מוחזרים אל העצמי.

השלב הראשון בתהליך הספרציה אינדוידואציה הוא פתיחת מרחב מיטיב בין האם לתינוק, המאפשר היווצרות תופעות ואובייקטים של מעבר. יחס האני עם הלא-אני בשלב זה נקראים object relating. העצמי מכיר בזולת כנפרד ולא נתון לשליטתו האומניפוטנטית, אך עדיין משליך עליו המון תכונות, רגשות וצרכים. התאהבות, למשל, היא עניין של התייחסות לאובייקט, לעומת אהבה ניפרדת הרואה את האחר כהווייתו (אולי לא סתם זוגות אוהבים חייבים לעבור פאזה של מריבות, כדי לאפשר זה לזה ״לשרוד״ ולהתגלות כבני אדם ממשיים מעבר לערפל ההתאהבות העיוורת).

התייחסות לאובייקט היא הישג התפתחותי בפי עצמו, וישנם טיפולים עם מטופלים קונקרטיים מאד, בגלל אישיות דלה, פוסט טראומטית, כפייתית, חרדה, סיכזואידית וכו׳, שהישג זה הוא נהדר בטיפול.

למשל, יוסי, פקיד בנק מעונב ונוקשה הוא קונקרטי מאד, דל ומשעמם עד כדי קושי לשרוד את הפגישות. (גם שיעמום הוא סוג של התקפה). במהלך הטיפול, ככל שאני שורדת ומתעניינת בעולמו הקונקרטי וברגשותיו, הוא מתחיל להחליף פנים בטיפול, מגיע פחות מכופתר, מפלרטט, לעיתים משחק כמו ילד, מגדל זקן כמו מנהל בכיר.. בשלב מסויים מתעניין במי אבחר כמנהיג הליכוד: דוד לוי או יצחק שמיר. הוא משוכנע ששנינו חברים יחד במרכז הליכוד ושניפגש בערב הבחירות במרכז... על אף ההשלכה המסיבית, שמחתי מאד ביכולתו להשליך עלי את הפנטזיה, ולמצוא גשר לקשר בינינו. זו התייחסות לאובייקט, והיא טובה ובריאה, גם אם מתובלת בקורטוב השלכות, ובאה מעט על חשבון בוחן המציאות (-:.

מטופלים שרואים את המטפל כאובייקט ניפרד ובעל סובייקט בעל ממשות ותכונות משלו בשלב מוקדם מאד של הטיפול בד״כ לא נמצאים בשלב של ״שימוש באובייקט״ כי לא עברו את התהליך המתיש של התקפה ושרידה. אני בד״כ מתרשמת כי מדובר בעמדה מסתגלת של עצמי כוזב, ניפרדות בטרם-עת וחסך רגשי.

אם נחזור אל ההתפתחות, במהלכה ישנן תחנות שבהן העצמי מעוניין להוציא את האובייקט אל מחוץ לשליטה האומניפוטנטית שלו, כמו מגלה ארצות, מתוך רצון לגלות עולם אמיתי וממשי שם מחוץ לבועה האומניפוטנטית, אובייקטיבי, שניתן ללמוד ממנו דברים חדשים, להישען עליו, לקבל ממנו הזנה ולהתרחב.

אלו תחנות בתהליך הספרציה אינדוידואציה שיש בהן גם פרידה וניפרדות, אך גם פוטנציאל לכינון קירבה והזנה מסוג חדש. בין התחנות האלו אפשר לראות את הלידה עצמה, את גיל שנתיים ״גיל ההתבגרות המוקדם״, גיל ההתבגרות, ״משבר גיל הארבעים״ ועוד.

המשותף לכל השלבים האלו הוא מוטיב ההרסנות, ההתנגדות לאובייקט, ההתקפה עליו. העצמי לא מתכוון להרע לאובייקט, על פי ויניקוט, אלא להפך. התקפנות נתפסת כאנרגיה שבבסיסה היא חיובית ומטרתה לחזק את הקשר ולא להרוס אותו (כמו ״מבחן התרסקות״ לפני שמוציאים מכונית חדשה לשוק ויודעים שאפשר לסמוך עליה). בכך, כמובן, ויניקוט שונה מפרויד, קליין, ביון, קוהוט ועוד, שראו בתקפנות עדות ליצר המוות, ההרס או כהתפרקות העצמי.

