השימוש במושג "קליינט" בעולם הסיוע הנפשי
מאת אלי שרון והילה העליון
מיקומה של השפה בהבניית תפישת המציאות ובהתייחסות ל"מטופל"
המאה העשרים הביאה לשינויים בלשניים שהשתקפו בתחומי ידע רבים, במסגרת מה שכונה "המפנה הלשוני" או "המפנה הגנרטיבי" שהציבו את הלשון במעמד מרכזי בחשיבה הפילוסופית (Rorty, 1979). הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין טען שמשמעות השפה והמילים מוקנית מתוך השימוש בהן. לדבריו, המציאות היא דבר הקיים במחשבתו של האדם ובחברה המַבנה שפה, והשפה היא שיוצרת את המציאות (ויטגנשטיין, 1994). בלשנים כמו פרדיננד דה סוסיר, בנג'מין לי וורף, וויליאם לבוב (Labov, 1927) הצביעו על כך ששפה מעצבת תפישות, אמונות, דעות ורגשות.
בעולם הפסיכואנליטי ניתן לזהות תפיסה דומה בעיונו של לאקאן, הדן במעמדו של הסובייקט כתוצר של מילים. לאקאן טוען שהסובייקט הוא עמדה המתאפשרת רק בתוך הסדר הסימבולי של השפה, שבו מתקיים המרחב החברתי, הלשוני והבין-אישי. השפה כמערכת משותפת הופכת את רצף החוויות הגופניות והרוחניות למבנה מתמשך המאפשר התנסות, ייחוס עצמי ויחסי גומלין (ואנייה, 2003). לטענת לאקאן, "פעולת הדיבור מגדירה את מושגי הסובייקט – העצמי-דובר, והזולת-העצמי-מפרש" (הדר, 2001: 155).
אבן פינה בהתייחסות העכשווית אל מקומה של השפה כמַבנה את יחסי הכוח בחברה הן במישור הבין-אישי והן במישורים בין-מעמדיים, הופיעה בהגותו של מישל פוקו. בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (1986) כתב פוקו על מצבי התודעה השונים שמווסתים את יחסי הכוח בחברה ה"נורמאלית" ומוסדותיה דרך ההתבוננות בשיגעון ובסוטה. פוקו מראה כיצד הסוטה, שמשמש כסמן השלילי של הסדר החברתי, עבר במהלך מאות שנים שינוי בהגדרות ובמיקומו החברתי. לדבריו, גם מי שנחשבו "חסרי דעת" חיו בתוך הקהילה עד למאה ה-17, אז החלה "הכליאה הגדולה" שהייתה תחילתה של הכנסתם של המשוגעים למוסדות באופן מערכתי. במאה ה-18 נתפסו ה"סוטים" כחסרי מרכיבים חיוניים להגדרתם כבני אדם, זכו ליחס כאל חיות והושלכו עם אנשי שוליים, פושעים ומתנגדי משטר למרתפי הכליאה. המחשבה שמדובר באנשים שלקו במחלה תפסה את מקומה רק החל מהמאה ה-19, שבה עלו גישות שמנסות להביא מזור לאנשים החולים. שינויים אלו בהתייחסות על-פי פוקו הם תוצר של שינוי בשיח, בשפה ובשיום של תהליכים (פוקו, 1986).
ואכן, אין עוררין על היותה של השפה כלי מרכזי בתהליכי ההסתייעות הבין אישיים. מקומה זה דורש בחינה מדוקדקת מצד אנשי מקצועות הטיפול של השימוש שאנחנו עושים בה (Lopez & Kerr, 2006). על אנשי המקצוע ל לעדכן ולהמשיג, מעת לעת, את היחסים הטיפוליים, את יחסי הסיוע ובתוך כך את הגדרת המעורבים ביחסים האלה, המטופל והמטפל.
