ציורים ככלי להפגה וצמיחה אישית / מיכל וימר

ציורים ככלי להפגה וצמיחה אישית

מאת: מיכל וימר

הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות אני רוצה להניח לרגע בצד את ההיבט האבחוני בציורי ילדים, ולהרחיב על אותם רגעים מיוחדים בהם הציור הופך לכלי תרפויטי, משחרר ויוצר תפנית.

הציור כמדיום אומנותי, עשוי לסייע במצבים בהם קשה "לדבר על מה שקרה", מצבים של תקיעות בעיצומו של תהליך טיפולי אינם יוצאי דופן, וברגעים כאלו נדרש המטפל ליצור תפנית כלשהי ולגייס מיומנויות טיפוליות שונות במטרה להמשיך בתהליך. לעיתים ההמשך ישא אופי וקצב שונה, אך כל עוד יתרחש בו דיאלוג בין המטפל למטופל וכמובן בין המטופל לבין עצמו תתרחש בסופו של דבר התקדמות.

הכלים לעבודה באמצעות ציור רבים ומגוונים, הכלל המשותף לכולם הוא החופש – החופש ליצור, להביע, להסתכן, להרגיש, להעיז, לשנות.

לפניכם, רשימת אפשרויות התחלתית, כמובן שיש אפשרויות רבות נוספות ואין גבול ליצירתיות שניתן באמצעותה לפתח ולהוסיף ואריציות בהתאם למטופל, לגילו ולסיטואציה הכללית.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

1. גודל הדף – כביכול, האפשרות הנפוצה ביותר היא העבודה על דפים בגודל הסטנדרטי (A4), בעיקר בבית. אך לגודל הדף יש משמעות העשויה לשקף את מידת בשלותו של המצייר לפעילות ובכלל. בגרפולוגיה מקובל להתייחס אל משטח הדף כאל "במת החיים" כלומר: האופן בו הכותב מתנהל על הדף מרמז גם על התנהלותו בחייו. כאשר מוגש דף גדול במיוחד ליצירה, הוא עשוי לעודד יצירה חופשית ונטולת גבולות בחלק מהמקרים, ובמקרים אחרים הוא עלול לבלום את היצירה, לסרס את החופש וליצור אצל המצייר תחושת איום. לכן, יש מקום לתת את הדעת בעיקר בתחילת התהליך לצורך של המצייר שישקף את הבסיס הנוח והבטוח עבורו ליצירה אמיתית.
2. סוג הצבע הנבחר – במידה וניתנת אפשרות בחירה, ניתן לייחס משמעות גם להעדפת הכלי במידה כמובן, ומדובר בהעדפה מגמתית שלעיתים גם כוללת סירוב לשימוש בכלים אחרים. על פי רוב, הטושים ייבחרו במצבים בהם המצייר נדרש או דורש מעצמו לצייר באופן מדויק. הציור בטושים הוא בדרך כלל ציור מלא פרטים קטנים, תוך שהמצייר מתרכז מאוד ביצירתו ובתוצאה. חוויית  השימוש בטושים מזכירה במשהו כתיבה – היא מדויקת, ניתן לשלוט בה יותר בקלות, והיא מאפשרת למצייר ודאות, שליטה ובעיקר ניקיון. צבעי הפנדה מזמינים את המצייר לחוויה מלכלכת יותר ופחות מדויקת, כאן הסיכוי ליצירה גדולה ואבסטרקטית גבוה יותר. צבעי הגואש מזמינים את המצייר לחוייה חושית ומשוחררת, יש שישנאו את הציור בכלי זה וירגישו מתח רב מתוך הקושי לשלוט בו, ומתוך כך שאינו כלי "נקי" ליצירה.
3. הולכת היד וציור בעיניים עצומות – כאן מדובר באחת הדרכים שעשויה לסייע כאשר המצייר חושש מתחילת הציור מתוך מנגנוני ביקורת שונים שהוא מפעיל כלפי עצמו.  הכוונה בהולכת היד היא למצב בו האחד מחזיק בכלי הציור והשני מצייר, למעשה, באמצעות הולכת ידו של השני. ציור בעיניים עצומות, גם הוא אינו קל למצייר עצמו אך עשוי לסייע לאין שיעור, בריכוך הביקורתיות. דרך נוספת היא לצייר באמצעות היד הלא דומיננטית (ימין לשמאליים, שמאל לימניים) מדובר בטכניקה מתישה במיוחד, אך גם היא מסייעת בשחרור ההתבטאות הגרפית. ודרך נוספת היא ציור במקביל בשתי הידיים, גם זו טכניקה שאינה קלה אך מקדמת במיוחד.
4. הנושא השונה מהמציאות – שיטה זו היא למעשה, הבסיס המוצק ביותר לתרפיה באמצעות הציור. היופי הגלום באמנות הוא בכך שהיא אינה חייבת "לצלם" את המציאות במדויק, ניתן לעשות בה בחירות אומנותיות שונות , ואף לשנות את פני המציאות. התחושה הזו של השליטה במציאות המצויירת עשויה לסייע במיוחד במצבים של התמודדות עם מציאות מורכבת שלא ניתן לשנותה אלא על הדף. דוגמא לכך הוא ציורה של יעל  . אמה של יעל חולה במחלה קשה, ובציוריה חלה רגרסיה משמעותית ברמת הציור הכללית. בציור ניתן לראות בחלקו העליון השמאלי דמות ללא קונטור פנים המייצגת את יעל עצמה (לפי דבריה), ובחלק הימני התחתון בצבע אדום, הדמות של אמה, וגם היא ללא קונטור פנים. את עניין השמטת הקונטור, ניתן לדעתי לזקוף לתחושת הפלישה וחוסר האונים שליווה את ההתמודדות עם המחלה. קו המסגרת המצוייר מסביב, הוסבר ע"י יעל עצמה כמייצג את ידה שלה המחבקת את אימא. את הציור הזה יעל אהבה במיוחד, יתכן והרגישה שדרכו היא מצליחה לשנות במעט את פני המציאות, להגן על אימא עם ידיה שלה, לחבק אותה אליה קרוב ולהרחיק אותה מהמחלה ומהכאב.
5. שרבוט לשם השרבוט – כאן מדובר בטכניקה שטובה לעבודה בכל הגילאים ומשחררת בדומה לטכניקות מעולם התרפיה בדיבור שממליצות על דיבור בג'יבריש (גבב הברות חסרות משמעות). ההמלצה היא פשוט לשרבט ולקשקש, עד אשר מתקבל שרבוט חסר מגמה לחלוטין, ללא צורות גיאומטריות או כל תכנון אחר. במידה ואפשר, מומלץ לצאת מגבולות הדף: לצייר על המדרכה, על קירות (ברשות כמובן), על חומרי יצירה ייחודיים וכדומה.
6. ציור אינטואיטיבי כמותי – כהמשך לסעיף הקודם, משימות ציור שונות המתמקדות "במשימה"  המסיתה את תשומת הלב מתוצאת הציור הסופית, עשויות גם לשחרר את אותם מנגנוני ביקורת בולמי היצירה. למשל הוראה נוסח: צייר 6 ציורים בזה אחר זה, או צייר במשך 40 השניות הקרובות – הן הוראות שגורמות למצייר להתמקד בהן, ולפתע לגלות את התוצאה הסופית.
7. סביבת הציור – לסביבה חלק משמעותי וחשוב בתהליך היצירה, ויש מקום לתת על כך את הדעת: יש מקומות שהמצייר מרגיש בהם שלא בנוח ויתקשה לתת דרור ליצירתו, יש מציירים שנוח להם יותר לצייר במקום סגור ויש להפך שמעדיפים מקומות פתוחים ומרחבים של טבע. הסביבה גם היא השתקפות של המצב בו נמצא המצייר, ויתכן בהחלט שבמהלך תהליך טיפולי יגיע הרגע בו יהיה נכון לצאת החוצה ולצייר, או ליצור בסביבה מאתגרת (למשל לצייר בזמן עמידה על גשר וכדומה).
8. שילוב חושים נוספים – הציור מזמן שימוש בחוש המגע והראייה. שילוב של חושים נוספים, עשוי להעצים את החוויה ולפתח אותה לכיוונים חדשים, למשל: ציור על רקע סגנונות מוסיקה שונים, יוביל לסגנון ציור שונה. במצבים כאלה יכולים להשתחרר עוצמות רגשיות שליליות, שהמצייר פחד לשחרר במצבים אחרים או עוצמות רגשיות חזקות יותר מבעבר. יש במצבים כאלה, גם מקום לדיון על הפרשנות הויזואלית שניתנה לצלילים, ועל המקומות שיצרו שינוי בציור.
9. השליטה בציור – מתייחסת לאחד התנאים האלמנטרים ביותר ביצירה. כאשר מציירים על דף, יש לדף הזה גבולות של יצירה. בניגוד למצבים שונים במציאות בהם לא כל כך ברור לנו היכן הדברים מתחילים ומסתיימים, כאן ניתן בהחלט להגדיר את המסגרת של ההתבטאות. אחד הנושאים בהם ניתן לעשות שימוש בעניין זה הוא התמודדות עם פחדים: בשלב הראשון, יש לצייר את הפחד ולהעצים את הציור עד שידמה לפחד שמורגש בפנים. בשלב השני, יש לצייר את הפחד ואת האלמנט הנוסף המתמודד מולו (חפץ, אדם, רגש וכדומה). בשלב השלישי, יש לצייר את הסיטואציה לאחר ההתמודדות עם הפחד וההצלחה בהכנעתו. שיטה נוספת היא לשלוט בפחד תרתי משמע, כלומר לצייר אותו ולאחר מכן לנעול אותו למשל בקופסא, אפשר לפתוח את הקופסא מדי פעם ולהחליט "שניתן לפחד מעט להתאוורר/לצאת לטיול" הכל בהתאם לרעיונות שעולים מצדו של המצייר.
10. הציור כפורמט מכיל – כאן בעיקר במצבים של התמודדות עם כעסים ותסכולים שונים, מותר להשתמש בציור כפורמט המכיל רגשות קשים: מותר לקמט ולקרוע את הדף, לצייר את מושא השנאה ולהתייחס אליו בדרכים אומנותיות שונות.
11. ציורים מדברים – בדומה לשמו של הספר שלי, הציורים אינם חייבים להישאר באלמותם, אלא יכולים בהחלט להתפתח לצורות אומנותיות אחרות: לאחר הציור אפשר לדבר על הציור, אך אפשר גם לדבר אליו : לנהל עמו שיחה, לכעוס, לצעוק ולומר את כל הדברים הקשים. לדבר על הדברים שאולי היה מורכב לומר אותם לאדם עצמו אך חייבים להיאמר בדרך זו או אחרת. בהמשך אפשר להפוך את המצוייר לבובות תיאטרון, למסכות ולדבר דרכם.

לסיכום, הציור הוא כלי חזק מאוד להתבטאות רגשית. יש לו גבולות ברורים, אך אפשר לשבור אותם, יש לו כללים אומנותיים שונים אך אין צורך לקיים את כולם. ניתן לדמות אותו למצבים במציאות, ולשנות אותם או לנהל דיאלוג עימם. בסופו של עניין, ניתנת למצייר הבחירה אם לשמור את אותה מציאות שיצר, לבעוט אותה מחייו או פשוט להיפרד ממנה לשלום.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית