חזרה לפסיכולוגיה עברית
    קהילות | פורומים | מקורות | פרסומים ומאמרים | לוח מודעות | כנסים וארועים | יריד | אודות | כניסת חברים
שמור כדף הבית
הוסף למועדפים
חזרה לקהילהבטיפולhttp://www.hebpsy.net/betipul
 בעקבות העונה השניה של סדרת הטלוויזיה "בטיפול"
דף ראשי
סדרת "בטיפול השבוע"
אודות פורום הקהילה
סיכומי שבוע
פורומים
אתכם "בטיפול" 2
כעת בפורומים
מאמרים
תגובות אחרונות למאמרים
ידיאלוג-שכל ונשמ... - פנחס אפללו
ניתוח מעמיק - רונית
ניתוח מעמיק - רונית
ואוו איזה סידרה ... - חיים
ואוו איזה סידרה ... - חיים
ואוו איזה סידרה ... - חיים
הצטרפו לרשימת התפוצה
קבלת עדכונים בדיוור ישיר לדואר אלקטרוני:
קישורים
  תצוגת הדפסה
בטיפול השבוע - התבוננות על פרקי השבוע השני

מאת: מערכת פסיכולוגיה עברית
תאריך פרסום: 1/2/2008

  . .  

בטיפול השבוע –  התבוננות על פרקי השבוע השני

 

בכתבה זאת, שנייה מבין שמונה כתבות על "בטיפול", צוות הכותבים ממשיך להעלות השערות והרהורים, לספק לראובן "הדרכה", ולנתח את המתחולל בפרקים מזוויות אישיות, בינאישיות, חברתיות ואף פוליטיות, וכך לפתוח בפנינו דרכים חדשות להתבונן על הסדרה ועל הנפשות הפועלות בה.  

 

 

לקריאת הכתבה העוסקת בפרקי השבוע הראשון

                                                

 

פרופ' רבקה אייפרמן

 

על הדינאמיקה המתחוללת בעולמה הפנימי של טליה

 

אני מקשיבה באופן רופף ופתוח ככל יכולתי לפגישה שמתרחשת השבוע; איני אוחזת בְזיכרון השבוע הראשון. במהלך הצפייה, מעת לעת ובאופן לא צפוי, עולים לתודעתי או על סיפּה הבהובים מן ההתרחשויות במפגש של השבוע הקודם, או מתחושת האווירה ששלטה בו על גווניה המשתנים, או מתגובותיי הרגשיות, וכו'; יש שהם עולים בי במעורפל, ויש שעולים בחדוּת ובעוצמה, מתחברים ומשתלבים בַחָדש, או שמעוררים תהיות וספקות ביחס להבנות או להשערות שעלו בי בשבוע הקודם.

אתמקד כאן בטליה, בהיבטים שונים של עולמה הפנימי, ואנסה לנסח ולהדגים מעט מהתבוננויותיי בה ותחושותיי הטנטטיביות אותה, השאובות מאופנוּת ההקשבה שלי. הן נוגעות בשאלות: מה טליה יודעת-ולא-יודעת על הקשר שלה לאביה, על קונפליקטים פנימיים לא מודעים הכרוכים בו ומהי, בכלל, ולא רק ביחס לאביה, חוויתה (המורכבת) את עצמה ואת יחסו של הזולת כלפיה; וכיצד מניעה אותה חוויה זו - על המודע והלא מודע בה - לנהוג כפי שנוהגת, לחיות כפי שהיא חיה.  אני מציבה להלן מספר כותרות הבאות לשָמש מעין סמני-דרך טנטטיביים אל תוך עולם פנימי שמטבעו הוא מורכב וסבוך, כמובן עוד בהרבה מן המעט המוצע כאן.

טליה נענית, וכועסת.  במהלך ה"שעה" אני חשה לא פעם מתח רב אצל טליה, מובע ועצור, ותחושה של פער בין תוכן דבריה לאופן הבעתם. לדוגמה, כשהיא שואלת, בהבעה ילדותית, אם אפשר לראות את הקלסר ששְמה כתוב עליו, המונח על שולחנו של ראובן, ובה בעת כמעט מדברת (בין השאר, תמיד בין השאר) על כוחה מולו כאשת-מקצוע ואומרת, "אל תדאג, אני לא הולכת לתבוע אותך". עמדות פנימיות מנוגדות, תנועות או תנודות כאלה ואחרות באות לידי ביטויי ישיר או עקיף באופן היותה.  היא מביעה כעס רב ועצום, ובכעסה היא מאשימה קשות, ועם זאת, היא מנסה שלא "לדעת" שהיא כועסת, לא להרגיש את כעסה, לעצור בעדו, לא לבטא אותו, ולהתנצל עליו משפרץ.  כך היא פותחת את הפגישה אצל ראובן בהתנצלות, בעודה ליד הכניסה, אולי, שמא לא תתקבל ברצון עקב כעסהּ.  היא נענית לפנייתו אליה לעזרה, וכשהוא מגיע למשרדה, היא חוזרת ומביעה - בין פרץ כעס למשנהו - את נכונותה להגן עליו אל מול התביעה נגדו על רשלנות מקצועית.  גם לאביה, שקולו נשמע באינטרקום במשרדה, היא נענית כשהוא פונה לעזרתהעל אף היותה בפגישת עבודה טעונה. 

לְמה היא נענית, ומדוע? הבה נקשיב לאחת מפניות אביה אליה:

"אז בואי, טליק, תצילי אותנו. דווידוף והבן פה מתחננים לקפה הפוך. אנחנו צריכים אותך, צריכים את הטאץ' שלך...כל הבחורים פה." 

אין היא יכולה לסרב לַ"מתחננים" שֶ"תצילי אותנו", וזאת על אף או בגלל ה"טאץ'" המיני. על יסוד דברים שעלו בי במהלך ההקשבה לשתי הפגישות (ולהלן אפרט כמה מהם), נרקמה בי תחושה שטליה חווה את הפנייה הדחופה הזאת אליה בין השאר כעוד אחת מאותן הזדמנויות המעידות על כך שרוצים בה כי נזקקים לה, ולא ש"פשוט", רוצים בה כי אוהבים אותה.  אמנם, היא גם מכחישה את החוויה הפנימית הזאת, בפרט ביחס לאביה: "הוא היחיד שתמיד היה בעדי. שלא ויתר עלי...", אך "לא ויתר עלי" מקבל משמעות טעונה ומורכבת כשטליה נזכרת בחוויתה הקָשה בבית-חולים בהיותה נערה, כשנכנסה אל אביה כששכב  בחדר ההתאוששות לאחר שעבר ניתוח סבוך: "והתקרבתי אליו והוא פקח חצי עין ואמר: טליק. אותי הוא זיהה [את אמה, שנכנסה אליו לפניה, לא]. והוא תפס לי את היד בכזה כח! הוא לא עזב.  ורציתי לעוף משם...זה היה נורא לראות אותו ככה, עד שהוא שוב נרדם, ועזב לי את היד- ורצתי משם" (דגשים אלכסוניים שלי). 

נשמע לי, באופן פרדוקסאלי-משהו, שדווקא משום שאינה מרגישה נאהבת, אין היא מסוגלת אלא להיענות.  נראה לי שחוויה דומה וכואבת עוברת עליה ביחס לראובן, הפונה אליה כשנזקק לה, לאחר ש- 16 שנה קודם, "עובדה ש[אז] זרקת אותי מהטיפול".  ואף-על-פי-כן, וככל הנראה לי - משום כך, היא נענית לפנייתו אליה שתציל אותו: זה מה יש.