המשגת היחסים במפגש ההסתייעות: בין המונח "פציינט" למונח "קליינט"
הראשונים לעסוק בפסיכולוגיה, ביניהם זיגמונד פרויד, קרל יונג ואלפרד אדלר, היו רופאים, חלקם פסיכיאטרים. אין פלא אפוא שהשפה בה עשו שימוש, גם ביחס לפרקטיקה הפסיכולוגית, הייתה השפה הרפואית, שהתייחסה אל מקבל השירות כאל "פציינט" – מונח שהתאים לתיאור מצבים של חולי פיזי, היינו של אדם החש בגופו ופונה לרופא לקבל עזרה מקצועית. מערכת היחסים המתקיימת בין החולה לרופאו איננה סימטרית, לפחות במסגרת המשמעות הערכית של המושג, שכן הרופא נתפש כמומחה ואילו החולה, מכורח הסיטואציה, נדרש לעצתו. מונח זה ביטא אם כן מערכת היחסים לא-שוויונית, שבה היה מצופה מה"אחד שיודע" "לתקן" את הדרוש תיקון, לרפא בכוח הידע שלו את הפציינט. השיח התנהל מעל לראשו של ה"לא יודע", שגם לא היה אמור להבין את המתרחש שכן לא הייתה חשיבות בתהליך הריפוי למידת הבנתו. לא נדרשה פעולה אקטיבית מצדו של המטופל, או, למצער, לא הייתה למידת האקטיביות שלו השפעה על הריפוי ועל כן גם לא נדרש שיתופו בתהליך.
למילה פציינט (patient) באנגלית, שהיא שם עצם, מקביל שם התואר "patient" שפירושו "סבלני, סבלן". יתרה מכך: השימוש במונח "פציינט" האיר על הסימטריה המתקיימת בין גישת הרפואה המטפלת בגוף לגישה זהה בטיפול בנפש. גישה זו נבעה מתוך אמונה באובייקטיביות ובבגרותו של האנליטיקאי המטפל, כמו גם אמונה חזקה באופיו המדעי של הטיפול (מיטשל, 2003).
השימוש במינוח "פציינט" מופיע בשיח הפסיכואנליטי והפסיכולוגי עד לשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה-20, ומשקף את הטרמינולוגיה הרווחת במרחב הטיפולי באותן תקופות. עם ההיפרדות והפיצול במקצועות הסיוע הנפשי, כאשר הפרופסיה הפסיכולוגית הלכה והתבססה בנפרד מהפרופסיה הפסיכיאטרית, נדרשה הבחנה בין הקשר הטיפולי-פסיכולוגי לזה הרפואי. פיצול זה הופיע באמצעות המגמה הלשונית אשר דרשה להתרחק מן המונח "פציינט".
בחינת הטרמינולוגיה שבה בחר הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט בכתביו לאורך השנים יכולה ללמד רבות על הקשר בין שינוי טרמינולוגי לשינויים בגישה הטיפולית. בכתביו הראשונים של ויניקוט הוא מתאר את האדם כפציינט, ובספרו משנת 1958, "מרפואת ילדים לפסיכואנליזה", אף מתחזק הרעיון כי הפציינט מן השדה הטיפולי-נפשי זהה לזה המגיע מן השדה הרפואי. עם זאת שינוי לשוני ניכר מופיע בשנת 1971, כשויניקוט מפרסם את ספרו "ייעוץ תרפויטי בפסיכיאטרית הילד", העושה שימוש במונח "consultation". השינוי מתקשר לרעיון שמציג ויניקוט במאמרו המוקדם "שנאה בהעברה נגדית" (Winnicott, 1949), שבו תקף את הגישות הפסיכותרפויטיות המסורתיות וקרא להכיר בנוכחות אישיותו של המטפל ולעשות בה שימוש בתוך היחסים המסייעים.
ההגות ההומניסטית אקזיסטנציאליסטית הטיפולית התנגדה בתוקף לשימוש במושג "פציינט", לאור התנגדותה לבחון את ההתנהגות האנושית בשיטה של מדעי הטבע והדגשתה את הסובייקטיבי. המונח "פציינט" הוחלף אז במונח "קליינט" (Client), כפי שמשתקף למשל בכינוי שנתן קרל רוג'רס לטכניקה שהציע, "תרפיה שמרכזה הקליינט" (Client centered therapy). בהמשך לגישה זאת, עולם הטיפול פתוח כיום יותר מבעבר להבנה כי סימטריה ביחסי מטפל-מטופל, אמון ביניהם ומערכת יחסים רגשית מתמשכת הכרחית להצלחת הטיפול.
