לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
רכיבה טיפולית על סוסים - המשתנה התורם ברכיבה הטיפוליתרכיבה טיפולית על סוסים - המשתנה התורם ברכיבה הטיפולית

המשתנה התורם לשינוי ברכיבה הטיפולית

מאמרים | 28/10/2006 | 44,794

ישנן שיטות רבות לטיפול נפשי ובינן נמנית הרכיבה הטיפולית. בתרפיה זו נעשה שימוש בתכונותיו ותנועותיו של הסוס, בגירויי הסביבה הפתוחה, במגע עם בעל חי, בקשר עם המטפל ועוד, על... המשך

 

המשתנה התורם לשינוי ברכיבה הטיפולית

מאת לירון ליטמן ,ד"ר מירב חן

 

המכללה האקדמית תל-חי, החוג לחינוך

 

טיפול פסיכולוגי הנו תהליך של שינוי, בנייה וצמיחה. תהליך בו מתרחש שינוי בתחושות וברגשות, בדפוסיי מחשבה, בעצמי ובהתבוננות של המטופל. בטיפול עצמו נמצא הידע בקרב המטפל והמטופל, והצמיחה מתרחשת מהאינטראקציה ומהקשר (יאלום, 2002). ישנן שיטות רבות לטיפול ובינן נמנית הרכיבה הטיפולית. בתרפיה זו נעשה שימוש בתכונותיו ותנועותיו של הסוס, בגירויי הסביבה הפתוחה, במגע עם בעל חי, בקשר עם המטפל ועוד, על מנת לטפל בקשיים רבים ומגוונים מתחום הנפש, הגוף, ההתנהגות והקשרים החברתיים בחיי המטופל.

במחקרים שנעשו על תרומתה של הרכיבה הטיפולית, אין אחדות דעים לגבי המשתנה התורם לשינוי בסוג זה של טיפול. ישנם מחקרים המדגישים את התרומה הפסיכולוגית המתבטאת בשיפור בדימוי העצמי (גתי, 2002), בהגברת הביטחון העצמי (שליו, 1996), ביצירת מוטיבציה, הנאה והנעה (בקי, 2005) ובהגברת היצירתיות והרוחניות (שקדי, 2004). משתנה נוסף הנו התרומה הפיזיולוגית המתבטאת אצל הרוכב בשיפור יציבה ושיווי משקל, נרמול טונוס, שיפור בטווחי תנועה וקואורדינציה, הגברת הקלט החושי ותרגול כללי של מערכות השרירים הגדולות (דניאלי, 1999). גם במישור החברתי מראים מחקרים כי הרכיבה הטיפולית תורמת לרוכב. מחקרה של שקדי (2004) מראה כי באמצעות עבודה בקבוצה על גב סוס, מושגים יתרונות חברתיים כגון השתלבות במסגרת חברתית, אינטגרציה בעבודה, כיבוד הישגים של אחרים ועוד.

מחקר זה מנסה לבחון האם קיים משתנה מסוים שהוא דומיננטי ברכיבה טיפולית, המוביל לשינוי ושיפור בהתנהלותו של המטופל. המחקר התבסס על ראיונות שנערכו למטפלים מנוסים בתחום הרכיבה הטיפולית. הם הביעו דעה מתוך נסיונם בעבודה עם מטופלים לפחות כשנה. על מנת לאסוף יותר מידע התקיימו תצפיות בשש חוות ועל 40 מטופלים בעליי קשיים מגוונים. בתצפיות אלו נבדקה שיטת העבודה בחווה, הקשר בין המטפל למטופל, התנהגות המטופל ומצב רוחו לפני הטיפול ולאחריו.


- פרסומת -

 

הטיפול הרגשי

טווח התגובות הסימפטומטיות שעמן מגיעים מטופלים, מבטא קשיים בתפקוד הרגשי, המחשבתי וההתנהגותי. המכנה המשותף לכולם הוא מצוקה הגוררת כאב. בכאב הכוונה היא לאי נוחות רגשית, המכבידה על האדם (רוזנהיים, 1990). בניגוד לרוזנהיים הרואה את הכאב כסיבה המרכזית לפנייה לטיפול, טוען יאלום (2002) כי בעיות יסוד במערכות יחסים הם הסיבה המרכזית למצוקה שחווים בני האדם. לדבריו, האדם בייסודו יצור חברתי. כל חייו מקיפה אותו סביבה בין אישית ונודעת לה השפעה אדירה על האישיות המתעצבת שלו. הדימוי העצמי שלו מתגבש במידה רבה על פי ההערכות המשתקפות בעיני הדמויות החשובות בחייו ולכן, על פי רוב נתקפים בני האדם ייאוש בשל אי יכולתם ליצור מערכות יחסים בין אישיות מספקות, ולקיימן לאורך זמן.

החוויה הטיפולית משמשת זירה לביטוי צרכים ופוטנציאלים אישיותיים. הדר (2001) טוען כי הטיפול אינו מציג חזק (מטפל) מול חלש (מטופל), מבוגר מול ילד, מבין מול טועה, אלא יוצר מסגרת של יחסים פתוחים וכנים. בדומה אליו, טוען רוזנהיים (1990) כי בטיפול הרגשי מתחוללים תהליכים המועלים, מודגשים ומוארים בבהירות ובמיקוד ,חזקים וישרים יותר מאשר בשגרתנו הקיומית. בטיפול מתנסה המטופל בקשב מרוכז ושיטתי למה שמשמעותי עבורו מנקודת ראותו האישית, בלי צורך להסיט עצמו אל מה שאחרים רואים בו, מצפים ממנו או מתכננים עבורו. ד"ר יובל (2001) טוען בספרו "סערת נפש" כי לעיתים קרובות מסלק הטיפול מכשולים בדרך אל המשמעות והאושר. בדומה לגישה זו, טוען יאלום (2002) כי משימתו בטיפול היא להסיר את המכשולים החוסמים את דרכו של המטופל, על מנת שיוכל להתפתח לכלל יצור בוגר ובשל המגשים את עצמו במלואו. רוזנהיים (1990), המתאר את הגישה הדינמית, טוען כי היעד הבסיסי של המטפל הדינמי בקידום "פגישת הכרות" של האדם עם חלקים בתוכו שהורחקו והושתקו, כדי שיוכל להתמודד עמם בצורה מלאה ומספקת יותר (רוזנהיים, 1990 ).

בכל סוג טיפול, בין אם הוא פסיכותרפי או טיפולי אלטרנטיבי, עיקר ההתנהלות הוא בקשר מטפל- מטופל וחלוקת התפקידים בניהם (הדר, 2001). לדברי יאלום (2002) מרבית המטופלים חווים קונפליקטים בתחום האינטימיות ויוצאים נשכרים מהטיפול אך ורק בזכות ההתנסות במסכת יחסים אינטימית עם המטפל. רוזנהיים (1990) גם הוא מדבר על יחסי מטופל- מטפל במושגים של חברים למסע. לטענתו, הקשר בין המטופל למטפל הוא הגשר שעליו יכול המטופל לצעוד אל עצמו (רוזנהיים, 1990).

בתיאוריה של פסיכולוגיית העצמי, כפי שגובשה על ידי קוהוט (1984) ישנה החזרה לעיסוק מחודש בסובייקט האנושי לא דרך פריזמת הרוע אלא דרך הפילוסופיה של כינון האדם בידי זולתו. אוסטרוויל (1995) טוענת כי לפי קוהוט (1977 )האדם נולד עם פוטנציאל לאמביציות, עם שאיפה לכוח ולהצלחה, עם יכולת להנאה מהישגים ועם פוטנציאל לפיתוח ערכים ואידיאלים. במהלך ההתפתחות המוקדמת מתרחש תהליך שבו נחווים תכנים מנטליים מסוימים כשייכים לעצמי, ואחרים – כלא שייכים לעצמי. במהלכה של פעילות זו מתגבש "גרעין העצמי", שהוא הבסיס לתחושת קיומנו כמרכז של יוזמה והתרשמות. התפתחות העצמי תלויה בנתונים מולדים ובהשפעות הסביבה; הסביבה מוגדרת כתגובתיות של הזולת עצמי (selfobject). מושג זה מתייחס לאותו אספקט של הזולת, הממלא פונקציה עבור העצמי ונחווה על ידי העצמי כחלק ממנו. הזולת עצמי הוא חוויה סובייקטיבית שיש לפרט מאובייקט חיצוני הממלא עבורו פונקציות פנימיות (אוסטרוויל, 1995).

הפתולוגיה של העצמי מתבטאת בחוסר יכולת או בקושי למלא פונקציות של העצמי. הליקוי נוצר עקב חוסר היענות אמפתית (כרונית או טראומתית) של הסביבה (הזולת עצמי) ליוזמות של "גרעין העצמי". משמעותה של חוסר-היענות זו היא, שכאשר הילד עדיין לא היה בשל ולא היה מסוגל למלא פונקציות מסוימות, נכשלו במשימתם הזולת עצמי, שתפקידם היה למלא פונקציות אלה עבורו. כתוצאה מהכישלון לא התרחש כראוי תהליך ההפנמה של הפונקציות הללו ונוצר ליקוי בהתפתחותו. אוסטרוויל (1995) מסבירה כי לפי גישת הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית של העצמי, מטרת הטיפול היא שיקום העצמי על ידי שיקום הפונקציות, שהתפתחותן עוכבה או שובשה. שיקומן יגביר את לכידות העצמי ויאפשר למטופל לבנות לעצמו (מחוץ למסגרת הטיפולית) מערכת של זולת עצמי. בדומה לתיאוריית העצמי, המאמינה בכינון עצמיותו של אדם המושג על ידי סולידריות אנושית, אחריות אתית ואמונה בטוב, כך גם תיאוריית ההגשמה העצמית של מאסלו רואה באדם יצור בריא וטוב במהותו, בעל משאבים להגשמה עצמית. מאסלו (Maslow מתוך בוטמן, בייט-מרום ובן-עטר כהן, 1992) מאמין שטבעו המולד של האדם כולל פוטנציאל לצמיחה אישית ויכולת ליצור יחסים בין-אישיים המאופיינים בכנות, בנדיבות ובאהבה. פוטנציאל זה איננו דומיננטי בקביעת התנהגות האדם, שכן לסביבה עשויות להיות השפעות העלולות לעכב את הגשמת הפוטנציאלים החיוביים וליצור שנאה והרס עצמי.


- פרסומת -

התיאוריה של מאסלו מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, ומניעים אותם. מאסלו מסווג את הצרכים האנושיים לחמש קבוצות המסודרות בסדר היררכי. צרכים מסוימים מופיעים בשלב הראשוני של ההתפתחות, והם גם חזקים בעצמתם. רק לאחר שצרכים ראשוניים אלו מסופקים, מופיעים הצרכים הבאים בהיררכיה ודורשים לבוא על סיפוקם. לטענת מאסלו, מעטים מגיעים לשלב המימוש בפירמידת הצרכים אך ככל שעולים בדרגות, האישיות מתפתחת ומגיעה לבשלות. אם צורך מסוים לא מסופק, לא תהיה לאדם אפשרות להתקדם בפירמידה ולפעול למימוש צרכים גבוהים יותר (בוטמן, בייט-מרום ובן-עטר כהן, 1992).

 

רכיבה על סוסים ככלי טיפולי

השימוש בסוס למטרות טיפול ושיקום מוזכר עוד בכתבים רפואיים קדומים משנת 325 לספירה, בהם הודגשה התועלת הבריאותית שברכיבה. בשנים האחרונות קיבל תחום הרכיבה הטיפולית תנופה גדולה בארץ ובעולם והוכיח עצמו ( עדיין לא מדעית) ככלי טיפולי יעיל ואמין למגוון רחב של בעיות החל מליקויי קשב וריכוז, היפראקטיביות, בעיות התנהגות וחוסר ביטחון, היפוטוניה (מחלה המאופיינת בירידת מתח שרירי), אוטיזם (הפרעה התפתחותית נרחבת), תסמונת רט (הפרעה נוירולוגית המאופיינת בהתדרדרות פיזית וקוגניטיבית), תסמונת ה- X השביר (פגם גנטי), פיגור שכלי, cp (שיתוק מוחין) וכלה בשיקום נכים, נפגעי תאונות דרכים, נכי צה"ל, ועוד ( שליו 1996 ).

רבות דובר על תרומתם של בעלי חיים לבריאות הפיזית, מנטאלית ורגשית של בני האדם. לוינסון (1972), מייסד הטיפול התראפי בעזרת בעלי חיים, טוען כי קשר אדם – חיה יכול לשמש כגורם מחסן ומונע הפרעות נפשיות על ידי חיזוק האגו של הילד, כגורם מחנך לאחריות, לחיי משפחה והורות ולקבלת עובדות חיים בלתי נמנעות (מחלה, מוות), וכגורם רב ערך בסיטואציה טיפולית (Levinson בתוך שליו, 1996).

שליו (1996), הטוען כי תכונתה הבסיסית של חיית המחמד היא קבלה מלאה של כל אדם באשר הוא ללא קשר למצבו או נכותו, מעמיק וגורס כי על פי התפיסה הפסיכואנליטית, בעלי חיים משמשים בראש ובראשונה כאובייקטים להשלכה (projection) ולהתקה (displacement) של יצרי הליבידו המודחקים. מי-רון שורק (2005), פסיכולוגית הנעזרת בבעלי חיים, מפרטת במאמרה את אופן רכישת מנגנונים אלו באומרה כי על מנת שהאדם ישליך או יתיק את דחפיו המאיימים על בעל החיים, צריך להתרחש סוג של התקשרות בינו לבין החי. המונח התקשרות (Attachment) מתייחס ליחסים קרובים של הילד עם הוריו, המבוססים על תחושת בטחון. התקשרות בטוחה בין התינוק למטפל שלו הכרחית להתפתחות פסיכו-סוציאלית אופטימאלית של התינוק ולהפך- התנהגויות פתולוגיות מסוימות בהתבגרות ובבגרות קשורות להפרעה בהתקשרות המוקדמת (Bolwlby מתוך מי-רון שורק, בתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב). בנוסף טוענת מי-רון שורק כי להיעדר מילוליות בקשר שבין האדם לחיה יש יתרונות רבים. האדם המורגל בתקשורת מילולית הופך את הדיאלוג למונולוג, אשר בו הוא משליך על החיה את פרשנויותיו והחיה מצדה איננה מסוגלת להכחיש, לאשר או לסייג. היעדר התגובתיות המילולית חוסכת ביקורת ושיפוטיות הנפוצות במערכות היחסים האנושיות ( שורק 2005 ).

כהן (1996 ) כותבת במאמרה "בעלי חיים ככלי טיפולי" על קשר אדם – חיה, מהפן של סיפוק הצורך במגע. היא טוענת כי לילדים צורך עז במגע שאינו תואם תמיד לצורך של מבוגרים במרחבם האישי. רוב בעלי החיים מקבלים כל מגע ובכל עת. מעבר לכך, מגע עם בעל חיים הוא לגיטימי ואין לילד מה להתבייש בו. בנוסף מסבירה כהן את דברי שליו הטוען כי בעל החיים פועל כקטליזאטור ליצירת קשר למטפל וזה מסיבות שונות. בעל החיים מספק נושא שיחה ומהווה תחום עניין משותף, הוא עוזר למטופל להירגע, לשכוח שהוא בטיפול ולחוש פחות מאוים מסיטואצית הטיפול. הטיפול בנוכחות בעל חים מהנה יותר ועל כן מגביר את המוטיבציה של המטופל. (שליו, מתוך כהן, אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב).


- פרסומת -

אז למה סוס? שקדי (2004) מסבירה במאמרה "רכיבה טיפולית מלמדת מטה תקשורת בחינוך" כי הסוס, כפי שהוא נתפס על ידינו כיום, הוא בעל חיים רגיש ביותר, בעל יכולת ליצור מערכת קשרים עם האדם. שקדי משוכנעת שלא רק שהסוס הנע מהווה בעל חיים רגיש ביותר, אלא שהוא נולד עם היכולת לעורר השראה בבני אנוש באמצעות חלומות, סמלים, גיבורי אגדות ודימויים, עד לרמות "מטה תקשורת" (תקשורת לא מילולית) הפונות למחשבות האדם בהכרתו ובתת ההכרה שלו. חוויית האדם והסוס מביאה ליצירתיות, רוחניות, איחוד ו"קשר מיסטי", לשיפור בביטחון עצמי, להכרת האדם את עצמו ולהשגת רמות חשיבה גבוהות יותר (שקדי, 2004).

בקי ( 2005 ), עובדת סוציאלית ומדריכת רכיבה טיפולית, מחזקת טענות אלו ואומרת כי לסוס רגישות רבה ויכולת לתת פידבק לאדם הנמצא בסביבתו. הסוס חש את האדם ומגיב אליו כמראה המשקפת את המצב בו נמצא האדם שלידו. בנוסף היא טוענת כי שגרת הטיפול בסוס (ניקוי התאים, האכלה, השקיה ועוד) מלמדת על נתינה וקבלה, מפתחת אחריות ומשמעת, מפעילה את שיקול הדעת, מעודדת רגישות, מפתחת את מיפוי הגוף ודימוי עצמי, מלמדת הקשבה לצורכי האחר ועוד (בתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב).

