THE WORK OF WILFERD BION ON GROUPS

-----------------------

THE WORK OF WILFERD BION ON GROUPS

Margaret J. Rioch

מאז 1965 ביה"ס לפסיכיאטריה בוושינגטון תמך בסדרה של כנסים מקומיים של יחסי קבוצות לפי השיטה האנגלית של טוויסטוק. הפוקוס בכנסים אלו הוא על הקבוצה כשדה דינאמי שלם ביחס לשדות אחרים. היחודיות שלו נמצא בהתרכזות הממושמעת הגבוהה של חלקו של הצוות על הפוקוס הזה. החיים הפרטיים של הפרט, אופיו היחודי ויחסיו ההדדיים עם חברו אינם הנושא בלימוד זה. מושגי העבודה בשטח זה ע"י הפסיכואנליסטי וילפרד ביון יכול להיות מועיל לא רק למשתתפי הכנס, אלא לכל מי שעסוק בקבוצות. כיון שעבודתו בקריאה ראשונה, לעיתים נראה לא ברור, תקציר של הסבר של רעיונותיו העיקריים יכול להיות מועיל.

השינוי (תזוזה) בפרספקטיבה מהפרט לקבוצה קשה לעשותו בפרקטיקה הקיימת למרות מס השפתיים. זה כמו תזוזה לסדר גודל משמעותי יותר. למרות שגם הסדר הקודם היה מסובך אך מובן למדי. אבל השינוי נדרש במטרה להמשיג תופעות חברתיות. מפרספקטיבה זו זה אפשרי לפעמים לראות את בעיות הפרט או הזוג  באור חדש. זה ידוע למדי למטפלים משפחתיים המוצאים את היחסים של הילד או בן הזוג  יותר מתאימים בהתייחס למערך המשפחתי כולו.

הבי"ס בוושנגטון לכנסי הטויסטוק הפסיכיאטריים, סיפק הזדמנויות לחברים בקבוצות גדולות של 50-60 ולקבוצות קטנות של 10-12 חברים וקבוצות בין קבוצתיות. אין מסגרת תיאורטית מסויימת המומלצת יותר ואנשי הצוות מביאים עמהם גישות תיאורטיות שונות ומאוריינטציות מקצועיות שונות, כולל סוציולוגיה,פסיכולוגיה, פסיכואנליזה ומנהל עסקים. אבל ביון היה מועיל ביותר לצוות מאז שניסחו תהליכים פסיכולוגיים, קבוצתיים בניסוחים אינטגרטיביים. א.ק. רייס מי שהדריך את הכנסים האנגליים והאמריקאים הושפע מאד בחברותו בקבוצות תרגול שנוהלו בידי ביון ב47-48 כמו גם מהתיאוריות שלו.

הרבה מהתיאוריות של ביון ועוד יותר מדוגמאותיו באו מהקבוצות הקטנות שהוא ניהל במרפאה בטויסטוק. הוא לא עסק באופן נפרד בהם, איכשהוא. אבל דן במוסדות חברה גדולים, כמו הכנסיה או הצבא. העניין שלו בקבוצות הומרץ כשכפקוד בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הוא היה מעורב בתהליך המיון של חיילים לתפקידי הנהגה. ובמלוי מקום במחלקה לשיקום פסיכאטרי של פצינטים. אז הוא החל לחשוב באופן טיפולי על כלל האוכלוסיה שבבי"ח לא רק כתחליף להצלת כח האדם הפגוע נפשי אלא כדרך הטובה ביותר להגיע אל המחלה איך שהוא הרגיש זאת. היינו, אי-היכולת של חלק מהפציינטים לתפקד באופן הולם כחלק מחברה, במילים אחרות כחבר בקבוצה. הוא ראה את הלקות הזו בשני  מישורים, בחברת בית החולים ובחברה הגדולה בכלל.

כיון שהשם של ביון כל כך נקשר בקבוצות ובגלל שהוא הדגיש את השדות הכוללים יותר מאשר את השדות האינדיבידואליים, לפעמים נראה שהוא מדבר על הקבוצה כישות מיתית יותר מאשר על התנהגויות אנושיות. זה לא כך. הוא הגדיר את הקבוצה כפונקציה או סט של פונקציות של צירוף של אינדיבידואלים. זה לא פונציה של יחיד  או חלק אחד וזה גם לא תערובת שאין לה פונקציה.

לדוגמא, אם תריסר זרים שוכבים במקרה בשמש באותו חוף הם אינם נחשבים קבוצה לפי הגדרה זו. אבל אם מישהוא במים זועק לעזרה והתריסר היחידים לוקחים אחריות להצילו, זה משתף אותם סביב פעולה מסויימת ויכול להפוך אותם לפונקציונלים כך הם  יהפכו לקבוצה.

זה יכול לשרוד לכמה דקות בלבד או להפוך לחברה העוסקת בהצלת חיים שיילכו יחד שנים.

כמו כן, ביון חשב ודיבר על אינסטיקטים. הוא לא הניח  אינסטינקט נוקשה או תודעה קבוצתית. הוא חשב שרעיונות כאלה לעיתים מפותחות על ידי אנשים בקבוצות, אך כשהם מופיעים הם בד"כ  סימפטומטיים לרגרסיה. לדעתו קבוצות מביאות לתופעת התבלטות אשר יכולה להיות מובנת אם יש למישהוא חויות של תופעה פסיכוטית כמו גם נורמלית ונוירוטי.האמונה שקבוצה או תודעה קבוצתית כמשהוא אחר מאשר הפונקציה של חברים אינדיבידואליים השייכים לקבוצה, נראה לביון כהמצאה מעוותת של הדמיון שמתגלה כשאנשים מטופלים באיבוד היחודיות האינדיבידואליות.

הוא טען שאין צורך שהקבוצה תהיה פיזית מרוכזת באותו חדר. לשיטתו גם נזיר במדבר בהכרח הוא חבר בקבוצה. ולא יכול להיות מובן אלא אם מכירים את אופי הקבוצה ממנה נפרד באופן גיאואגרפי. אנשי קבוצה מתקבצים לאותו חדר בדרך שתופעות קבוצתיות מופגנות אך לא לשם התקיימות הקבוצה. זה דומה לתהליך של פסיכואנליזה שהפציינט נכנס לתהליך הטיפולי הפסיכואנליטי עם המטפל בכדי שתהליך ההעברה יתרחש וינותח אך לא בכדי שתופעת הטרנספר תמשיך ותתקיים. 

הטענה המרכזית של ביון היא שבכל קבוצה, שתי קבוצות מיוצגות: "קבוצת העבודה" וקבוצת ה"basic Assumption" (התפיסה הבסיסית). כל זה יכול להשמע פחות מיסטי אם היינו אומרים שבכל קבוצה ישנם שני אספקטים, או שיש שתי דרכים שונות של התנהגות. הטרמינולוגיה של ביון היא קיצור דרך. הוא ודאי אינו מתכוון שבכל קבוצה של 10 איש ישנם 20 איש בשתיקבוצות נפרדות. צריך לראות זאת כמטפורה. הכוונה שהקבוצה נוהגת כאילו הייתה כך, כפולה. הוא חשב שזה בפנטזיה הלא מודעת של אנשי הקבוצה.

תחילה אתאר את הקונצפציה של קבוצת העבודה ואח"כ את הקונצפציה של הBasic Assumption.  קבוצת העבודה זה האספקט של של הפונקציה הקבוצתית שעוסק במשימה הריאלית  של הקבוצה. זה קיים בועדה שהתאספה לתכנן את התכנית, או צוות של ארגון שמציע לבקר את הפעילויות של שנה שעברה. או קבוצה קטנה שמתאספת ללמידה עצמית. קבוצת העבודה מודעת למטרותיה ויכולה להגדיר את משימתה. מבנה הקבוצה תואם את המטרה להשלים את המשימה. לדוגמה, אם קבוצה צריכה לאסוף אגרות. זה ידרוש אוצר אך לא ידרוש ועדה פיננסית מיוחדת אלא אם יצטרכו לקבל החלטות אסטרטגיות שועדה כזו נדרשת לעסוק בהן. מספר סגני נשיא יהיה מוגבל לפונקציות הנדרשות מסגני נשיאים. כך גם מספר הפגישות יותאם לדרישות המשימתיות. המנהיג אינו היחיד שיש לו כישורים מיוחדים והוא מנהיג כל עוד שההנהגה שלו משרתת את המשימה של הקבוצה. חברי הקבוצה המשימתית משתפים פעולה  כיחידים נפרדים ודיסקרטיים, כל מי שמשתייך לקבוצה עושה זאת מרצונו ובחירתו לראות את המשימה מושלמת. לכן הוא בראש אחד עם המשימה והאינטרס שלו משותף לאינטקס הקבוצתי הכללי התואם את המשימה. קבוצת העבודה מסיקה מסקנות בד"כ באוירה מדעית. היא מחפשת ידע, לומדת מנסיון ושואלת בעקביות איך יכולים להשיג את המטרה באופן מיטבי. הזמן הניתן והתהליכים של הלימוד וההתפתחות מודעים בברור. זה מקביל ל"אגו" בתיאוריה של פרויד , של אדם רציונלי ובוגר.

