לרפא את יצירי כפיך

31אמור. זהות מגובשת, כלי חשוב לשלום פנימי ושלום בסביבה.

עבודת קודש היא כדי להקדיש ענין כלשהו לאלוהים. עובדי עבודת הקודש חייבים להיות טהורים. ההיטהרות היא התיקון העצמי הקבוע והזהירות מהיטמאות.

זהות אישית מורכבת מזהויות בתחומי החיים השונים בהם אני פועל: מין, משפחה, לאום, דת, מקצוע, תחביב ועוד. עלי ליצור שלום בין הזהויות השונות שלי ואחר כך ליצור שלום בסביבתי.

תאריך פרסום: 28/7/2009

פרשת אמור עליה שניה.התקדשו והיטהרות, מעלות המאפשרות לנו לחוש את קירבת אלוהים.

הכהן המשרת בקודש אמור להיות ללא מום. אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. לחם אלוהיו הם הקרבנות השונים. הקרבנות מלשון קירבה היא אחת הדרכים דרך להתקרב לאלוהים ולהרגיש את נוכחותו ואת השגחתו בעולם.

הכהן לא יהיה למשל עוור, פיסח עם רגל או יד שבורים, גיבן ועוד. איך תתכן אפליה שכזו תהו המפרשים לאורך הדורות.

באותה התקופה הידע הרפואי שהיה טען שמום גופני הוא תוצאה של חטא. כך למשל כותב רבינו חיים ויטאל בתחילת ספרו שערי קדושה. לכן מי שהוא בעל מום גופני נראה שחטא. היום אנו יודעים שאין קשר בין חוסר אמונה באלוהים ובין חיים לא מוסריים לבין מומים גופניים. מכאן שאנו יכולים רק ללמוד על אותם המומים ההתנהגותיים שגרמו לפי הידע של אז למומים גופניים ולומר בלשון התורה: אשר יהיה בו מום רוחני או מוסרי לא יקרב להקריב לחם אלוהיו.

כך עיוורון יכול להיות עיוורון לדרך התורה, צליעה יכולה להיות דרך השם הצולעת, גיבן יכול היות זה אשר נושא גיבנת של חטאים ועוד. המום המוסרי והרוחני מחלל את המקדש המקודש על ידי אלוהים.

מומים שלא ניתנים לתיקון פוסלים את הכהן לעבודת הקודש. מחלות שונות זמניות כגון המצורע והזב, שניתן לרפאן פוסלים את הכהן באופן זמני עד אשר יחלים ויטהר. יחלים גופנית ויטהר כלומר ירפא מהמצוקה הנפשית שחווה חולה בזמן מחלתו.

גם טמעת מגע פוסלת את הכהן מעבודת הקודש רק באופן זמני, כי ניתן להיטהר מן הטמעה.

ש גם מגבלות על אוכלים ומשקים שעברו תהליך של התקדשות לעבודת המקדש. יש שיאכלו אותם ויהפכו את האוכלים והמשקים הללו לחולין. זהו זלזול בתהליך שאוכלים ומשקים אלו עברו ולכן הוא אסור מן התורה.

הרמב"ם מוסיף את חשיבות היופי וההדר החיצוני בעבודת המקדש.ונעשה לכהנים הלבוש יותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית,  אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכול.

 

פרשת אמור עליה ראשונה: הכוהנים הם המתווכים בין האדם החי לבין אלוהים. הם אמורים להיות טהורים ממגע עם המוות כדי להיות ראויים לשרת את החיים בקשר עם אלוהים. ההימנעות של הכהן מהמוות על כל היבטיו היא הדרך היהודית להזכיר את החיים. אבל יש גם הסתייגות. במספר מקרים של קירבת דם, מותר לכהן לבוא במגע עם המוות. הסתייגויות אלו מאפשרות לכוהן לא להיפגע נפשית ממות יקירים וכך בעקיפין לגעת במוות. חכמים במהלך השנים התירו גם לבוא במגע עם המוות לגבי אשת הכהן. האדם הפשוט נוגע במת אך זוכה לטוהרה מהכוהן.

קדושת הכהן באה גם לידי ביטוי באיסור לגלוח מלא של השער ובאיסור לקעקע קעקועים.

חלות עליו גם מגבלות של מי תהיה אשתו. אפילו חלות מגבלות התנהגות על משפחת הכהן, "המעמד מחייב".

ובימינו המקביל לכהן יכול להיות המחנך, הרופא, המטפל הנפשי. מה ניתן ללמוד מן המחויבות של הכהן המתווך בין אדם לאלוהים, לגבי דמויות אלו המתווכות בין האדם לבין אורח חייו, ובריאותו. מה הן המחויבות שלו כאדם השומר על בריאותו, כאיש שיש לו אמונות חיוביות לגבי טבע האדם, כאיש משפחה? במילים אחרות מהו הקוד האתי שמחייב אותו? 

 

 

 

 

פרשת אמור. זהות מגובשת, כלי לשלום פנימי ושלום בסביבה.

יששכר עשת, "לרפא את יצירי כפיך" http://www.hebpsy.net/isaschar

   זהות אישית מורכבת מזהויות בתחומי החיים השונים בהם אני פועל: מין, משפחה, לאום, דת, מקצוע, תחביב ועוד. כשהזהות האישית בתחום מסוים מגובשת, אני מרגיש שייך לעולם בו אני פועל. כשאין לי זהות מגובשת וברורה בתחום מסוים, אני שייך ולא שייך. אם אני למשל בעל מקצוע ואין לי תעודת מומחה כי "אני לא צריך אותה!" אני שייך ולא שייך לעולמי המקצועי. אם אני ילד להורים בנישואי תערובת, אני שייך אמנם למשפחתי, אבל אתקשה לעצב לעצמי זהות תרבותית. כך בכל מרכיב ב"תעודת הזהויות שלי". הבחירה והמחויבות לזהות אישית בתחום מסוים היא מורכבת ומחייבת. לא אחת אינני מרוצה ואינני שמח עם העולם בו אני חי ופועל. מה אעשה: אחליף זהות? אהיה בקורתי וממורמר? אפעל לתיקון?

   וכשכבר גיבשתי זהות במספר תחומים עדיין עלי לעשות שלום בין הזהויות השונות שלי. עלי לחבר בין הנאמנות שלי למקצוע שלי לבין נאמנותי למשפחתי, לעמי, לדתי, לתחביבי. נאמנות זו משמעותה השקעת זמן לפעולות שונות וחיבור בין אמונות סותרות שלא אחת קיימות בזהויות השונות.  

   רות המואביה הכריזה נאמנות למשפחתה היהודית על אף היותה מואביה. נראה שהיא וויתרה על זהותה המואבית ובעקבות נאמנות למשפחתה היא אימצה לעצמה את הזהות היהודית:  "וַתּאמֶר רוּת (לנעמי אם המשפחה) אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי (יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ:"

   בפרשתנו, פרשת אמור, שני אנשים מתקוטטים והרוחות מתלהטות. אנו קוראים בויקרא פרק כד "(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי (ששני הוריו ישראלים) (יא) וַיִּקּוֹב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית (שאביו מצרי) אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אוֹתוֹ אֶל משֶׁה... (יג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמוֹר: (יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשּׁוֹמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל ראשׁוֹ וְרָגְמוּ אוֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: (טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמוֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלוֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: (טז) וְנוֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת... רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:... (כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם:"

   בן נישואי התערובת לא יכול היה לקבל את אלוהי אימו וברגע מסוים קילל אותו באופן נוקב. הריב עם האיש הישראלי הביא אותו לחשוף את הקושי באימוץ הזהות הישראלית שלו. הוא לא הצליח להפנים את זהותו הישראלית, לקשור גורלו באופן רגשי לעם ישראל ולהרגיש ממש שייך. על פי התורה זהו מצב רגשי קשה שאף מסכן את כל החברה בה הוא חי. על פי התורה מי שמצטרף לעם היהודי חלות עליו כל החובות והזכויות והוא יהודי לכל דבר. כפי שנאמר "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם." גזר דין המוות הוא גזר דין מוות מטאפורי לאדם ולחברה שלא יצליחו לחיות בשלום פנימי בין זהויות ושלום סביבתי עם שונים. ניתן לגזור על פי עקרון זה לגבי כל השתייכות למקצוע מסוים, לחברה מסוימת, מין מסוים ועוד.

   תהליך האיחוד של חלקים שונים בזהותי מורכב וקשה ומלווה בהתלבטויות ולא אחת בניסיונות להתנכר לחלקים מסוימים בזהותי. אנחנו מבחוץ יכולים לסייע מאד על ידי קבלתו וראייתו כחלק מאיתנו. כך עשה בועז כמסופר בספר רות פרק ב כאשר הציע לה תמיכה והגנה. רות שואלת: "...מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנוכִי נָכְרִיָּה: (יא) וַיַּעַן בּוֹעַז וַיּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: (יב) יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ... אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו:" כך יכול לסייע בעל מקצוע וותיק לאיש הצעיר המתחיל, כך יכול עובד וותיק לסייע בקליטת עובד חדש.

   בסופו של דבר על פי המסורת, מנישואי רות ובועז יבוא המשיח! המסר לכל יהודי הוא ברור ועוצמתי: בתהליך ארוך ומעמיק של אחדות בין שונים, יתאחד כל העולם כמו שמנבא ישעיהו. מאותו הקשר המיוחד בין בועז לרות, יכול להתרחש תהליך איחוד פנימי בין זהויות ואז נהיה כולנו, כל יושבי תבל תחת אלוהים אחד, אך מוגדר באופן שונה על ידי כל אחד ויבוא שלום לעולם: "(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ... (ז) וּפָרָה וָדב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יאכַל תֶּבֶן: (ט) לא יָרֵעוּ וְלא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'... כך אנו גם אומרים יום יום בסיום התפילה: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת על מַלְכוּתֶךָ."

   "אחרית הימים" היא התקופה בה אדם הביא לידי שלום את חלקי הזהות השונים שבו. "אחרית הימים" זוהי גם תקופה שבה בתוך משפחה מורחבת חיות המשפחות הגרעיניות בשלום זו עם זו תוך קבלת האחרים והשונים. "אחרית הימים קטנה אך לא מבוטלת" היא תקופת השלום בינינו לבין מצריים וירדן. בשלב "אחרית הימים" אין צורך באהבה גדולה, יש צורך בכבוד הדדי וקבלת השונה. אני מאמין שעל תשתית שכזאת גם האהבה בא תבוא.  

 

מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָנו בשלום,

שהיה שלום עם שכננו

ושלום בעולם כולו.

לְמַעַן ייטב ותהיה אהבה לילדנו לדורותם לְעוֹלָם.

 

בְּאֶמְצָעוּת לְחִיצָה עַל "הוֹסֵף תְּגוּבָה" אֶשְׂמַח כְּמֵיטָב יָכוֹלְתִּי

לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת, לְהֵיעָנוּת לַבַּקָּשׁוֹת וּלְהִתְיַיחֵס לִתְגוּבוֹת.

 

תגובות

הוספת תגובה

אין עדיין תגובות למאמר זה.

צרו קשר

שלח תגובה, שאלה, הצעה למאמר שענין אותך לכתובת isas.eshet@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.