מסיבות דומות, במחצית השנייה של המאה ה-20 נמצא יותר ויותר את המונח "ייעוץ פסיכולוגי" (Psychological Consultation), שמשקף את מקומו העצמאי של המסתייע וגם את השוויון במקומם של היועץ ושל הנועץ. עם התרחבותה של הפרופסיה והתבססות הייעוץ הפסיכולוגי, יותר ויותר אנשים החלו פונים אל מסייעים שנוקטים בגישות קצרות מועד, ויותר ויותר אנשים מגדירים עצמם כמסייעים בשלל צורות (טיפול מסורתי, קואצ'ינג, ייעוץ, טיפול בתנועה ועוד). השימוש במונח "טיפול" לא תאם את סוג הקשר התרפויטי שנרקם במסגרת הגישות הממוקדות וקצרות המועד, והביטוי "קליינט" (Client) נמצא כמבטא טוב יותר את אופי הקשר המסייע.
אולם השאלת המונח "קליינט" לתחום הטיפול בעברית בעייתית במידת מה, שכן, תרגומו למונח "לָקוֹח" כולל בתוכו גם את משמעויות המונח האנגלי customer. שני המונחים מתייחסים למערכת יחסים עסקית, אבל ההבדל ביניהם נעוץ בעיקר באופי רציפות הקשר. המונח customer מתאר מערכת יחסים לקחנית וקצרה, בעוד שהמונח לקוח (Client) מסמן המשכיות של הקשר, ומוסיף על הממד האינסטרומנטלי את הממד הרגשי אשר בדרך כלל מתפתח בכל סוג של אינטראקציות אנושיות מתמשכות. על פי מילון המורשת האמריקאי, המילה customer מתייחסת ל"מי שקונה סחורות או שירותים", בעוד שהמילה Client מתייחסת ל"צד שמקבל, מסתייע, מקבל שירותים, כמו אלה שניתנים בידי עורך דין, [...] אדם שמשתמש בשירותים של סוכנות לשירותים חברתיים. אדם התלוי באחר" (American Heritage Dictionary, 2011). המילה קליינט נגזרת מהמילה הלטינית cliens, שפירושה "תלוי, מותנה, חסיד של...", שמבטאת, בכל מקרה, יחסים מתמשכים בהם האחד נתרם בידי השני. הגם שה-customer עשוי להיות גם לקוח קבוע, ה-client הוא שמבקש ייעוץ; הקליינט עשוי להיות מעוניין גם בידע, בעוד שה-customer רוכש מוצרים בלבד. המילה קליינט עשויה לשאת בחובה סוג של מחויבות, כמו זו שנדרשת בעולם הסיוע. ואכן, כשמטפלים מנסים להצביע, לדוגמא, על מחויבות של הלקוח לתהליך הטיפול הם משתמשים במילה Client ("אני לא חש שיש לי בשלב הזה קליינט...").
המילה קליינט עשויה אם כן להתייחס אמנם ליחסים הדדיים הנוגעים לעולם הסיוע והטיפול; אולם בהעתקתו לשפה העברית בהעברה הבין-שפתית נשמטים תכנים של שיתוף, המשכיות הקשר, יחסי רגש ואמון, והעדר היררכיה. זהו שינוי קריטי, במיוחד במסגרת תהליכי גלובליזציה, המאפיינים את עולם המסחר המערבי במאה ה-21, כאשר השימוש במילה "קליינט" מעיד על ניכור וזרות במסגרתן של מערכות יחסים אינסטרומנטליות לקחניות. מכאן עולה הצורך לאתר טרמינולוגיה עברית חדשה אשר תחליף את המושג "קליינט" או "לקוח" בשיח הטיפולי.
חשיבות הגמשת השפה והתאמתה למקצועות המצויים על רצף טיפול ייעוץ
בעשורים האחרונים ניתן לזהות, כאמור, תופעה של ריבוי תת-התמחויות בתחום הייעוץ והסיוע, אשר מכוונים כולם לשיפור רווחתו של המסתייע (;Rhodes et al, 1994 Boulet et al, 1992; שפלר ואחרים, 1990). לובורסקי (1986) מציין שההבדלים המשמעותיים בין שיעורי ההצלחה של מטפלים שונים נובעים בעיקרם מהתרפיסט עצמו ולא מסוג הטיפול (Luborsky, et al, 1986). אנשי הפרופסיה נדרשים, כל אחד על פי תפישתו, למקם עצמם על גבי רצף בבואם לעסוק בפרקטיקה הפסיכותרפויטית.