באתר האינטרנט "סוסים- הפורטל הישראלי" מפרטים מספר אנשי מקצוע את תרומתו הפיזית-חושית של הסוס על אנשים בעלי מוגבלויות. הסוס מטפל בכל הגוף של הרוכב עליו. השארות במצב יציב על גב הסוס, שליטה בקואורדינציה של ידיים ורגליים, ישיבה מאוזנת ויציבה, כל אלו תורמים לבריאותו הפיזית מוטורית של המטופל. בנוסף, הסוס הוא חיה רב חושית. כתוצאה ישירה מכך, עצם הישיבה על הסוס מעוררת את חושיו של המטופל, עקב הגירויים הרבים, ומעלה את רמת הריכוז שלו לעצמו, לסוס, למטפל ולסביבה. היתרון הנוסף וכנראה המשמעותי ביותר של הסוס הוא התנועתיות שלו. תנועת הסוס היא תלת ממדית והיא זהה להליכה אנושית. תנועתו הקצבית תורמת ליציבותו של הרוכב, משפרת עוויתות ובצירוף חום גופו של הסוס גם מסייעת בשחרור שרירים.

 

תחומי הרכיבה הטיפולית

הרכיבה הטיפולית משלבת שלושה תחומים עיקריים:

התחום הרפואי- בתחום זה הרפואה מקדמת מטופלים בעלי מוגבלויות פיזיות. מטרתה לשפר את שיווי המשקל, היציבה, הקואורדינציה, הנשימה הדיבור ועוד. לתרום לאיזון המתח בשרירים, וליצור התפתחות הדרגתית של תהליכי תנועה יסודיים (כגון שליטה על תנועות ראש, תנועה תוך סיבוב הגו) באמצעות תנועת הסוס הקצבית.

התחום החינוכי- מתמקד באכלוסיה בעלת מוגבלויות נפשיות ורגשיות, מוגבלויות התפתחותיות, ליקוי למידה, בעיות התנהגות ועוד. מטרת הרכיבה היא הפחתת רמות חרדה, תסכול ופחד, פיתוח אמון, הגברת ההערכה העצמית ובאופן עקיף גם הקניית הרגלי למידה והתנהגות חברתית. שיפור יכולת הריכוז, פיתוח מערכת סנסו-מוטורית, לימוד מיומנויות חברתיות, התחשבות בזולת ועוד (דניאלי, 1999).

תחום הספורט- תחום זה מתעסק גם הוא באנשים עם מוגבלויות נפשיות או גופניות שונות ויוצא מנקודת ההנחה כי העיסוק בספורט מביא לשיפור בבריאות הגופנית והנפשית. ההישג, שהוא מרכיב בולט בספורט, יכול לבוא כביטוי להישג אישי או תחרותי. עבודת הצוות עשויה לקדם אינטגרציה חברתית והרכיבה מאפשרת לאדם הנכה להרגיש כשווה (דניאלי, בתוך אתר לאיתור מוקדם של בעיות התפתחות בגיל הרך).

 

המחקר

מדגם:

במחקר הנוכחי רואיינו עשרה מטפלים העובדים בתחום הרכיבה הטיפולית. להלן ריכוז נתוני רקע:

ותק:

  • עד 3 שנים- 5 מטפלים
  • עד 5 שנים- 2 מטפלים
  • מעל 5 שנים- 3 מטפלים (כולם בעלי 15 שנות ניסיון ומעלה)

השכלה:

  • בעלי הסמכה לרכיבה טיפולית- 7 מטפלים
  • ללא הסמכה רשמית לרכיבה טיפולית- 3 מטפלים
  • בעלי השכלה נוספת (פיזיותרפיה, נעיצת רומח, גינון טיפולי)- 5 מטפלים

מקום ההכשרה: שישה מבין המטפלים המוסמכים עברו את הכשרתם במכון וינגייט. מטפלת אחת עברה הכשרה בארצות הברית ובחזרתה לארץ, עברה את מבחן ההכשר של וינגייט אשר מאשר לה לעסוק בתחום בארץ. שלושה מטפלים עברו הכשרות נוספות (כדורסל סוסים, התמחות בפגועי ראש, היפותרפיה) מחוץ לארץ.

ממצאים

תוצאות המחקר מסווגות לפי החוות הטיפוליות שנחקרו, וזאת על מנת לבדוק את הקשר בין אופן הטיפול לתפיסת המטפלים. תחת כותרת כל חווה ישנה חלוקה פנימית שעיקרה התייחסות המטפלים לשאלה הנחקרת ולאחר מכן מעט על סגנון הטיפול וסיכום התצפיות כחומר מעבה. המטפלים רואיינו בראיונות פתוחים שכללו מספר מצומצם של שאלות אשר התמקדו בשאלה הגדולה: "מהו המשתנה התורם לשינוי ברכיבה טיפולית? ".


- פרסומת -

חוות שדה נחמיה

סיכום ראיון: הפידבק המיידי שנותן הסוס -> מעלה ביטחון והערכה עצמית-> יצירת נכונות ללמידה. המטפלת טוענת כי הסוס מרגיש מי יושב עליו ומתנהג בהתאם. הוא עדין, נותן מעצמו, אוהב מגע ומגיב באופן מיידי לפקודה. פידבק מיידי זה נותן למטופל הרגשה כי השליטה בידיו והוא זה הקובע את מהלך העניינים. תחושה זו מגבירה את ביטחונו העצמי וביטחון זה מגביר את נכונותו ללמוד ולהשתפר בתחומים נוספים.

על החווה: האורווה בקיבוץ שדה נחמיה משמשת ללימוד רכיבה ולרכיבה טיפולית. בחווה משתמשים בעיקר בסוסים מגזע קוואטר בעלי אופי נעים ונוח. הטיפולים לילדים מתקיימים בשעות אחר הצהרים, ולמבוגרים בשעות הערב. האוכלוסייה המטופלת כוללת מטופלים מגיל שלוש ומעלה, בעלי קשיים מוטוריים, נפשיים, שיתוק מוחין, הפרעת קשב וריכוז ועוד. המטפלת עובדת בשיתוף עם קופות החולים, מקבלת מהם מטופלים ומתייעצת עימם על האלמנטים הדרושים שיפור בקרב המטופל.

הקשר בין המטפלים למטופלים פרקטי ביותר ולא תועדו באוזני שיחות אישיות או גילויי עניין משותפים. המטפלת מקדמת את הילד בברכה, מעלה אותו על הסוס והמילים היחידות המוחלפות הן ספירת הסיבובים, ההתמסרויות עם כדור, זריקת החישוקים או מתן הוראות למיניהן. הטיפול מאוד קבוע, נוקשה ומסגרתי. רוב הטיפולים הם למטופל אחד בכל פעם, ובדרך כלל הם מתקיימים בתוך המגרש. לעיתים מתקיים הטיפול בשטח, וגם במקרה זה הטיול הנו למטרת טיפול, כאשר ישנו שימוש בערמות חציר לביצוע סללום או שימוש בגבעה לשיווי משקל. בתוך המגרש ישנו שימוש בטבעות, כדורים, שקיות חול וקונוסים. המטופלים לרוב מובילים את הסוסים בעצמם. מערך הטיפול כולל סיבובים ימין ושמאל, מסירות עם כדור (מספר מדויק לכל צד), השחלת טבעות על קונוס וכדומה. בנוסף, המטפלת עובדת עם חבל לונג' (חבל ארוך המחובר לראשיה של הסוס ומוביל אותו במעגלים) והמטופל יושב פסיבי על גב הסוס. המטפלת נמצאת תמיד על הקרקע והדגש בטיפול הוא על טיפול ממוקד בקשיי המטופל, כפי שדווח על ידי קופת החולים או הורי הילד.

סיכום תצפיות: בחוות שדה נחמיה נצפו ארבעה ילדים בגילאים שלוש עד שש. שניים מהם לוקים בקשיים מוטוריים המתבטאים בחוסר יציבות,חוסר שיווי משקל או חולשה בגב תחתון ורצועת כתפיים. מטופל אחד מאובחן כבעל ADHD ואילו למטופל הרביעי בטחון עצמי ירוד. בתצפיות נראה כי מצב רוחם של כל המטופלים עלה בעקבות הרכיבה. המטופלים צחקו בממוצע 1.25 פעמים במשך הטיפול, בעיקר בעת ריצה וקבלת פידבק חיובי מהמטפלת או הסוס (למשל בעת משיכת המושכות שהובילה לעצירת הסוס). המטופלים נראו לעיתים לא מרוכזים ואף משועממים מהספירה התמידית של המטפלת או מסגנון הטיפול הפסיבי.

חוות מרום גולן

סיכום ראיון: המטפלת, שעיקר מטופליה הם ילדים ונוער אוטיסטים, טוענת כי לפי ניסיונה בשטח, תנועתו המגוונת של הסוס-> מרגיעה או מעוררת את המטופל-> מאפשר יצירת תקשורת. היא מפרטת כי המטופלים מגיעים לטיפול במצב של צורך בעוררות או להפך, בהיפראקטיביות המלווה לרוב בטיקים. מרגע העלייה על הסוס נראית ההשפעה הגדולה של הרכיבה. הילדים הרדומים מתעוררים מתנועת הסוס, ואילו ההיפראקטיביים נרגעים והטיקים נעלמים כמעט לגמרי. תנועת הסוס המגוונת והמותאמת מאפשרת לתקשר עם הילד ולתת לו משימות כגון השחלת טבעת או קליעה בכדור. משימות אלו מרחיבות תנועה ומאפשרות המשך תקשורת בונה.

על החווה: חווה זו בעיקרה, משמשת כחוות טיולי סוסים ולימוד רכיבה. האוכלוסייה המטופלת מגוונת וכוללת אוטיזם, cp, הפרעות רגשיות והפרעות מוטוריות. המדריכה מקבלת לטיפול כל מי שנשלח אליה מבית הספר או מהעובדים הסוציאליים, ולא תמיד מיידעים אותה על הקשיים של המטופל או על סיבת הפנייתו אליה. המטופלים הבוגרים מגיעים לחווה עצמאית, ואת הילדים מביאה המטפלת מבית הספר שנמצא בקיבוץ. הקשר בין המטפלת למטופלים קרוב ואישי ביותר. היא משוחחת עימם לאורך כל השיעור על חייהם, הרגשתם וחוויותיהם ומתעניינת במשפחתם, לימודיהם ועוד.

העבודה היא עם מטופל אחד בכל שיעור ומבנה השיעור גמיש ביותר ונבנה תוך כדי התקדמות. רובו נעשה במגרש וישנו שימוש באביזרים כגון: טבעות, כדורים וחישוקים. המטופל יושב על הסוס, מחזיק במושכות ולומד כיצד לכוון או לעצור את הסוס, בשילוב עם ביצוע משימות נלוות הכוללות השחלת טבעות על עמוד או זריקת כדור לטבעת. ברוב השיעורים נמצאת המטפלת על הקרקע, אך כשיש צורך בכך היא עולה על הסוס כדי להדגים או יושבת עם הילד ביחד על הסוס כדי שיראה טוב יותר מה נדרש לעשות. ברוב השיעורים יודע המטופל שאם השיעור יתנהל כהלכה הוא יצא עם הסוס לטיול מחוץ למגרש. זהו מעין צ'ופר שניתן על התנהגות טובה. הדגש בטיפול הוא לעשות טוב למטופל ולהוציאו מהמסגרת הקבועה והנוקשה. לאחר מכן ניתן דגש על יצירת קשר, העלאת בטחון, הגמשת הגוף וכדומה.


- פרסומת -

סיכום תצפיות: טיפול זורם, יחיד ואקטיבי. המטופל רוכב בעצמו (כמה שמתאפשר ממצבו) ומשוחח לאורך כל הטיפול עם המטפלת, גם על דברים אישיים. ישנו שימוש רב בעזרים וישנן יציאות אל מחוץ למגרש. נצפתה עלייה ברורה במצב רוחם של המטפלים (למרות הקושי הפיזי לעיתים) והמטופלים בחווה זו צחקו בממוצע 4.5 פעמים.

מרכז רכיבה טיפולית- מעלה גמלא

סיכום ראיון: - המטפלת הראשית בחווה זו טוענת כי תנועתיות הסוס --> מספקת לרוכב צורך אורגני לתנועה --> מרגיע, משחרר ומפנה את האדם לטפל בקשיים נוספים כגון תקשורת ושפה.

- מטפלת נוספת בחווה מסבירה כי תנועת הסוס המגוונת בשילוב עם תחושת הביטחון הנרכשת כתוצאה משליטה על הסוס --> ממלא צרכים חלשים --> יוצר מוכנות למטופל לעבוד על צרכים נוספים. היא נותנת כדוגמא מטופל היפראקטיבי שיש לו צורך בתנועה רחבה וקופצנית אשר מממש צורך זה בריצת טרוט על גב הסוס (תנועת ריצה קופצנית). כתוצאה מפעילות זו נרגע הילד וניתן לעבוד עמו על קשיים נוספים בהם הוא נתקל.

על החווה: חוות מעלה גמלא משמשת לצורכי רכיבה טיפולית, רכיבה שיקומית ולימודי רכיבה בשעות הבוקר ואחר הצוהריים. את החווה מנהלת מטפלת אשר הוסמכה באירופה ובוינגייט ועוזרת לה מטפלת נוספת אשר הוסמכה בארצות הברית. בחווה זו ישנו שימוש בפונים וסוסים אשר מותאמים למטופל לפי צרכיו האישיים. המטופלים מגיעים לחווה באופן עצמאי והם נמנים מכל תחומי החינוך המיוחד הכוללים פיגור, תסמונת דאון, ADHD ועוד. הקשר בין המטופל למטפלת קרוב ואישי. ישנה פתיחות רבה ועניין אמיתי אחד בשני, המתבטא בשיחות האישיות המתנהלות במהלך הטיפול. הטיפול עצמו מגוון ביותר וזורם בהתאם להתקדמותו האישית של כל מטופל. ישנו שימוש באביזרים כגון טבעות בגדלים שונים, כדורים ועוד. הטיפולים מתקיימים גם בקבוצות וגם באופן אישי ובהם המטופל רוכב עצמאית אם יכול או שהוא מובל על ידי עוזר. הטיפולים מתקיימים כמעט תמיד בתוך המגרש והמטפלות תמיד מדריכות מהקרקע.

לאחרונה החלו בחווה להכניס נוהג של טיפול בסוס כחלק מהתהליך הטיפולי. חלק מהמטופלים מברישים בעצמם את הסוס ומאכילים, וזאת על מנת לחזק את הקשר בין המטופל לסוס ולהשריש תחושות של אחריות ובטחון. חוות מעלה גמלא שמה דגש על טיפול בצרכים מוטוריים ונפשיים כמטרה ראשונית, ושיפור יכולות חברתיות, דימוי וביטחון עצמי, תקשורת ואחריות כתרומה עקיפה.

סיכום תצפיות: טיפול זורם, מגוון, קבוצתי ובמקרה הנצפה, פסיבי. המטופלים בעלי פיגור שכלי קשה ישבו על גב הסוס והובלו על ידי מטפלים ומתנדבים. המטפלות משוחחות עמם לאורך הטיפול כולו ומשתמשות בעזרים מגוונים. הטיפול מתנהל באווירה קלילה ועליזה ולעיתים ישנה יציאה מן המגרש. המטופלים בחווה זו צחקו 4.25 פעמים בזמן התצפית.

בית ספר שפרירים- גבעת חיים

סיכום ראיון: המדריך מסביר כי הקשר מיוחד נוצר במשולש מטפל- מטופל- סוס, בשילוב עם הסביבה רווית הגירויים --> בניית אמון הדדי --> מאפשר כלים להתפתחות וצמיחה.

בראיון שם המדריך דגש על הקשר האישי, הראשוני וההכרחי שנוצר בין המטופל למטפל. קשר זה מתאפשר בשל הסביבה ונוכחות הסוס כגורם מתווך.

על החווה: חווה זו מופעלת על ידי משרד החינוך והתרבות, מנהל החינוך ההתיישבותי ועליית הנוער. בחווה מטפלים באמצעות נעיצת רומח וכדורסל סוסים ומגדיר את העבודה בחווה כרכיבה אתגרית. החווה משמשת גם כבית גידול והשבחת הגזע הערבי ולכן ישנו שימוש יוצא דופן בסוסים אלו למטרות טיפול בנוער. המטופלים הנם תלמידים מבית הספר בעלי קשיים התנהגותיים, חברתיים ורגשיים. חלקם עברו התעללות וחלקם מבתים הרוסים. הילדים מגיעים לחווה עצמאית בזמן בית ספר. חלקם רוכבים וחלקם מעדיפים להיות עובדי קרקע.

הקשר בין המדריך לילדים קרוב ואישי ככל שהם מאפשרים זאת. הוא מסתכל עליהם בגובה העיניים ומנסה לרכוש את אמונם דרך הסוסים. העבודה בחווה תמיד קבוצתית וישנו שימוש בחרבות וכדורים (מיוחדים לכדורסל). השיעור הנו גמיש ביותר והא מתרחש לפעמים במגרש ולפעמים בשדות שמחוץ לו. הילדים רוכבים עצמאית והמדריך על הקרקע או על הסוס לידם. בשיעור של נעיצת רומח הילדים מחממים את הסוס בכמה סיבובים ולאחריהם ישנה עבודה על נעיצת החרב ביתד קרטון שעל הקרקע. הדגש בעבודה זו הוא על ריכוז, סבלנות, עבודה קבוצתית ועזרה הדדית- גם בין הילדים וגם בין כל ילד לסוסו. בשיעור עם הכדורים רכבו הילדים במעגל והתמסרו בכדור או רצו בזוגות תוך התמסרות בכדור. הדגש בשיעור זה הוא על עבודה נכונה עם הסוס, עבודת צוות, עזרה הדדית, ריכוז, תכנון ועוד. גם בשיעור שהתקיים מחוץ למגרש הדגש היה קבוצתי. הילדים נדרשו ללכת בשדה עם הסוסים בקו ישר, תוך הסתכלות והתחשבות בשאר הרוכבים בקבוצה. הדגש הכללי של חוות שפרירים הוא כי רכיבה זו היא אתגרית ולא טיפולית. שוני קטן זה בהגדרה הוא מהותי ביותר בעיני בני העשרה המגיעים לחווה מסיבות שונות. לפי גישתו של המדריך, כל קושי מסוים בגיל זה גורר אחריו קשיים חברתיים ולכן כל השיעורים הם קבוצתיים ומתרכזים בעבודה על כישורים אלו.