קבוצות שעובדות באופן עקבי כמו זו המתוארת לעיל, הם נדירים ואולי אפילו לא קיימים בתרבות רגילה. חלק גדול מהעבודה של ביון עוסק בשאלה למה קבוצות לא עובדות באופן שתואר לעיל? אדם נראה לפעמים כחיית עדר, שיש לו בעיות עם העדר שלו. אי - יעילות והתנהגויות של סתירות עצמיות נראים מאד משותפים בקבוצות. אפילו כשאפקטיביות גבוהה מאפיינת קבוצה זו בזמנים אחרים. העבודה היא רק אספקט אחד של תפקוד הקבוצה. האספקט האחר הוא מה שביון קרא, קבוצת הbasic Assumption"."(תפיסה הבסיסית)

ביון הפך לידוע ופופולרי ביותר בזכות שלשת השמות שהוא המציא למנות את הקבוצות ה,תפיסה הבסיסית": ה"חסות" ((Defency,  "המלחמה - בריחה"  ( Fight- Fkight), קבוצות זוגיות (Pairing) . יש להדגיש שהוא בעצמו השתמש במילה "Adumbrated" שרטוט, תאור, של אפיון קבוצות אלו. וזה אומר שזה לא מוחלט, יכולים להיות אפיונים אחרים או קטגוריות נוספות שיצטרפו לשלו. זה לא העיקר.

חשוב לזכור מה משמעות התפיסה הבסיסית השם המשותף לכל הקבוצות הללו. זה מה שזה. מה מונח בבסיס הקבוצה. זה מונח כמו "כמו"  איך ההתנהגויות של הקבוצה. "הוא מתנהג כמו כך וכך היה המקרה... " לפני קולומבוס אנשים נהגו כאילו העולם שטוח ואפשר ליפול מקצהו. לכן לא נדדו רחוק מדי לכוון מדרון. בהתבוננות ביחיד או בקבוצה אפשר לחשוף את התפיסה הבסיסת שלהם. ביון השתמש בביטוי TACIT assumption   - מובן, ללא מילים. ששכיח בקבוצות.לא לאלו שבד"כ מודעים להם ומחוצנים, אבל בכל אופן הם הבסיס להתנהגות. הם נובעים מהרמה הרגשית של הקבוצה. העניין הזה נותן טעם והסבר לקבוצה שאין בקבוצת המשימה.

לפי ביון אפשר ללמוד על שלש מצבים רגשיים שונים בקבוצות, שמהם נבעים שלשה סוגי הקבוצות של תפיסה בסיסית:

1. החסות - המאפיינים של קבוצה זו הם תלות והגנה ע"י המנהיג. החברים הם חסרי כל ידיעה והמנהיג הוא כל - יכול. קבוצת פציינטים ומטפל נערץ בקלות מתאימים לתמונה זו.  המטפל יש בו את כל החכמה והאהבה והוא יפתור הכל בקסמיו. המטופל בקבוצה לא נדרש לכלום אפילו לא לשטוח את בעיותיו, שהרי המטפל יודע הכל ויודע מה טוב עבור חברי הקבוצה. כל ההסברים בקבוצה כזו פשוטים, לא מבינים תסבוכות, אף אחד לא יכול לעשות משהוא קשה, המנהיג פותר את כל הקשיים. הוא עובר אידיאליזציה והופך בעצם לאל. שישגיח על ילדיו. המנהיג לפעמים מאמץ גישה זו והולך עם התפיסה הבסיסית הזו.