תהליכים אלה מדגישים את הצורך בעדכון ארגז הכלים הפרופסיונאלי – במיוחד בהקשרה של השפה, שכן השפה מתארת את המעורבים במעשה הסיוע, על מערכת היחסים המתקיימת ביניהם. התפתחות הפרופסיה של הסיוע הנפשי אל ריבוי צורות ואפנים הרחיבה את הקשת המסייעת, כשבקצה האחד שלה נמצא הייעוץ ובקצה השני הטיפול הפסיכותרפיסטי המושפע מהפסיכואנאליזה. בארצות הברית, למשל, נוהגים לכנות את הפרופסיה הפסיכותרפויטית "ייעוץ פסיכולוגי" (Psychological Consultation), מונח שמאפשר מיקום הפעילות הטיפולית על הרצף שבקצהו האחד ה"פסיכולוגיה" ובקצה השני ה"ייעוץ". המיקום על גבי הרצף שבין ייעוץ לטיפול נקבע על פי מידת השימוש שנעשה בטכניקות דינאמיות בתוך התהליך
קרבתן זו לזו של פרופסיות טיפוליות שלכאורה נתונות בשני קצות הרצף, הביאה לשם כולל שקנה לו אחיזה בפרקטיקה – תחום ה"סיוע". מתוך הכרה בעושר הגישות, כיום הנטייה בספרות היא לכנות את המטפל-יועץ "מסייע" (Helper), ואת המטופל-נועץ "מסתייע" (Egan, 2007; Hill, 2009). התאמה זו עשויה אולי להיות חלופה הולמת לשימוש במונח קליינט/לקוח בשפה העברית.
אלא שהמונח "מסייע" לוקה גם הוא: לא זו בלבד שהוא מרחיב את מנעד המונחים המגדירים את הפרופסיה אל מעבר למקצועות הסיוע הנפשי, הוא גם עשוי לרמז שוב על מי שנזקק לסיוע, על החלש במערכת היחסים התלוי בחזק – בדומה לחוסר השוויון שעלה מהמושג "פציינט", ואינו מבטא תהליך מעצים הדדי.
סיכום
באינטראקציה של סיוע נפשי נודעת חשיבות מיוחדת לשפה המדייקת במשמעות המילים ובתיאור מקומם של המשתתפים בה, בשל העיסוק בתפישות, ברגשות ובהתנהגויות האנושיות. שינויים בתפישת האינטראקציה הטיפולית לכיוון של יחסים שוויוניים שנרקמים בין המטפל למטופל, לצד עלייתן גישות סיוע נפשי עכשוויות קצרות מועד וממוקדות מחייבים התבוננות ועדכון של השפה שמשמשת את מקצועות הסיוע הנפשי השונות. עדכון המונחים שמשמשים את הפרופסיה המסייעת נדרש על מנת להצביע באופן הולם על טיב היחסים ההדדיים והמעצימים שנרקמים במהלך הסיוע.
בשפה האנגלית משמש המונח קליינט (Client) לתיאור הנועץ-מטופל, אולם בהעברה בין-שפתית לעברית נמצא כי המונח לקוח מאבד מערכו וממשמעותו שכן הוא כולל גם את משמעויותיה של המילה האנגלית customer. זהו הרקע לניסיון להרחיב את עבודת ההמשגה על קו הרצף שבין הייעוץ לטיפול על ידי השימוש במונח "מסתייע", שהולך ותופש את מקומו בספרות הרלוונטית, על אף הבעיות שמוערר מונח זה. נראה אם כן כי עדיין נדרש מונח שייטיב לבטא את אופי היחסים הטיפוליים בכך שיצביע על האופן בו עושה התהליך שימוש בפוטנציאל של המסתייע/ הנועץ/ המועצם/ המטופל.
מקורות
הדר, א. (2001). השיח הטיפולי: פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי. דביר.
ואניה, א. (2003). לאקאן. רסלינג.
מיטשל, ס. (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
סוברן, ת. (2008). שפה ומשמעות: סיפור הולדתה ופריחתה של תורת המשמעים. אונ' חיפה.
פוקו, מ. (1986). תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר.
שפלר, ג., ויסמן, ה., קנטי, ל. ורונן, י. (1990). שימוש בפרדיגמת המאורעות במחקר תהליך השינוי בטדק"מ. שיחות ד' (3), 183–192.
American Heritage Dictionary. (2011). The American Heritage Dictionary of the English Language, Fifth Edition. Editors of the American Heritage Dictionaries. Boston publisherHoughton Mifflin
Bachelor, A. (1988) 'How Clients Perceive Therapist Empathy: A Content Analysis of 'Received' Empathy', Psychotherapy: Theory, Research and Practice 25: 227-40.
Bachelor, A., & Horvath, A. (1999). The therapeutic relationship. In M. A. Hubble, B. L. Duncan & S. D. Miller (Eds.), The heart & soul of change: What works in therapy (pp. 133-178). Washington, DC: American Psychological Association.
Beutler, L.E., Machado, P. P. P. & Allstetter-Neufeldt, S. (1994) 'Therapist Variables', in Bergin and Garfield (1994), pp. 229-69.
Christensen, A. & Jacobson, N. S. (1994) 'Who (Or What) Can Do Psychotherapy: The Status and Challenge of Nonprofessional Therapies', Psychological Science 5: 8-14.
Chwalisz, K. (2003). Evidence-based practice: A framework for twenty-first century scientist-practitioner training (Major Contribution). The Counseling Psychologist, 31(5), 497-528.
Corrie, S. & Callanan, M.M. (2000). A review of the scientist-practitioner model: Reflections on its potential contribution to counseling psychology within the context of current health care trends. British Journal of Medical Psychology, 73, 413-427.
Corrie, S. & Callanan, M.M. (2001). Therapists’ beliefs about research and the scientist-practitioner model in an evidence-based health care climate: A qualitative study. British Journal of Medical Psychology, 74, 135-149.
Doherty, D. (1995). Boundaries Between Parent and Family Education and Family Therapy: The Levels of Involvement Family Relations, 44 (4), 353-358.Model.
Egan, G. (2007). The Skilled Helper: A Problem-Management and Opportunity-Development Approach to Helping (8th ed.). Thomson Brooks/Cole, USA.
Frankl, V. (1992). Man’s Search for Meaning. (4th ed.). Boston, MA: Beacon Press.
Hammersley, M. & Atkinson, P. (1995). Ethnography: Principles in Practice, 2nd edition. London: Routledge.
Hill, C. E. (2009). Helping Skills (3rd ed.)Third Edition. American Psychological Association, Washington, DC.
Kennedy, P. & Llewellyn, S. (2001). Does the Future belong to the scientist practitiomer? Vol. 14, 2, pp. 74 - 78.
Labov, W. (1972). Language in the Inner City. University of Pennsylvania Press, Philadelphia, PA.
Lambert, M.J. (1992) 'Implications of Outcome Research for Psychotherapy Integration', in Norcross and Goldstein (1992), pp. 94-129.
Lopez, S. J., & Kerr, B. A. (2006). An open source approach to creating positive psychological practice: A comment on Wong’s Strength-Centered Therapy. Psychotherapy, 43, 147–150.
Luborsky, L., Crits-Christoph, P., Mclellam, A. T., et al. (1986). The nonspecific hypothesis of therapeutic effectiveness: A current assessment. American Journal of Orthopsychiatry, 56, 501 - 512.
Mellott, R. N. (2007). Introduction: The Scientist-Practitioner Training Model for Professional Psychology. American Behavioral Scientist February 2007 50: 755-757.
Petocz, A. (2004). Science, meaning and the scientist-practitioner model of treatment. In Working with dangerous people: the psychotherapy of violence. David Jones (eds.). Radcliffe Publishing.
Rhodes, R. H., Hill, C. E. Thompson, B. J & Elliot, R. (1994). Client Retrospective Recall of Resolved and Unresolved Misunderstanding Events. Journal of Counseling Psychology, 41(4), 473-483.
Rollo May (2009). Man's Search for Himself. W.W. Norton.
Rorty, R. (1979). Philosophy and the Mirror of Nature. Princeton: Princeton University Press
Sternberg, R. (2003). Email distributed to Division 2 APA members, 5 March 2003, in response to Travis, C. (2003). Mind games: Psychological warfare between therapists and scientists. The Chronicle of Higher Education, Feb. 28.
Trierweiler, S. J. & Stricker, G. (1998). The scientific Practice of Professional Psychology. Springer.
Winnicott, D.W. (1949). Hate in the Counter transference. International Journal of Psycho-Analysis. 30: 69-75.
------------- (1958). Through Pediatrics to Psychoanalysis. New York: Basic Books.
------------- (1971). Therapeutic Consultation in Child Psychiatry. Hogarth Press.