- פרסומת -

סיכום תצפיות: השיעור הנו זורם, אקטיבי ביותר ותמיד קבוצתי. כל התלמידים רוכבים באופן עצמאי או עוזרים מהקרקע. המדריך משוחח עמם על הכל ובגובה העיניים ומשתמש באביזרים רבים הקשורים לרכיבה האתגרית. המטופלים בחווה זו צחקו 2.3 פעמים במהלך השיעור. בשל בעיות ההתנהגות, הנערים הפגינו לרוב רצינות או חוסר אכפתיות,אך למרות זו הם צחקו על גב הסוס או עזרו לאחרים.

שדות שבעמק – מושב מרחביה

סיכום ראיון: - המטפלת הראשית מסבירה כי תנועתו הבלתי צפויה של הסוס בשילוב קשר אישי ואמיתי בין מטפל למטופל --> הנאה וגירויים תכופים במרחב --> מוכנות ופתיחות ללמידה.

- מטפלת אחרת טוענת כי קשר ילד – חיה --> מקנה אחריות, נותן פידבק מיידי ומגע חי --> כלי למטפל דרכו ניתן לעבוד על קשיים אמיתיים.

- לפי מטפלת נוספת , הרכיבה הטיפולית מהווה טיפול יוצא דופן --> שובר מחסומים --> גורם לפתיחות בקרב המטופל.

על החווה: חווה זו מופעלת באופן פרטי ומוגדרת כחווה שיקומית באווירה כפרית. המטפלת הראשית מגיעה מרקע של פיזיותרפיה והיא מעסיקה בחווה עוד שתי מטפלות בעלות רקע בסוסים. חווה זו משמשת כחווה שיקומית ומטופליה מגיעים עצמאית מכל אזור עפולה והסביבה לטיפולים המתקיימים בכל שעות היום. המטופלים באים מרקע מגוון הכולל אוטיזם, cp, נכות, פיגור ועוד והם נשלחים לחווה במסגרת קופות החולים. בטיפול ישנו שימוש בפונים (לעבודה עם ילדים) וסוסים (בעבודה עם בוגרים). הקשר בין המטופלים למטפלות קרוב ואישי החוצה את גבולות המגרש. הם מדברים לאורך הטיפול כולו על חייהם האישיים ולמטופל אין רגע משעמם אחד בו לא מפעילים אותו או שרים לו. העבודה היא עם מטופל אחד או עם קבוצה של מטופלים ומבנה השיעור גמיש ומגוון ביותר. הטיפול מתרחש בדרך כלל במגרש וישנו שימוש באביזרים רבים כגון: שקיות חול, בקבוקים מלאים מים צבעוניים, חישוקים במגוון גדלים, מקלות צבעוניים, בובות, קונוסים, כובעים ממוספרים, אותיות מגנטיות ועוד. המטופל יושב על הסוס באופן פסיבי ומובל על ידי המטפלת. הפעילות בטיפול מגוונת ביותר ומעשירה והיא כוללת משחקים רבים ובניהם: אסיפת כל האביזרים מצבע מסוים לאזור מסוים, משחק דומינו עם מקלות ארוכים בעלי שלושה צבעים, בניית חווה עם חיות בעזרת הקוביות והבובות המפוזרות במגרש, הפלת בקבוקים באמצעות שקיות חול, המצאת סיפורים, שירת שירים ועוד. בעזרת משחקים אלו ורבים אחרים ישנה עבודה על הצד המוטורי, התקשורתי, הרגשי והחברתי (במידה והטיפול הוא קבוצתי).

המטופלים הילדים רוכבים על פונים והבוגרים על סוסים. המטפלת נמצאת תמיד על הקרקע, תומכת פיזית ברוכב ומדריכה אותו במשימותיו.

הדגש בטיפול בחווה זו הוא לשחרר את המטופלים מהמתחים היום יומיים על ידי שירים וסיפורים, ותוך כדי זה לשפר את יכולותיהם הפיזיות, נפשיות, התנהגותיות והחברתיות.

סיכום תצפיות: טיפול זורם, מגוון, יחיד או קבוצתי ופסיבי. המטופלים מובלים כולם על ידי המטפלת אשר משוחחת עמם לאורך כל הטיפול. ישנו שימוש באביזרים רבים, בסיפורים, בשירים ובמשחקים, אשר מטרתם להצחיק את המטופל בתחילת הטיפול כדי לשבור את המתח. המטופלים בחווה זו צחקו בממוצע 3.6 פעמים וחייכו פעמים רבות יותר משאר החוות שנצפו במחקר.

חוות תל מונד

סיכום ראיון: המטפל בחווה זו טוען כי הרכיבה על גב סוס --> מעוררת צחוק ומעלה מצב רוח --> יוצרת פתיחות לעבודה על משתנים נוספים. הוא מרחיב ומסביר שבקרב פגועי הראש, הרכיבה מעלה את המצב רוח מכיוון שישנה יציאה ממסגרת החדר ולראשונה, הם אלו שמסתכלים על אנשים מלמעלה.

על החווה: המרכז לרכיבה טיפולית בישראל הממוקם בתל מונד ממומן על ידי תורמים ועמותות רבות ומפעיל מטפלים הפועלים בשיטות שונות. החווה משמשת לצורכי רכיבה טיפולית בלבד וישנו שימוש בסוסים ופונים מכל הגדלים. רוב המטפלים עברו את הכשרתם במכון וינגייט והמטופלים מגיעים מכל האזור, מכל הגילאים וממגוון רחב של קשיים הכוללים: אספרג'ר, בעיות התנהגות, קשישים, נגמלים, cp, אוטיזם, פיגור, פגועי ראש ועוד. כל המטופלים מגיעים עצמאית או בסיוע לחווה, חלקם באופן פרטי וחלקם דרך הפנייה של קופות החולים.

הקשר בין המטופל למדריך הוא מאוד אינדיבידואלי ותלוי במדריך. חלק מהמטפלים שנצפו יצרו קשר קרוב ואישי עם המטופלים, וחלקם לא דיברו עימם ישירות כל הטיפול.

גם מהלך הטיפול הוא תלוי מטפל. חלק מהטיפולים הם קבוצתיים וחלקם אישיים, בחלקם רוכבים המטופלים עצמאית ובחלקם הם מובלים על ידי אחרים, חלקם גמישים וזורמים וחלקם מקובעים ומונוטוניים. כל הטיפולים מתרחשים בתוך מגרשים מקורים, כאשר המדריך על הקרקע ולכל מטופל ישנו מלווה או שניים לסוס. למרות שהמקום מפותח, ממומן ובעל כוח אדם נרחב ומיומן, אמצעי העזר במקום דלים וכוללים (לפי התצפיות) כדור אחד ומקל.


- פרסומת -

הדגש בטיפול גם הוא תלוי מטפל וצרכי מטופל. המטפל לפגועי ראש אותו ראיינתי, שם את הדגש על יצירת קשר עין, הרחבת התנועה והגמישות, שיפור התקשורת וכדומה.

סיכום תצפיות: נצפו מטופלים בעלי פגיעת ראש. הטיפול זורם, יחיד ופסיבי. המטופלים מובלים על ידי מוביל ונתמכים על ידי המטפל. למרות מצבם הקשה של המטופלים, המטפל מדבר עמם לאורך השיעור כולו, מנסה להעלות חיוך על שפתותיהם ועונה לעצמו במידה והם מתקשים לדבר. ישנו קשר חם וקרוב בין המטפל למטופל, אך יש שימוש מועט ביותר בעזרים ואין יציאה מהמגרש. מטופלים אלו צחקו בתצפיות פעמיים בממוצע.

 

סיכום ומסקנות

מחקר זה מתמקד בבחינת המשתנה הדומיננטי לרכיבה טיפולית, המוביל לשינוי ושיפור בהתנהלותו של המטופל. חיפוש משתנה זה ומיקודו נעשה באמצעות ראיונות שנערכו למטפלים מנוסים בתחום טיפולי זה.

מסקירת הספרות עולה כי טיפול הנו תהליך של שינוי בו מתרחשת בנייה וצמיחה בעולמו הפנימי של המטופל. שינוי זה מתבטא בתחושות ורגשות, בדפוסיי מחשבה ובעצמי- במהות הפנימית שמרכיבה אותו, בהתבוננות על העולם. גישות רבות התפתחו במהלך השנים במטרה להבין את נפש האדם, את הגורמים המשפיעים אליה ואת הגורמים לפסיכופתולוגיה במטרה לבנות מודל טיפולי.

במקביל לתיאוריות פסיכולוגיות אלו, אשר עיקר הטיפול דרכן הנו בשיחות פנים מול פנים, מטפל מול מטופל, התפתחו שיטות טיפול אלטרנטיביות כגון הרכיבה הטיפולית. סגולות הרכיבה הטיפולית נודעו עוד מימי היוונים הקדמונים. כבר בתקופה זו ידעו כי תרומת הרכיבה אינה מוגבלת לצד הפיזי בלבד, אלא שהיא בעלת השלכות נפשיות משמעותיות. מאז ועד היום התפתחה והתרחבה התפוצה והשימוש ברכיבה על גב סוסים ככלי טיפולי. סוג זה של טיפול נועד לסייע לילדים ובוגרים הלוקים בקשיים פיזיים, רגשיים, התנהגותיים, חברתיים והתפתחותיים (שליו, 1996).

כפי שניתן לראות במבוא, מחקרים רבים תומכים בתרומתה של הרכיבה הטיפולית על האדם ברובד הפיזי, נפשי והתנהגותי. מספר תאורטיקנים ואנשי מקצוע אף מנסים להסביר תרומה זו במושגים הלקוחים מזרמים פסיכולוגיים שונים. מחקר זה בא במטרה למצוא ולהבין את המשתנה התורם ברכיבה הטיפולית לפי תפיסת המטפלים בתחום. במחקר רואיינו עשרה מטפלים מחוות ברחבי הארץ, אשר עוסקים בתחום לפחות כשנה. מניתוח הממצאים ניתן לראות כי אין הסכמה בין המטפלים על המשתנה הספציפי התורם לשינוי, אך ישנה הסכמה על התרומה. כל המטפלים הסכימו שהרכיבה הטיפולית תורמת למוכנות ללמידה ולפתיחות מצד המטופל. כלומר, הרכיבה ממלאת צורך מסוים השונה ממטופל למטופל ולאחר מילוי צורך זה מתפנה המטופל ללמוד, להתפתח ולעבוד על קשייו. נוגה הרדוף למשל, מחוות מרום גולן, טענה כי תנועת הסוס ממלאת צורך תנועתי מגוון בקרב כל מטופל ומטופל, וכך משתחרר המטופל מצורך זה ומתפנה לתקשר עמה. אורה דניאלי מסבירה כי תנועת הסוס הבלתי צפויה בשילוב קשר אמיתי בין מטפל למטופל, יוצרים הנאה וגירויים תכופים במרחב אשר תורמים למוכנות ופתיחות ללמידה . ממצאים אלו מאוששים את השערותיו של שליו (1996) הטוען כי אלמנטים שונים ברכיבה משפרים את הערך העצמי ואת הנכונות ללמוד.

ניתן להסביר ממצאים אלו באמצעות תיאוריית העצמי של קוהוט. לפי מושגים מתיאוריה זו, הרכיבה הטיפולית תורמת לשיקום העצמי על ידי שיקום פונקציות שהתפתחותן עוכבה או שובשה. שיקום זה מגביר את לכידות העצמי של המטופלים ומאפשר להם לבנות לעצמם מערכת של זולת עצמי בוגרת (אוסטרוויל, 1995). כמו כן, יתכן כי תגובותיו המהירות והפידבק המיידי של הסוס לילד מספקות לו את אותה ההיענות האמפתית הנחוצה לו לצורך בניית גרעין עצמי מלוכד. ברגע שמפנים הילד את התגובות של ההיענות האמפתית הנחוצה לו, הוא מתפנה מצורך בניית וגיבוש העצמי ומאפשר לעצמו למידה (אופנהיימר, 2000). לפי התיאוריה של יאלום (2002 ) , ניתן לשער שהרכיבה הטיפולית מסירה את המכשולים החוסמים את דרכו של המטופל, על מנת שיוכל להתפתח לאדם בוגר ובשל המגשים עצמו.

על פי תיאוריית ההגשמה העצמית של מאסלו, הרכיבה הטיפולית ממלאת צורך מסוים אשר נוטה בחסר אצל המטופל. צורך זה יכול להיות ברמת הצרכים הפיזיולוגיים, בתחושת הביטחון הפיזי או בצורך חברתי. ברגע שצורך זה בא על סיפוקו, מתפנה המטופל לעלות שלב בפירמידת השלבים, לעבר מימוש הפוטנציאל וההגשמה העצמית. לפי מאסלו, נטיותיו המולדות של האדם מנוסחות במונחים של צרכים המניעים את התנהגותו. הרכיבה בעצם הנה מקור חיצוני לסיפוק מניע החסך, הפועל כדי למלא חוסר מסוים באלמנטים חיוניים לקיומו הפיסי והפסיכולוגי של האדם (בוטמן, בייט-מרום ובן-עטר כהן, 1992).

מממצאי התצפיות ניתן להבחין בגיוון הרחב של סוגי הפעילויות בחוות ובקשת הרחבה של הפונים לרכיבה טיפולית. מגוון רחב זה אף מחדד את ממצאי הראיונות ומראה כי למרות השוני בין אופן הטיפול ובין קשיי המטופלים, כל המרואיינים חזו באותה תופעה של פתיחות ומוכנות ללמידה בעקבות הרכיבה.

יש לציין כי התצפיות מצביעות על קשר חזק ואמיתי בין המטופלים למטפלים ברכיבה טיפולית. כמו כן מעידות התצפיות על מצב רוח מרומם בקרב המטופלים ואחוזים גבוהים של צחוק במהלך הטיפול. ייתכן ושני גורמים אלו תורמים אף הם לתהליך הפתיחות והמוכנות ללמידה עליו העידו המטפלים.

בין מגבלות המחקר הנוכחי ניתן למנות את מספר המרואיינים הקטן יחסית ואת העדר תפיסתם של המטופלים עצמם לתהליכים אותם הם עוברים. מעניין יהיה לבדוק ולהשוות במחקרים הבאים בין תפיסת המטפלים את תרומת הרכיבה הטיפולית, לתפיסת המטופלים.

לסיכום, מחקר זה בא במטרה להבין ולמקד את אותו המשתנה התורם ברכיבה הטיפולית, וזאת על פי תפיסת המטפלים בשטח. מחקרים קודמים הראו כי אין ספק בדבר תרומת הרכיבה הטיפולית, אך עומס דעות שרר בנושא המשתנה הספציפי המייחד סוג זה של טיפול מיתר הטיפולים האלטרנטיביים. כמו במחקרים אלו, גם במחקר הנוכחי העידו המטפלים על מגוון של משתנים (תנועת הסוס, קשר מטפל-מטופל-סוס, הפידבק המיידי שנותן הסוס, קשר ילד-חיה ושונות הטיפול), אולם יחד עם זאת הסכימו כולם על השפעת משתנים שונים אלו על המטופלים- פתיחות ומוכנות ללמידה.

 

 

מקורות

  1. אוסטרוויל, ז' (1995). פתרונות פתוחים: טיפול פסיכולוגי בילד ובסביבתו, תל אביב.
  2. אופנהיימר, א' (2000). היינץ קוהוט, תל אביב.
  3. אליצור, א'; טיאנו, ש'; מוניץ, ח'; נוימן, מ' (2003). פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה, תל אביב.
  4. בוטמן, א'; בייט-מרום, ר'; בן-עטר כהן, ע' (1992). אישיות- תאוריה ומחקר, אוניברסיטה פתוחה.
  5. בקי, ק'. תרומתה של רכיבה טיפולית על סוסים למכורים לסמים. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב: http://www.petnet.co.il...id=597 
  6. בר-אור, ר'. טיפול באוטיסטים בעזרת בעלי חיים. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב: http://www.petnet.co.il...c.asp?id=505
  7. גרין, ד' (2003). טיפול נפשי, קיבוץ רמת יוחנן.
  8. דניאלי, א' (1999). מטפלים על ארבע- טיפול בעזרת בעלי חיים במגוון אוכלוסיות מיוחדות בישראל, ניניו ר' ואיזנברג ד' (עורכים), קריית ביאליק.
  9. דניאלי, א'. רכיבה טיפולית. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר לאיתור מוקדם של בעיות התפתחות בגיל הרך: http://www.0-5.co.il/Un...eset-x19.htm
  10. הדר, א' (2001). השיח הטיפולי- פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי, לוד.
  11. המרכז לתסמונת רט. הטיפול בתסמונת רט. נדלה באוגוסט 2005 מתוך האתר: http://www.rettisrael.o...eatment8.asp
  12. וייטראוב, ר'. עולים על הסוס. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר הבריאות לקהל הרחב: http://www.doctors.co.i.../1737/xCT/49
  13. יאלום, א' (2002). מתנת התרפיה, כנרת.
  14. יובל, י' (2001). סערת נפש, תל אביב.
  15. ישי-קרין, נ'. התערבות מערכתית ורכיבה על סוסים בהתמודדות עם הפרעות קשב. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר הפסיכולוגיה העברית: https://www.hebpsy.net/...s.asp?id=342
  16. כהן, נ'. בעלי חיים כ"כלי" טיפולי. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב: http://www.petnet.co.il/animalsoc/articles/article_soc.asp?id=579
  17. מי-רון, ש'. הקשר הרגשי שבין אדם לחיית המחמד. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב: http://www.petnet.co.il...c.asp?id=552
  18. סוסים- הפורטל הישראלי (15/10/2004). ההיסטוריה של הרכיבה הטיפולית. נדלה באוגוסט 2005 מתוך אתר: http://www.susim.co.il/...amp;nChannel
  19. צבר בן יהושע, נ' (2001). מסורות וזרמים במחקר האיכותי, לוד.
  20. קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה, פתח תקווה.
  21. קרסון, ר'; בוצ'ר, ג'; מינקה, ס' (1998). פסיכופתולוגיה והחיים המודרנים, תל אביב.
  22. רוזנהיים, א' (1990). אדם נפגש עם עצמו- פסיכופרפיה: החוויה ותהליכיה, תל אביב.
  23. שליו, א' (1996). המרפא הפרוותי- חיות מחמד כאמצעי תראפי: תיאוריה, מחקר ומעשה, תל אביב.
  24. שקדי, א' (2004). רכיבה טיפולית מלמדת "מטה תקשורת" בחינוך, טסלר א' (עורכת), חיות וחברה, עמ' 76 – 87.
  25. Gatty, m.c. Psychosocial

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול הנעזר בבעלי-חיים
הדר רוזן
הדר רוזן
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
שי שופטי
שי שופטי
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איתי סבח
איתי סבח
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אליאור מור יוסף
אליאור מור יוסף
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אור-שחר אנג'ל
אור-שחר אנג'ל
חברה במ.ר.ח.ב
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
דורון ברסלבסקי
דורון ברסלבסקי
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ben danielben daniel16/6/2016

מאמר מעניין מאוד. מאמר מעולה, מחזק את מה שנאמר בו. אני למדתי קורס רכיבה טיפולית מרכז אופק להכשרת מטפלים ומדריכים, והיכולת שלנו כמטפלים ומדריכים באמת להעניק ולשפר את חיי המטופל ולתת לו כלים להתמודדות עם החיים הללו מספקת ברמה שלא תתואר. הלוואי וכולנו היינו חשים סיפוק כזה גדול בעבודתנו.
ממליצה בחום על לימוד מקצוע מספק: http://offek.net/%D7%A7...%D7%99%D7%AA/

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין15/3/2007

לימודי המשך. כאמור לעיל, הטוב ביותר הוא תואר בריפוי בעיסוק, עו"ס או כל התמחות טיפולית אחרת.
ואם לא - לימודי תעודה כלשהם. אפשר לברר במכללה ליד מקום מגורייך. קורסים והשתלמויות במסגרת לימודי תעודה, שקשורים לחינוך מיוחד, טיפול באומנות, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה.
באורנים היה מסלול מצויין של טיפול בעזרת בעלי חיים. אני לא יודעת אם הוא עדיין פועל.

מאי כהןמאי כהן14/3/2007

העשרה מקצועית למדריכי רכיבה. שלום, שמי מאי ואני מדריכת רכיבה טיפולית, הוסמכתי בוינגייט לפני מספר שנים. כמו רבים אחרים אני מרגישה שלא יזיק להעשיר עצמי בלימודים נוספים הקשורים לתחום הטיפולי אשר יוכלו לעזור בהדרכות ובעבודה מול האוכלוסיות השונות בתחום הרכיבה הטיפולי. קראתי בעיון רב את המאמר ואת התגובות ואני מסכמה עם חלקן, מצד אחד אני באמת מרגישה שלא שלא הועשרתי מספיק בקורס בוינגייט ועל כן אני מאוד רוצה להמשיך וללמוד , אני גם מסכימה עם זה שהכלי הטיפולי החשוב ביותר הוא למעשה הסוס, והמדריך הוא הגורם המתווך. בכל זאת אני אשמח לקבל המלצות על לימודים/ השתלמויות שיוכלו לקדם אותנו- מדריכי הרכיבה הטיפולית כדי לתת את המקסימום למטופלים.

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין13/1/2007

טיפול בתנועה. עינב, את מדברת על הצד הרגשי שמתפתח בעקבות תנועה. נשמע לי שמטפלים בתנועה יוכלו לעזור לך בכך. אולי כדאי לקרוא בכלל על טיפול בתנועה ואז לחשוב איך זה מתקשר לסוס.

שי גילשי גיל13/1/2007

[ל"ת]. לענב שלום
יתכן וכדאי לבחון את מע' היחסים שמתפתחת בין האדם-מטופל לבין הסוס לאור הדיאלוג התנועתי והלא מדובר שמתחולל בינהם. לצורך כך, הייתי מציע לך לבחון את השתנות הדפוסים התנועתיים בתוך הדיאדה: אדם- סוס. מחקר זה יכול להסתייע בשיטות לניתוח תנועה.
את מוזמנת לצור עמי קשר ואתן לך אינפורמציה נוספת בנדון בטל: 0524-333757
 
בברכה שי
 

ענבענב13/1/2007

אחרי קריאת המאמר על סוסים שחשבו עצמם למלאכים. כמדריכת רכיבה טיפולית המחפשת לשים דגש על המימד הרגשי בטיפול מסוג זה. שמחתי לקרוא את המאמר שעזר לי להמשיג תופעות שאני רואה בשטח ונתן לי חיזוק נוסף לכוחו של בהכלי בו אני משתמשת.
אני כותבת עבודת תזה בנושא, ובעיקר בדגש על האלמנטים התנועתיים של הסוס והשפעתם על התפתחות האדם. אשמח לקבל חומר בנושא.
תודה

נופרנופר9/1/2007

תודה, ענת.

ענת אלוןענת אלון9/1/2007

דרישות מקצועיות ועבודה עם סוסי פוני. נופר שלום,
אני רוצה להתייחס לשני דברים שכתבת:
1. עוד משהו קטן בנושא הדרישות המקצועיות והפיקוח על עבודתם של מדריכי הרכיבה הטיפולית: ישנה יוזמה שמתגלגלת בשוק כבר שנתיים בערך, שמנסה להעביר חוק שיחייב את מדריכי הרכיבה הטיפולית להיות גם בעלי תעודת מדריך רכיבה (אנגלית או מערבית). לא ברור (לאף אחד שאני מכירה) מי יוזם המהלך ומה האינטרסים העומדים מאחוריו, אך זו דוגמא לכך שכוחות שפועלים היום דוחפים את ההכשרה לכיוון הספורטיבי ולאו דווקא הטיפולי.
2. בנושא סוסי הפוני - פגשתי לא מעט הורים שמתייחסים לסוסי הפוני כסוסי "צעצוע" וחושבים שהרכיבה עליהם היא "לא באמת רכיבה". אני חושבת שההפך הוא הנכון, ופעמים רבות ההתמודדות עם סוסי הפוני קשה יותר מהתמודדות עם סוסים גדולים יותר.
לדעתי (האישית לחלוטין, מתוך מה שאני רואה בעבודתי) - לילדים רבים דווקא העבודה עם סוסי הפוני פחות מתאימה. הישיבה עליהם פחות נוחה, קשה יותר למצוא את שיווי המשקל, הצעד שלהם קטן, צפוף ו"עצבני" ולעיתים הם נוטים להיות עקשנים ואפילו קצת "תחמנים". נכון שהפרופורציה הגיונית יותר, אך יש רוכבים, גם קטנטנים, שעבורם אני אחפש דווקא את התנועה הגדולה, החלקה, המונוטונית. לעומת זאת ישנם ילדים שלא רק שאשתמש בעבודה איתם בסוס פוני, אלא אפילו אושיב אותם על שמיכה ולא על אוכף, כדי ליצור עבודה אינטנסיבית על היציבה ושיווי המשקל שלהם... כל מקרה נשקל לגופו, ישנם הרבה מרכיבים שנלקחים בחשבון, וכרגיל - אין תשובה אחת שנכונה לכולם... 
במאמר מוסגר אני רק אוסיף שלמיטב הבנתי - הסוסים שנקראים באירופה "פוני" (לפחות בגרמניה), הם למעשה סוסים בגודל הסוסים המקומיים שלנו. הסוסים בגודל "הרגיל" הם אותם סוסי הקפיצות שאנו מייבאים לארץ...

אור-לי מרדראור-לי מרדר8/1/2007

מטפלת באומנות ומטפלת בהבעה ויצירה. נופר שלום,
טיפול באומנות הוא מקרה פרטי של טיפול בהבעה ויצירה. טיפולים נוספים בהבעה ויצירה הם: טיפול במוסיקה, טיפול בתנועה, ביבליותרפיה, דרמה-תרפיה ופסיכודרמה, כאשר לכל אחד מהם הכשרה ספציפית של שנתיים שלוש - לימודי תעודה או M.A., תלוי במוסד המכשיר ובמדיום הטיפולי הספציפי (אמנות, מוסיקה, ביבליותרפיה, תנועה, דרמה, פסיכודרמה).
בברכה,
אור-לי מרדר - מטפלת במוסיקה
 

ג'ודי גתג'ודי גת8/1/2007

אין הבדל, מטפלת באומנות היא בשמה המלא מטפלת ביצירה והבעה ..

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין8/1/2007

טיפול באומנות או בהבעה?. לא הייתי ברורה שם. מצטערת. הדיון היה פשוט לגבי רכיבה טיפולית. התכוונתי לאיזשהו מינימום, כשבכל אחד מהמקצועות שהזכרתי יש הכשרה אינטנסיבית משלו (מרפאות בעיסוק, עובדות סוציאליות וכו'). רציתי להדגיש את הפער העצום שבין רכיבה טיפולית לבין כל מקצוע טיפולי אחר. אולי היה צריך להשוות את המסלול של רכיבה טיפולית לעבודה סוציאלית ששם באמת לומדים טיפול ברמה בסיסית כבר במהלך התואר הראשון. המסר היה שבחו"ל הרכיבה הטיפולית היא השלמה למי שכבר יש לו מקצוע טיפולי וזה נראה לי יותר נכון. אבל אם מתעקשים לעשות את כל תהליך ההכשרה כבר מהתואר הראשון אז שלפחות יעמדו במינימום כלשהו. בקיצור - טיפול באומנות לא היה הנושא לדיון ולכן לא התעכבתי על הפרטים. גם ככה רכיבה טיפולית רחוקה מהאחרים. אם נדקדק יותר בפרטים נמצא שלכל תוכנית הכשרה יש גם הכשרת המשך והתמחויות שונות, והשתלמויות ובי"ס לפסיכותרפיה ועוד ועוד. בעוד שרכיבה טיפולית מדשדשת רחוק מאחור. בכל מסלול של הכשרה טיפולית יש הרבה מקום להדרכות, קורסים וכו' ולכן נראה לי יותר נכון לבנות את הרכיבה הטיפולית על בסיס מוכר, כך שמי שעוסק ברכיבה טיפולית יוכל להשתלב במרכזי הדרכה ויעוץ של בעלי מקצוע נוספים. כמובן שדבריך רק מחדדים את הנקודה - הפער בין מקצועות טיפוליים אחרים לבין רכיבה טיפולית הוא מאוד גדול.
ושאלה לסיום - מה ההבדל בין מטפלת באומנות למטפלת בהבעה מבחינת ההכשרה?

ערןערן7/1/2007

מטפלת בהבעה. נופר, מדבריך ניכר שאת לא מכירה מספיק את תחום הטיפול באומנות, תקראי בשרשור למעלה איזו הכשרה יסודית עוברים המטפלים באומנות.

נועה. שנועה. ש7/1/2007

אין מה להשוות להכשרת תרפיסטים באומנות. תוכניות ההכשרה של מטפלים באומנות אשר מוכרות על ידי משרד הבריאות (כדוגמת תוכנית ההכשרה בסמינר הקיבוצים) הנן ברמה ובתנאי קבלה של תואר שני. בכדי להתקבל אליהן יש להיות בעל תואר ראשון מוכר במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה וכו'....) ועל מי שמגיע עם תואר ראשון ממקצוע אחר להשלים קורסים בפסיכולוגיה. כמו כן תוכנית ההכשרה נמשכת שלוש שנים: פעמיים בשבוע לימודים ופעמיים התמחות (לרוב בבית חולים פסיכיאטרי) אשר צמודת הדרכה ממטפלים ותיקים עם רשיון ממשרד הבריאות. כמו כן הקורסים בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה בתוכניות אלו זהים לקורסים הנלמדים בפסיכולוגיה קלינית מבחינת ההיקף והעומק.

נופרנופר6/1/2007

סוסים ואתיקה. שלום יובל,
אני מאוד מודה לך על הסבלנות. אולי כדאי שאסביר למה אני מתעקשת -  אני מאמינה גדולה בכוח המרפא של סוסים. חשוב לי מאוד, מבסיס מאוד רגשי ואישי שלי, שהתחום הזה יתפתח. מנגד, כפסיכולוגית ואולי כאדם, אני גם זהירה מאוד ויודעת שטיפול יכול גם להזיק ולא רק להועיל. בזיכרונות הילדות היותר מוצלחים שלי כלולה גם הסוסה שלי. אני חושבת שכל הקשר שלי עם סוסים היה משמעותי עבור הבריאות הנפשית שלי כילדה. היה לי סרבול מוטורי, ואת הסוסה שלי קיבלתי אחרי אובדן במשפחה. הסוסה, הסייח והכלב שלי היו חבורה הדוקה שהייתה לי בית חם. דרך הרכיבה הכרתי אנשים וילדים אחרים. כך שכל הנושא הוא בנפשי. אני מאחלת גם לילדים אחרים לפגוש בסוסים הנכונים ובאנשים הנכונים. בהיבט היותר מקצועי, כאדם מבוגר, אני מאמינה ברכיבה ככלי טיפולי יעיל. הטיפולים שעשיתי באמצעות רכיבה היו מאוד מוצלחים ואני שמחה בהם מההיבט המקצועי. מעבר לכך, כפסיכולוגית שמאבחנת ומפנה ילדים רבים לטיפול אני יודעת שיש לא מעט בנים שלא ניתן להפנות אותם לטיפול פסיכולוגי או טיפול באומנות, אבל אפשר די בקלות להפנותם לרכיבה טיפולית.
אני רואה השקעה ויסודיות אצל חלק מהאנשים שעובדים בסביבה, יחד עם תוצאות יפות. מנגד, אני רואה עבודה רשלנית וחפפנית במקומות אחרים, ואני מודאגת, הן לגבי ההורים שנותנים אמון באדם הלא נכון, הן לגבי הילדים שלא מקבלים עזרה בשעה של מצוקה, והן לגבי עתיד המקצוע שרוכש לעצמו כך שם רע.
נראה לי שאולי נשאר חלוקים בנוגע לפיקוח - אני חושבת שכולנו יודעים שכשאנחנו נוסעים במהירות גבוהה אנחנו מסכנים לא רק את עצמנו אלא גם אנשים אחרים, ובכל זאת אנחנו עושים את זה. משטרת התנועה עוזרת לנו להזכר בכללי המוסר והחוק. אם לא ייתנו לנו דו"ח לפעמים זה לא יקרה מעצמו. לדעתי ככה זה גם עם מטפלים.
נראה לי שאתיקה ומקצועיות מושפעות ממספר גורמים:
1. האדם - וכאן חסרים תהליכי מיון מתאימים.
2. הכשרה ארוכה שבמהלכה אדם עובר סוציאליזציה למקצוע שכוללת גם גבולות נורמטיביים להתנהגות ומקצועיות.
3. פיקוח וועדה מקצועית שיש לה יכולת להביא לתוצאות אמיתיות עבור המטפל שעובר על כללי המקצוע.
ולגבי הסוסים:
כמו בנושאים האחרים צריך שני גורמים - האחד הוא פיקוח ואכיפה והשני הוא מודעות וידע:
1. כנראה שזו שאלה נוספת - מי מפקח כיום על ההתאמה של סוסים לעבודה עם ילדים? (לאו דוקא בעבודה טיפולית). לדוגמא - אם הבאתי את הילד שלי לחוג והוא עף מסוס שנראה לי לא מתאים לעבודה עם ילדים, ואחר כך פיתח פחדים, וכמובן סירב לרכב - האם מישהו אחראי על כך? אני משערת שחוות צריכות רשיון, משום שמדובר בבטיחות של בני אדם - לפי מה ניתן רשיון כזה? מי בודק? מה הסנקציות?
2. וכמובן שגם דיון מקצועי בעניין לא יזיק. דוגמא לדיון שלא נתקלתי בו ומציק לי- למה למשל יש כל כך מעט סוסי פוני בעבודה עם ילדים בארץ לעומת חו"ל. בחו"ל הסוס גדל עם הילד ובכל שלב הוא מקבל סוס המתאים לו בגודל, ואילו בארץ ילדים צעירים רוכבים על סוסי קפיצות ענקיים. כמובן שזה נובע מאילוצים כלכליים שונים, אבל אולי גם מחוסר מודעות.
אני מאוד מקווה שתמשיך לפתח את התחום לטובת כולם. מצד אחד אולי זה לא צודק שדוקא אתה עונה כאן בסבלנות, בהתחשב בכך שאתה בין היחידים שמקפידים על היקף הכשרה ארוך, מקצועיות וכו', אבל מצד שני כמי שאחראי על הכשרה של דור המטפלים הבא, אולי יש כאן אחריות לא רק על המטפל המסויים אלא על הדרך של הענף כולו. חבל שמשרד הבריאות מתנער מאחריות, אבל אולי זה צריך לצמוח מהשטח ורק אחר כך להתחבר לממסד.
נופר

יובל ארביטמןיובל ארביטמן6/1/2007

תשובות לנופר על המעמד החוקי [ל"ת]. נופר שלום!
השאלות שאת מעלה נכונות. על חלקן צריך להיות משפטן בכדי לענות.
אני מניח שנתפנה בקרוב להקמת איגוד של מטפלים ברכיבה שיוכל לטפל בחלק מהנושאים.
יחד עם זאת חלק גדול מהנושאים שהעלית הם חלק מתוכנית הלימוד ובאים לידי בקרה עצמית של המטפל בשטח על ידי הדרכה, עבודת צוות מערכתית, עבודה מול גורמי רווחה ציבוריים וכיוצ"ב, אגב את מציינת את הממשק מול נושאי הטיפול, ממשק מלא ונוסף הוא מול עולם הסוסים, למשל מה עושים עם סוס בעייתי ? למי פונים ? מה גבול הטיפול של המטפל בנושא זה ? למי פונים בדילמות טיפוליות הקשורות להתאמת הסוס בכלל ולטיפול הספציפי בפרט?
יחד עם זאת לדעתי, והדבר נכון לכל תחום מקצועי, האתיקה הפרטית של האדם, שנרכשה מבית, מנחה את אופי ההתמודדות וכוחו של הממסד מתמזער.
בברכה,
יובל
 

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין28/12/2006

מקצועיות. יובל,
שלום,
שוב אני כותבת - התוכנית בסוסים ואנשים כפי שהיא נראית על הנייר היא מרשימה. במיוחד בהתחשב במצב ההכשרה ברכיבה טיפולית בארץ. 
אם אני מסכמת מה שאני אישית למדתי מכאן - חסרה מדיניות ציבורית ברורה תחת פיקוח של משרד החינוך או משרד הבריאות. אין ועדה מקצועית של משרד הבריאות שתפקח על איכות המטפלים, ההכשרה או הטיפולים. אין שום מקום שאפשר להתלונן בו על מטפל כושל שעשה עברות אתיות או מקצועיות. כלמר, חסר רף מינימום כלשהו להכשרה ולתפקוד בפועל של מטפל.
רבים מהאנשים פונים כיום לרכיבה טיפולית משום שזה הטיפול הרגשי הזול ביותר הקיים בשוק לדעתם, והפנייה היא לרכיבה טיפולית במקום לפסיכולוג או מטפלת באומנות, בין השאר משום שמדובר ב40 שח במקום 170 או 300 לשעה. יש אנשים שזה הטיפול הרגשי היחיד שיש להם סיכוי לממן. אני מקבלת טלפונים כאלו מאנשים שמחפשים פשוט טיפול זול. בכל הסביבה הקרובה בעמק יזרעאל מקבלים מטפלים ברכיבה ילדים לטיפול, כשמוקד הפנייה הוא רגשי, ללא פיקוח של איזשהו גורם מקצועי. זה לפחות המצב פה בסביבה, פרט ליוצאים מן הכלל שאת חלקם כבר ציינתי. לחוות אין שום תקציב להדרכה מסודרת, ועל ההכשרה כבר דיברנו. חצי שעה ברוטו, מטופל אחד אחרי השני ללא הפסקה, ללא הדרכת הורים, למרות שמדובר בילדים צעירים ולמרות שבחלק מהמקרים מדובר בסיפורים משפחתיים קשים. ממה שהבנתי בדיון שלעיל זה המצב ואין אף גורם מוסמך שחושב שזה לא בסדר. יש רק אנשים פרטיים שבוחרים להתמקצע מרצונם החופשי.
אם אני מבינה נכון - הגורמים שמכתיבים פה הם כוחות השוק וקופות החולים ואין התערבות של משרד הבריאות. אין ועדה מקצועית שתייצג מה שאנשים כמוך או ענת חושבים. בעיניי שתי הגישות שייצגתם בדיון הזה הן לגיטימיות - האחת היא כאשר בעל מקצוע טיפולי כלשהו עובר הכשרה נוספת ברכיבה טיפולית והשנייה היא תוכנית הכשרה ארוכה הכוללת בתוכה את כלל ההכשרה כמטפל, בתחום הגופני והרגשי. כיום שתי הגישות האלו מאפיינות רק חלק מהמטפלים ברכיבה.
חסרה הגדרה ברורה של רף מינימום כלשהו לגבי סטנדרטים של טיפול ברכיבה. כלומר, מה קורה כאשר יש מטפל ברכיבה שעושה עבירות אתיות או שמטפל בניגוד גמור לכללי טיפול בסיסיים? למי מדווחים? מה קורה למשל כשמטפל ברכיבה מוסר פרטים אישיים על המטופל שלו לגורמים אחרים?  האם יש לו בכלל אחריות משפטית כמטפל? האם יש גורם במשרד הבריאות שיזמן אותו לברור? האם אפשר לקחת לו את התעודה של מטפל ברכיבה? אם הבנתי נכון מהדיון שלעיל - זה בעצם לא מעניין אף אחד. משרד הבריאות לא לקח על זה אחריות, ולכן התחום פרוץ. כלומר אין כאן לא את הסוציאליזציה של מטפלים שנעשית בהכשרה ארוכה ולא את הפיקוח החיצוני של הממסד.
אני לא יודעת אם שינוי המצב צריך להגיע מאנשים כמוך, מהשטח, או ממשרד הבריאות. אני מחכה שהיום הזה כבר יגיע.
נופר

יובל ארביטמןיובל ארביטמן28/12/2006

תיקון לענת.... ענת שלום!
 
אין ספק על תכני התעודה שלך אבל זה לא כל הסיפור.
למשך מספר שנים לווינגיט (ביה"ס למאמנים) היה מעמד של "מוסד לאומי" תחת מעמד זה עמדה להם הזכות להוסיף את סמל המדינה על כל תעודה. עצם הסמל והמעמד לא הופך לצערי את התעודה או את המקצוע למוכר בפועל על ידי המדינה ומוסדותיה.
כיום אין לווינגייט זכות להשתמש בסמל המדינה עקב שינוי המעמד שלהם.
לצערי תחום הרכיבה הטיפולית אינו מוכר על ידי שום גוף ממשלתי או ציבורי נכון להיום.
אהבתי בדבריך את העובדה שאת לא מסתפקת בתעודה הרשמית וממשיכה ללמוד בכל הזדמנות. זה שווה יותר מכל תעודה ומעיד על התייחסות והבנה עמוקה של גודל המשימה.
יישר כוח.
 
יובל

יובל ארביטמןיובל ארביטמן26/12/2006

תיקון לענת....

יובל ארביטמןיובל ארביטמן26/12/2006

80 אחוז [ל"ת]. נופר שלום!
תוכניות לימוד נמדדות בשעות לא בשנים ומכאן ההשוואה, תלמידי בית הספר לומדים סה"כ 1,800 שעות + 320 שעות של תרגול מפוקח מחוץ לבית הספר (לומדים 33 שבועות בשנה ולא 24, והרבה שעות בכל שבוע). חשוב לזכור כמה למדו ועוד לומדים בקורסים למדריכי רכיבה טיפולית בארץ ובעולם, סה"כ 200 עד 500 שעות.
לגבי המקצעיות, גוף נפש וכו' - אפשר להסתכל, וצריך מסיבות מסויימות, על טיפול ברכיבה דרך המוסכמות וההגדרות המקצועיות שמתקיימות היום קרי: פיזיותרפיה לחוד ופסיכולוגיה לחוד ובתוך כל ענף תתי התמחויות. אבל, הטיפול ברכיבה  הוא לא אף אחד מהם ולא מתיימר להיות כזה, הוא "טיפול ברכיבה" וככזה יש לו המקום ואולי הזכות להתעצב לפי כוחו.
אני מזמין אותך לתצפת על הסטאז המתקיים בימים אלו ולהתרשם בעצמך.
 
יובל

ענת אלוןענת אלון26/12/2006

תיקון ליובל. יובל שלום,
אני בכל זאת רוצה לתקן את התיקון שתיקנת אותי :-)
התעודה שאני מחזיקה בידיי היא תעודת הסמכה מטעם "מכון וינגייט - בית הספר למאמנים ולמדריכים על שם נט הולמן". הגדרת התואר בתעודה היא "מדריך לרכיבה טיפולית", וכתוב בה ש "היא ניתנה על פי אישור שניתן למוסד על ידי שר החינוך, התרבות והספורט משנת 1992". על התעודה חתומים מנהל בית הספר למאמנים ומדריכים ומנהל המחלקה ללימודי חוץ ולרפואה משלימה.
אולי הבילבול נובע מכך שבוינגייט קיימים שני קורסים לרכיבה טיפולית, אחד הנחשב "רכיבה אנגלית" והשני הנחשב "רכיבה מערבית" (הפרדה קצת טיפשית לטעמי, מאחר ורכיבה טיפולית היא תחום בפני עצמו, והאם זה משנה מאיזו דיסציפלינת רכיבה מגיע המדריך?) בכל מקרה, התעודה הזו היא מהקורס "האנגלי"...
מעבר לכך - אני מסכימה עם רבים מהדברים היפים שכתבת, ומאד מקווה שהדיון הזה יהיה ראשיתו של תהליך שיוביל להגדרות ברורות יותר ולשיפור הקורסים. אני יכולה רק להוסיף שלי באופן אישי - הדיון הזה גרם לחשוב הרבה מאד, להרגיש רע, להחליט שאני פורשת מהעבודה (ולחזור בי למחרת...), להקים "קבוצת התפתחות" למדריכי רכיבה טיפולית שכבר החלה לפעול, להתלבט ולהתייעץ עם כל העולם - ובסופו של דבר גם נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה...

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין19/12/2006

80 אחוז ?. רגע לפני שהדיון נגמר, עוד משהו על עניין ההכשרה, שאולי הוא לא המהות...
80% מההכשרה של ריפוי בעיסוק או עו"ס זה עדיין לא מספיק. ההכשרה של עו"ס היא קצרה וכאשר רוצים לפנות לטיפול מעדיפים עו"ד קלינית שזה אומר תואר שני. כך ששמונים אחוז מתואר ראשון בעו"ס זה לא המון. בנוסף, לא ברור לי כיצד 80% מתרחשים תוך שנתיים כשההכשרה במקצועות שהזכרנו היא ארבע שנים.
מעבר לכל זה - כל רכיבה מערבת בתוכה את הגוף והנפש גם כשהיא לא רכיבה טיפולית, וגם כשהיא ללא שעור רכיבה. הסוס והילד כשלעצמם מובילים את עצמם למשהו חיובי לגוף ולנפש. הצד הגופני תורם להתפתחות הרגשית, בממדים שהם מעבר לערוץ מילולי. אני מתעכבת לא על המהות של גוף-נפש אלא על ההכשרה - קשה להיות גם פסיכולוג וגם פיזיותרפיסט. כשילד פונה לפיזיותרפיה לאחר תאונת דרכים זה די שונה מילד שפונה לטיפול עקב חוסר בטחון עצמי. נראה לי יותר אקונומי להפריד בין מי שמתמחה יותר בצד הרגשי לבין מי שמתמחה יותר בצד הגופני, למרות שכל אחד צריך הכשרה בתחומים קרובים.
עדיין קשה לי להבין איך לומדים בחצי מהזמן כפול מחומר הלימוד (גם את הצד הרגשי וגם את הצד הגופני בשנה או שנתיים). ואני רוצה להדגיש שזה בשום אופן לא מעמדה מזלזלת בעומק וברצינות של ההכשרה שניתנת. ראיתי את תוכנית הקורס בסוסים ואנשים ומאוד התרשמתי מהיסודיות. למרות זאת - נראה לי שתוך שנתיים, שזה חצי מהזמן של ריפוי בעיסוק או עבודה סוציאלית כדאי אולי לשים דגש על ענף מסויים.
גם פסיכולוגים מתמחים בגילאים מסויימים ובשיטות מסוימות ויש מי שמטפל בחרדות בעזרת היפנוזה וביופידבק, יש מי שעושה טיפול דיאדי הורה-ילד בגיל הרך, ויש מי שעושה טיפול דינמי דרך המודעות והיחסים, וכמובן טיפול משפחתי-מערכתי... וכו'... כמובן שכל אחד צריך להיות בעל ידע נרחב בענפים המשיקים לו, לדעת איך להתיחס אליהם כשהם עולים בטיפול ולדעת מתי להפנות למומחה המתאים. וכן, גם אצל פסיכולוגים יש מי שטוען שהוא יכול לטפל בכל בעיה בכל גיל, ותמיד באותה שיטה שנבנתה לפני חמישים שנה. לשמחתי, רבים מהפסיכולוגים כבר לא פועלים כך.
ובקיצור - למרות שבמהות מדובר בגוף-נפש, אני תוהה אם לא כדאי שתהיה התמחות מסוימת בשנה האחרונה של הלימודים, כאשר הלימודים יורכבו מארבע שנות לימוד.   
או לחילופין - כמו שהוצע בדיון לעיל - ניתן לקבוע שמדובר במדריכי רכיבה שאינם מטפלים, אלא עוברים השתלמות אינטנסיבית בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. ניתן למצוא מקבילה אצל גננות טיפוליות שלומדות את העבודה עם ילדים מיוחדים. תפקידן לא להיות המרפאה בעיסוק או המטפלת באומנות שמטפלות בילד בגן, אלא לתת לילד סביבה חינוכית המותאמת לצרכיו. במובן זה מדריך רכיבה טיפולית נותן סביבה חינוכית מותאמת, ואינו מטפל כמו פסיכולוג או פיזיותרפיסט.      וכמובן שגם גננת לומדת כפול זמן ממדריך רכיבה טיפולית.

יובל ארביטמןיובל ארביטמן16/12/2006

מחשבות על המשתנה התורם ותגובות לנושאים שעלו [ל"ת]. שלום לכולם!
לשם האתיקה בתגובה אציין כי שמי יובל ארביטמן ויחד עם צוות של אנשים נהדרים הקמתי ואני מנהל את בית הספר סוסים ואנשים בכרכור.
אני מברך על המאמר - מחקר של ד"ר חן וגב' (?) ליטמן וחושב שהדיון בנושא החלקים הטיפוליים הרגשיים במרחב הרכיבה הטיפולית מסמן את מגמת השינוי המתחולל בענף הרכיבה הטיפולית בארץ ובעולם סביב המעבר משפה של הדרכה שנולדה מתוך ההיסטוריה של התחום לשפה של טיפול. אני מזמין חוקרים נוספים, החל מעבודות סמינריון, להיעזר בחממה של בית הספר לבדיקת השערותיהם, צוות בית הספר ישמח לעזור.
מנקודת מבטי המשתנה התורם ברכיבה טיפולית הוא בחזקת קסם שמגלה פניו באין ספור אופניים. רגע לפני צריך לדעתי לשאול מה ההבדל (ויש כזה) בין רכיבה טיפולית לכל טיפול אחר, מכיוון שגם בסביבות טיפול מורכבות פחות (מבחינת סביבת, כלי ושותפי הטיפול) השאלה נשארת רלוונטית ביותר. שאלת ההבדל לדעתי תמקד את ההבנה שחלק גדול מהמשתנה התורם הוא המטפל, האישיות הטיפולית המקצועית שיודעת לעשות את ההבדל.
יחד עם זאת יש לי השערות לגבי משתנים תורמים נוספים:
1.                  למיטב ידיעתי רכיבה טיפולית הינו הטיפול היחידי כיום בעולם אשר בשעה של מפגש כולל חלקים מכל שיטות הטיפול: בכל טיפול יש קשר אנושי עמוק עם חלקים של הקשבה, הכלה ושיקוף והשפעה של האישיות הטיפולית על מהלך הטיפול, בכל טיפול יש קשר עם בע"ח שמאפשר סימבוליות, יכולות תיווך וההעברה, בכל טיפול יש התמודדות פיזית מורכבת גם ברמת התנועה וגם ברמת המערכות המתפקדות כגון קשב וריכוז, התמצאות מרחבית מוטוריקה לסוגיה, קשר עין יד וכדומה, בכל טיפול, כמעט, אנו נעזרים בטבע בצורה פסיבית או אקטיבית כחלק מסטינג טיפולי אשר תומך ומעצים את המפגש, בכל טיפול יש חלק אתגרי, מהנה, הקשור ביעדים אישיים של המטופל וביעדים של עבודת צוות עם הסוס. יתכן שמכלול הדברים יחד מהווה משתנה תורם קשה לפיצוח.
2.                  הרהורים על משתנה תורם אחר מביאים אותי לסוס. לכל סוס תנועה שונה אבל גם כל סוס הוא "אישיות" שונה (זו שגיאה לשונית אבל כאוהב סוסים אני שלם איתה). אולי בחלק הזה יש מאסה קריטית של הבדל.
בתגובה קצרה לדברים שהעלתה נופר:
1.                  המקצוע המתעצב כ"טיפול ברכיבה" מגדיר את עצמו בזמנים אלו. אחת מאבני היסוד היא הקשר בין גוף לנפש, הראיה ההוליסטית של האדם ומתן הכלים לעבוד רגשית ופיזית עם המטופלים. אין זה תחליף לפסיכולוגיה על ענפיה מצד אחד או לפיזיותרפיה מצד שני. זה מקצוע כמו שני הנ"ל אשר יש לו את הייחוד שלו בצד המגבלות שלו. מטפלים ברכיבה לומדים כיום תוכנית בהיקף של 80% ביחס ללימודי ריפוי בעיסוק – פיזיותרפיה – עו"ס – חינוך מיוחד.
2.                  אין כיום שום גוף ממשלתי, התנדבותי או אחר שמפקח או מארגן את תחום הרכיבה הטיפולית.
3.                  יש מחשבות על כיוונים למסד את התחום.
4.                  הדרכה היא חובה לכל מטפל ובית הספר מפעיל שרות הדרכה לבוגריו.
5.                  קופ"ח נענות לדרישות הקהל ונתנו קודם כל פתרון אדמיניסטרטיבי בצד התחלה של פיקוח מקצועי התלוי יותר באנשים בשטח.
 
בתגובה לדברים של ענת:
1.                  ענת, לצערי את טועה. הקורסים שניתנים במכון וינגייט או בכל מקום אחר בארץ אינם מוכרים על ידי משרד החינוך או מינהל הספורט. חוק הספורט אינו עוסק ברכיבה טיפולית. אלא רק במקצוע של מדריך רכיבה ספורטיבית (מערבית או אנגלית).
2.                  לסוסים ואנשים יש אישור ממינהל הספורט להכשיר מדריכי רכיבה מערבית ולכן כל בוגרי בית הספר יוסמכו כמדריכים בצד ההסמכה בטיפול ברכיבה.
3.                  אינני חושב שענף הרכיבה הטיפולית מתאפיין בשרלטנות בטח שלא יותר מכל ענף אחר. יחד עם זאת אבקש להעלות נקודה למחשבה: מטופל מגיע לרכיבה טיפולית. יש לו ציפיות מסוימות, מודעות ושאינן  מודעות. אנחנו מסכימים ? אדם שעבר הכשרה טיפולית אמור להיות מודע לזה ולקבל את הכלים להתמודד עם הקונפליקט, אדם שלמד הדרכה לא מוכן להתמודדות, לא בגלל שהוא לא טוב מספיק אלא הוא פשוט לא למד זאת. לצערי בלימודי המדריך לרכיבה טיפולית אין התייחסות מספקת לחלקים אלו.

בנוסף:
אני מסכים מאוד עם מירב ואחרים שציינו שיש דגש על הטכני ופחות מידי על התהליכי אבל צריך לזכור שהרכיבה הטיפולית דורשת מהמטפל יכולות גבוהות ביותר, לדעתי אף יותר מכל מדריך רכיבה ספורטיבית, בתחום ההורסמנשייפ. המוקש הוא שאם רוצים להספיק הכל צריך לוותר על משהו. לכן ניסינו ולדעתי אנו מצליחים (ויש עוד הרבה מה לשפר) למצוא את האיזון לכך בתוכנית של "סוסים ואנשים", בכל זאת תוכנית של יותר מ -  2,000 שעות לימוד היא רחבה בכל קנה מידה.

חלק חשוב מהחינוך של המטפלים ברכיבה היא העבודה המערכתית. הרבה מהמטופלים באים מתוך אוכלוסיות מורכבות ולכן העבודה עבור כל מטופל דורשת צוות מטפלים ובצוות הזה בצד הפיזיותרפיסטים, והפסיכולוגיים נמצאים המטפלים ברכיבה. יש אפשרות לעבודה "בקו", יש חובה לקיים התייעצויות ולהעביר מידע, יש מקום לשקול הצבת מטרות משותפות וכיוצ"ב.

לסיום, צריך לזכור שהרכיבה הטיפולית לא צריכה לעשות הפרדה בין גוף לנפש. כל המיוחד בה הוא החיבור ולכן לא יהיה נכון לקבל ללימודים רק פיזיותרפיסטים (שיעשו השלמה לחלקים הרגשיים) או פסיכולוגיים (שיעשו השלמה לפיזי). במגרש הרכיבה יש מקום לשני המקצועות הנ"ל בעבודה טיפולית שיש בה שיתוף פעולה עם מדריך רכיבה או לאחר שבעלי מקצועות אלו למד בעצמם הדרכת רכיבה והשלמות נדרשות לרכיבה הטיפולית.

אפשרויות אלו לא באות על חשבון המקצוע הצומח כ"מטפל ברכיבה" אלא להפך יקדמו את הענף כולו.
בברכת 'ליד' נכון,
יובל ארביטמן

נופרנופר28/11/2006

הדרכה. ענת - תודה, יש כאן הבהרות חשובות מאוד לכולם. בכל מקום שואלים אותי על רכיבה טיפולית (לדוגמא בהרצאה לאחיות טיפת חלב). אני מקווה שכל הדיון שהתפתח פה יענה על שאלות של הורים ושל גורמים שונים שרוצים להפנות ילד ולא בטוחים.
רק עוד נקודה אחת ואני מקווה שזה לא יחשב לי לקטנוניות. בנוגע לסופר וויז'ן או הדרכה בעברית, יש לקוות שמי שעובד בטיפול מקבל אותה אחת לשבוע או שבועיים ולא באופן תקופתי.
ושוב תודה, נופר

ענת אלוןענת אלון28/11/2006

כמה תשובות לנופר.... נופר שלום, אני אנסה לענות על חלק מהדברים שאת שואלת מתוך הנסיון שלי וההכרות עם התחום בחווה בה אני עובדת:
1- קופות החולים: המודל שאת מציגה הוא מודל שעובד עם קופת חולים כללית בלבד. לאומית ומכבי עובדים במודל שונה לחלוטין, שבו מרגע שהחווה נכנסת לרשימת החוות שבהסדר איתם - הקשר הוא של ההורה מול הקופה לקבלת החזרים כספיים. בין החווה לקופת החולים אין שום קשר, אין ליווי מקצועי ואין פיקוח.
2- ילדים רבים המופנים דרך קופות החולים הם דווקא ילדים עם בעיות מאד מינוריות (יחסית), וכאלה שהיו יכולים בקלות להשתלב גם ברכיבה הרגילה, אך ברגע שהופנו ע"י רופא הילדים או רופא המשפחה לרכיבה טיפולית (על רקע - לדוגמא - של חולשה בחגורת כתפיים) יכולים לקבל החזר כספי מהקופה...
3- אני מסכימה עם הההגדרה שלך להפרדה בין סוגי המטפלים. פסיכולוג או פיזיותרפיסט שיחליט להחליף את ספת הטיפולים או את כדור הגומי ברכיבה על סוס - יהיה, לטעמי, מטפל ברכיבה. כלומר, המטרה תהיה הטיפול הפסיכולוגי או הפיזיותרפיסטי והאמצעי יהיה רכיבה על סוסים. עדיין, כדי לעשות עבודתו נאמנה, הוא יצטרך להשלים את הידע "הסוסי" ולהכיר היטב את הכלי שבו הוא משתמש. להיות "איש סוסים" הוא תהליך ארוך, ולכן בחוות רבות נעשה השילוב של שני אנשי מקצוע או יותר (מדריך הרכיבה והפסיכולוג ו/או הפיזיותרפיסט).
כמו שכתבת - הרכיבה הטיפולית היא סוג של ספורט טיפולי. ספורט מקסים, מרגש ומהנה, הנוגע בתחומים רבים (אולי יותר מכל ספורט אחר) בגוף ובנפש האדם. כתבתי בדיון הזה בעבר כי יש ילדים שעבורם הרכיבה מספיקה לטיפול בבעיותיהם, יש כאלה שלהם היא תוספת לדברים אחרים ויש כאלה שזו לא התשובה המתאימה עבורם... וכאן נכנסת האחריות המקצועית שלנו, מדריכי הרכיבה הטיפולית. ראיון אישי עם ההורים, הגדרת מטרות, בניית תוכנית עבודה, מעקב שוטף אחרי התהליך (סיכומי שיעורים ודוחו"ת תקופתיים) - הם חלק חיוני מעבודתנו. ויכול לקרות מצב שאחרי תקופה, אם רואים שאין שיפור - יוחלט שהרכיבה אינה המענה המתאים לאותו ילד...
4- אין שום וועדה (של משרד הבריאות או של כל גוף אחר) שאחראית ומפקחת על עבודתם של מדריכי הרכיבה הטיפולית. ההסמכה היא מטעם משרד החינוך התרבות והספורט, כלומר, ההשתייכות היא למקצועות הספורט ולא למקצועות הטיפוליים. חוות רבות שאני מכירה לא מעסיקות מדריכים שלא קיבלו הסמכה (ולו רק מטעמי ביטוח), אך אני מכירה גם כאלו שכן... איכות וטיב הטיפול מוטלת על המדריך, על החווה, וכן - גם על ההורים, שצריכים לוודא שילדם מקבל את המענה הטוב והמתאים עבורו (ואת זה אני כותבת כאמא לילדים שעברו ועוברים טיפולים כאלה ואחרים...).
5- בסיום, אני רוצה רק להוסיף שרבים מהמדריכים שאני מכירה (ואני ביניהם) לא מסתפקים בלימודי ההסמכה למדריך רכיבה טיפולית, אלא ממשיכים ללמוד ולהשתלם בנושאים הרלוונטים לעבודתנו וקרובים לליבנו. גם לנו חשובה מאד איכות עבודתנו, והתיסכול של מדריך שסיים שיעור והרגיש שהוא התפקשש, שלא הצליח "לגעת" ברוכב ולהגיע אליו באיזושהי צורה - הוא תיסכול גדול מאד. התיסכול הזה מוביל אותנו לחפש תמיכה וייעוץ עם אנשי מקצוע מתחומים אחרים, לדאוג ל"סופר וויז'ן" תקופתי, ולהמשיך לחפש בעקביות את ההתפתחות האישית שלנו, כבני אדם ומטפלים.

נופרנופר27/11/2006

ההגדרות. שלום,
יש לי עוד כמה מחשבות לגבי ההגדרה "מטפל ברכיבה" לעומת "מדריך ברכיבה" בעקבות דבריה של ענת.
יש פה אולי קושי עם ההגדרה של קופות החולים. כיום מופנים ילדים לרכיבה טיפולית עקב קשיים רגשיים משמעותיים. למשל, ילדה עם אנקופרזיס שהופנתה לרכיבה טיפולית על-ידי קופת החולים. האם מדריך הרכיבה הטיפולית הוא הדמות הנכונה לטפל בכך? האם לא צריך הדרכת הורים? וכו'. מדובר בספורט טיפולי שנותן מענה מסוים לגוף ולנפש, אבל האם מדובר בטיפול המרכזי שאמור לפתור את הקושי הרגשי של הילד ? כאשר ילד דחוי חברתית, סובל מחרדות וכו' וההורים מחליטים שצריך לפנות לטיפול - אז הציפיה שלי היא שיהיה שם איש מקצוע טיפולי כלשהו שיהיה אחראי על כך. ההורים שפונים אינם מודעים כלל להבדלים. מציעים להם טיפול רגשי בארבעים ש"ח לשעה ואומרים להם שזה במעקב ופיקוח של פסיכולוג. הם אפילו זוכים לפגוש את הפסיכולוג פעם אחת. ולמרות זאת, הפסיכולוג אינו רואה את הילד רוכב אפילו פעם אחת ומגיע לחווה לדיון של חמש דקות על כל ילד שבסיומו חתימה על עשרה מפגשים נוספים. ההורים אינם מודעים לכך, וחושבים שמדובר בטיפול רגשי לכל דבר שאמור להיות הכלי לכל בעיה רגשית. לעיתים קרובות המעקב עצמו אינו מנוהל על ידי פסיכולוג אלא על ידי מטפלת בהבעה, שההכשרה שלה בדיאגנוסטיקה היא לא מאוד משובחת. קופות החולים שמכנות סוג זה של התערבות כ"רכיבה טיפולית" קובעות במידה רבה את ההגדרה המילולית בארץ.
מתוך מה שהצלחתי להבין מענת אלון - זה נשמע כאילו צריך להפריד בין מטפלים מוסמכים המשתמשים בסוסים לשם שינוי רגשי לבין מי שעושה ספורט סימפטי לילדים. כלומר להבדיל בין טיפול רגשי הנערך על ידי מטפל מוסמך שמשתמש בסוסים, לבין ספורט טיפולי שהוא תוספת נחמדה לילד שרוצה חוג אך לא יכול להשתלב בו, או לילד שנמצא בטיפול משמעותי כלשהו ומקבל את הספורט הטיפולי כתוספת. לגבי האפשרות של הגדרות שונות לשני סוגים של אנשים שמשתמשים בסוסים: מבחינה תאורטית יש אולי צדק בהפרדה שבין פעילות ספורטיבית באוירה רגשית תומכת, לבין טיפול שנועד לקחת אחריות על מצבו של הילד ולפתור את הקשיים. טיפול אמור לפתור קושי חברתי, חרדות וכו' תוך מספר חודשים עד שנה. אם הוא לא עושה כן יש בעיה, ולא משנה מי המטפל. יש גם פסיכולוגים שמסוגלים להחזיק ילד בטיפול שלוש שנים מבלי לתת את סוג הטיפול הנכון, ומבלי להודות אפילו שהם לא מועילים. כך שהשאלה היא אפילו לא על איכות הטיפול, אלא על האבחנה והאחריות הטיפולית. האם הילד בכלל מקבל את המענה הנכון. האם ההורים עוברים תהליך, ועד כמה המורה מקבלת יעוץ. האם צריך רטלין, הוראה מתקנת, ביופידבק, טיפול משפחתי וכו'. מדריך רכיבה לא יכול בכלל להתיחס לכל אלה. כך שיש סוג אחד של מטפל ברכיבה שהוא, אם הבנתי נכון, מוסמך כמטפל במקצוע אחר והוסיף את הטיפול ברכיבה לארגז הכלים טיפולי שלו, והוא גם מוסמך לתת אבחנה, לקבוע תוכנית טיפול, להפנות לגורמים שונים, להדריך הורים וכו' - ויש סוג אחר של מטפל שפחות הבנתי מה הוא עושה. והייתי רוצה להבין.
סוגיה נוספת שלא פענחתי היא ועדה אתית וועדה מקצועית של משרד הבריאות. האם יש בכלל אחריות טיפולית למדריכי רכיבה, או שאין להם אחריות משום שהם לא מטפלים באמת. כל טיפול יכול גם להזיק. האם מדובר במטפלים מקצועיים, האם יש להם אחריות במובן שהם עומדים לדיון בפני ועדה כלשהי, מה הסטנדרטים שלהם בכלל.
לגבי התחום הגופני הייתי רוצה לשמוע מה בפי הפיזיותרפיסטיות שבתחום.
נראה לי שיכולים להיות כל מני פתרונות לסוגייה. אני אישית הייתי רוצה שיעשו טיפולים ממש באמצעות הסוסים ולא רק חוג עם מדריך רגיש וסימפטי. הסוסים הם אמצעי מדהים ומיוחד שאין כמוהו. אני מבינה שבשלב זה פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, מרפאים בעיסוק וכו' יכולים לעשות את קורס הרכיבה הטיפולית בוינגייט ולשלב לאחר מכן את הסוסים בעבודתם. אם הבנתי נכון, הקורס בכרכור מכוון גבוה יותר ומיועד להכשיר אנשים מהבסיס, ללא הכשרה קודמת. כלומר, מדובר בגישה אחרת שמנסה להשוות בין מסלול הלימודים של טיפול ברכיבה למסלולים אחרים. בהקשר זה - לא ברור בכלל אם שנתיים וחצי מספיקים לעניין. גם כשאנחנו פונים לעו"ס לטיפול אנחנו מעדיפים לרוב עו"ס קלינית (שהיא אחרי תואר שני, ואם אפשר - אז גם אחרי בי"ס לפסיכותרפיה). ומטפלת בהבעה יכולה לעשות קבוצה נחמדה בבית-הספר אבל  כשיש ילד עם חרדות, אובססיביות, אנקופרזיס או כל צרה אחרת לא הייתי פונה אליה כאחראית על הטיפול וכמטפלת העיקרית.
אשמח לקרוא את המשך הדיון, שנראה לי חשוב מאוד לגבי התחום.
נופר

ענת אלוןענת אלון27/11/2006

טעות בהגדרות שמובילה לציפיות לא נכונות....  
אני חושבת שיש כאן טעות בהגדרות, שמובילה את הציפיות הנבנות בדיון הזה לכיוון מוטעה.
אולי צריך לעצור ולהגדיר קודם כל מהי הרכיבה הטיפולית ולמי היא מיועדת?
אני רוצה להציע את התשובה הבאה: רכיבה טיפולית היא רכיבה שבה המטרה אינה רכישת מיומנויות הרכיבה כשלעצמן, אלא מטרה/ות אחרות שהוגדרו בתחילת התהליך. הרכיבה, במקרה זה, הופכת להיות הכלי או האמצעי להשגת המטרות.
היא מיועדת לרוכבים שאינם יכולים להשתלב ברכיבה "הרגילה" בגלל מוגבלות או קשיים כלשהם (עבודה על מטרות רבות – כמו שיפור קואורדינציה ומוטוריקה גסה ועדינה, העלאת מודעות הגוף, שיפור שיווי המשקל, היציבה ונשיאת הגוף, התמצאות מרחבית, שיפור קשב וריכוז, העלאת הבטחון העצמי והדימוי העצמי, שיפור התקשורת ועוד – נמצאת בתוך הרכיבה עצמה) או לרוכבים שהצרכים שלהם שונים (חווייתיים, תנועתיים ועוד).
 
