×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

ליאור גרנות

מלים שעושות אהבה

ליאור גרנות | 3/3/2012 | הרשמו כמנויים

"הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הוא מלים שאני קורא או מוחק. זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה שבלעדיהם אסור לי לצאת מהבית. הם עוזרים לי לא לטעות או ללכת לאיבוד באמצע היום או הרחוב [...]". במלים אלו נפתח ספר השירה המטלטל "גזר דין גוף" של המשורר אופיר נוריאל (הוצאת הליקון, 2010). המלים שאני קורא – כלומר אלו המגיעות אלי מן החוץ – הן המאפשרות לי לזכות בתואר "אדם", אומר לנו נוריאל; אולי משום שהמלים מן החוץ מהדהדות את הפְּנים ובכך מאוששות את קיומו ונותנות לו תוקף. ספרי השירה הם כמו שלטי הכוונה העוזרים לא ללכת לאיבוד בדרך החיים אולי כיוון שביכולתן של המלים הצפונות בספרי השירה לקרוא בשמות לאימה חסרת השם – במונחיו של ביון – ולהפוך לנחשב ומתומלל את ה"ידוע שאינו נחשב" במונחיו של בולס. תרצה אתר כתבה: "בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות" (בשיר "בגלל הלילה", מתוך ספרה הראשון "צפנת", 1964, הוצאת הקיבוץ המאוחד); ובשורות אחרות בשיר זה כתבה: "עכשיו אני יושבת/ ואני לא כלום,/ רק צורה". הדברים ש"אין להם שמות" מייצרים, אם כך, תחושה של אני מפורק וחלול שהוא "לא-כלום" ואינו נושא בתוכו גרעין של עצמי אלא מהווה רק קווי מתאר של רִיק. מה שהופך את ה"אני" ל"אדם" הן המלים. את המלים אפשר גם לקרא – כלומר להכניס מן החוץ פנימה, וגם למחוק: כלומר ביכולתו של הפְּנים לבצע על החוץ פעולה של איון. המלים מאפשרות, אם כך, תנועה משחקית בין הפנים לחוץ ובאמצעות כך יוצרות מרחב אצל ה"אני" שהופך "אדם". מלים הן כלי עבודה מרכזי שלנו בטיפול; ודאי שישנן שתיקות וישנם מבעים בלתי מילוליים, אבל אנחנו שואפים להצליח לדייק באמצעות המלים הן את תחושותיהם של המטופלים, הן את תחושותינו שלנו והן את הדבר העדין שעובר שם בתווך בנימי האינטראקציה הדקים.

אלא שמלים לעולם מצליחות ללכוד את החוויה באופן חלקי בלבד. "את מתארת חוויה קשה מאד", אנחנו יכולים לומר למטופלת למשל; מה משמעות: "קשה"? עד כמה המילה "קשה" מצליחה ללכוד באמת אֶת מלוא הקושי שבחוויה, אֶת החרדות, אֶת הכאב או אֶת אוזלת היד ? עד כמה המילה "חרדה" למשל יכולה לדייק את עוצמת האימה? "אני מדברת/ בידיעה שלא בזה מדובר/ אף פעם לא בזה מדובר", כותבת אלחנדרה פיסארניק בשיר "בלילה הזה, בעולם הזה" (מתוך הספר: "בלילה הזה, בעולם הזה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. תרגמה מספרדית: טל ניצן). וגם: "לעולם לא זה מה שרוצים לומר [...]/ הלשון היא איבר [...] של כשלון כל שיר/ שלשונו שלו מסרסת אותו/ לשונו שהיא איבר הבריאה-מחדש/ הידיעה מחדש/ אבל לא התחיה [...]"; ואחר כך: "מלים חסומות". השפה אינה מצליחה לדייק ולהקיף את מלוא המשמעות של "הנשמה", "המחשבה" וה"רוח", משום ש"העניין עם הנשמה הוא שאין לראותה/ העניין עם המחשבה הוא שאין לראותה/ העניין עם הרוח הוא שאין לראותה/ מאיפה קנוניַת השקיפֻויות הזאת?/ שום מילה אינה נראית". שרשרת המסמנים ממנה מורכבת השפה אינה יכולה להקיף את מלוא המשמעות של המסומנים, ולכן מנכיחה תמיד את היעדרם: "המלים לא עושות אהבה/ הן עושות חֶסֶר/ אִם אֹמַר מים, אשתה?/ אִם אׁמַר לחם, אֹכַל?" (פיסארניק). בשורות אלו מובעים הכמיהה והרעב לדברים הבסיסיים ביותר – לחם ומים – והתסכול שנוצר מכך שאין ביכולתה של השפה לענות על צרכים אלו והיא רק פוערת אותם עוד ועוד; והיא ממשיכה: "כל מה שאפשר לומר הוא שֶׁקֶר/ השאר שתיקה", כלומר הדיבור לעולם מחמיץ משהו מן האמת שבחוויה; כדי להביע את החוויה במלואה – יש לשתוק, משום שרק כך ניתן להישאר נאמנים לאמת של החוויה עצמה. וכך, לנוכח כשלון הלשון פונה פיסארניק לתאר את הגוף: "האני שלי פצוע/ הגוף ראשון יחיד שלי". גם אופיר נוריאל מצביע על מוגבלות כוחותיה של השפה: "אבל עכשיו שום משפט מספר אהוב לא מצליח לחלץ אותי מתוגת הבשר. וכל כולי עמוק בצער שנקרא אני". הפצע העמוק ביותר, אם כך, מצוי באזור שאולי איננו ניתן לתמלול: בגוף – הראשון, היחיד – בבשר; וכאשר המלים לא מצליחות לדייק את הפצע הזה מהות האני כולו מתנקזת לתוך מילה אחת מצומצמת: צער.

אולם על אף ש"אני מדברת/ בידיעה שלא בזה מְדֻבָּר/ אף פעם לא בזה מְדֻבָּר" פיסארניק מסיימת את שירהּ במלים האלו: "הו עזרי לי לִכְתּׁב אֶת השיר הכי מְיֻתָּר/ שאין בו תועלת אֲפִלוּ/ לא להביא תועלת/ עזרי לי לִכְתֹּב מלים/ בלילה הזה בעולם הזה". על אף שהשיר הוא "מיותר" פונה הדוברת בבקשה לעזרה: "עזרי לי לכתוב מלים [...]". על אף שהמלים אינן מצליחות לתפוס את כל מְלֵאוּת החוויה והרגש, בסופו של דבר הן אמצעי הביטוי היחידי שישנו. הפנייה היא אל זולת שיעזור לה לכתוב את מילותיה שלה. כלומר, מפגש עם אחר מיטיב – מטפל – יכול לחלץ מתוך האני הפצוע את מילותיו שלו. מלים אלו – בתהליך אטי והדרגתי – עשויות לסייע לפצע להגליד ולהרחיב את שטח הפְּנים של ה"אני" ואת יכולתו להיות במגע עם שטחים בתוכו שעד כה נמנע מלבקר בהם.

"הלשון היא איבר הידיעה מחדש אבל לא התחיה" כותבת פיסארניק. אני סבורה כי באמצעות שימוש בלשון חיה ניתן לא רק לאפשר מודעות אלא גם להחיות אזורים מתים – כלומר לאפשר התבוננות עליהם באופן אחר; כמו למשל שימוש בלשון שירה, שייחודיותה במשחק עם השפה, במרחב המטאפורי שהיא מאפשרת ובאפשרות לומר את הדברים באופן שמעולם לא נאמרו עד כה. אולי "זאת הסיבה שאצלי בתיק יש תמיד ספרי שירה" ואולי לכן פיסארניק מבקשת: "עזרי לי לכתוב את השיר הכי מיותר"; כדי לשחרר את המלים החסומות ממחסומן.

"בגלל הלילה אני כעת יושבת ולא נלקחת", כתבה תרצה אתר, "אינני נלקחת לשום מקום,/ בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות [...]/ לא בכיתי כדי שתלך/ רציתי להחליף את המלים [...]". באמצעות דרך משותפת של חיפוש השמות הנכונים, הרחבים, לדברים שאין להם שמות אני מאמינה שאפשר למצוא מלים שגם ידבררו את הבכי ויצליחו לזרות אלומות של אור בלילה הזה, בעולם הזה.


עוד בבלוג של ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

  • לימור קריגללימור קריגל3/3/2012
    חלקיות מרחיבה. פוסט נהדר!
    היציאה מן החוויה הפנימית והתקשורת עם הזולת ע"י המסמנים, המילים, לא רק שמחייבת יציאה מהאני הנרקסיסטי, אלא שהיא בפני עצמה הרחבה של החוויה, שאמנם אינה מועברת באופן מדוייק, אך בשל כך זוכה למרחבים חדשים.
  • אריה אורןאריה אורן3/3/2012
    מוגבלות הטיפול , מוגבלות המילה. ראשית שמחתי לקרא את הפתיחה היצירתית החדשה ושיהיה בהצלחה.
    גם הטיפול הנפשי וגם הכתיבה צריכים למקום, לנינוחות, לחמימות כמעט עוברית.
    קשה לעסוק בשניים מתחת להריסות בניינים שקרסו או צונאמי שמסתער על הכפר.
    אי אפשר לחוות מותרות שכאלה בשוחות שדה הקרב או במחנות מעצר.
    גם מי שטרודים בבעיות פרנסה ידם לא משגת לשלם ארבא מאות שקל תמורת שעה של פסיכותרפיה, לפעמים
    גם אינם יכולים לקנות ספר שירה או לבקר בתאטרון.
    כוח היצירה והטיפול מוגבלים בעימות אל מול הרשע הצרוף.
    כשיש כמה דקות הפסקה, בין לבין, אפשר לעצור , להקשיב, לכתוב, אחר כך להמשיך לרוץ.
  • תמי שולמןתמי שולמן4/3/2012
    וואו. איזה יופי. מחכה בציפייה לפוסטים הבאים.
  • dvora ashkenazidvora ashkenazi6/3/2012
    כוחן של מלים. מאמר מעניין ומאוד מרגש, קטעי השירה המובאים במאמר מגיעים ונוגעים,
    אמני המלים יודעים ליצור את החוויה ולבר לחוויה הזאת את הקורא
    המון תודות