×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

שירה על שירה וזעקה מרה.

פרופ. עמיה ליבליך | 30/4/2017 | הרשמו כמנויים

שני סרטי קולנוע שראיתי בחודש זה מזכירים לי כמה חשובה היא אמנות הקולנוע, הפופולארית מכל האמנויות, וכיצד יכול יוצר כשרוני לפתוח את הראש והלב להמוני אנשים בעולם, ובמיידי.
הראשון הוא הסרט 'פטרסון', שגיבורו הוא צעיר אמריקני, נהג אוטובוס משורר, איש משכיל ורגיש להפליא מאחורי חזות של מדי הנהג המנומס. בסרט אנו רואים אותו קם כל בוקר לשיגרת יומו, לנהיגה באוטובוס באותו מסלול, ולסיומו של יום - בטיול עם הכלב ובשתיית כוס בירה אחת באותו פונדק. את ההפסקות שלו מבלה פטרסון (ששמו כשם העיר בניו ג'רסי בה הוא חי) בכתיבה במחברת, הנמצאת תמיד איתו. בהפסקת הצהריים הוא יושב מול מפל המים המרהיב של עירו הקטנה, אוכל מה שהכינה לו אשתו החביבה, מתבונן ורושם שורות קצרות במחברתו. במרתף ביתו הצנוע חדר עבודה מלא ספרים ובזמנו הפנוי הוא קורא שם שירת משוררים. אשתו הצבעונית מתחננת שיעתיק את השירים ויפעל לפרסומם, אולם הוא מתמהמה, עד ש – מה שקורה תיראו בסרט.
הסרט הזה ממחיש עד כמה הפיוט, השיר, מוסיף צבע לחיים. גם קופסת גפרורים רגילה לגמרי יכולה להיות נושא לשירה, וגם מאחורי נהג אוטובוס יכול להיות אמן. השירה היא עיטור לחיי היומיום, כמו צבע על קיר אחד ברחוב אפור, וכמו קישוטי העוגות שעושה אשתו של פטרסון במטבחה. הנטיה לכתוב שירים מכווננת את המשורר להקשיב ולראות את המתרחש סביבו דרך עדשה מיוחדת משלו, והתוצר שהוא מפיק מעשיר את חיינו.
ג'ים ג'רמוש, שכבר עשה כמה סרטים מצויינים קודם לזה, מלווה את הסרט בטקסטים של שירים מוגמרים כביכול של פטרסון הגיבור – אולם אלה לקוחים משיריו של המשורר האמריקני רון פדג'ט. לאורך כל הסרט, וגם בצורה העדינה כל כך בה הוא מסתיים, נפעמתי מהטקסטים הללו שהופיעו בכתב יד או באותיות דפוס עדינות כשקפים על גבי הסצנה. גם הדיאלוגים שאינם ציטוטים ממחברת השירה של פטרסון היו שיריים מאוד בפשטותם. חשבתי שהסרט כולו הוא שירה על שירה, והרגשתי בסיפוק שהוא מהווה חיזוק לאהבת השירה שלי.
השני הוא שונה לגמרי, סרטו של קן לואץ' - 'אני דניאל בלייק', שיכולתו לעורר סולידריות חברתית עולה על כל הפגנה או כתבה בעיתון. זהו סיפורו הקפקאי של גבר אלמן החי בניו-קאסל שאנגליה, פועל בעל ידי זהב, שגילו מתקרב ל-60, ועבר התקף לב רציני לפני זמן מה. לפי הקביעה הרפואית, הוא מנוע מלעבוד בינתיים, והוא פונה לשלטונות הרווחה כדי שיעניקו לו קיצבה בתקופה זו של אבטלה, שנכפתה עליו בשל בריאותו. המגע של דניאל בלייק עם הביורוקרטיה של הרווחה מצמרר, מסע השפלה ממש. הוא פוגש בפקידים אטומים שפועלים לפי ההוראות והחוק, אך בפועל - ניראים כמתעללים באיש ההגון הזה. הוא נשלח לבצע מהלכים אבסורדיים – למשל להראות שהוא עסק במשך השבוע בלמעלה מ-30 שעות של חיפושי עבודה – כאשר ברור שגם אם ימצא עבודה לא יוכל לקבל את ההצעה בגלל בריאותו הלקויה. אין אדם שיצפה בסרט ולא ייזכר במגע המתסכל שחווה מול הפקידות – אם בהמתנה אינסופית למענה הטלפוני או במגע פנים אל פנים. זוהי אולי הגזמה גרוטסקית, ובכל זאת הייתי ממליצה שכל עובדי הרווחה והביטוח הלאומי בארצנו יראו את הסרט וידונו עליו בכובד ראש במקומות העבודה, או למעשה בכל מקום שהאזרח הפשוט, כפי שדניאל בלייק מכנה את עצמו, נתקל בפקידות.
נגע לליבי במיוחד המפגש הכפוי של הגיבור עם הטכנולוגיה של המחשב והטלפונים הסלולריים. זהו סיפורו של דור שלם, אובדי הדרך מול המסך. בלייק נדרש למלא את הטפסים 'און-ליין', כשאין לו מחשב פרטי ואינו יודע כלל להפעיל אותו. אחת הפקידות מציעה לו לצלם את המפגש שלו עם נותני עבודה כדי להוכיח שאכן היה בחיפוש. כל אלה והצעות אחרות עוברות מעל לראשו בלי שהוא בכלל יכול לבצע את המוטל עליו. האם יש מישהו שחש בנוח עם עולם המיחשוב המנוכר הזה, אם כי אולי הוא טוב יותר מהמגע עם פקידים אדישים, עסוקים ואכזריים?
בראשי הקודח חשבתי על טווח החוויה שבין שני הסרטים, בין השירה והרעב, בין המחברת למחשב, ועל המפגש המרגש והמעשיר שנותן לנו הקולנוע עם פני העולם. ונכון, אולי גם ברחתי מיום הזיכרון שלנו למחוזות רחוקים כל כך, אני מודה ומתוודה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

הכל קורה כל כך מהר עם הטכנולוגיות של זמננו. אירועים מצולמים בזמן אמת ומופצים תוך דקות. צלמי עיתונות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.