בפגישה במשרדה טליה מתארת את ה"בליינד דייט מהגהינום" שעבר עליה בערב שלפני פגישתה המיועדת עם ראובן (לא אכנס כאן למשמעויות אפשריות של תזמון זה, בפרט בהתחשב בכך שלא פגשה גבר מזה זמן רב).  לדבריה, אחרי שסיפרה ל"דייט" כמעט הכל על עצמה, הוא אמר לה בסוף הפגישה שלא יחזור להתראות איתה כיון ש"'את לא מספיק מעניינת'". "אתה קולט?" היא מוסיפה, "ועכשיו, כשישבתי איתך, פתאום הבנתי, שגם אותך אני לא מספיק מעניינת.  שאף פעם לא ממש עניינתי אותך".  והיא מקדימה לתיאור התנסותה המשפילה, "לא, אני חייבת לספר לך, כי זה חשוב- זה חשוב שתבין איך כולכם..." – "כולכם" מה? דבריה הצצים בזיכרוני הם, ה"דייט" שלי "אמר שהיה כיף"!, ואז...,  ואתה, למה "זרקת אותי?"; "למה? כי משהו אתי הסתבך? או שאני סתם מחמיאה לעצמי? אני מחמיאה לעצמי"; ואני משלימה, " כולכם משתמשים בי/ מנצלים, מרמים אותי". 

האם טליה תורמת, שלא במודע, באופן סביל או אפילו פעיל, לחוויתה החוזרת ש"כולכם..."? לבדיקת תהייה זו אני פונה כעת. אביא בפניכם שני כיווני מחשבה שעלו בי בעניין זה, בדבר הדינאמיקה הפנימית המורכבת, הטווה קשרים לא-מודעים בין היבטים שונים של הוויתה (שכמובן עוד יבחנו אצלי לשֵמע הפרקים הבאים).

1. צבירת חשבון פתוח לזכותה. כאמור, נראה לי שטליה אינה מרגישה שמישהו בעולם "באמת" אוהב אותה,  ושהיא חווה את עצמה כמי שתעורר עניין ותהייה רצויה רק בתנאי שיש לה מה להציע שאחרים זקוקים לו.  וכשהיא נענית לציפיות ממנה, נראה שמצטבר אצלה, שלא-במודע, מעין חשבון לזכותה, חשבון שבמוקדם או במאוחר תתבע את פרעונו.  במלים שלה, החוזרות ומושמעות מפיה בהקשרים שונים: "אין לי", ו"אתה חייב לי", ויש בידי "עובדות" להוכיח זאת, ממש ציטוטים מפלילים, "מילה במילה".  יתכן שעל רקע דינאמיקה פנימית מעין זו, מצטברת בדמיונה הלא מודע רשימה הולכת ומתארכת של "עובדות" שאכן מעידות על פגיעוֹת וניצול.  מבחינת החשבון הלא מודע זה "כדאי".  שכן ככל שטליה מניחה לאנשים שינצלו אותה, או אפילו משתפת פעולה או מזמינה התייחסות פוגעת, כך טוֹפח חשבון ה"מגיע לי", וגובר הצורך להאשים, בצרוף הוכחות כעין-משפטיות המחזקות את הזכות לתבוע. 

כך נצבעת תפישת המציאות של טליה בצבעי ההוויה הפנימית שלה ומצוקותיה; ובהתאמה עם צרכיה הלא-מודעים היא מרגישה, חושבת ומוּנעת לפעולה ללא ידיעתה, בהשפעת עולמה הפנימי הלא-מודע.

 2. תחושת "אין לי" מחזקת אצל טליה את החוויה "חייבים לי".  התחושה ממוקדת במידה רבה ב"שעות" בהן צפינו בחסרון משפחה וילדים.  כשראובן מונה, עוד בפגישתם במשרדה, את כל מה שיש לה בעיניו, תגובתה היא, "כן, אבל לך בגילי היו כבר 3 ילדים".  אך הרגשתה שאין לה, או שלה יש פחות מאשר לזולתה, באה לידי ביטוי גם "בקטנות", כגון כשהיא מביטה סביבה תוך כדי יציאה מן הקליניקה של ראובן ומעירה, "אבל יותר יפה פה מאצלי. ביתי...." – על אף שבחרה להשתכן במשרד מפואר המשקיף על נוף רחב-אופקים.  (אגב, "ביתי" יכול להתקשר אסוציאטיבית גם לפנטזיה שלה על זוגיות עם ראובן – הבית שלי.)   ככלל, היא חוזרת ומביעה את הרגשתה, ש"החיים שלי דפוקים", ש"הכל מתחרבן והכל חרא".  כאובה ודואבת היא אומרת לראובן, "אם מישהו רק היה מבטיח לי שיהיה לי ילד!  שבסוף הכל יהיה בסדר, שאני אמצא מישהו, שאני אכנס להריון...אם מישהו היה יכול לחתום לי שזה יקרה אז אולי...לא יודעת -  אולי לא הייתי כועסת עליך כל כך".  ובסופו של דבר, במפורש, היא מטיחה כלפי ראובן, "התכוונתי שאתה חייב לי ילד, זה מה שאתה חייב לי!" (דגש שלי)

כפי שבא לידי ביטוי מפורש בפרקים שצפינו, העובדה שאין לה משפחה וילדים, וששנות הפוריות שלה הולכות וכלות, לא הניעה את טליה במהלך השנים החולפות לעשות מעשה.  לכך בודאי סיבות רבות, אך אסיים כאן ואומר שלא שמעתי בדבריה של טליה געגועים לילד ולמשפחה שאין לה, או איזושהי פנטזיה בדבר משמעותיות רגשית של משפחה וילדים עבורה. האמירה היחידה כמעט ששמעתי מפיה בינתיים, על חווית קיומם של ילדים בחייהן של חברותיה האימהות, מעוררת בי תהיות: "אתה יודע שאני נוהגת במכונית עם שתי דלתות? איזה דגם ספורט, כי מה אני צריכה ארבע דלתות? מה יש לי בכלל מאחורה? מסמכים, דיסקים, כוסות קפה מכל מיני תחנות דלק – זה הבלגן שלי. בטוב טעם. ואני מסתכלת על המכוניות של חברות שלי: חיריה על גלגלים! והכסאות האלה של הילדים מאחורה..." (הדגשים שלי). 

האומנם היא רוצה בילדים?  נראה לי שאם אכן יש יסוד להָבָנתי המוגבלת את עולמה הפנימי, כפי שהבאתיו לפניכם כאן, אין טליה מסוגלת, בשלב  זה,לתהות מעצמה בשאלה זאת.

 

פרופ' שמשון רובין

על הטיפול במשפחת נ', יום ב'

 

המפגש השני:  בחיפוש אחר קירבה מותאמת לאיתי ועמדה טיפולית/הדרכתית מאוזנת ומחושבת עם ההורים

 

א. מי הוא איתי, מה מטריד אותו, ומה יש לנו להציע לו?

במפגש השני, מתווסף תוכן לחוויות של איתי המוסיף לנו צבע, היסטוריה, והצצה לעולמו. אנחנו ממשיכים להיחשף לתכנים בחייו ביתר פירוט והרחבה, כך שניתן יותר באחריות להשיב על השאלה: "מי הוא?". אנחנו נחשפים לדימוי העצמי הירוד שלו, לבעיות התנהגות, המופנות בעיקר כלפי עצמו (ועונות לקריטריונים של internalizing problem behaviors ). אנו יכולים להתרשם – כמו שראובן יכול להתרשם – שלאיתי תחושה שהוא מעין nobody ללא חברים בכיתה - ילד, שחוץ מהתייחסות למימדיו הגדולים, מתעלמים ממנו, ועולה שאף איתי תופש את עצמו כשמן, עצלן, זללן, ומפגר. מבחינה התנהגותית, איתי נוטה לישון במצבים טעונים או כשהוא משועמם. נושא הפרידה וההורים ש"מתגרשים" מטריד אותו מאוד. הבדידות שלו מאוד נוגעת ללב. אולם, דווקא במקומות הקשים והעצובים האלו, איתי נזהר שלא לשתף את הוריו, וכתוצאה מכך, נשאר ללא תמיכה או הקלה. תימות מוצנעות יותר, אבל עדיין קיימות, קשורות לכעס שלו. יש לאיתי רצון לפגוע באלו שפוגעים בו. יש להניח שבמאזן בין התוקפנות וניתוקים המופנים פנימה, לבין הפוטנציאל לתוקפנות שתהיה מופנית החוצה, אין הכרעה בינתיים. זאת אומרת, שקיימת אפשרות שתהיה זליגה או התפרצות של התוקפנות הזאת החוצה כתוצאה של חלק מן הגורמים הבאים או כולם: שינויים במצב נפשי כתוצאה מהטיפול בו, שינויים במצבים בבית ו/או בבית הספר, התחזקות הזרמים ההתפתחותיים לקראת התבגרות. כמו כן, יש סיכוי שהוא יגיב לשינויים במאזן הקשר שלו עם הצדדים הבולטים בהוריו היום - דהיינו אמא שרוצה ילד רך ואבא שרוצה גברבר תקיף. גם אם יתמיד בהפניית כעסו אך ורק כלפי עצמו, קיים סיכוי שיהיה שינוי ויופיעו התנהגויות בעייתיות מסוג אחר, כגון בריחה מהבית או אפשרות שיפגע בעצמו פיזית. נעקוב אחר ההתפתחויות ונראה בעתיד.  

