×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

פרוש משלך

אילת וידר כהן

דברים שרואים-mirroring נוקב מכורסת המטופלת

אילת וידר כהן | 30/7/2017 | הרשמו כמנויים

10 שנים נדרשו לש. כדי להגיע לטיפול שסייע לה להתמודד עם סימפטומים קשים מהם סבלה. במהלך השנים הללו היא קראה הרבה וצברה תובנות למכביר על טיפול בComplex PTSD . במכתב שמיועד בעיקר אלינו א-נשי טיפול היא מעלה ביקורת נוקבת, מזכירה לנו את כוחו של הטיפול הדינאמי ופותחת פתח גדול לתקווה. היא נוגעת בשאלות מהותיות שאנו כא-נשי טיפול עוסקות בהן למכביר והיא בקיאה בתאוריות של הרמן, דיוויס,פראולי וביון.
מה היא רוצה מאיתנו? שנקרא, למרות שזה לא ציוץ בן 30 תווים ושנקיים שיח. הדברים בוערים בה וחשוב לה לפרסם אותם בלי להחשף. לעיתים נדירות יש לנו הזדמנות כמטפלות וכמטפלים לקבל פידבק מדויק ונוקב על העבודה שלנו. פידבק רב מימדי שמצביע על הכשלים הרבים ועל הכח המרפא של הטיפול. אני מפרסמת כאן את דבריה ככתבם.
שלום,
אני נפגעת התעללות מינית מתמשכת בילדות וחולה בCPTSD, דיכאון כרוני, חרדה חברתית, חרדות, וPTSD (נוסף, שאינו קשור לטראומה מינית). לכן עברתי דרך מוסדות פסיכיאטריים וטיפולים פרטיים ואני רוצה לדבר על החוויות שלי בחיפוש אחר תקווה להחלמה דרך טיפולים מאז שנזכרתי בהתעללות שעברתי.
לראשונה, בטיפול במסגרת אשפוזית, כתבתי את זיכרונותיי במילים שיכולתי לבטא בכתב ובטח שלא בדיבור, לכן אני חושבת שמיעטנו לדבר על כך אבל איני זוכרת במדויק. הקשר הטיפולי היה טוב והוא סייע לדיכאון שלי.
לאחר מכן שהיתי במוסד שיקומי בו נורא רציתי לברר בטיפול מה קרה לי ומה המשמעות של כך על מצבי באותה העת. נושא זה בער בי כיון שלא ידעתי איך להגדיר את הדברים שקרו, אך נעניתי בכך שזה לא מתאים להכנס לנושאים הללו, אינני זוכרת אם באותה העת או באופן כללי בטיפול. במצב כזה מתקיימת השתקה של המטפלת ושחזור של היחסים בין הקורבן לאדם השלישי המתעלם (כפי שמתואר אצל דיוויס ופראולי) וגם הצבת גבולות נוקשים (עליהם אדבר בהמשך).
לאחר מכן המשכתי בחיפושי ועברתי למטפלת שחיבבתי, שלה סיפרתי מקרה אחד מתוך מאות המקרים, תוך כדי דיבור שלה על נושא אחר (הייתי צריכה לאזור אומץ כדי לומר זאת) והיא המשיכה לדבר על אותו נושא שדיברה עליו קודם, כאילו לא אמרתי דבר. כאן ניתן לזהות דיסוציאציה של המטפלת או הדחקה וגם יחסים בין קורבן לאדם שלישי שמשתחזרים בטיפול.
לאחר מכן טופלתי שוב במסגרת אשפוזית, שם המטפלת שהוגדרה כמומחית לטיפול בפגיעה מינית, כתבה בסיכום האשפוז שלי את הסיפור שלי בליווי "לדבריה" או "לטענתה", מה שרומז לפקפוק באמינות הסיפור, דבר שנפוץ ביחס החברה אל נפגעות ועשוי להיות קשור לניתוק מחוסר היכולת להאמין, כהגנה או כהזדהות השלכתית של המטפלת, לתחושה המוכרת של נפגעות המגמדת את הטראומה או אף מוחקת אותה ומפקפקת בקיומה.
