"קטונתי מכל האמת": חיבור ליום כיפור
אסתר פלד | 3/10/2014 | הרשמו כמנויים
ההשראה לחיבור הזה נפלה עלי בשומעי את שירו של יונתן רזאל, "קטונתי". הלחן של השיר הוא נפלא, אי אפשר להתעלם ממנו, ואתם יכולים לחפש אותו ביו-טיוב. זה שיר מהסוג העידן-רייכלי, רב מכר כזה, קיטש שמצד אחד מביך להתאהב בו, אבל אי אפשר שלא, ואדם מוצא עצמו נכבש, ליבו נפתח. מילות השיר לקוחות מפרק ל"ב בבראשית, פסוק י"א:
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.
והפזמון הוא תחילתו של פסוק י"ב: הַצִּילֵנִי נָא, שחוזר שוב ושוב ושוב.
ואיכשהו נקרע ליבי, ועצב אפפני, והלכתי לחפש ומצאתי את הפרק, העוסק בסכנת מותו של יעקב מידי אחיו עשיו, והפרק פותח במלאכים ואףמסיים במלאך נוסף, זה שיעקב נלחם בו ואחר כל הוא המברך את יעקב וקורא בשמו ישראל. והוא, יעקב שלאחר המאבק, צולע על ירכו, צולע על ירכו יעקב אבל חי, ולכן יכול לאמר שוב ושוב, הצילני נא, הצילני נא, כי עתה הייתי לשני מחנות.
בראשית פרק לב
א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר, וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו--וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם; וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן, לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ; וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם, מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, מַחֲנָיִם.
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. ו וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. ז וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב. יד וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא; וַיִּקַּח מִן-הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה--לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם, וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים, רְחֵלִים מָאתַיִם, וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם, שְׁלֹשִׁים; פָּרוֹת אַרְבָּעִים, וּפָרִים עֲשָׂרָה, אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים, וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן, בְּיַד-עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת-הָרִאשׁוֹן, לֵאמֹר: כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי, וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר, לְמִי-אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ, וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב--מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם--וַיַּעֲבִרֵם, אֶת-הַנָּחַל; וַיַּעֲבֵר, אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ. כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
מעניין מאד הפרק, כי יעקב, שפגעו בו מלאכים, קורא את שם המקום מחניים, ורק אחר כך מתרחש אותו "וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", מחניים, ולאחר שהוא חוצה את העם הוא פונה אל האל ואומר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". וכל עניין המחנות נעשה מעניין עוד יותר בהמשך, כי המדובר ביותר משני מחנות, יותר מפיצול אחד. ישנו הפיצול בין המחנה של עשו לבין זה של יעקב, וישנו הפיצול לשני מחנות שיוצר יעקב בעם כדי לחלות פניו של עשיו, שלא יפגע בעם. כן, ממש כך, כל אחד מן האנשים הולך לבדו כדי לחלות פני עשיו, "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר". וישנם, כמובן, ה"מחניים" של ההתחלה, לאחר שפגעו בו המלאכים. ובכלל, בראשיתו של כל זה: פגעו בו המלאכים! ובכן, "פגיעתם" של מלאכים יוצרת "מחניים", פיצולים שאחר כך מוטל על האדם להיאבק בהם בתוך נפשו.
עד היום מתקיימים הפיצולים הללו, הפיצול בין עשיו ליעקב, הפיצול בתוך עמו של יעקב, ואותו רווח בין עדר ובין עדר (אולי "רווח" גם במובן הקפיטליסטי) קיים גם הוא. הכול שריר וקיים, כאילו אין היסטוריה, יש רק הווה, הווה מתמשך המתרחש שוב ושוב, וישראל, גם הוא, עד היום, צולע על ירכו, אות ועדות למאבקו באיש מסתורי שפוצע אותו ואחר כך מברך אותו וקורא שמו ישראל. ולמצער עד לרגע זה הוא חי, ולא עוד אלא שבמדינה הקרויה על שמו.
כל עניין הזמנים בתוך הפרק הזה נראה כביכול שרירותי, לא ברור מה בא לפני מה, וזה נראה לי דווקא לא מקרי, לא פרי הכשל של סופר שלא יודע ליצור רצף סיבתי, אלא מה שנועד להעיד על מהלך תודעתי, רוחני, שהפרק הזה מצביע עליו. מה שנראה כמלחמה אפשרית באחיך, כפחד מפניו, הופך בסופו של דבר למאבק פנימי [פסוק כ"ה]: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, הלוא מצויין, ויוותר לבדו, והאיש הוא אם כן איש בתוכו, טרסצנדנטי או אימננטי, רוחני או נפשי. ואז באה התחינה, הַצִּילֵנִי נָא.
האיש הצעיר שיצר את השיר בחר לומר, בטקסט שהוא שר, רק
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא
אמר, ולא הוסיף: מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ
וגם הוא הותיר את העניין של הפרק, העניין שעליו נמתח הפרק, אימננטי וטרנסצנדנטי, הרבה פחות פוליטי או פרנואידי.
יום הכיפור היהודי הדתי עוסק במה שכשקוראים אותו ישירות מתוך התפילה הוא זר לנפש החילונית. אני אומרת זאת בצער, כי פעם אחר פעם, בכל יום כיפור, אני מוצאת את נפשי מסוכסכת באשר למשמעות היום הזה עבורי. "חטא" הוא מושג שאיני עושה בו שימוש בתוך נפשי, הוא מושג לא-חי עבורי. עלי לעשות מאמץ נפשי מרוכז כדי לקרוא את הטקסטים, כלומר, אין לי היכולת לקריאה בלתי אמצעית שלהם. אבל אני יודעת, שהוא עוסק במגבלות היכולת המוסרית והרוחנית של האדם.
יום הכיפור החילוני עוסק, זה 41 שנים, במלחמה ההיא שקרעה אותנו מעל תחושת הכוח, ויש שיאמרו "האומניפוטנציה", שהיתה לנו עד אז. במלחמה ההיא, שעבור רבים מאיתנו סימנה ראשיתה של טרגדיה, אישית ולאומית. שני המחנות, כל אחד לשיטתו, עוסק אפוא בחשבון נפש, אבל הרווח שבין העדרים נשאר בתוקף, בתוקף רב מידי.
ואז אני קוראת "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ". ואחרי הרושם הנפשי המיידי שמתקבל בתוכי, רושם של התפעמות, אני חושבת: לא רק שקטונתי מכל החסדים, אלא גם מכול האמת. מכול האמת! קטונתי מכל האמת! ואני שמחה: זהו הפתרון, זהו תמיד הפתרון, להיות קטנה מכל האמת, לדעת שאין לי היכולת לראות את כל האמת, שהאמת אינה מצויה לי במוחלטותה לעולם, ועל כן יש ביכולתי להקטין את הרווח בין העדרים, בין המחנות, יש ביכולתי להקטין בתודעתי – זו האנושית, הזמנית, החלקית - ועל כן הלא-יודעת-את-כל-האמת – את הרווח, באמצעות הענווה הכרוכה בהודאה הזאת, שהיא ההודאה שיש ביכולתי להודות, עכשיו ביום הכיפורים.
כמה היא מקלה, הידיעה, ההודאה בכך שקטונתי מכול האמת, ועל כן איני יכולה להיות מחוייבת לאמת של מחנה אחד, אחד ממחנות האחים, אחד מן המחנות שבתוך מחנה יעקב, מחנה ישראל, משום שמחוייבותי חלקית בהגדרתה, ועל כן עלי להטיל ספק, להיות בשני המקומות בבת אחת, והנה "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", ישראל. המאבק אם כן, מתרחש כאשר יעקב נותר לבדו, והוא נאבק בינו לבינו מאבק אימננטי (איש) וטרנסצנדנטי (מלאך) כאחד, בדיוק כפי שעשיו הוא אויבו (עשיו) ואחיו, וזה כך, זה תמיד כך. והאיש, יעקב, נאבק על נפשו ועל רוחו, ונפגע במאבק, ומבורך. יום כיפור מלא וגבוה אני מאחלת לכם.