בכל אופן האמת תטפח על פניהם והאכזבה חייבת לבוא. החברים ימשיכו להאמין באופן עיוור ויתעלמו מדברים נוכחים על תלותם ועל חוסר התוחלת. לפעמים הקבוצה לוחצת על אחד החברים, בד"כ האומלל שבהם לשבור את לבו של המנהיג בכדי להניעו לפעול ולפעמים לחשפו כדמון. האיש עצמו יכול להיות לפעמים מנודה מן הקבוצה. (לא כ"כ הבנתי את הפונקציה של הקרבן הזה) כשהקבוצה מתאכזבת סופית מהמנהיג היא מחפשת מנהיגות אלטרנטיבית.אחרים בד"כ משתוקקים לקבל את התפקיד ולהוכיח שהם לא יכשלו. כשהם נכשלים גורלם כגורל המנהיג המקורי.

בקבוצה כזו יש עניין רב בתאווה, בקנאה ובכעס כיון שיש נסיגה להתנהגות התלותיל כמו בהורים. זה לא מעלה התנהגות קיצונית של פחד בגלל הנוכחות של ישות עליונה בדמות המנהיג. כל הזמן יש קונפליקט בין התשוקה להתבטא באופן לא אחראי והתשוקה לבטא בגרות ונחשב מחושב. קבוצה כזו טהורה לא קיימת כמו שגם קבוצת משימה אינה קיימת באופן טהור. אך ככל שזה משתלט יותר מן המשימתיות כך המנהיג מקבל תפקיד כמו מנהיג דתי. מתפתח מתח בין המשימה לתפיסה ה"כמו דתית" בקבוצה. כמו שהיה מאבק בין דת למדע. המנהיג, התבטאויותיו, כתיבתו הופכים לכתבי קודש והקבוצה הופכת להיות מפרשי עבודתו. זה מתגבר כשהמנהיג מצליח לספק צרכים של חברים, הוא הופך להיות אלוהי ודבריו מחליפים אותו כאדם.

החברה בחוץ אדישה ולא מבינה. וחברי הקבוצה מפתחים חברות חמה כמו צפורים בכלוב. מקבלים תחושה נוכחת של נוחות ובטחון. להתעמת עם זה, זה כפירה ורדיפה.

2. התפיסה הבסיסית השניה היא: פייט - פלייט: הקבוצה צריכה להגן על עצמה ממשהו ולכן הדרך היא רק ע"י מלחמה במישהו או במשהו או בבריחה מתמדת ממשהו או מישהו. הכל נעשה לשם המאבק או המנוסה. הפרט חשוב פחות מהגנת הקבוצה, בשניהם גם במאבק וגם במנוסה היחיד ימצא עצמו כבול לגורל ההשרדות של הקבוצה. בכל זאת בקבוצת החסות האדם החולה יכול לזכות בהערכה בזכות זה שיערב את המנהיג שאכפת לו ממנו ועוזרו. בקבוצת המאבק - מנוסה אין טולרנטיות לחולה. תאונות לא מתקבלות.

המנהיג הוא חשוב אפילו יותר בקבוצה זו. הוא יכול להוביל להגנה, לזהות סכנות  ואויבים ולהוביל להמלטות. הוא צריך להפגין קצת פאראנואידיות, זה מבטיח שגם כשלא ברור שיש אוייב המנהיג ימציא אותו.הוא שונא את האוייב ומחוייב לא לפרט אלא להגנת הקבוצה. מנהיג מצליח בקבוצה כזו הוא אחד שמוצא הזדמנויות לפייט - פלייט. אם לא יעשה זאת אינו קיים. זו קבוצה אנטי - אינטלקטואלית, ומתנגדת ללימוד עצמי של היחיד. ידע עצמי ואינטרוספקציה יכונו הבל ורעות רוח. המנהיג יזהה בפעילות הקבוצה כל תובנה פסיכולוגית וילחם נגדה. הקבוצה יכולה לרכל , לספר סיפורים, לאחר לחסר או דרכים אחרות לעקוף את המשימה.

קבוצה שמעורבת במשימה יותר גלויה, קל יותר לצפות בפייט - פלייט, ובפניקה שבקבוצה. ביון טען שהבהלה, המלחמה ואי - ביקורת הם כולם אותו דבר. אחרי שמעוררים את הפחד צומחים כל אלו. הם יכולים להפוך בקלות מבהלה להתקפה.

3. התפיסה הבסיסית השלישית היא של הזוג. זו הקבוצה המשיחית. המביאה את המושיע. המהות של הקבוצה הזו שהזווג. כששני אנשים נפגשים זה למטרות סקסיות, לא בהכרח גבר ואשה. כל האחרים אינם משועממים, מאזינים בתשוקה או צופים בנאמר בתקווה לרעיון החדש, לתקווה. משהו טוב יוולד כאן. חיים חדשים. יפתרו בעיות ישנות, ויביאו אוטופיה ושמים. משיחיות דורשת שהמשיח לא יוולד, כי אז אין למה לצפות המשיח חייב לא להופיע כדי להשאיר את המשיחיות. ביון מונה את הקלישאות האופטימיות של קבוצות אלו. הקבוצה אוהבת את ההרגשה. מרגישה צודקת ביצירת טוב ומלאה ברוך ורוח טובה והסכמה. המנהיג שלא יוולד בקבוצה כזו, יצילם מכל רעה הרס וייאוש. הווצרות של רעיון או מנהיג מקבוצה כזו תחלישם, זה ירוקן את התקווה. אז יכולים לצוף הרגשות השליליים מחדש.

למרות השונות הרבה של שלשת הקבוצות מקבוצת העבודה עדיין יש בין שלשתן מן המשותף:

אין הם מתייחסים לריאליה החיצונית. יותר לפנטסיה ויותר פנימיים, ואז זה אימפולסיבי ולא מבוקר.אין נטיה לבקרה והערכה. אין סובלנות לעמדה אחרת, דגש גדול על הרגשות. החברים הרבה מבולבלים, זכרונות מרים, או געגועים, השפה מלאה קלישאות וביטויים וגם עוברים מתפיסה אחת לאחרת. ודיבור על אבדן הדורות. אספקט נוסף משותף הוא האנונימיות. אף אחד לא רוצה לקחת בעלות על הקבוצות הללו, יש בהן הרבה יצוגיות, זה מקביל לאותו חלק באינדיבידואל שלא רוצה לקחת אותו באחריותו. שומרים את מנהיגיהם רחוקים מתפקידי ביצוע,

אין קבוצות כאלו טהורות, מה שקיים במציאות זה קבוצות עבודה המתקיימת על גבי תפיסה בסיסית. אפשר לעשות אנלוגיה מהאגו וההכרה שמוזנים ומסופק ונתמך ומונע ע"י האי-רציונלי והתת הכרה. כך גם קבוצת המשימה ניזונה מהחלק הסורר והפרימיטיבי, אימפולסים מופיעים גם בעבודת מבוגרים. ביון זיהה במוסדות מסויימים את התפיסה הבסיסית שלהם, בית חולים יש לו פוטנציאל להיות קבוצת חסות. הכי מאופיין בכך זו הכנסיה.  הצבא מוביל תפיסה של פייט פלייט. והאריסטוקרטיה, שהכי מעוניינת בנימוסים ובחינוך מובילה את ה"פייריניג". (דיון אם אמנם בית המלוכה באנגליה יכול באמת לספק את הצרכים המוצעים ואם הוא צריך להתקיים).למשל הצבא גם המשימה וגם התפיסה הבסיסית יש בהם את מאבק והם משמשים בערבוביה, באופן רציונלי ובאופן לא רציונלי אלא בהשפעת הפניקה וכיו"ב. מושג נוסף שביון פיתח הvalency"" - (הערכיות, התנדבות), המניע את האדם להצטרף ולפעול בקבוצה של"basic assumption", מידת הולנסי משתנה מאדם לאדם אך אין מי שאין לו בכלל. מטרתו של ביון בכל המונחים והמבנים האלה לחקור את חייו החברתיים של האדם. יש שונות בין בני האדם בנטיה להיות מעורבים בקבוצות כאלה. ביון מתמודד עם ההגדרות הפסיכולוגיות של חיי החברה. הוא עומד על כך שבכדי להיות חבר בקבוצת משימה, נדרשים כישורים, בגרות אמון, שותפות וכיו"ב. לעומת זאת ולנסי, אין בו כלום מכל זה. זה  ספונטני כמו פונקציה של היצר העדרי שבאדם.

בני אדם שונים לא רק במידת הולנסי אלא גם בסוג שלזה יש להם את הנטיה הרבה ביותר. כל אחד יש לו הזדמנות לבחור בין השלשה ואין לזה קשר אם אדם עבר טיפול פסיכואנליטי או לא. אי אפשר לחקור את הולנסי מחוץ להקשר הקבוצתי במיוחד אצל המנהיג.  זה מאד חשוב במיוחד אצל מנהיגים לגלות את הולנסי . חברה אפקטיבית יכולה להשתמש בולנסי לצרכיה הבונים. מורה לתפיסה של חסות. מפקד טוב לפייט פלייט,  פייריניג, בהתנדבות יחידים ובחיי משפחה.  גם מנהלים יכולים להיות מובחנים לפי סוגים אלו, חסות לחלש, אחר במלחמה למען האינטרסים, ואחר בפיירינג, בנתינת שעות והתענינות פרטנית עד שכל עובד מגיע לשביעות רצון. כל אחד מהם יכול להתאים יותר בזמנים שונים.

בפנטזיה הנאיבית הלא-מודעת, המנהיג החוסה הוא כל יכול, הנלחם - בלתי נתפס, השלישי קוסם, אך לא ממשי. אבל בקבוצה הבוגרת עושים שימוש ספקני בתפיסה הבסיסית הראויה. המנהיג החוסה הוא כזה שאפשר לסמוך עליו, המנהיג הלוחם  הוא אמיץ והמנהיג של הפיירינג הוא יצירתי.

לשם יעילות חייב להיות  שהתפיסה הבסיסית כפופה ומשרתת את קבוצת המשימה. זה יוצר משרתים טובים ושליטים עלובים. המגוון יצביע על מכונות פנטסטיות, דמון'ס, שדים, וכך הלאה, המציגים משימות מופלאות, עד שיום אחד הם נסוגים והולכים על הילולא של הרס. הם מציגים את היכולת המיתית של בני אדם להרתם בכוחות עצומים, באופן אפקטיבי ובאותו זמן את הסכנה של אותו כח, כשזה לא רתום. האל המפתה הוא עוד דמוי לכח ההרס הטמון במצב שהתפיסה הבסיסית חזקה וקבוצת המשימה חלשה.

המשימה הקבוצתית היא כמו הורה אחראי השם עין על תכניות חכמות. התפיסות הבסיסיות הם כמו ילדים עולצים, פוחדים הרוצים סיפוק מידי. שניהם קיימים שניהם נחוצים התפיסה הבסיסית קיימת ללא מאמץ לעומת קבוצת המשימה, הדורשת מאמצים, תכניות כישורים וכו'. ביון החזיק בדעה ממוצעת בין אלו ששיבחו את הקבוצה לאלו שהשפילוה עד עפר, כמו יונג שטען כשמאה ראשים חכמים מתאספים יחד,התוצאה הנולדת  היא טיפש אחד גדול. בגלל שכל אינדיבידואל נבלם ע"י האחר. ביון חשב שקבוצה כמו אינדיבידואל יכולה להיות טפשה או אינטליגנטית וראויה. הוא לא חשב שהמצאו תקבוצות,  הם תמיד של אוסף יחידים  הוא טען שבניתוח קבוצות הוא עבד איתן כי האמין שהם יכולים ללמוד ולהשתמש בניתוחים הללו.  במושגיו הוא תרם תרומה רבה לעבודת הקבוצה.

ביון נחשף לפחד מהשתלטות הקבוצה על חיי הפרט, הוא לא חשב שזה כ"כ מסוכן. הוא כיבד את היכולת של הפרט להגיע לעבודה יעילה. הוא חשב שעבודה טובה על התפיסה הבסיסית יכולה לעזור לאדם לא להבלע על ידיה. וכאן האנליזה לטיפול פסיכואנליטי. ככל שנהיים מודעים יותר לתפיסה הבסיסית, העבודה יכולה להעשות יעילה יותר.

היחיד בקבוצה לא תמיד משוכנע בזה.

ביון חשב שהמשימה של הבוגר להתחבר לקבוצה או קבוצות בהם הוא נוטל חלק, היא באמת מפחידה וקשה.  הניסיון הראשון, השני שלו ולעיתים גם  השלישי נועדו לכישלון ולעיתים הוא מפתח  תוצאות של רגרסיה. כשיחידים בקבוצה מרגישים שהם אבודים או עומדים לאבד  את האינדיבידואליות שלהם, הם מפוחדים ומבוהלים. בכל זאת זה לא ימנע את ההתחברות, הקבוצה אז מתוך פחד יעולה להתפתח ל"פייט - פלייט", היחיד ירגיש מאויים ויפתח רגרסיה.

ביון אמר שהוא חושב על הערך של האפשרויות של ההתנסות של הקבוצה,כמו הנסיון של הכרה באפשרויות ובהתנסות של קבוצת משימה. זה חייב להיות מנותק ודיפרנציאלי  מהנוחות והקירבה השוררים בקבוצות התפיסה הבסיסית. קבוצת העבודה שביון מדבר עליה לא תלויה בכמויות גדולות של אהבה וחום או הרגשה עצמית מלאה של החברים. זה תלוי בהתפתחות ובצמיחה של היכולת של כל אחד לשפר את מיומנויותיו ואחריותו ולהשתמש בהם למען המשימה הקבוצתית. אין לזה שום דבר עם ה"יחד" שבא בעקבות פחד הבדידות, או להיות שייך. בקבוצת המשימה כל אחד שייך לעצמו ונדרש להשלים את חלקו במשימה לפעמים בבדידות גדולה. למשל מי שמשימתו סודית או מי שנדרש לעשות את ההחלטה האסטרטגית. אי - הרצון ליטול את האחריות הפיננסית להחלטות ופעולות יכול להראות אופייני לתופעת התלות של קבוצה של         "basic asummption" ולא מאפיין חבר בקבוצת עבודה במיוחד המנהיג שבקבוצת משימה.

המתח המורגש מקבוצה והקשיים שחברות בקבוצה נתקלת בהם נובעים מהסכנה הכפולה שבקבוצה: האחד להיות בודד ופצוע, כאצבע חולה בגוף גדול שעלולה להקטע, או להיות נבלע בגוף הגדול ולאבד את העצמיות. כשהתפיסה הבסיסית היא חזקה, הפרט נוטה להרגיש או בסכנה של להיות קרבן או מגורש, או נבלע באנונימיות של ההרגשה של הקבוצה. הנורמלי הוא שהיחיד נע בין שתי הסכנות הללו איפה שהוא. מתלבט איך למצוא את הדרך הנכונה.

כשמתח מחמיר, הקבוצה יכולה, לדברי ביון,  להדמות לספינקס המיסתורי והמוזר. הספינקס נעשה מתרכובת של בני אדם שונים, פרצוף אשה, גוף מבעלי חיים שונים ומסוכנים, האריה, המלאך, וכיוב. מי שרצה לעבור דרכה היא הייתה שואלת חידה, על מי זה שהולך על ארבע בבוקר, על שניים בצהריים ושלש בערב. ומי שלא ידע, ועד אודיפאוס, אף אחד לא ידע היה מת, אודיפאוס גילה שזה האדם.

אודיפאוס הלך לדלפי לגלות באמת מי היו הוריו, אח"כ חיפש את רוצח המלך. אודיפאוס לימד אותנו לראות את הדברחיים לא באופן סטטי וחד - מימדי אלא מורכב ומסובך בדמות הספינקס. בזמן באישיות וכו'

בזמן שהספינקס, שוכב ומצפה עם החידה שלו. מיצגת את הפחד המסובך וחוסר הבטחון בהתנהגות. המקור הנצחי של כל הפחד, כל הגדולה, כל אויל, האדם עצמו. אותו אדם שיש בו את כל הפחד, את כל הסכנה יש בו גם את הפוטנציאל לטוב . שאלת הספינקס יכולה להיות, מה זה רע ביום שני, עצלן ביום שלישי, מלא רעיונות יצירתיים ובונים ביום רביעי. בקלות התשובה יכולה להיות אדם, וגם קבוצה של כך וכך חברים. אם היא תשאל מה עושה את ההבדל בין הימים הללו: אפשר לתת כמה תשובות: אחת מהם זה שביום רביעי הייתה משימה ברורה ומוגדרת שכל הקבוצה רצתה להתחייב לה. השניה יכולה להיות שהתפקידים בקבוצה היו ברורים ומקובלים, כשעדיין יש כאלה העסוקים בגבולות בין קבוצה זו לקבוצה אחרת. אבל אם ספינקס תמשיך ללחוץ בדרישה לדעת מה יכוללעשות את יום רביעי כיותר תדיר ופחות נפוצים ימים כדוגמת שני או שלישי, אנו עלולים למצוא עלינו ללא תשובה נזרקים מוכים מהסלע.

1

1

-----------------------