לאחר מכן טופלתי אצל אותה מטפלת באופן פרטי, מכיוון שהוגדרה כמומחית לנושא זה וקיוויתי שנוכל להיכנס לעומק הטראומה כדי לעבד אותה ולעכל אותה, אך היא סירבה להיכנס לנושא כל עוד איני מתפקדת. היא מיקדה את הטיפול בתפקוד שלי ולא בעבודה דינאמית שתוכל להשפיע על יכולת התפקוד האפסית שלי שנבעה מדיכאון כרוני עמיד. לכן עזבתי אותה. גם כאן נחוותה השתקה.
עברתי למטפלת אחרת איתה תקשרתי היטב, אבל ככל הנראה כתוצאה מהטראומה החוזרת של אי ההכרה בטראומה על ידי מטפלים, שבאופן הזה מגלמים את האדם השלישי, נכנסתי למצב דיסוציאטיבי ולא זכרתי את הטראומה במשך שנה שלמה, שבה היא נעלמה מתודעתי, אולי גם בשל הגימוד והביטול בחוסר ההכרה בה, הפנימית כמו החיצונית.
בשלב מסוים בטיפול, כעבור שנה, הזכרתי כבדרך אגב שעברתי התעללות מינית בילדות. המטפלת הגיבה בפליאה ואמרה שמשם ככל הנראה נובע הדיכאון (שאלה שעלתה רבות בטיפול - מהיכן נובע הדיכאון) אך הטיפול התגלגל לשחזור מתמיד בחיי של הטראומה, של יחסי קורבן-תוקף (כאשר ניתן לראות זאת משתחזר בו זמנית בשני הכיוונים) בתוך ההקשר הטיפולי ולאחר מכן, בעקבות זאת, הגעתי שוב לאשפוז.
באשפוז אותה מטפלת הודיעה שתם הטיפול כי אין לי אמון בטיפול.
אני הייתי חושבת שמובן מאליו שאדם שעבר טראומה מיד אדם יחווה חוסר אמון באדם ומכאן גם בקשר הטיפולי ולכן היה ראוי לטפל בכך בתוך הטיפול ולהמשיך את הקשר הטיפולי, לפרש ולעבוד עליו תוך קישור לטראומה.
באשפוז טופלתי ע"י מטפלת שהיתה מתמחה, שהכירה בטראומה והיחסים איתה היו טובים, אך לא העמקנו במשמעות הכרה זאת. אינני יודעת מדוע. יתכן שבגלל מצבי לא אפשרתי את זה וגם היה לי קושי להפנים את ההכרה.
משם עברתי לאשפוז יום בו היה לי טיפול פעמיים בשבוע. הטיפול הראשון שהיה בשבילי קרן אור בהקשר הזה, לאחר שכבר התייאשתי. המטפלת קיבלה את רצוני לדבר על הטראומה ונתנה הכרה בהירה בטראומה ובהשלכותיה. בטיפול זה קיבלתי גם העמקה בטראומה, זיהוי של טריגרים לטראומה ושחזורים של הטראומה בתוך ההקשר הטיפולי, תוך הצבת המציאות כנגד הטראומה (כלומר, ניתוח של שחזור וראיה שהוא אינו מתקיים מבחינה אובייקטיבית בהווה) שאפשרה לי לצאת לעיתים מן השחזורים לזמן מה, לנשום אויר לא טראומטי רק, להתחזק ולחזור ולהעמיק בטראומה. פתאום שוב האמנתי בטיפול. אך על הקשר הזה היה להסתיים מסיבות חיצוניות.
אז עברתי למסגרת טיפולית שמוגדרת כמסגרת לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, דבר שנתן לי תקווה להמשך עיבוד הטראומה. במסגרת זו, על אף שיש לי נטייה להיות תוקפנית מילולית לעיתים קרובות, בעיקר במצבים סכיזו-פראנואידים או התקפי זעם (שבעייני זה היינו הך), השתדלתי להיות מאוד עדינה עם המטפלת שטענה שאני תוקפנית.
פעם אחת אמרתי לה שמה שאמרה נחווה על-ידיי כבוקס בבטן והיא הגדירה אמירה זו כתוקפנית ומבטאת טרמינולוגיה של נשים מוכות (למרות שזה ביטוי שגור בשפה).
אני באמת ניסיתי להיות לא תוקפנית (טענה שיכולתי להבין, כי אכן לעיתים קרובות אני תוקפנית באופן מילולי, אך זה לא קרה בטיפול הספציפי הזה) והאמת שירדתי על ברכי שתקבל אותי לקשר טיפולי, דבר שמבטא שחזור של הנזקקות שלי לקשר עם המתעללים. דבר זה כמובן לא פורש באופן דינאמי, בו התגלמו בקשר יחסי תוקף-קורבן (יתכן ולשני הצדדים), והשיח נשאר סביב ביטויי התוקפנות שלי (אני מניחה שחלק היו וחלק לא) באופן חד-מימדי, כדבר אסור.
אני חושבת שאפשר היה לצפות שהמטפלת תהיה מוכנה להכיל ביטויי תוקפנות מילוליים באדם שחווה טראומה בידי אדם ושקשר נחווה כמסכן אותו. שוב לא ניתן בטיפול מקום לטראומה ולהשפעותיה בטיפול ועל הטיפול וגם לא לפרשנות דינאמית משחזרת.
לאחר שאושפזתי ונזרקתי מהטיפול הקודם בטענה של תוקפנות ללא מוכנות להקשיב ליטרלי לביקורת שהיתה לי, בפעם הראשונה שעמדתי על רגליי בטיפול זה וביקשתי לבטא אותה הדבר נמנע ממני פשוט ע"י סירוב לשמוע ביקורת. גם בטראומה לא הייתי על רגליי עד הפעם הראשונה בה הצלחתי להיחלץ ממנה בציפורניי. גם כאן היה מתאים לעסוק בשחזור בתוך הקשר הטיפולי. גם בהקשר של יחסי תוקף-קורבן (אולי לשני הצדדים) ויחסי קורבן עם אדם שלישי שמסרב לראות ולשמוע.
שוב אושפזתי. האשפוז היה קצר וכמוהו, גם הטיפול שנכלל בו. במהלך הטיפול בערו בי הזכרונות הטראומטיים שהתגברו בתקופה זו וכשרציתי לדבר עליו נאמר לי על-ידי הפסיכולוגית שטיפלה בי שזה לא מתאים לדבר על הטראומה בטיפול קצר טווח. והרי אילו הייתי מסוגלת לכבות טריגרים, מחשבות ורגשות בנושא מדי יום, סביר להניח שלא היה לי קשה לחכות 3 חודשים או לחילופין - לא הייתי זקוקה כל-כך לטיפול. בטיפול זה מופיעים שוב יחסי קורבן-אדם שלישי.
כמעט בכל הטיפולים במשך 10 השנים הללו, הטראומה שלי הושתקה מסיבות כאלו ואחרות, אך זה לא משנה מאיזה סיבה, היא הושתקה, בדיוק כפי שקורה בחברה.
לאחר מכן עברתי לטיפול שיש בו הכרה, שחזורים ושיח דינאמי עליהם, דבר שעם הזמן גרם לי להימנע מפגיעה עצמית, לא מתוך מלחמה אלא מתוך חוסר צורך בכך כתוצאה מהתהליך שעברתי בטיפול. כנראה שאפשר להגיע להפסקת הפגיעה העצמית לא מתוך הסכמים, חינוך והענשה, אלא פשוט מתוך תהליך דינאמי. דבר שהייתי מצפה שמטפלים דינאמיים יאמינו בהיתכנותו. מאז הייתה לי נפילה אחת בה פגעתי בעצמי ושוב לא חזרתי לפגוע בעצמי, גם הפעם, לא בגלל הסכמים, אלא מתוך חוסר צורך בכך. גם התקפי הזעם נעלמו כליל ולא מתוך תרגול CBT אלא מתוך תהליך דינאמי.
מבחינתי אחרי שנים של טיפול שהיה בו ייאוש, הטיפול שב להיות תקווה להחלמה בשבילי.

מטפלים שעומדים מול טראומות מסוג זה חווים לדעתי ניתוקים ודיסוציאציות שונות בצורה של הדחקה, התעלמות, הקטנה או ביטול של הטראומות ואולי גם ייאוש מיכולת הטיפול לעזור, דבר שיכול לנבוע מהזדהות השלכתית של המטפל או מתגובה ישירה ואותנטית לטראומה. תגובה זו רק מגבירה במטופל חרדה מפני כל מי שעונה להגדרה "אדם".
מטפלים רבים השתיקו אותי ואף מטפלות המתמחות בנושא כביכול, עד שהגעתי לטיפולים מיטיבים אחרי שנים ארוכות של חיפוש בהן הייתי בסכנה לאבד את חיי כתוצאה מהדיכאון.
גם אתם, המטפלים, גם הפמיניסטיות שבכן, כמו החברה בכללותה, נדחפים להשתיק את הזעקה. גם לחברה, שלא בשונה מכם, המטפלים, יש מניעים שניתן להבין מזווית פסיכודינמית.
אי ההכרה בטראומה באופן ברור וחותך מצד המטפלים, כמוה כטראומה המשנית שהחברה מסיבה לנפגעות תקיפה מינית.
בנוסף, הכרתכם בעצמכם כבני אדם המתגוננים מאסונות - מאזנת את הטיפול והופכת אותו לפטרוני פחות ואנושי יותר.
אי הכרה כזו לא מאפשרת למטופלות ליצור בעצמן הגדרה של הטראומה, אלא משפיעה על רגשות האשם וחוסר היכולת של המטופלת להאמין בקיום הטרגדיה ("היה או לא היה?") ולאט לאט לעבד אותה ולהפכה לאינטגרטיבית יותר וגם על עיוות והעלמה של חלקים מקיומה של הנפגעת הרחק מעיני החברה וגרוע מכך, הרחק מעיני המטפלים שאמורים לסייע.
תגובת חלק מהמטפלים הדומה לתגובת החברה (וסיפורים כמו שלי, אני מכירה אצל נפגעות אחרות) מרמזת שיש למטפלים ללמוד רבות מן החברה על המניעים הדינמיים שמשפיעים עליכם בתוך חדר הטיפולים.
דבר נוסף הוא שמטופלות שעברו טראומה בתוך קשר, נזקקות בעיני למטפל אנושי ואף מפוחד (כמו בציטוט המפורסם של ביון) כדי להצליח לבנות מחדש אמון באדם. אדם כמותן ולא כמו תוקף או מתעלם.
לכן על הטיפול להחזיק מעמד גם כאשר הטראומה עולה על גדותיה, דבר מובן מאליו כמעט, להכיל את כלל הטראומה לשם ריפוי - גילום אדם שלישי שמגיב, דבר שמהווה תיקון לטראומה ולהשפעותיה החברתיות שיכולות לכלול חוסר קבלה של האדם השלם (האחר, החפוי והפצוע). מלבד זאת נכללים בהשלכות החברתיות גם הסימפטומים - חרדות חברתיות, ניתוקים רגשיים, דה-ריאליזציה, דה-פרסונליזציה, או דיסוציאציות שונות, חרדות, דריכות יתר, דיכאון ופגיעה עצמית, שחוויתי על בשרי, כמו רבות מן הנפגעות בילדות. הם שמרחיקים אנשים מנפגעות ונותנות לנפגעות תחושת זרות וניכור שנפוצה אצלן.
אני עברתי גם אנורקסיה שתמיד זוכה ליחס מכבד כסימפטום שאינו בשליטת המטופלת, בניגוד לפגיעות עצמיות אחרות. הפגיעות העצמיות של הנפגעות משרתות הרבה מניעים כמובן, כמו שיכוך הכאב הנפשי (לדוגמה, שמעתי לא מזמן בת של ניצולת שואה שהייתה אז ילדה, מספרת כיצד אמה גרמה לה לסרק אותה במסרק ברזל, עד זוב דם, כדי להירגע), תחושת חיות בתוך ניתוק או מוות רגשי של דיכאון וכדומה, תחושה של שליטה על הגוף והיכולת להיות מעליו ולשאת את הכאב (בדומה לאנורקסיה), הענשה עצמית, בוז לגוף ועוד. פגיעה עצמית גם היא סימפטום בלתי נשלט באותה מידה של צום באנורקסיה.
הפגיעה העצמית היא כידוע אחד הסימפטומים שדוחפים את מערכת בריאות הנפש להגדיר חולה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית, שהינה אבחנת סטיגמה כשלעצמה. היא אינה משרתת שינוי במצב הנפשי אלא אפילו החמרה.
אינני בקיאה במאמרים ומחקרים בנושא שכיחות ההתעללות המינית בילדות בקרב המאובחנות באישיות גבולית, אבל אני יודעת, גם מהתבוננות וגם מבחינה עצמית בחוויה שעברתי, שהפרעת אישיות גבולית היא אבחנה שמתירה עונשים, חינוך וקשירות כטיפול לגיטימי כביכול לאבחנה.
בנושא הזה אגיד שכך אתם הופכים את הנפגעת למותרת לפגיעה, אתם משתמשים בכלים חינוכיים ובעיקר שהקשירות מאפשרות שחזור של הטראומה בה נלקחת מהנפגעות הריבונות על גופן, תוך פטרונות כלפיה (לעיתים שוב ושוב).
האבחנה אף מרמזת על מחלה ללא מרפא, כיוון שהיא אישיותית, לעומת זאת האבחנה של CPTSD מאפשרת תקווה גם למטופל/ת וגם למטפלים/ות להחלמה אחרי עיבוד הטראומה ומביעה אמון בטיפול פסיכודינמי.
האבחנה של הפרעת אישיות גבולית, לעומת זאת, גורמת לתחושות הייאוש של הנפגעות ולהרגשה שהן לא בסדר מן היסוד (חוויה שממילא נפוצה אצל נפגעות), במקום לומר שהעולם שממנו יצאה הפגיעה - הוא שאינו בסדר.
בנוסף, כאשר מקבלים אבחנה של אישיות גבולית, כל אקט מפורש מראש כמניפולטיבי, בעיקר כאשר מדובר בחתכים (שמניתי סיבות שונות להן שאינן מניפולציה כלל) ופגיעות עצמיות שונות ובדרישות לרגישות וגמישות מצד המטפל.
דבר שגם מפחית עוד מהערך הנמוך שבדר"כ נלווה לחוויות של התעללות וגם מסרב לפרש את האקטים באופן דינאמי.

כפי שאמרתי קודם, מאז שמצאתי טיפול דינאמי שמכיר בטראומה ועובד עליה, אינני נזקקת כמעט לחלוטין לפגיעות עצמיות ואף חל שיפור בכמות התקפי הזעם שלי.
הסכמים, עונשים וחינוך סביב פגיעה עצמית אינם טיפול והם יחס שונה (לנפגעות מרוב החולים הפסיכיאטריים) ומשתיק את הזעקה הבוקעת מן האקט.
מה גם שזה אינו המקצוע שלמדתם - חינוך, וחינוך אינו מרפא פגיעות מיניות. הוא רק מוסיף יחס פטרוני שיכול בקלות להתקשר לפרטי הטראומה.
האבחנה CPTSD מאפשרת אמון ביכולת הטיפול הדינאמי להשפיע על בעיות המטופלות/ים ולתת להן תקווה להחלמה, שלמזלי גיליתי שאפשרית אולי, כי אחרת כנראה כבר לא הייתי כאן לכתוב את זה.

אני רוצה להתייחס בקצרה אף לתפיסה הרווחת שלפיה נפגעות זקוקות להצבת גבולות ברורים מצד המטפלת, כי כל הגבולות נפרצו באירוע הטראומטי.
זוהי ראיה חד-מימדית בעיני ואינה תופסת את המורכבות של מושג הגבולות והאסוציאציות אליו מכיוון שנפגעת בזמן הטראומה נאלצת למעשה להיענות לגבולות שאדם אחר שם לה, כך שהצבת גבולות נוקשים על-ידי המטפלת עשויה להיחוות כשחזור של הטראומה, מתוך הפטרונות שבכך והדרישה מן הנפגעות להסתגל לגבולות של אנשים אחרים, שאינם מתאימים לה ואינם רצויים לה. משתמע מכך שנדרשת חשיבה מעמיקה ומורכבת יותר בנושא הגבולות.
מה גם, שהגבולות שהוטלו עלי כמטופלת היו השתקה פר סה, בחלק מהמקרים, דבר שמטופלת לא צריכה לעבור בתוך טיפול.
בנוסף נדרשת חשיבה מורכבת על העובדה שדווקא חולות אלה גוררות תגובות פחות דינאמיות ויותר חינוכיות.
אני ממליצה לכל מטפל לקרוא את דייוויס ופראולי ואת ג'ודית לואיס הרמן, שבעייני כמטופלת ונפגעת התעללות, זה בסיס לטיפול דינאמי בנפגעות התעללות מינית בילדות.
לסיום, בעיני כל אחד מכם צריך לנתח את התגובות שלו לנפגעות טראומה גם בהקשר החברתי ולהבין מן ההקשר החברתי מהם המחסומים הדינמיים להכרה בטראומה והעמקה בה.
עדיף בעיני שמטפלים לא יפרידו עצמם מן החברה כאילו הם אובייקטיביים כביכול, כך יכולים למנוע מהמטופלות מלהיפגע בתוך הטיפול (ממה שיש די והותר מחוץ לחדר הטיפולים), ללמוד על עצמם ולאפשר למטופלת קשר עם בן אדם ולא מכונה.
דבר קריטי כשזה נוגע לנפגעי טראומה מיד אדם.
כנפגעת כואב לי שעברתי כמעט עשר שנים של חיפוש אחר טיפול שייגע בטראומה שלי ויעזור לי להחלים, ואלה כמובן שנים אבודות.

נראה לי שיש גם לכם עבודה רבה.
תודה על הקריאה,
אנונימית.

עוד בבלוג של אילת וידר כהן

רות מגיעה לפגישה שנקבעה לה באיחור של רבע שעה. ניכר שהתאמצה להגיע בשעה מוקדמת מהישוב החרדי בו היא מתגוררת...
'כשיגיע יום הדין לאבות האונסים לא תגידו אף מילה סופסוף תשבו בשקט ותתנו מקום לזוועות בכיה של הילדה'(שז)* ...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חיים פינגולדחיים פינגולד6/8/2017

תודה. תודה על חלון שפתחת על הצד השני של הטיפול, הצד של המטופלת.
כואב ומדייק את ההבנות האפשריות שלנו ממצב בלתי נתפס כמעט.
מקווה שלא תתיאשי, מקווה שתפגשי מישהוא, מישהיא שיצליח ליצור עימך ברית שתכיל אותך ותקדם אותך

אנונימיתאנונימית30/7/2017

לאילת כתבתי לך הודעה במסר דרך האתר הזה. אין לי כוח להתמודד לבד.
המטפלת יצרה איתי קשר לפני כמה ימים וסירבה לבקשה לעזרה הספציפית שלי וזה שבר אותי סופית
כתבתי לה שאולי אלך לרדיו אם היא רוצה להיות המתווכת? היא לא רוצה
אני לא מבינה למה להציע עזרה ולא לעזור אני רואה הצעה לעזרה בתור משהו מחייב. היא לא, היא לא מוכנה לעזור במשהו שהיא חושבת שהוא לא נכון.
לתת לאדם נואש להיות בלי טפול זה בטח יותר טוב..

אנונימיתאנונימית30/7/2017

טוב אני מודה שנסחפתי. אבל הסבלנות שלי הולכת ונגמרת. בכל אופן אילת אני מודה לך על הרצון לעזור [ל"ת].

אנונימיתאנונימית30/7/2017

דווקא הדיכאון הכבד שהייתי בו כמה שבועות מנע ממני לפגוע בעצמי. ועכשיו שהתחזקתי יש לי כוחות לעשות גם דברים שליליים..
הבעיה היא שפגיעה עצמית נתפסת עבורי כמשהו חיובי שיעזור לי להרגיש כי כעת אני בסוג של חוסר חיבור ואינני יודעת איך לצאת מזה.
מצד אחד יש לי סבלנות לחכות גם עוד ימים רבים ומצד שני אין לי סבלנות להמתין ולו עוד דקה אחת
מה גם שברוב המקרים בהם הייתי בסכנת חיים עד היום ניצלתי. מבאס להיות בחיים לאחר כל כך הרבה הזדמנויות

אנונימיתאנונימית30/7/2017

אפשר להישבר ולהמשיך לחפש עזרה זה בכלל לא סותר. אפשר תמיד להתאבד או לנסות משהו בכיוון.
באופן כללי האלטרנטיבה לכתיבה שלי כאן היא קודם כל הרדיו והטלוויזיה ורק אם גם זה לא יעבוד אני ככל הנראה אנסה דברים אחרים. עדיין לא יודעת

אילת וידר כהןאילת וידר כהן30/7/2017

תודה עופרה. מסכימה איתך, כל כך לא פשוט לא להישבר ולהמשיך לחפש עזרה

אילת וידר כהןאילת וידר כהן30/7/2017

אשמח לעזור. אנונימית יקרה, מצטערת לשמוע על הסרוב שאת פוגשת, אכנס לקרוא ולראות איך ניתן לעזור בהמשך הערב

אנונימיתאנונימית30/7/2017

מכיוון שכולכן כל כך מעוניינות לסייע- אני מבקשת את עזרתכן. סיימתי לאחרונה קשר עם פסיכולוגית קלינית מיוזמתה. כתבתי את פרטי הקשר בפרסומים האחרונים בטור של ניצה. וגם בטור של רועי סמנה בפוסט 'לא בדיוק אבל בערך'.
לאחר מכן פניתי לפסיכולוגית נוספת והיא סירבה לראות אותי.
לאחר הסירוב מצידה החלטתי שיותר לא אנסה לפנות לאנשי מקצוע מיוזמתי באופן פרטי מכיוון שאינני יכולה לשאת סירוב נוסף.

אני מבקשת את עזרת הקוראים באתר הזה בפרט אנשי מקצוע.
אם מישהו מכיר פסיכולוג קליני מנוסה שיכול ומעוניין לעזור לי, בבקשה תפנו אותו אלי (אני נמצאת גם בפורום 'הפסיכולוגית' בתפוז ו'תמיכה נפשית למבוגרים' בתפוז בכינוי 'בילי79' וניתן ליצור איתי קשר גם שם).

עופרה מישרעופרה מישר30/7/2017

תודה!. תודה לאילת כהן וידר שפירסמה את המכתב. חשוב שייקרא על ידי אנשי/נשות מקצוע. ותודה למטופלת שלא ויתרה - גם על עצמה, וגם על פרסום המכתב.

אנונימיתאנונימית30/7/2017

כנראה שזו הזמנה לדיון ולא ביקורת נוקבת. מביקורת הייתי מצפה שתהיה ברורה : מה צריך היה לקרות לדעתה אחרת, ולמי בדיוק היא פונה. (אני כשכתבתי שנפגעתי בכל מיני מקומות בכל פעם ציינתי את הגורם הטיפולי הרלוונטי. פעם עוס קליני פעם מאמנת אישית פעם פסיכולוגית קלינית).
כאן ראיתי המון מלל, ואם יש הצעות הן נבלעות בהמון דברים אחרים.
אם המטרה היא לטלטל, אז ככל הנראה מהתגובות שלכן המטפלות המטרה הושגה.
אם המטרה היא לשנות- המסר עשוי להתפספס. זה שטיפול יכול לפגוע זו אמירה כללית מידי ובלתי מעשית לדעתי.
קשה לי להאמין שמכתיבה כזו משהו בשטח ישתנה. כך שאם זו היתה המטרה אני בספק שהיא הושגה. אבל יכול להיות שאני טועה..

אורית הראלאורית הראל30/7/2017

מה יש לא להבין?. מסמך חשוב, בהיר ואמיץ, אולי תשקלי לפרסם בעוד מקומות - כמו בפסיכואקטואליה, בצירוף של מאמרון. אני מניחה שאת - הכותבת, היא המטפלת המושיעה, כך שיהיה מעניין בעיני, לשמוע את הזווית שלך.
אני גם חושבת שהספרים שהיא המליצה בסוף הם חשובים, וזה מטלטל ומלמד לשמוע ככה את הצד של הנפגעים. הרבה פעמים קשה לנו כמטפלים לגעת בלב הפצע, ולפעמים הישירות הקשה ממש נדרשת מאיתנו.
תודה רבה
אורית הראל

אנונימיתאנונימית30/7/2017

טוב העיקר שאת הבנת .. [ל"ת].

אילת וידר כהןאילת וידר כהן30/7/2017

הפנייה היא למטפלות ומטפלים [ל"ת].

אנונימיתאנונימית30/7/2017

לא ממש הבנתי מה היא רוצה - למי היא פונה ומה האמירה שלה? [ל"ת].