מאוד אהבתי שראובן המטפל התאמן כדי לשחק בצורה יותר מוצלחת עם איתי, וזה בהחלט נגע באיתי מבחינה רגשית. לאור המספר הרב של מקומות שלא שמים לב לאיתי, בהם הוא נשאר "נוכח נפקד"    כך שגם כשהוא ישנו, הוא נחשב כאיננו, תשומת הלב של ראובן משמעותית לו.  בולט מאוד שבשלב זה של המפגשים, ראובן משתמש ב"talk therapy" והשיחה די זורמת ומעבירה אינפורמציה חשובה, שפועלת לחלץ את איתי, באופן חלקי לפחות, מבדידותו ומבושתו. יש דיבור ישיר על מה שעובר על איתי בבית הספר. שיחה על האופן בו איתי מסתיר את העובדה שהוא נפגע מההערות של בני כיתתו, מתפתח לסיפור ארוך על מסיבת יום הולדת אליה איתי הוזמן. הוא משתף את ראובן בכך שיצא אל מסיבת יום הולדת מהמכונית של אמא, אבל לא נכנס אל המסיבה, אלא הסתתר בחוץ, ולאחר שעברו השעות הדרושות, הוא ניסה לחזור הביתה עם אמא, מבלי שהיא תדע שהוא לא היה שם בכלל. השתלשלות העניינים בסיפור היתה, שאורנה התעקשה שאיתי יחזור למסיבה, כדי לתת את המתנה שהוא "שכח" לתת, והדבר מתרחש דווקא ברגע שהילדים יוצאים מהמסיבה. כך, איתי נאלץ להסתתר מילדי הכיתה, לפני שהוא יכול לחזור למכונית של אמא, הכועסת עליו על ההמתנה הארוכה. מסיפור זה עולה שבבית הוא לא מצליח לדבר, לא מצליח לשקר, וממשיך בניסיון להסתיר את חוסר שביעות רצונו מכל דבר כמעט. כל זה אינו תורם לפיתוח אוטונומיה ודיפרנציאציה בצורה התואמת את גילו.

יש כמה וכמה רגעים בפגישה שמחזקים את חשיבות השיחה הישירה בין המטופל והמטפל, וביניהם שיחה על הפרידה או ה"גירושים-בדרך" של ההורים. ראובן משתמש במילה "רגיש" כדי לתאר את איתי, ולאחר מכן מבהיר את כוונתו. בעיני המטפל ראובן, זו כנראה מילה מאוד חיובית ומפרגנת, אך בעיני איתי, זו מילה עם קונוטציות של חולשה, נשיות, ופגם. ראובן משתמש בשיחה גם כדי להעביר לאיתי אינפורמציה בנוגע לאופן בו ילדים מרגישים כשההורים נפרדים או מתגרשים. האינפורמציה חשובה והעברתה יכולה להיות חלק מטיפול טוב, אולם במקרה הנוכחי ראובן שם דגש חזק מדי על ההבהרה שמדובר בגירושים  תפקיד שרצוי להשאירו להורים, כשהם בשלים לעשותו (ראה המשך). כמובן, ישנם גם מימדים אחרים של קומוניקציה עקיפה העוברת בין המטפל לבין איתי: איתי הלבוש בצורה ילדותית מדי, כשבגיל אחת עשרה זה מגביר את סיכויו להיות מטרה ללעג בקרב עמיתיו; המעבר לשירותים באמצע הפגישה המנוצל גם כדי לבדוק מה המצב אצל ההורים; וצורת הדיבור והנושאים שמכוונים לכיוון של ילד שמרגיש לא קומפיטנטי, לא מוערך, ודחוי. למרות שתחושות אלה אינן נעימות למי שחי אותם, הן בהחלט נעשות יותר נסבלות כשיש עם מי לחלוק אותן. לכן, נראה שבסך הכול, יש התקדמות מבחינת בניית הקשר מטפל-מטופל, כמות האינפורמציה שהועברה, ואיזו אוירה של התאמה רגשית בחדר. התנהלות המפגש, מתרחשת על ידי שני הצדדים, ויוצרת התקרבות, המאפשרת לקלוט את איתי, להבין אותו, וגם לשמור על גבול יותר ברור בין הזמן של איתי לבין זה של ההורים.

לפני שעוברים להורים, כדאי להתעכב על שתי נקודות "ישנות", מהשבוע שעבר, הקשורות לעבודה טיפולית עם ילדים. אמנם, ציינתי לעיל, שדיבור ישיר עם ילדים הוא חלק מטיפול משמעותי ותורם רבות, אולם הישירות אינה רק או תמיד לטובה. דיבור ישיר לא בהכרח מאפשר לילדים מקום להביא תכנים שיש בהם מורכבות, כאלה הגורמים למבוכה, ואינו מאפשר להם להשאיר את הדברים מעט עמומים ועקיפים. לא תמיד הישירות מאפשרת בניית ברית טיפולית בטוחה. כמובן, אין פירוש הדבר שחובה שילד ישחק, אבל בעיני יש לצפות מהמטפלים בילדים, שיוכלו לעבוד גם עם תפיסה והבנה של הנושא, וגם עם הדבר עצמו, הממשות של תרפיה במשחק. חשוב שהאפשרויות תהיינה זמינות וגלויות בחדר עבור הילדים. בגיל אחת עשרה, הצדדים השונים באיתי משקפים את התערובת של ילדותיות (שאיתי מגלם בתוכו) ובגרות (ויש משהו גם מזה אצל איתי). הפנים המנוגדים האלו של איתי ישמחו לפגוש את מלוא הרוחב הטיפולי של משחק ושיחה, עבודה ישירה ועקיפה, בחדר הטיפולים. הנקודה השנייה קשורה לחשיבות של הבניית מסגרת הטיפול, שטרם הסתדרה עד כה. גבולות הזמן (כמה מפגשים יהיו?) וציפיות כלליות (לשם מה נפגשים?) עדיין לא הובהרו, ואולי עדיין אף לא הוכרעו. האם הקונספציה הינה טיפול משפחתי, טיפול אינדיבידואלי עבור איתי, ו/או התערבות עם בני הזוג בנוגע לעצמם? אם איתי נמצא בטיפול, ולא רק בחדר הטיפולים, מה תכנית העבודה עם ההורים? האם יש תכנית לשפר את היכולת שלהם לשתף פעולה עם המשימה הבסיסית של איתי - להיות איתי המתפתח לצרכיו שלו? הסתכלות זו תשחרר אותו מלהיות בתפקיד של הילד שמקשר בין ההורים, מגשר בין ההורים, מנחם את ההורים, ומתאים את עצמו לצרכיהם ורצונותיהם כיחידים וכזוג.

ב. המעגל  השני -  מיכאל ואורנה: i) הורים, ii ) זוג בהליכי פרידה, iii) שני מבוגרים בעיצומם של תהליכי הגדרה עצמית

טרם התחלת המפגש הטיפולי עם איתי, אנו עדים לאינטראקציה בחדר ההמתנה בין בני המשפחה, שמבהירה עד כמה איתי מחבר בין ההורים ועד כמה ההורים מגיבים אליו בצורות שונות, אך משותפים בחיבור לבנם. יש לא מעט גילויים של אינטימיות זוגית בזמן שמחכים לסיום הפגישה של איתי. חלומה של אורנה על מיכאל המופיע כאיש מרלבורו (מעשן ורוכב על סוס) מבהיר את מידת העיסוק שלה בבן זוגה משכבר הימים. מבחינה פורמאלית, גם במצבם כזוג פרוד בהליכי גירושים, מיכאל ואורנה באים לטיפול ביחד, ומשתמשים במפגשים של איתי, כדי להתייחס לנושאים המשותפים שמעסיקים אותם ונמצאים על סדר יומם.

בתת-הכותרת למעלה הגדרתי שלושה רבדים הראויים להתייחסות מצד המטפל, שמנסה לחשוב מה עובר על שני המבוגרים כאן. כל אחד מרבדים אלה מצריך התבוננות מזווית ראייה שונה, ונראה שיש מקום לחשוב איך ומתי להתייחס לכל אחד ואחד מרבדים אלו. בהווה של הטיפול במשפחה, יש מידה של ערבוביה בשלושתם. אם ניקח לדוגמא את הקשיים שעוברים על איתי ודאגותיו לשני הוריו, אנו שומעים על זה בשיחה של ראובן עם ההורים, כשראובן מנסה לשתף אותם בתכנים הכלליים שמעסיקים את איתי (ולא בפרטים הספציפיים שהוא מבקש לשמור מתוך נאמנות לפרטיות של איתי). אכן, חשוב מאוד להעביר להורים את הקשיים שאיתי חווה סביב האיומים על התא המשפחתי והשינויים המטלטלים אותו, משום שכך יוכלו להבין את מצבו של ילדם. אולם, מה שמתחיל כתיאור מצבו של איתי, מתורגם על ידי אורנה כהצדקה לחזור לזוגיות ולנסות להחזיק את המסגרת המשפחתית שלמה, כאשר אותה אינפורמציה בדיוק מתורגמת על ידי מיכאל דווקא כהצדקה להחיש את הפרידה והגירושים כדי לעזור לילד (ולאשתו? ולעצמו?) להבין שאין (אין?) טעם להישאר עם אפשרות שמצב הפרידה הוא הפיך. ברובד השלישי, האישי יותר, אנו שומעים על ההתפתחות של שני ההורים כיחידים: מיכאל נמצא בתנופה מבחינה עסקית ורומנטית, ואורנה נמצאת במצב של טרום שינוי - שהוא גם מצב עם פוטנציאל להבנה עצמית טובה יותר, עם פנים לעבר שינוי.

כמטפלים, אנו יודעים שלא תמיד פרידה פיזית וגירושים פורמאליים, מקדימים היפרדות רגשית וגירושים ברמה הפסיכולוגית. השאלות סביב מה מיכאל ואורנה רוצים כל אחד מעצמו ועבור עצמו, יכולות להיות רלוונטיות מאוד לעבודה הטיפולית. סביר להניח שמפגשים אינדיבידואליים יכולים לתרום לשני המבוגרים  כדי להרחיב מעט את ההבנה של כל אחד בנוגע למה שעובר עליו. לא הייתי שולל עבודה משותפת על הזוגיות, ועל הפוטנציאל לזוגיות, הקיימת בין מיכאל לאורנה, אבל בשלב זה, נראה לי שמפגשים אינדיבידואליים מתאימים יותר. השאלות הנוגעות לאיתי ולהורות לה הוא זקוק, ראויות להתייחסות במסגרת עבודה של הדרכת הורים – אם אפשר - במפגשים בהם ינכחו שני ההורים. איני מזלזל במורכבות הדברים, או מתכחש לכך שהרבדים שזורים וקשורים אחד בשני, אולם, אני מציע למטפל להקדיש מחשבה, ולנסות לעשות קצת סדר קונספטואלי ומבני במה שמתחולל כעת אצל המשפחה.

ומה בנוגע לעתיד של הזוג? אין ספק שיש מספיק חיבור רגשי בין שניהם, והיסטוריה זוגית ארוכה ורווית מאבקים וקונפליקטים, ששמרו אותם קשורים ועסוקים (preoccupied ) בקשר שלהם ועם בן ובת הזוג. לא אופתע אם יהיו סיבובים נוספים בדרך להבהרת השאלה האם ועד כמה עתידם יהיה משותף. ימים יגידו.   

     

 

 

ד"ר דורית שיקיירסקי

 

החיים בצל המוות

 

שלושה רכיבים מופיעים בפתיחה השבוע, ובכל אחד מאלה אפשר לראות חדירה של העולם לנפשו של ראובן, ובה בעת רומזים על היחס בין ראובן לבין אפי, התאום הדמיוני שלו. שימוש בתאום דמיוני כהגנה מצביע על קושי בהתמודדות עם שונות, ועם הביטוי החד ביותר של אחרות – ההבדל בין המינים (ביון, 2003). אבל לפני שאפשר להתמודד עם ההשפעה הטראומטית של המיניות – זו שהמפגש עמה בעונה הקודמת מוטט את ראובן לתוך מה שכינה באוזני גילה בשבוע שעבר "התכנסות" שלו בניגוד ל"התחדשות" שלה – יש לצלוח מכשול אחר, ההתבצרות הנרקיסיסטית בעמדה של אב כל-יכול. התמודדות זו מתרחשת בעונה הנוכחית בזירה ההורית, בעיקר בין האבות לבין הבנות. כשהופכים את נקודת הראות (ביון, 1992: 70-68) לגבי רכיבים אלה, כפי שהם מתפתחים בפרק, אפשר לראות את הפיצול בין האב הטוב הגלוי לבין האב הרע הסמוי, ואת השבר הטראומטי שיוצר פיצול זה.

ראשית, אנו רואים את ראובן קורא מאמר באינטרנט על הפשע המשתלם של זיהום הסביבה – כשקראתי את הכתבה זו נדמתה לי אופיינית לשיח הציבורי שקיים כיום בישראל. אפי שוב נמצא בתודעה של ראובן עוד לפני שמגיע, ומופיע שם באמצעות מה שאינו שש לדבר עליו בפגישות, הזיהום. הצד האפל הסמוי של האב/המנהיג מופיע בזירה הציבורית באמצעות חזרת המוכחש – זיהום הנחלים כייצוג של אסונות מעשה ידי האדם (Bion, 1948: 85). בפרק זה אפי מדבר בפעם הראשונה על משמעות השערורייה הציבורית עבורו, אולם מתעלם מזיהום הנחלים, ומתייחס לאירועים רק כמאבק על עוצמה שמערער את סמכותו.

שנית, אנו נוכחים לדעת שבתו המתבגרת של ראובן, רונה, התרצתה והסכימה לישון אצלו.  הסכמה זו, שהושגה בתחנונים ולאחר זמן רב, מהדהדת את הסירוב של איתי לישון אצל מיכאל, ואת הפירוש של ראובן שמיכאל דורש זאת משום שאז הגירושים הופכים סופיים. נדמה שראובן אבא אחר, טוב יותר משום שמבין יותר – מאבא של טליה, מאבא של איתי, מאבא של רננה –  את הצרכים של גיל ההתבגרות בכלל, ושל מתבגרים להורים גרושים בפרט. בתחרות הסמויה על הורות טובה ראובן כאילו מנצח, כאילו בקלות, כאילו בגלל שהוא פסיכולוג. אבל אם הופכים את נקודת הראות, מגלים שראובן, בדיוק כמו האחרים, בעצם אינו יכול לוותר על העמדה של כל-יודע וכל-יכול במפגש עם רונה: בחילופי הדברים הקצרים ביניהם עוד בטרם השליח מופיע בדלת, השיחה ספוגה במבוכה שנוצרת כשנחשף הפער בין רונה שאומרת "אתה בכלל לא ישנת בלילה" – היא דואגת לאבא, ורוצה להיות יותר מאשר הבת שיש להגן עליה מאי-נוחות, לבין ראובן שרוצה לדאוג לה, לטפל בה, אבל בעצם לא רוצה לדבר איתה באמת – לכן הוא שומע את מה שאומרת כתלונה על שהפריע לה לישון. אפילו אם לראובן יש הבנה רבה יותר של גיל ההתבגרות בפרט והבנה פסיכולוגית בכלל, הוא משתמש בהבנה זו כמסתור, בעודו חווה קונפליקט פנימי דומה מאוד, ואולי דומה מדי לקשיים של אפי. לרגעים נדמה שראובן מטפל בגישה אינטרסובייקטיבית דווקא משום שכאדם בעולם הסובייקטיביות שלו קשה לו, מעיקה עליו, מביכה אותו; לכן הוא משתמש בשתיקה כמחבוא, ומכסה על סבלו וכאבו, שמבצבצים בנדודי השינה, בתירוץ של עבודה.

שלישית, אנו צופים ברונה פותחת את הדלת לשליח, שמביא מעורך-הדין של ראובן דו"ח של חיל האוויר אשר קובע שידין התאבד. השיחה שמתפתחת ביניהם נובעת מהפער בין המשאלה של רונה להיות קרובה ומשמעותית, לבין ההתחמקות של ראובן, שמוצא מסתור מפניה במחסה הסודיות המקצועית, ואולי גם במסווה של הגנה עליה מפני אימת המציאות. לדעתי, אם ראובן היה רוצה, הוא היה יכול לומר לה הרבה יותר ממה שאומר, בלי להסגיר פרטים מזהים ובלי להבהיל אותה; ההיאחזות הפתאומית שלו בקרנות המזבח של האתיקה אינה משכנעת, מה גם שהשמירה על סודיות כאשר מדובר בתביעה משפטית גלויה לציבור כמעט מגוחכת. יתרה מזאת, הצמצום בתגובות של ראובן מותיר את רונה עם הרושם המוטעה שמטופל תובע את אביה, רושם שמצטרף למורת הרוח שמבטאת כשאומרת "עוד שניה ייפול עלינו איזה מטופל או מטופלת" – אלה שתמיד מופיעים ומפריעים. רונה חווה את המטופלים כמפריעים, כהתקפה סמויה על היחסים עם ראובן, אבל דווקא נוכח ההתקפה הגלויה שמגולמת בתביעה משפטית, היא מתחילה לחשוד שהמטופלים אינם אלא תירוץ לסירוב של ראובן להיות סובייקט ביחסים איתה, ולא אובייקט – אב כל-יודע וכל-יכול: "אני מדברת עליך רגע... למה אתה לא יכול לדבר על זה? אמא יודעת? עם מי אתה יכול לדבר על זה? אני לא מבינה אותך... זה מה שרצית? שלא יהיה לך אף אחד לדבר איתו?"

שלושת הרכיבים בפתיחה מבססים את היחס של השתקפות הדדית בין ראובן לבין אפי, יחס בו כל אחד מהם חווה את האחר כתאום דמיוני. מעבר לאנלוגיה הבולטת בין השערורייה הציבורית של אפי לבין הסקנדל המשפטי של ראובן, גם הבנות  – והשמות של הבנות, רונה ורננה – מדגישות את התאומות בין האבות בניסיונות להציל את אבא מהמתקפות של העולם החיצוני ומהבדידות שזה גוזר על עצמו בהתבצרות נרקיסיסטית בעולם הפנימי. התבצרות זו מופיעה בתחפושת מתעתעת של אחריות הורית – אולם דווקא הדבקות בהגנה על הבת מכוננת את האב ככל-יכול. הבכי של רונה כשהיא מגלה שראובן בעצם לא רוצה לדבר איתה מוביל לחיבוק – המרה של קרבה רגשית בקרבה פיזית – בדיוק כמו שאפי מתמודד עם הכאב הנפשי שחש במפגש עם הרגשות והמחשבות של רני באמצעות פעולה – הנסיעה להודו. גם השתיקה של ראובן לגבי התביעה מהדהדת את השתיקה של אפי לגבי הזיהום – בישיבות ההנהלה כמו גם בפגישות עם ראובן.

הזירה המורכבת של היחסים של אבות עם ילדים בכלל, ועם בנות מתבגרות בפרט, משורטטת באמצעות סוגיה מרכזית – הימנעות מנפרדות באמצעות שליטה אומניפוטנטית באובייקט, הצאצא הסורר; זירה זו מאפשרת גם את הממשק עם הזירה הפוליטית באמצעות היחס האנלוגי בין מנהיגים לבין מונהגים. אפי, למשל, מבטא עוינות רבה ל"ילד פלא", סמנכ"ל השיווק רכלבסקי, שמערער את הסמכות וחותר תחת המנהיגות שאפי מציע. 

העונה הנוכחית מטפלת ביחס זה משתי פרספקטיבות – זו של האב/המנהיג וזו של הצאצא/ המונהג. הפרספקטיבה של האב מופיעה ביחס של מיכאל לאיתי, ובנגיעה ישירה יותר – בטיפולים של אפי עם ראובן ושל ראובן עם גילה; הפרספקטיבה של הבת מופיעה כמובן ביחסים של ראובן עם רונה שמדברת ובטיפול של אפי באמצעות רננה שכותבת, אבל בעיקר בטיפול של טליה. כדאי להתעכב רגע דווקא על פרספקטיבה זו. עד כה טליה מוצגת כסטריאוטיפ של בת אדיפלית, שבהיעדר נפרדות ממשית מאבא לא הצליחה לקיים זוגיות והורות, ועכשיו – כמה לא מפתיע – מופיעים אצלה קשיים בפוריות. סטריאוטיפ זה מציע הסבר סכמטי לקשיים של טליה – גם ביחסים הממשיים שלה עם אבא, וגם ביחסים שבהעברה עם ראובן. חשוב לשים לב לייצוג באמצעות סטריאוטיפ – גם משום שסטריאוטיפ זה ממלא פונקציה פוליטית של דה-לגיטימציה של הקול הנשי, שנרמזת בשבוע הראשון; וגם בגלל השימוש בסטריאוטיפ כהגנה מאיימת – ההנחה המובלעת שמי שהקימו משפחות צלחו בהצלחה את האדיפוס, בעוד שאלה שלא, אפילו אם מוצלחות מקצועית כמו טליה, פגומות – טליה מסמנת את אופק הסכנה שאורבת לרננה.

ההתערבות האינטרסובייקטיבית בפגישה של ראובן עם טליה השבוע נראית כפורצת דרך – וברמה הגלויה התערבות זו אכן מאפשרת לטליה – שמאתגרת שוב ושוב את הגבולות בשאלות פרובוקטיביות – לחזור לטיפול; אולם כשהופכים את נקודת הראות מגלים שברמה סמויה ראובן מציב עצמו באמצעות ההתערבות כאבא טוב ורגיש בניגוד לאבא רע ואטום שיש לטליה. מבחינה זו, ההתערבות משחזרת לא במודע את היחסים הבעייתיים של טליה עם אבא שלה, האובייקט האהוב והנערץ, ומכוננת מחדש את ההעברה לראובן כפי שהיתה בימים ההם, כשחשבה שהוא "השקול, הבוגר, השפוי"; בקיצור, גם ראובן דוחף לא במודע את הפגימות והטירוף לתוך טליה. נדמה שלא במקרה גם אם לא בכוונה [זאת אומרת, לא במודע] ראובן פנה לטליה בבקשה שתגן עליו, ובעצם, שתציל אותו – אפילו אם לא זכר בת כמה היא, שאוהבת מוסיקה, שעשתה הפלה, נדמה שפעל מתוך התענגות לא מודעת על ההעברה של היחסים המשעבדים בהם היא לכודה עד היום. ראובן אמנם מוותר על ההגנה המשפטית שטליה מציעה, כנראה כי פוחד מהזעם שלה, אולם כשהיא מביאה את הזעם לחדר העבודה שלו, הוא משתמש בהתערבות אינטרסובייקטיבית – משמע, בתיאור הקשיים שהוא חווה כאבא לבת מתבגרת –  כדי לחמוק מההעברה השלילית ולחזור לחיקה החמים של ההעברה החיובית; כשצופים בסצנה זו אפשר להשתכנע בצדקת הטענה של לאקאן שדווקא ההעברה הנגדית מכוננת את יחס ההעברה (Lacan, 1985: 104-92).

הדרמה האדיפלית של טליה ממקדת את המבט בנזקים שנגרמים לה עקב היחסים עם אבא שלה; מיקוד זה מסיט את המבט מהעוינות של האבות למשאלה של הבנות – טליה או רננה / רונה – להציל את אבא. הפעולה להצלת הבת מכוננת את האבא כסובייקט; גם הבת רוצה להיות סובייקט שפועל, כמו אבא, ולא רק אובייקט להצלה של אבא – ולפיכך המשאלה שלה היא להציל את אבא, כי זו הצורה של סובייקטיביות שעומדת לרשותה באמצעות ההזדהות עם אבא. כאשר אפי קורא את הדוא"ל של רני הוא אינו יכול להתייחס לטענה שלה שהאהבה שלו מתבטאת בשליטה על האובייקט, "על כולם ועליה", ולחרדה שלה שאם תשתנה "אתה  לא תכיר אותי בכלל, ואני לא בטוחה אם תאהב אותי, כי כבר לא יהיה על מי לשמור". אפי אינו יכול לזהות את האמת שבדבריה, ונאחז בעמדה היחידה שמכיר, מתוכה הוא קורא סמים בין השורות, משום שהוא רוצה לשמוע קריאה לעזרה. יתר על כן, נראה שדבריה של רני מכאיבים לו ומעוררים בו חרדה, עמה הוא מתמודד באמצעות פעולה – נסיעה להודו.

אפי פוחד מאימפוטנטיות – שחווה במצב בו אינו יכול אלא להרגיש ולחשוב, ואינו יכול לפעול. מבחינת אפי, אובדן של פוטנטיות שקול למוות – הוא אינו יודע לחיות אחרת. כאשר אפי נכנס ומתנצל על הצ'ק שחזר, הוא ממהר לעבור מהתנצלות לנזיפה בראובן: "צריך לקחת אחריות על דברים כאלה... כסף זה לא צחוק". ראובן צודק בפירוש שזה ביטוי למאבק כוח ביניהם, אולם נדמה שהערה זו היא גם ביטוי לחרדה שאוחזת באפי כאשר התאום הדמיוני שלו אינו משחק לפי אותם כללים, מה שמצמצם את היכולת לשלוט בו באמצעות כסף; וזאת, בעת שאפילו רני חורגת מהגדרתה כ"בת של אבא" ומנסה לשנות את הכללים, לקבוע לעצמה את הכללים.

הפוטנטיות של אפי מאוימת לא רק על-ידי המאבק של רני לרכוש נפרדות, אלא גם על-ידי המשבר בעבודה. בפגישה זו הוא מתעכב כדי לוודא שראובן לא מאמין למה שכתוב בעיתונים, אלא לאמת שלו. ראובן מרגיע את אפי ש"אני לא כל-כך מתעניין במה שכתוב שם, אלא במה שזה עושה לך", ומבטא אמפטיה לאימפוטנטיות שאפי חווה בישיבה, כאשר יודע מה רוצה לעשות, מה נכון לעשות, ולא יכול. דווקא תיאור זה – בו אפי טוען שיודע את האמת, אולם אינו יכול לומר זאת – מעורר סקרנות, משום שלא ברור מה האמת שאפי יודע, ולא ברור מדוע הוא מסרס את עצמו באמצעות שתיקה, האיש הזה שכולו פעולה. נרמז שהאמת של אפי היא שהזיהום בלתי-נמנע, ושאסור לדבר על האמת הזו; אפי סבור, כנראה, שעליו לשקר בשירות האחרים שאינם יכולים לשאת את האמת.

עמדה זו נובעת מהשבר הטראומטי של אפי – אחיו הגדול יהודה נהרג בצבא בשנת 1956 כשאפי היה בן 12 [עוד לא בר מצווה]. בלוויה של עוד אשה ללא שם, שהיתה החברה של יהודה, אפי שוב מתנסה בהתקף חרדה, משום שלמרות ששמר איתה על קשר חמישים שנה, שוב איבד תאומה דמיונית, אשר "היתה כל מה שנשאר ממנו, מיהודה. אף אחד לא קלט כמה אני התגעגעתי אליו, כמה... אבל אני... אני כאילו המשכתי לחיות איתו... היא היתה היחידה שהבינה את זה, אצלה זה היה בדיוק אותו דבר". משום שהיתה עבורו השארית של יהודה, אפי מתייחס אליה כאחות גדולה שמעולם לא היתה לו; ייתכן שעם מותה יהודה מת לו שוב, אבד לו שוב. אפי מסרב להתאבל, מנסה לחיות עם מי שמת. הסיפור של אפי מהפגישה הראשונה, על המפקד שנהרג והכדור עבר דרכו ושרט את אפי, מקבל משמעות סמלית – המוות שורט את אפי שוב ושוב. המוות עיצב את אפי, או לייתר דיוק אפי עיצב את עצמו נגד המוות ככל-יכול וכל-יודע – ונכשל. מבחינה זו, אפי מייצג את שורש הפורענות של השבר בחברה הישראלית – שכול וכישלון. צלו של המוות נופל מנהיגים ומונהגים גם יחד; כולם יודעים הכל ויכולים הכל, רוצים לוודא שלעולם לא נאבד דבר, לעולם לא ניפרד מאיש.  

 

ביון, ו. ר. (1992 [1961]) התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר.

ביון, ו. ר. (2003) התאום הדמיוני. בתוך: במחשבה שנייה. תולעת ספרים. עמ' 17-33.

Bion, W. R. (1948) Psychiatry at a Time of Crisis. British Journal of Medical Psychology. XXI, pp. 81-89.

Lacan, J. Intervention on Transference. In: In Dora's Case: Freud–Hysteria–Feminism (eds. Bernheimer, C. & Kahane, C.), pp. 92-104. New York: Columbia University Press.

 

 

 

פרופ' חנוך ירושלמי

על הטיפול באיריס, יום ד'

 

איזה מין קשר?

 

 

הדברים מתפתחים במהירות ונוצר כבר קשר בין ראובן ואיריס, קשר מורכב. אך, האם באמת נוצר קשר ביניהם? ואולי בכך טמונה מהות מפגשיהם והאינטראקציה ביניהם, כמו גם הבנה גדלה והולכת של אישיותה של איריס. מצד אחד, וודאי שנוצר קשר משמעותי, שאם לא כן לא היתה איריס נשארת ולו רגע אחד בטיפול שמכריח אותה להיפגש עם מיני אמיתות וידיעות מטרידות על עצמה ועל יחסיה עם הקרובים לה. אין ספק שהיא נותנת לראובן לחדור ללבה ולתפוס בהדרגה מקום חשוב שם, והחיוך שהיא מעניקה לו על סף הדלת מעיד על כך. אך מצד שני, התחושה היא שהקשר שברירי, שכל צעד בלתי מבוקר עלול להוביל למקום שאין ממנו חזרה ואין ממנו והלאה המשך של מפגשים. והאם ניתן לקרוא קשר למעין ריקוד תקשורתי של שני אנשים חשדניים ופגועים, הבוחנים איש את רעותו ואת המים הקרים שביניהם תוך היסוס לקפוץ לתוכם?

התחושה העולה מההיכרות הקצרה עם איריס היא שזוהי אשה שאינטימיות אמיתית מבהילה אותה עד מוות. בעצם, במחשבה שניה, יותר ממוות. מוות הוא דבר נורא, בלתי ידוע, אפל. אבל אינטימיות? אינטימיות מבהילה עד כדי פניקה. כל כך מבהילה עד שאי אפשר להרדם במשך לילה שלם לצד האדם האהוב והקרוב ללב. אינטימיות כה מבהילה אותה עד שהיא דואגת להרוס את הקשר שיצרה עם גבר חם, מסור, שמוכן להיות שם עבורה כשתזדקק. את פרטיותה היא שומרת דרך נצירת סודות, אפילו במחיר בדידות קשה והרגשת נטישה. היא שומרת על ידי הטלת מבחנים בלתי אפשריים על אנשים קרובים בסביבתה, מבחנים שהם עתידים להיכשל בהם ולהיות מנודים מחייה.

מדוע מבהילה אותה כל כך קרבה? יתכן שקרבה מצביעה עבורה על תלות ומגדילה את הזדקקותה לזולת, כפי שמציע ראובן, שעסוק במשמעותם של חוזק וחולשה עבור איריס. אך נראה שיש שם משהו נוסף מעבר לכך, משהו הקשור בצורך קיומי במרחב אישי, באיזה שהוא תחום, סביב לגופה ולנפשה שחייב להישאר חופשי, פרטי ואישי שלה בלבד. את המשהו הזה היקר מפז, המרחב הפרטי והסגור שלה, מאיימים כולם לפרוץ עכשיו, בעקבות המחלה. כולם יפשפשו בגופה, כפי שעשו זאת הרופאים שבדקו אותה, וכולם יפשפשו בנפשה, בפחדיה, בתשוקותיה ובמה שביניהם.

אבל מנגד מתנהל מולה מטפל שלא במעט אחוז ולכוד באותו סבך ממש. האם מקרי הוא שראובן בוחר, כך למדנו בפרקים ישנים של הסדרה, למקם את מרכז חייו הרגשיים בחדר הטיפולים? האם מקרי הוא שהוא מוצא עצמו מתנתק ממשפחתו והעולם כדי לחפש סוג של אינטימיות שהטיפול הנפשי מציע? אלא, שכידוע לנו אינטימיות של טיפול היא דבר חלקי, אשלייתי במובן מסוים וזמני. זוהי אינטימיות מתעתעת, שאם אנו מכירים אותה ואת מגבלותיה אנו מסוגלים להפיק ממנה אוצרות טיפוליים, הן כמטפלים והן כמטופלים.

נראה שראובן, המטפל המנוסה והמשופשף, לא רק חרד מאיום עזיבתה של איריס. נראה שהוא גם מייחל לכך, כפי שאיריס עצמה מציעה באחת מתגובותיה אליו. הוא נראה כמי שמייחל לכך שאיריס תיפול בחיקו של אדם אחר ותתיק אל אותו אדם את מטען החרדות והסכנות הממתינות לה. נראה שהוא שומר על מרחק בטוח ומוגן מהמטופלת המקסימה והזועמת שלו ועסוק לא מעט בחרדותיו שלו ובאחריות הנופלת בחלקו, ושוכח את העמדה האמפתית כלפיה: אותה עמדה כה חיונית עבורה, של הקשבה אמיתית ומלאה למסרים שעולים מלב חווייתה. הרבה מתגובותיו של ראובן מרחיקות אותו ממנה, ויותר מכך, הן מרחיקות אותה ממנו, או במלים אחרות: אנו עדים להתקפה על האינטימיות ביניהם.

איריס בתמצית הווייתה אינה רק מחלתה, והיא גם אינה מזוהה בלבד עם הטיפול הפיזי והנפשי בה, מתחשק לצעוק באוזנו של ראובן המתנהל לו בטיפול הנפשי המוצג תוך שמירה על רווחתו האישית שלא יואשם לעולם ברשלנות. אבל הוא הרי לא ישמע, אומר לי החלק המבוגר שבי. אך למרות אותו חלק מבוגר, אני כצופה חש מדי פעם התקוממות נגד חוסר היכולת שלו להתנתק מהסבך הכובל אותו, ובה בעת גם על חוסר יכולתו למצוא דרך שבה יוכל לתקשר אליה את הסבך שהוא נמצא בו בקשר אתה, כך שהיא תוכל להפריד את עצמה ממנו ומבעיותיו הסבוכות. אבל ראובן עושה מה שאנו עושים פעמים כה רבות: מארגן ובונה למטופלת שלו הסבר מורכב שיש בו הרבה מן האמת, אך לא את כולה ואפילו לא את רובה: הסבר שיש בו הטלת אחריות מרכזית לחוסר התפתחות הקשר על המטופלת שלו.

כל כך מוכר וכל כך נוח למצוא הסבר הקשור בדינמיקה העולה מתוך הקשר עם המטופל, הסבר הגיוני, רציף ואסתטי במבנהו. אך הסבר כזה אינו ממצה את ההתרחשות המרכזית באמת בין המטפל והמטופל. האם אין איריס, על בעיותיה הקשות מאד ועל חרדותיה מפריצת האינטימיות, פוגשת בחדר הטיפול אדם אחוז ומוצף חרדות גם הוא? והאם אין הוא חרד אפילו באותם תחומים ממש כמוה? הרי גם ראובן הוא "בלתי חדיר", מוגן וממוגן מפני אינטימיות. אולי יותר מתמיד בתקופה זו של חייו, בה הוא נלחם עם גבו אל הקיר מלחמה שנראית כמו מלחמת מאסף. הוא נאבק משפטית אך גם נאבק מאבק מוסרי עמוק על אחריותו לגבי טיפול שהסתיים במות המטופל. הוא נאבק על לבם של ילדיו ועל אפשרות למצוא אהבה בחייו.

הסדרה מציגה תמונה כה מוכרת למטפלים שבינינו, שבה במקום לבחון את הקשר מטפל-מטופל כשדה בין-סובייקטיבי שבו שני המשתתפים תורמים לאירועים ביניהם, נבחר המטופל להיות במרכזו של הפירוש ואליו מכוונת התובנה. וודאי, אין להכחיש, אנו מתוודעים בסדרה למטופלת מושכת, מורכבת ומעניינת, אך גם מלאת סתירות וזועמת. אנו לומדים להכיר את עולמה המסויט ואת הנשכנות שהיא עלולה לפעול בה כנגד הסביבה הקרובה ביותר שלה אם פוגעים בה ובעיקר אם מפרים את פרטיותה. ועם זאת, היא אינה מתנהלת מול מטפל מאורגן השולט על רגשותיו היטב והמסוגל להפיק מעצמו תגובות שקולות ומדודות. מה שמתרחש ביניהם הוא מערכת של תקשורות גלויות וסמויות שיש בהן הזמנה להתקרבות וצימאון לקשר, אך בה בעת יש ביניהן כאלה הספוגות בזעם ונקמנות. בתקשורות אלו נכללים איומים על דימויו העצמי ומוסריותו של הזולת, אם רק יעז לערער את הקיים. לא נותר אלא להיווכח כיצד שתי הדמויות המורכבות והכואבות האלו יפעילו האחת את השנייה וישפיעו זו על זו. 

ד"ר מאיר ברגר

על הטיפול של ראובן אצל גילה, יום ה'

 

חניה על שרטון

 

הפגישה מתחילה בצורה מאד ישראלית. ראובן מתעלם מחוקי החניה והפקח שתופס אותו נותן לו מיד חוות דעת פסיכולוגית על אופיו: "אתה מהאנשים האלה שחושבים שהכול מגיע להם". התנהגות ברוח של  "מגיע לי" (sense of entitlement) נחשבת למאפיין של היבטים נרקיסיסטיים באישיותו של האדם, כולל הזעם המרקיע שחקים כשדברים משתבשים, או נפילה לתוך ייאוש כאשר תשוקות לא מתממשות. לא בטוח שהפקח  אבחן  במדויק  את אופיו של ראובן אבל בודאי שקלט את מצבו הרגשי.  בהרף העין הקצר, בין האינטראקציה שלו עם הפקח אשר העלבון שבה אינו מניח לו לאורך כל המפגש עם גילה, ראובן  פוגש גם  את "תמי מסר". פניו וקולו משתנים והוא מרגיש שמח ונבוך גם יחד - איך תמי תופשת אותו ורואה אותו?

המפגש עם גילה מתחיל מההתמקדות בטראומה של התביעה נגדו.  הדוח המסכם של חיל האוויר, הקובע שידין התאבד, פוצע את נשמתו של ראובן. הוא מוצף בתחושות כבדות של זעם, כשלון ואשמה, וחושש מפגיעה קשה במעמדו המקצועי. אם ניזכר בפרטים מהעונה הקודמת, ידין האחוז רגשי אשמה על "פצצת הטונה" פלש בצורה שתלטנית לתוך חייו האישיים של ראובן.  בנוסף לקשר המהיר שנוצר בין ידין לבין נעמה ונגמר בעלבון צורב על כישלונו המיני, מטיל ידין "פצצת טונה" נוספת על ראשו של ראובן: במעין נחישות נקמנית הוא יוצא לקרוע את "מסכת המטפל", אשר לדעתו מתנהג כאילו היה אלוהים השוכן מעל כולם. ידין, שיש לו חשבון קשה עם אביו, מטיח בראובן מידע שמצא בעבודת בילוש אודות החורבן של חיי המשפחה שלו: הוא מספר לו  פרטים אינטימיים אודות בגידת אשתו, על התנהגותה של  בתו  ואף מוצא לנכון  לציין את משיכתו של ראובן אל "נעמה הסקסית".

לפי מיטב זכרוני הוא גם מאשים את ראובן שאינו דואג כראוי לאביו החולה.

ראובן מאבד את העמדה הטיפולית שהוא כה מקפיד לשמור עליה, מזנק על ידין בפרץ של זעם וכמעט חונק אותו בידיו. שני גברים שההרס שולט בחייהם לפותים בהתנגשות חזיתית.  בעקבות המפגש הזה, האלים מילולית ופיזית גם יחד, ידין מוותר על הטיפול. הוא אומר שאינו מסוגל לעמוד בכאב שמלווה את משימת ההתבוננות פנימה שהטיפול דורש . בין ראובן, המציע להתעכב ולהתמודד עם רגשות, וידין איש השליפה המהירה, לא נוצרה ברית טיפולית שעבור ראובן מהווה את הבסיס לתהליך טיפולי שהוא יודע ללוות "מתוך כורסתו". כאשר חייו האישיים שהוא מצליח להסתיר מעיני מטופליו נחשפים באופן כה בוטה, זהותו  מתערערת. ידין טרף את הקלפים שראובן נשען עליהם והוא נשאר חשוף, חסר ישע וחסר כיוון. מאוחר יותר הוא לא עוצר מבעד ידין לחזור ולטוס, לא קורא בזמן את המשמעות הגורלית של השאלה שידין שאל אותו. נראה שיש לראובן סיבות אמיתיות ומציאותיות לחוש אשם על שלא הצליח להתמצא בסבך שבתוכו נלכד. 

ייתכן שבאף רגע לא יכול היה ראובן למנוע את ההתאבדות. עדיין שאלת האשמה  שעומדת עכשיו במרכז עולמו היא חשובה ביותר ואולי אף צריכה להישאר פתוחה עבורנו המתבוננים בדרמה הזאת. ראובן מספר לגילה חלום, שבו הוא מאוים וכמעט נחנק על ידי מפלצות במערכת מערות תת קרקעית בתופת של עולם - הלא מודע. לגילה זה  נשמע כמו ביקור ברחם אימו,  ובכך היא מטה את החיפוש לכוון יחסיו המוקדמים עמה. שאלת האשמה והמצוקה מועתקת לזירה של עברו, כנער בן 14 שחי עם אמו המתאבלת והדיכאונית בעקבות נטישת בעלה. ראובן הנער נשאר אז עם המטלה של להחזיק את אמו בחיים.  באותו לילה קריטי - שיכול היה להיות המאושר בחייו של ראובן, כאשר התאהב בתמי מסר, האימא עשתה ניסיון אובדני. גילה מנחה את ראובן אל מה שבעיניה נתפש כמקורות הטראומה שאותו הלילה מייצג: נער הלכוד בתחושת אחריות שאינו יכול לעמוד בה, אחריות הפוגעת בצורה הרסנית ביכולת שלו למצות את תשוקות נעוריו ולהתמסר לאהבה שהתעוררה בו לנערה. בצד פירוש זה גילה אף משחררת אותו מאחריות למות  ידין:  היא  "מרשה" לו לצרוח.   הוא מקבל את הערותיה כמבטאות אמפתיה, מרגיש שהיא תומכת בו ונראה שהוא עוזב את הפגישה עמה  בתחושת הקלה.  הוא מטלפן לתמי ומזמין אותה  על מנת "לשמוע - מה היה בקטע שהוא אינו זוכר"  מאותו לילה בו ניסתה אמו להתאבד.

מבחינה תיאורטית מודגשת בפגישה הטיפולית הזאת  גישה אשר מתייחסת לטראומה כמאורע גדול ורב עוצמה שחשוב להיזכר בפרטיו.  על פי  גישה זאת, ההיזכרות אמורה להחזיר את הרגשות הטראומטיים שעמדו במרכז האירוע וגרמו לשכחה ולנתק בעולמו הפנימי של המטופל.  בכך גם ערכה המרפא "המחבר" של ההיזכרות.

בשלב זה לא נדונות הטראומות המתמשכות הקשורות לאקלים הרגשי היומיומי בתקשורת של ראובן עם הוריו. יחסים טראומטיים כאלה מחלחלים בצורה סמויה אך קובעת, לכל דפוסי היחסים הבין-אישיים של הבגרות, ליחסים עם קרובים, עם רחוקים, ועם מטופלים.

 ייתכן  שדריכותו הרבה של ראובן (או המתח הרב שהוא נתון בו) לא מאפשרים לו "להיות" ולהתבונן במה שעובר עליו.  הדריכות, החרדה, והדכאון המשתלטים  על חייו  באים על חשבון יכולתו לחוש את רגשותיו, לאהוב, להיות אהוב ולשמוח. בעברו הוא הפליג בימים על אוניות. היום הוא תקוע על שרטון.  יתכן שגילה שהחליפה בהעברה את אמו  ו"מרשה" לו היום לצעוק, ותמי שחוזרת וקוראת לו "בוא", כמו אז בערב פסח,  תצלחנה לשחרר אותו מהתקיעות. אולי יוכל להפליג שוב ולממש את החיוניות והיצירתיות הנחוצות לו ליצירת אותו מרחב פוטנציאלי שבו המציאות הפנימית והחיצונית נפגשות כמשלימות זו את זו ולא מופרדות בשני מדורים שלא מדברים ביניהם.

כדאי לזכור גם שאביו עדיין חי באיזה מוסד סיעודי ומערכת היחסים ביניהם מתבססת כנראה על מתח של נטישה רגשית הדדית. ייתכן שגם בעובדה זאת יש הזדמנות לתיקון, שלא זוהתה עד כה.

לקבוצת הדיון העוסקת בסדרה ובפרקי השבוע

לדף הקהילה

 


תגובות   הוסף תגובה

19/6/2010 13:42
תאריך:
מבוסס מערכת קהילות פסיכולוגיה עברית