הכשלים האמפתיים של האובייקט מסמנים בהדרגה את האפשרות שהוא שייך לעולם החיצון ולא יציר של פנטזיה אומניפוטנטית. נוצר צורך לבדוק את ההשערה הזו ע״י התקפות עליו, כמו שאנו צובטים את עצמנו כדי לדעת אם זו מציאות או חלום. מטרת ההרס היא לגלות את האובייקט הממשי, היא לא נובעת מזעם או שנאה, אלא לרוב מאהבה, ולא באמת מכוונת להשמיד אותו. אם האובייקט ישכיל להבין את זה, יחזיק מעמד, יכיל את ההתרחשות תוך הצבת גבולות הכרחיים, ולא ינקום, בסופו של דבר הסוביקט יכיר בקיום הניפרד והממשי שלו, יעשה איתו הכרות מחודשת ״נעים מאד״, וילמד להשתמש בו ככזה.

כמובן שלאובייקט החזק יותר בדיאדה (הורה, מטפל, קבוצת רוב וכו׳) יש אחריות גדולה יותר כלפי האוביקט החלש, למרות שההתקפות, כאמור, הן תמיד הדדיות. (״הדדיות אך לא סימטריה״, חרוט על דגל האינטרסובייקטיבים).

גם בטיפול, אם כן, תגובות שליליות חזקות במיוחד לכשלים אמפתיים אינן מעידות לפי ויניקוט על התפרקות או על זעם, שנאה או אנבי, אלא הן שלב משמעותי ונחוץ בתהליך הניפרדות וגילוי הסובייקט ה״אחר״.

 

מה תהיה דמותן בטיפול?

התקפות על המטפל: תקפנות, דוולואציה, אידאליזציה חריפה, פתיינות, שיעמום, קונקרטיות, שטפון מילולי, רצון לחברות, או במילים אחרות: כל השלכה מאסיבית של פנטזיה ונסיון לערער את המטפל מתפקידו ולהפכו למשהו שהוא לא.

אי שרידה של המטפל תהייה הזדהות עם ההשלכה, ויתור על הטיפול, התפתות, נקמנות.. גם לקבל הכל ברוגע ונועם ואף ״להושיט את הלחי השנייה״ זה במובן מסויים לא לשרוד, כי זה לשתף פעולה עם פנטזיית אידאליזציה בה המטפל הוא על-אנושי, לעולם אינו נפגע וגבולותיו אינסופיים.

שרידה אם כן, היא להישאר מקצועי, בעל זהות פרטית חזקה, ולעיתים לבטא רגש אותנטי לנוכח המתקפה ובודאי להציב גבולות תקיפים ושומרים במידת הצורך.

חשוב, כמובן, שהמטפלת ברגישותה תדע להבחין מתי מדובר בהתקפה ״התפתחותית״, של עצמי שרוצה למרוד ולגדול, כדי לגלות את האובייקט כסובייקט נפרד וחזק, ומתי ההתקפה מעידה על התפרקות עקב סיבות לא רצויות, כמו כשל אמפתי חמור של המטפל, רגרסיה מופרזת שהמטופל מתקשה להחזיק, תוצאה מצערת של טיפול לא טוב, וכיוב׳. לצורך כך, טיפולים שחלות בהם רגרסיה והשלכה מאסיבית כדאי להחזיק בהדרכה שוטפת.

שלב השימוש באובייקט הוא שלב מתקדם בתהליך הטיפולי, אם כן, שיש בו מידה פחותה של השלכות, מידה רבה של ניפרדות, ושבו שני ״עצמיים אמיתיים״ מצליחים להנות זה מזה בקשר טיפולי שיש בו גם השפעה הדדית, וחשיפה אישית יותר גבוהה של המטפל (בהתאם לצורך, סגנון ומינון הנכונים למטופל).

 

לסיכום, היכולת לפגוש באופן מפרה, מרחיב נפש ולא-מאויים את ה״אחר״ בעולם החיצון (ברמה טיפולית, זוגית, חברתית, לאומית וכו׳), מזינה ומוזנת גם מהיכולת לפגוש את ה״אחר״ בתוכנו!

״השימוש באובייקט״ נכון גם לגבי שימוש ב״אובייקט הפנימי״ שהפנמנו מהורינו ומסביבתנו, או חלקים בנפשנו שהפכו במהלך השנים לבלתי-רצויים, מושלכים החוצה, מודרים, מוקצים, מודחקים ומפוצלים. היכולת להנות מ״אחרות״ היא גם היכולת להנות מה״אחרות״ השוכנת בתוכנו.

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן