לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

שמו של בלוג זה הוא ציטוט משירהּ של המשוררת אלחנדרה פיסארניק, האהובה עלי מאד. כביבליותרפיסטית, אני מאמינה שבכוחן של מלים לפוגג – ולו במע...עוד
 
» הבלוג של ליאור גרנות
» אודות הבלוג
אני ביבליותרפיסטית (M.A; אוניברסיטת חיפה), משוררת ומנחת סדנאות כתיבה לילדים, מבוגרים ונוער. אני עובדת עם ...
 
בבלוג זה רשומים 47 מנויים
  חדש ! !  
רישום כמנוי לבלוג - עדכון ישלח אליך עם כל פוסט חדש שיתפרסם בבלוג
הודעות פרסומת
האקומי - פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף: תוכנית הכשרה דו שנתית
השיטה משלבת גישה דינאמית עם עקרונות בודיהיסטים
המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית מזמין
לסדנאות קיץ וסתיו לקראת פתיחת תוכנית ההכשרה למטפלים
הכשרת מטפלים לטיפול בילדים ונוער שנפגעו מינית
לקראת סיום ההרשמה ביחידה ללימודי המשך, ביה"ס לע"ס באונ' ת"א
הכשרה בינלאומית לפסיכואנליזה זוגית
מוכרת ע"י האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה זוגית
» לפרסום במדור זה פנה אלינו

מלים שעושות אהבה

"הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הוא מלים שאני קורא או מוחק. זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה שבלעדיהם אסור לי לצאת מהבית. הם עוזרים לי לא לטעות או ללכת לאיבוד באמצע היום או הרחוב [...]". במלים אלו נפתח ספר השירה המטלטל "גזר דין גוף" של המשורר אופיר נוריאל (הוצאת הליקון, 2010). המלים שאני קורא – כלומר אלו המגיעות אלי מן החוץ – הן המאפשרות לי לזכות בתואר "אדם", אומר לנו נוריאל; אולי משום שהמלים מן החוץ מהדהדות את הפְּנים ובכך מאוששות את קיומו ונותנות לו תוקף. ספרי השירה הם כמו שלטי הכוונה העוזרים לא ללכת לאיבוד בדרך החיים אולי כיוון שביכולתן של המלים הצפונות בספרי השירה לקרוא בשמות לאימה חסרת השם – במונחיו של ביון – ולהפוך לנחשב ומתומלל את ה"ידוע שאינו נחשב" במונחיו של בולס. תרצה אתר כתבה: "בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות" (בשיר "בגלל הלילה", מתוך ספרה הראשון "צפנת", 1964, הוצאת הקיבוץ המאוחד); ובשורות אחרות בשיר זה כתבה: "עכשיו אני יושבת/ ואני לא כלום,/ רק צורה". הדברים ש"אין להם שמות" מייצרים, אם כך, תחושה של אני מפורק וחלול שהוא "לא-כלום" ואינו נושא בתוכו גרעין של עצמי אלא מהווה רק קווי מתאר של רִיק. מה שהופך את ה"אני" ל"אדם" הן המלים. את המלים אפשר גם לקרא – כלומר להכניס מן החוץ פנימה, וגם למחוק: כלומר ביכולתו של הפְּנים לבצע על החוץ פעולה של איון. המלים מאפשרות, אם כך, תנועה משחקית בין הפנים לחוץ ובאמצעות כך יוצרות מרחב אצל ה"אני" שהופך "אדם". מלים הן כלי עבודה מרכזי שלנו בטיפול; ודאי שישנן שתיקות וישנם מבעים בלתי מילוליים, אבל אנחנו שואפים להצליח לדייק באמצעות המלים הן את תחושותיהם של המטופלים, הן את תחושותינו שלנו והן את הדבר העדין שעובר שם בתווך בנימי האינטראקציה הדקים.

אלא שמלים לעולם מצליחות ללכוד את החוויה באופן חלקי בלבד. "את מתארת חוויה קשה מאד", אנחנו יכולים לומר למטופלת למשל; מה משמעות: "קשה"? עד כמה המילה "קשה" מצליחה ללכוד באמת אֶת מלוא הקושי שבחוויה, אֶת החרדות, אֶת הכאב או אֶת אוזלת היד ? עד כמה המילה "חרדה" למשל יכולה לדייק את עוצמת האימה? "אני מדברת/ בידיעה שלא בזה מדובר/ אף פעם לא בזה מדובר", כותבת אלחנדרה פיסארניק בשיר "בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. תרגמה מספרדית: טל ניצן). וגם: "לעולם לא זה מה שרוצים לומר [...]/ הלשון היא איבר [...] של כשלון כל שיר/ שלשונו שלו מסרסת אותו/ לשונו שהיא איבר הבריאה-מחדש/ הידיעה מחדש/ אבל לא התחיה [...]"; ואחר כך: "מלים חסומות". השפה אינה מצליחה לדייק ולהקיף את מלוא המשמעות של "הנשמה", "המחשבה" וה"רוח", משום ש"העניין עם הנשמה הוא שאין לראותה/ העניין עם המחשבה הוא שאין לראותה/ העניין עם הרוח הוא שאין לראותה/ מאיפה קנוניַת השקיפֻויות הזאת?/ שום מילה אינה נראית". שרשרת המסמנים ממנה מורכבת השפה אינה יכולה להקיף את מלוא המשמעות של המסומנים, ולכן מנכיחה תמיד את היעדרם: "המלים לא עושות אהבה/ הן עושות חֶסֶר/ אִם אֹמַר מים, אשתה?/ אִם אׁמַר לחם, אֹכַל?" (פיסארניק). בשורות אלו מובעים הכמיהה והרעב לדברים הבסיסיים ביותר – לחם ומים – והתסכול שנוצר מכך שאין ביכולתה של השפה לענות על צרכים אלו והיא רק פוערת אותם עוד ועוד; והיא ממשיכה: "כל מה שאפשר לומר הוא שֶׁקֶר/ השאר שתיקה", כלומר הדיבור לעולם מחמיץ משהו מן האמת שבחוויה; כדי להביע את החוויה במלואה – יש לשתוק, משום שרק כך ניתן להישאר נאמנים לאמת של החוויה עצמה. וכך, לנוכח כשלון הלשון פונה פיסארניק לתאר את הגוף: "האני שלי פצוע/ הגוף ראשון יחיד שלי". גם אופיר נוריאל מצביע על מוגבלות כוחותיה של השפה: "אבל עכשיו שום משפט מספר אהוב לא מצליח לחלץ אותי מתוגת הבשר. וכל כולי עמוק בצער שנקרא אני". הפצע העמוק ביותר, אם כך, מצוי באזור שאולי איננו ניתן לתמלול: בגוף – הראשון, היחיד – בבשר; וכאשר המלים לא מצליחות לדייק את הפצע הזה מהות האני כולו מתנקזת לתוך מילה אחת מצומצמת: צער.

אולם על אף ש"אני מדברת/ בידיעה שלא בזה מְדֻבָּר/ אף פעם לא בזה מְדֻבָּר" פיסארניק מסיימת את שירהּ במלים האלו: "הו עזרי לי לִכְתּׁב אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". על אף שהשיר הוא "מיותר" פונה הדוברת בבקשה לעזרה: "עזרי לי לכתוב מלים [...]". על אף שהמלים אינן מצליחות לתפוס את כל מְלֵאוּת החוויה והרגש, בסופו של דבר הן אמצעי הביטוי היחידי שישנו. הפנייה היא אל זולת שיעזור לה לכתוב את מילותיה שלה. כלומר, מפגש עם אחר מיטיב – מטפל – יכול לחלץ מתוך האני הפצוע את מילותיו שלו. מלים אלו – בתהליך אטי והדרגתי – עשויות לסייע לפצע להגליד ולהרחיב את שטח הפְּנים של ה"אני" ואת יכולתו להיות במגע עם שטחים בתוכו שעד כה נמנע מלבקר בהם.

"הלשון היא איבר הידיעה מחדש אבל לא התחיה" כותבת פיסארניק. אני סבורה כי באמצעות שימוש בלשון חיה ניתן לא רק לאפשר מודעות אלא גם להחיות אזורים מתים – כלומר לאפשר התבוננות עליהם באופן אחר; כמו למשל שימוש בלשון שירה, שייחודיותה במשחק עם השפה, במרחב המטאפורי שהיא מאפשרת ובאפשרות לומר את הדברים באופן שמעולם לא נאמרו עד כה. אולי "זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה" ואולי לכן פיסארניק מבקשת: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר"; כדי לשחרר את המלים החסומות ממחסומן.

"בגלל הלילה אני כעת יושבת ולא נלקחת", כתבה תרצה אתר, "אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות [...]/ לא בכיתי כדי שתלך/ רציתי להחליף את המלים [...]". באמצעות דרך משותפת של חיפוש השמות הנכונים, הרחבים, לדברים שאין להם שמות אני מאמינה שאפשר למצוא מלים שגם ידבררו את הבכי ויצליחו לזרות אלומות של אור בלילה הזה, בעולם הזה.

מאת: ליאור גרנות | פורסם ב‏שבת ‏03 ‏מרץ ‏2012 | נהניתם? הרשמו כמנויים וקבלו עדכון עם כל פוסט חדש
האקומי - פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף: תוכנית הכשרה דו שנתית
השיטה משלבת גישה דינאמית עם עקרונות בודיהיסטים
תגובות
חלקיות מרחיבה : לימור קריגל
‏שבת ‏03 ‏מרץ ‏2012
‏שבת ‏03 ‏מרץ ‏2012
וואו : תמי שולמן
‏יום ראשון ‏04 ‏מרץ ‏2012
כוחן של מלים : dvora ashkenazi
‏יום שלישי ‏06 ‏מרץ ‏2012
2002-2014 © כל הזכויות שמורות לפסיכולוגיה עברית
Designed By : Template World