ההתייחסות למדריך הרכיבה הטיפולית כ"מטפל ברכיבה" וההקבלה בין הרכיבה הטיפולית למקצועות כמו פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק, פסיכולוג, פסיכותרפיסט וכו', אינה מדויקת לטעמי. נכון יותר יהיה להקביל את הרכיבה הטיפולית לתחומים כמו הידרותרפיה או ספורט טיפולי (וזו, דרך אגב, ההקבלה שעושות קופות החולים).
זה הרבה יותר מוויכוח סמנטי. זה מגדיר את הציפיות וממקד את כל נושא ההכשרה הדרושה למדריכי הרכיבה.

אינני מכירה את שני הקורסים הנוספים הקיימים בארץ, אך התעודה הניתנת למסיימי הקורס בבית הספר למאמנים ומדריכים בוינגייט היא תעודת "מדריך לרכיבה טיפולית", והיא ניתנת על פי חוקי משרד החינוך התרבות והספורט (משנת 1992).
הבסיס לקבלה לקורס הוא רמת ידע מוגדרת בתחומי הרכיבה, הטיפול בסוסים והבטיחות בסביבת הסוסים, לקורס מתקבל מי שעבר מבחנים בתחומים אלו, ובסיומו מתקיימים מבחנים תיאורטיים, מבחני הדרכה ומבחני רכיבה.
גישה זו יוצרת מכנה משותף ורמה מסוימת בתחום הידע "הסוסי" ומאפשרת לקורס להתמקד בתחומים אחרים הרלוונטיים להדרכה, כמו אנטומיה ופיזיולוגיה, התפתחות נורמטיבית וא-נורמטיבית, הכרת מוגבלויות ולקויות שונות, טכניקות הדרכה וכו'.
 
מדריך הרכיבה הטיפולית, כמו מדריך השחייה הטיפולית או מדריך הג'ודו הטיפולי וכמו כל אדם העובד עם אוכלוסייה מורכבת ובעלת צרכים שונים – צריך להיות אדם נבון, רגיש, תקשורתי, בעל גישה אנושית פתוחה ומקבלת. ההתמחות הבסיסית שלו היא בתחום אותו הוא מלמד (רכיבה, שחייה וכו'). כל השכלה נוספת חשובה ותורמת, אך האם בלעדיה הוא שרלטן?
 

שרה גובריןשרה גוברין25/11/2006

המטפל הרב תחומי ...הכשרה והדרכה ועוד. נופר שלום רב
ראשית תודה על התיחסותך העמוקה לדברים, שנית אענה על חלק מן השאלות ועל אחרות יענו אחרים המתמצאים בנושא הרבה יותר.
אני רוצה להתייחס בהרחבה לעניין ההדרכה. אני מבינה מדבריך כי את מתכוונת להדרכה על עבודה טיפולית בשטח. באופן אישי אינני רואה כל דרך אחרת לעבוד בכל תחום טיפולי אלא עם הדרכה טובה ממדריך בכיר ומוסמך לכך. אני עובדת כך כל שנות עבודתי ואת נושא ההדרכה אנחנו מנחילים לסטודנטים שלנו ללא הרף. את המודל שלנו לעבודת הסטאז' בנינו באופן הזה, כך שכל סטודנט מקבל הדרכה בפועל בשטח ממטפלת ברכיבה ובנוסף באופן רצוף מתנהל דיון קליני על כל מטופל כאשר במסגרתו ניתנת הדרכה לדוג' על עב' עם הורים ועוד, כפי שנדרש בהתאם לצרכים השונים.
כמוך , אני חושבת כי קורס של שנה הינו שום דבר בהכשרתו של מטפל ולכן התכנית הינה של שנתיים וחצי , כפי שציינת. חלקם הלא מבוטל של הסטודנטים מגיעים מלימודים אקדמיים קודמים ובעצם תכניות הכשרה טיפוליות אחרות כמו בתחום של טיפול ביצירה והבעה הינן תכניות דומות בהיקפן (יומיים בשבוע על פני כ - 3 שנים).
תכנית ההכשרה אצלינו כוללת שני מסלולים מקבילים ונפגשים , הסטודנטים מתקבלים ועוברים קורס להדרכת רכיבה (מוכר ע"י מינהל הספורט כנדרש) ובמקביל עוברים את הכשרתם כמטפלים, כך שהם רוכבים שעות רבות בשבוע ועוסקים בתכנים של הדרכת רכיבה ומצד שני עוברים תהליכים התפתחותיים של שינוי ומודעות ולומדים באופן מעמיק את התחום הטיפולי הן התאורטי והן ההתנסותי בביה"ס ובחווה.
נושא משמעותי שאנחנו שמים דגש עצום עליו הינו  יצירת ה"אני המטפל" והפרדתו מדמותו של מדריך הרכיבה אך ובנוסף שילוב של שניהם. השאיפה שלנו היא כי כל אחד מהסטודנטים בסיומו של התהליך יכיל הן את ההפרדה ואת האינטגרציה, אנחנו משקיעים בכך את כל המרץ המאמץ המחשבה הרצון וכל מה שרק ניתן.
נופר , שוב תודה על דבריך מחממי הלב, אשמח להתיחסותך הנוספת ועוד יותר מכך, נשמח לארח אותך אצלינו לביקור והתרשמות.
בברכה שרה

נופרנופר25/11/2006

רב תחומיות, הכשרה, רשיון... המון שאלות!. שלום,
ברצוני להעלות מספר שאלות שאשמח לקבל עליהן תשובה:
1. מקצועות טיפוליים שונים מחייבים הדרכה. האם מטפלים ברכיבה מחוייבים לפעול עם הדרכה? מה הדרכה זו כוללת מבחינת כמות הזמן והמקצוע של המדריך?
2. מקצועות רבים דורשים רשיון כדי לעבוד. האם מטפל ברכיבה אמור לקבל רשיון כזה ומאיזה גוף?
3. נראה לי ששנתיים וחצי זה עדיין פחות ממורה או פיזיותרפיסטית, ואם רוצים שהתחום יהיה רציני אין מנוס מלהגדיל את היקף הלמידה. אני מבינה שכבר כך אתם מנהלים קורס ארוך ויקר יחסית והשאלה אם ניתן יהיה לעשות בפועל את השינוי.
4. טיפול רגשי בילדים חייב לכלול התערבות במערכת המשפחתית, לרוב על-ידי הדרכת הורים, אחרת הוא עלול להזיק (משום שהמטופל מוגדר כIP , הטיפול לא יעיל וכו'). האם הדרכת הורים נלמדת על-ידי המטפלים ברכיבה? או - האם הם מחוייבים לעבוד עם מישהו שנותן את ההדרכה במקביל?
5. האם צריך תעודת מדריך רכיבה כדי להתקבל לקורס של רכיבה טיפולית אצלכם או בוינגיט? מה בנוגע לרמת הבטיחות מבחינת ההכשרה של מטפלים ברכיבה על סוסים.
קראתי את תוכנית הלימודים בכרכור והתרשמתי מאוד מההיקף ומהרצינות כפי שהם מתבטאים בתוכנית.
6. שאלה שכבר העלתי פה לדיון אבל אשמח לשמוע התיחסויות - האם לא כדאי כצעד ראשוני לקראת התמקצעות טובה יותר להפריד בשלב כלשהו את מסלול ההכשרה למי שמתמחה יותר בעבודה רגשית ולמי שמתמחה יותר בעבודה גופנית? כמובן שעבודה על הסוס היא תמיד אינטגרטיבית, אבל יש הבדל בין ילדים שנזקקים לפיזיותרפיה לבין ילדים שנזקקים לטיפול רגשי. ההפרדה תאפשר התמקצעות טובה יותר בשנתיים וחצי. נראה לי שיש התפרשות בהכשרה על יותר מכפי שיכולים להכיל בשנתיים וחצי, אם רוצים להגיע לרמה של מקצועות טיפוליים כמו עו"ס, מרפאה באומנות, מרפאה בעיסוק או פיזיותרפיסטית (ארבע שנים הכשרה במשרה מלאה).
7. הייתי רוצה שתהיה חתירה לכיוון של רמת הכשרה מקיפה יותר כמו כל אחד מהמקצועות הטיפוליים הנ"ל (עו"ס, מרפאה בעיסוק, פיזיותרפיסטית או מרפאה באומנות, מרפאה בתנועה), עם מעקב, הדרכה, רשיון וועדה אתית ומקצועית של משרד הבריאות. האם יש עוד אנשים השותפים למחשבה הזו?
8. כמעט כל מי שדיברתי איתו חושב שקורס של יומיים בשבוע במשך שנה לא יכול להיות הכשרה למטפל. האם יש מי שחושב אחרת? האם יש כאן איזושהי אידיאלוגיה שפספסתי? האם ההכשרה המקוצרת של שנה היא מכיוון שמטפל כזה אמור לעבוד בצמד עם מטפל אחר? ואם כן אז למה זה לא קורה?
9. מדוע קופות החולים מרשות לעצמן לחפף את ההדרכה המקצועית. האם אין זה בגלל שאין ועדה מקצועית במשרד הבריאות שמפקחת על התחום?
הרבה שאלות. אשמח לקבל תשובות לפחות על חלקן.
תודה!!!
נופר

שרה גובריןשרה גוברין25/11/2006

המטפל הרב-תחומי. מרב שלום רב
המודל הטיפולי של בי"הס לרכיבה טיפולית  "סוסים ואנשים" בכרכור מציב במרכזו את ההכשרה למטפל רב - תחומי , מטפל שבארגז הכלים שלו הכשרה מהתחום הפיזיולוגי, הכשרה העוסקת בהתבוננות מדעית בגופו של האדם הפונה לטיפול, הסטודנטים לומדים קורסים באנטומיה, מדעים, פיזיותרפיה, פתולוגיות ועוד... ובמקביל ניתנת הכשרה רבת היקף בתחומים הרגשיים, פסיכולוגיה, פתולוגיות רגשיות ונפשיות, תהליכים התפתחותיים, סוגיות בעבודה טיפולית עם ילדים  + ילדים והורים ... כל אלו והכשרה ממוקדת בתחום של העבודה ברכיבה טיפולית, העבודה עם סוסיםעם אוכלוסיות מיוחדות כגון: אוטיזם, נוער בסיכון, לקויי למידה ולקויים פיזיולוגיים.הדגש המושם במהלך התכנית הוא הניתן בנוסף על כל אלו ביחד והעוסק ביחסי מטפל מטופל במקביל להתפתחותו האישית של כל סטודנט הפונה לתכני. הסטודנטים לומדים במהלך השנתיים הראשונות במקביל לקורס מדריכי הרכיבה (המוכר ע"י מינהל הספורט) בקורס אשר כותרתו "יחסי מטפל - מטופל תהליכי מודעות והתפתחות" אנו מאמינים בכל לבנו ומכירים מאוד בצורך של המטפל להכיר את עצמו, את התהליכים האישיים המעצבים את התנהגותו ואישיותו להיות מודע לכל אלו ככלי העבודה העיקרי בעבודתו של המטפל.
המודל הטיפולי נבנה כך מכיוון שאנו רואים את המטפל באמצעות סוסים כמטפל אינטגרטיבי העובד עבודת צוות בלתי נפרדת מאנשי מקצוע נוספים הקשורים הן לחווה הטיפולית והן לחייו של המטפל. הוא לומד להתבונן על המטופל להעריך הערכות טיפוליות , לקרוא אבחונים והפניות מגורמים מקצועיים שונים ולבנות תוכנית טיפולית לעבודה עם המטופל באמצעות הסוס ביחד עם צוות טיפולי נוסף השייך לעניין. השאלות בהן עסקו התגובות שלמעלה התייחסו בדיוק לעניין זה של עבודה אינטגרטיבית רב - תחומית, אנו מדגישים לאורך כל שנות הכשרתו של המטפל לעתיד (כשנתיים וחצי) את עבודת הצוות ושיתוף הפעולה, אנו שמים במרכז את הידיעה החשובה לעין שיעור ב"עמוד השידרה" הטיפולי כי המטפל אינו יוצא לשטח בודד וחסר קשר עם סביבתו אלא כי דוקא הכלים שרכש והמצויים בארגז הכלים שלו הם אלו שיאפשרו לו לפעול בצורה רחבה והטובה ביותר לטובת המטופל והאינטרסים הטיפוליים שלו.כך שאוכל להגיד לסיכום דברי כי ארגז הכלים המורכב מחלקים המאפשרים התבוננות פיזית והתבוננות רגשית וכל אלו באמצעות ההכרה של המטפל את עצמו מאפשרים למטפל באמצעות סוסים עבודה בגבולות האחריות הדרושים כל כך בתחום, המטפלים יודעים בברור כי אין הם פיזיותרפיסטים ובמקביל הם יודעים כי אין הם פסיכולוגיים או פסיכותרפיסטים, הגבולות ידועים וברורים ומכאן האחריות העצומה לחייו לתפקודו ולרווחתו של המטופל.
מרב, אשמח לתגובתך
בברכה
שרה גוברין

מירב חןמירב חן14/11/2006

היתי רוצה לדעת יותר על המטפל בעזרת סוסים. היי שרה ותודה על הארותייך!
אשמח לשמוע יותר על התוכנית שלכם בנושא, האם תוכלי קצת לספר לנו?

שרה גוברין ( בי"ס לרכיבה טיפולית "סוסיםשרה גוברין ( בי"ס לרכיבה טיפולית "סוסים11/11/2006

הכשרת מטפלים ברכיבה. מרב שלום רב
קראתי ותודה לך, המאמר מעניין מלמד ופותח דלתות להתבוננות רחבת היקף בתחום.
לא פחות חשוב הוא רב-השיח המתפתח בעקבותיו .במידה רבה התגובות משקפות את נקודת המבט של הקוראים העוסקים בתחום, הן מזווית הראיה של הפזיותרפיסט והן מזווית הראיה של הפסיכותרפיסט וכן כל מה שביניהם. המטופלים הפונים לתחום הטיפול ברכיבה משקפים גם הם את הרצף ומבקשים מענה הנע בין הקצוות הפיזי והרגשי. מטפלים ותיקים בכל תחום טיפולי יודעים שבסופו של דבר המענה מוכרח להיות משולב, רב-תחומי ומתוך נקודת המבט שלי שם גם נמצאת התשובה המורכבת. טיפול באמצעות סוסים מאפשר עבודה עם המטופל הן בעבודת קרקע, והן ברכיבה, הן במגע בבע"ח הנהדר הזה - הסוס והן בחיבור של מגע פיזי זה אל גופו,נפשו ועולמו הרגשי של האדם.  המטפל באמצעות סוסים "מוכרח" לאסוף ולהיות המטפל האקלקטי המטפל הרב-תחומי ולא רק פיזיותרפיסט או פסיכותרפיסט. הוא צריך לשאול את עצמו "מי אני רוצה להיות?" ולהכשיר עצמו לכך. מרב, כתבת בתשובתך לענת "...הייתי משתלמת בתחומים שהכי המתאימים לי..." אני מסכימה עמך בכל לבי.
בברכה
שרה גוברין

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין7/11/2006

רגשי-גופני.  
אני מצטרפת למירב בגישה לפיה צריך לראות מי האוכלוסיה וכדאי להתמחות בתחום מסוים. ובמקביל חושבת שצריך גם ראייה רחבה של כל התחומים.
רכיבה טיפולית תמיד משלבת את התחום הרגשי והגופני. אני מרשה לעצמי לצטט את אורה דניאלי - כאשר אבא עצבני כמעט זורק את הילד מהאוטו אני יודעת מראש ששום דבר לא יושג עם הילד בשיעור באותו יום. אורה שמה דגש עצום על הצד הרגשי בעבודה שלה כפיזיותרפיסטית. ברור לה שכאשר ילד מרגיש אהוב, רצוי ומוערך הוא מוכן להתגבר על כל המכשולים והתוצאות גבוהות באופן משמעותי. אין ספק שאישיות וגישה והבנה מזרזים את הפיזיותרפיה. מנגד, בעבודה שלי סביב צדדים התנהגותיים ורגשיים של ילדים היפראקטיביים ראיתי את הצדדים הגופניים, ולעיתים גם נעזרתי במרפאה בעיסוק. רוב הילדים שהגיעו אלינו היו בעלי קשיים נוירולוגים שונים. רובם ללא דומיננטיות ברורה, עם קשיים ברגישות תחושתית וקשיי בהתמצאות במרחב. חלקם ספורטאים חסרי זהירות ופחד לחלוטין, וחלקם עם קשיים מוטוריים בולטים. פרט לכך, בתחום הלימודי היו לרובם קשיים, לרוב ליקוי ממשי בקריאה וכתיבה. הייתי זקוקה להרבה ידע והתיעצות בכל התחומים. כשמעבר להכל, הרגשתי שאני משתמשת גם בכל ההכשרה שלי כפסיכלוגית קלינית, בתחום החברתי והרגשי. 
לסיכום, לדעתי, מי שעוסק בתחום זקוק לכן לשני כיוונים בו זמנית:
1. התמקצעות באוכלוסיה מסוימת ובתחום מסוים.
2. ראייה כוללת והסתמכות על עבודה רב מקצועית.
 

אורה דניאליאורה דניאלי7/11/2006

הצעה. רוב התגובות שהתקבלו עד כה  קשורות לרוכבים בעלי קשיים רגשיים או התנהגותיים .אך לא נשכח כי
לרבים מהם  קשיים מוטוריים ,בולטים או מזעריים ,המכבידים  על שגרת יומם.
באתר אדפטיפ:
http://www.adaptip.com/...;  ; תוכלו למצוא חומר רב הקשור להתאמות מוטוריות לבעלי צרכים מיוחדים.
אפשר גם להעזר באירגון הספורט הטיפולי שיציע מגוון פתרונות חלופיים נאותים לאלו שידם אינה משגת
להעזר ברכיבה הטיפולית.
לא הוגן לכלול באופן גורף  את הקשר בין התימחור לאיכות הטיפול.
 

מירב חןמירב חן7/11/2006

מודל תמיכה לרכיבה טיפולית. הי ענת
השאלות שאת מעלה הן מאוד רלוונטיות, אולם אני חושבת שלפני שבונים מודל עבודה צריך לבחון עם איזה אוכלוסיות רוצים לעבוד, מה הצרכים של אותן אוכלוסיות, מי אנשי המקצוע הרלונטים לצרכים אלו , ובהתאם לכך לבנות מודל. אני גם היתי מעמיקה ומשתלמת בתחומים שהכי מתאימים לי- ולא מתפרשת על כל הכיוונים. אני חושבת שלפעמים הבעיה היא שמרב חוסר המקצועיות מציעים מענה לכל סוגי האוכלוסיות, עובדים דומה עם כולם ופוגמים ביעילות הטיפול.

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין6/11/2006

בנהלל. שלום,
בבי"ס ויצ"ו נהלל אנחנו מפעילים תוכנית אינטנסיבית מאוד. הגישה היא מתוך הספורט האתגרי. יש הרבה מאוד עבודת יעוץ מערכתית (הורים, בי"ס, בית ילדים ועוד) כחלק מההתערבות. כל שעור אורך שלושת רבעי השעה. בשלב ההתחלתי (כשלושה חודשים) השעורים פרטניים, ולאחר מכן עוברים לקבוצה רגילה. לכל ילד מרכיבים תוכנית משלו. הילדים מוזמנים גם להשתלב בעבודה ובהווי שאורווה. התוכנית מתמקדת בילדים עם הפרעת קשב וליקויי למידה. אין ספק שמדובר בתוכנית יקרה. הסוס, המקום, הציוד, מדריכת הרכיבה, הפסיכולוגית, שעות הדרכה ותצפית במגרש, שעות יעוץ להורים...
התחלתי את התוכנית בגלל האמונה שלי שמדובר בכלי טיפולי אדיר. הורים שהיה להם ילד היפראקטיבי ורצו לטפל בו שלא רק באמצעות רטלין היו חסרי אונים באזור שלנו. ולא שאני נגד רטלין, אבל יש כל כך הרבה דברים שאפשר להקנות לילד בהתערבות חינוכית טיפולית - דימוי עצמי חיובי, אמפטיה, פעילות קבוצתית, התמודדות עם אתגרים, התמדה, תכנון, בקרה על הביצוע תוך כדי, אסטרטגיות למידה שונות לגבי שינון, ארגון וכו', סבלנות, איפוק, בטחון בגוף, למידה מתוך סקרנות ועניין, קבלת סמכות,  וכו'. ילדים עם הפרעת קשב זקוקים לכל זאת, ועדיף ללמדם במקום שבו יהנו ולא ירגישו שהם בטיפול. בהתאם לכך התחלנו את תוכנית ההתערבות שלנו בנהלל. התוכנית יקרה, אולם נראה לי נכון שהורים שמעוניינים להשקיע בילד ומסוגלים לכך, ימצאו את המקום המתאים.
כל ילד צריך השקעה מבחינת זמן מחשבה של הצוות לגביו מדי שבוע. המשמעות של עבודה מערכתית היא גם הרבה פגישות וטלפונים עם כל המבוגרים השונים בעולמו. מדובר בפסיכולוגית קלינית בתשלום מלא. גם המדריכה אמורה לקבל שכר הולם ולא את השכר שמקבלים מדריכי רכיבה ברבות המאורוות. הסוס עצמו צריך להיות מתאים. חלק מהאורוות משתמשות בסוסים מאוד לא מתאימים. וככל הנראה כולנו שוגים בכך שאנחנו נותנים לילדים לעלות על סוסים גדולים במקום על פוני כמו באירופה. פוני יכול לקפוץ ולרוץ כמו כל סוס, אבל הוא בטוח יותר ונוח יותר לילד.
לגבי אוכלוסיות עם יכולת כלכלית נמוכה - לצערי נראה לי שהסוסים הם לא בהכרח הבחירה הראשונית המתאימה. הרכיבה היא ספורט יקר. כאשר מקצצים ומתפשרים פוגעים בסופו של דבר באיכות. למה לא לפעול עם אוכלוסיות כאלו דרך אמצעים זולים יותר ומוכחים לא פחות כמו אומנויות לחימה או קשתות.
נופר

שישי6/11/2006

הרחבה בענין סוסים- במיתוס ובאגדה [ל"ת]. בהמשך לאמור בצורך בהעמקת המחקר והדיון באלמנטים המרפאים שברכיבה הטיפולית, ברצוני להפנותכם למאמר שהתפרסם ברבעון נפש גליון 21-22 ובאתר פסיכולוגיה עברית שכותרתו:על סוסים שחשבו עצמם למלאכים- עיון מחודש בסיפור מעשייה חסידי , השופך בין השאר אור על הופעתו של הסוס במיתוס ובאגדה ועל המשמעויות הרגשיות והטיפוליות האפשריות הנובעות מכך.
שי גיל

ענת אלוןענת אלון5/11/2006

עוד שאלות.... בימים אלו אני מנסה לבנות איזשהו מודל תמיכה לרכיבה הטיפולית בחווה שלנו, והדיון הזה מעלה אצלי שאלות נוספות.
בחווה שלנו אנו מנסים לשמור על עלויות סבירות לרכיבה הטיפולית, מתוך גישה שגורסת ש (א) העבודה עם ילדים אלו היא עבודת קודש (ב) ההורים האלו עמוסים בהוצאות יותר מהורים "רגילים" ו(ג) לתת הזדמנות גם להורים שאינם בעלי אמצעים לאפשר לילדם את הרכיבה. רוב הילדים עם הצרכים המיוחדים רוכבים אצלנו בשיעורים פרטיים עם צוות של מדריך, מוביל והולך צד, ורובם נשארים בפורמט הזה לטווחי זמן ארוכים מאד. לא ניכנס כאן לכל ההיבטים הכלכליים, אך מאחר והחווה היא פרטית ואין לנו גורמים מממנים, ברור שאנו חייבים גם להצליח להתקיים.
אני מכירה תוכנית שהופעלה בחווה במרכז שבה שולבו שיעורי הרכיבה עם טיפול פסיכולוגי, רק שהעלות הייתה גבוהה מאד (וכנראה שבצדק...).
אשמח מאד לשמוע רעיונות ודעות מבעלי הנסיון שבכם, בנושאים של: באיזה פורמט משלבים את הצוות המורחב שמלווה את החווה (פסיכולוג, פיזיותרפיסט)? מה התכיפות ההגיונית והמתאימה ל"סופר וויז'ן" שכזה? מי משלם את העלות? האם זו אופצייה לבחירה להורים שמעוניינים או שהחווה הופכת את זה לסטנדרט שלה?
ועוד נקודה למחשבה, הקשורה ללימודים המשלימים למדריכי הרכיבה הטיפולית: יש כל כך הרבה תחומים שאפשר להעמיק בהם, וכל אחד מהם רלוונטי וקשור ישירות לעבודתנו. זה יכול להיות דברים שקשורים בהבנה עמוקה של סוגי התסמונות והקשיים שבהם אנו ניפגשים (התייחסות להגדרות "המגירה", למרות שברור שכל ילד הוא עולם בפני עצמו), זה יכול להיות העמקה באספקטים הפסיכולוגיים, זה יכול להיות העמקה באספקטים הפיזיים, זה יכול להיות דברים הקשורים בעבודה על תנועה (קינסיולוגיה, לדוגמא), וזה יכול להיות בכיוון של ההתנסות התחושתית-חווייתית שהיא מרכיב מאד משמעותי בשיעורי הרכיבה הטיפולית. האם הגישה צריכה להיות דיסציפלינית או שיש כיוון אחד משמעותי יותר מאחרים?

יסמין סגליסמין סגל5/11/2006

תשובה לנופר. נופר- את צודקת שהתחום הזה מאד פרוץ, ואכן כל אחד יכול להיפך למדריך רכיבה טיפולית אחרי קורס של חצי שנה בוינגייט, ללא סינון, ללא בקרה והרבה פעמים עם מעט מאד ידע. אבל על החוות עצמן לדאוג לתהליך של הכשרה וליווי מקצועי- אם הן רוצות לעמוד בסטנדרטים מקצועיים, ועל ההורים לדעת לסנן ולמצוא את החוות שעונות על הסטנדרטים האלו.
בחווה שאני עובדת, בכפר שמואל, אני נפגשת עם כל אחת מהמדריכות להדרכה שבועית של שעה, נפגשת לשעת יעוץ והדרכה שבועית עם מנהל החווה, לוקחת חלק פעיל בישיבות הצוות,מלווה מקרוב מקרים מסובכים שדורשים יותר הבנה קלינית, (לפעמים גם בשיתוף עם פסיכותרפיה), ונפגשת לשיחות אינטייק עם כל ההורים. בנוסף אחרי חנוכה מתחילה גם הדרכה קבוצתית למדריכות והדרכה קבוצתית לבנות שירות לאומי.  זה מודל תמיכה והדרכה שמאפשר למדריכות חשיבה אחרת, עמוקה יותר, טיפולית יותר ומקצועית הרבה יותר על הטיפולים שהן עושות. ורואים פירות!
כמובן שזה דורש מבעלי החווה השקעה, גם בכסף גם בזמן וגם בנכונות להאזין ולקבל דעה של בעל מקצוע שהוא לא הם- אבל בגדול- זה שווה להם. כי ברגע שהחווה יותר מקצועית, יש אליה יותר פניות ופחות הורים ותלמידים נושרים ומפסיקים. כך שגם להם בסופו של יום זה משתלם...

מירב חןמירב חן5/11/2006

נכון אבל. ענת- אני חושבת ששמת דגש על כמה נקודות עיקריות, ואני מסכימה איתך שיש בתחום אנשים שעושים את עבודתם נאמנה, אך עדיין יש שם לעניות דעתי הרבה יותר מידי אנשים מאוד צעירים , שלא עברו תהליכים הכשרתיים משמעותיים, שצריכים בשיעור של חצי שעה ליצור קשר משמעותי עם אוכלוסיות הכי מורכבות שאני מכירה. אני מרגישה שהדיון בעניין הוא חשוב ולגיטימי ואינו מבטל את כל הטוב שקיים בעולם הסוסים, אך מאפשר להורים ומטפלים להיות הרבה יותר מודעים לנקודות התורפה של התחום. לימודי תעודה זה טוב , אך לדעתי צריך לבוא אליהם עם הכשרה קודמת בתחום טיפולי כלשהו.

ענת אלוןענת אלון4/11/2006

תגובה לתגובות ולמאמר.... אני מדריכת רכיבה טיפולית ועובדת עם ילדים שלהם קשיים שונים: פיגור, שיתוק מוחין, PDD, פראדר ווילי, תסמונת אנג'למן, ADHD, וקשיים רגשיים והתנהגותיים שונים. אני גם אמא לשלושה בנים, שהבכור מביניהם אובחן כ-ADHD ורכב על סוסים במשך 7 שנים.
קראתי את המאמר ואת התגובות לו בעניין רב ואני רוצה להתייחס לכמה נקודות:
1. לתפיסתי, רכיבה טיפולית היא כלי שיכול לעזור בשיפור תחומים רבים, שחלקם הוזכרו במאמר. כוחה בא מהיותה טיפול שאינו נתפס כטיפול (הרוכבים אינם יודעים שהם באים ל"רכיבה טיפולית", מבחינתם הם פשוט באים לרכב, כמו כל רוכב "רגיל"...) ומהיותה כלי הוליסטי, בעל פוטנציאל נגיעה באספקטים רבים ושונים. הגישה הטיפולית משתנה ומותאמת לכל רוכב בהתאם ליכולותיו הפיזיות והתקשורתיות, לצרכיו, ולמטרות שהוגדרו. לעיתים היא מספיקה ומהווה תחליף לטיפולים אחרים, לעיתים היא תוספת להם, ולא לכל אחד היא הדבר הנכון והמתאים.
אין ספק שמדריך בעל הכשרה פסיכולוגית יוכל להתעמק ולפתח צד זה בשיעור הרכיבה, ומי שהינו בעל רקע בתחום הפיזי (פיזיותרפיסט, מרפא בעיסוק) יוכל להעמיק בכיוון הזה. יחד עם זאת, הצלחת הטיפול (וכהגדרתכם - המשתנים התורמים לשינוי) תלויה לטעמי יותר מכל בקשר שנוצר בין המדריך לרוכב, בהתחברות של הרוכב לעולם הסוסים  ובדינאמיקה המתפתחת בשיעור (שהיא תולדה של שני המרכיבים הראשונים).
2. במאמר ובתגובות לו הוזכר נושא ההשלכה. אני רוצה להציע פן נוסף (אשר התחדד אצלי מחוויותיי כרוכבת יותר מאשר כמדריכה), שאינו מתייחס למה שהמטופל משליך מעצמו על המדריך או על הסוס, אלא למה שהוא משליך מהסוס אל עצמו: לכולנו (ואני מרשה לעצמי להכליל), בחושבנו על הסוס, יש את אותן אסוציאציות. לעינינו עולים דימויים כגון: יופי, חופש, עוצמה, אצילות, כוח, מהירות, אומץ וכו'. כשאנו עולים על גב הסוס - קורה תהליך של שיוך דימויים אלו לעצמנו ואנו מרגישים חזקים, עצמאיים ועשויים ללא חת... לא פגשתי רוכב שלא חש שמחה וגאווה בעצמו, וההוכחה היא כי לכולם, ללא יוצא מן הכלל, חשוב מאד שבני משפחותיהם וחבריהם יבואו לצפות בהם בשעת הרכיבה...
3. ולסיום - בתגובה לביקורות שהושמעו בתגובות למאמר, אני רוצה לומר שכמו בכל תחום - גם ברכיבה הטיפולית ישנם מדריכים טובים יותר ומדריכים טובים פחות, בעלי אישיות מפותחת יותר או פחות, ישנן חוות עם דגשים כאלה ואחרים וישנן גישות טיפוליות שונות. אני מסכימה עם הביקורת על ההכשרה הקצרה מדי, אך יש לזכור כי הלימודים הם לימודי תעודה (ולא לימודים אקדמאיים). חלק גדול מהמדריכים ממשיך ללמוד ולהשתלם גם לאחר סיום הקורס וקבלת ההסמכה.
אף אחד מהמדריכים שאני מכירה אינו מגדיר את עצמו כ"מטפל רגשי" ובטח שאינו מתיימר להיות הפסיכולוג של המטופל. יתרה מכך, רבים מאיתנו אוחזים בגישה שהמטפל העיקרי בשיעור הרכיבה (הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית) הוא הסוס ואנו רק "המאפשרים" או המתווכים.
עולם הסוסים הוא עולם קסום, הוא מציף ומקצין דברים רבים והנגיעה שלו בעולמנו הפנימי אכן סוחפת לעיתים לאמירות מיסטיות כמעט... למרות זאת - זה הוא עולם ממשי מאד ומעוגן במציאות, השיעורים הם מעשיים וענייניים, לכל פעילות יש סיבה ולכל תרגיל יש הסבר.
להורים המאוכזבים אני מציעה לא "לשרוף" את התחום עקב התנסות לא מוצלחת, אלא לחפש את המדריך שגישותיו תואמות את השקפתם ושבפגישת ההיכרות עימו התרשמו מאישיותו...

מירב חןמירב חן4/11/2006

מסכימה מאוד עם נופר. היתי מאוד שמחה אם היינו מאמצים בארץ את הגישה ההכשרתית בתחום הנהוגה בחלק מהארצות המתקדמות ( בעיקר באירופה ובחלק מהמקומות בארה"ב) שרכיבה טיפולית יכול ללמוד רק אדם שהוכשר להיות מטפל בתחום אחר. אם בפיזוטרפיה אז הוא מכוון ל"השתמש" בסוס וברכיבה כדי לשפר תחומים פיזיים , (שבאופן טבעי תורמים רבות גם לתחומים אחרים) אם ח"מ, עו"ס או פסיכולוגיה אז בתחומים חברתיים ורגשיים וכו'. כיום אנשים בעלי הכשרה מינימלית מטפלים בילדים בעלי הפרעות רגשיות ונפשיות קשות ביותר- דבר המזיק לילדים או לא מועיל ופוגע נואשות באמינות התחום הטיפולי הנ"ל.  

מירב חןמירב חן4/11/2006

אשמח מאוד לשמוע. שלום יסמין
תודה , וגם אשמח מאוד לשוחח איתך בנושא. מאוד רוצה לקדם את הכשרת מטפלים ברכיבה וגם את הקשר בין חוות לפסיכולוגים. טלפון? מייל?

מירב חןמירב חן4/11/2006

תודה לכל המגיבים. אני מרגישה שהדיון שמתפתח הוא בדיוק הדיון שהוביל אותנו לעבודה זו, ולמחקרים נוספים שאני עושה בתחום. כמו בכל תחום גם בתחום הרכיבה הטיפולית ישנם אנשים מוכשרים , היוצרים קשר משמעותי עם אנשים, ועושים עבודה טיפולית מופלאה אפילו בלי לדעת, ואחרים שאין להם את זה , ומאוד מכוונים בעיקר להיבטים הטכנים , ו"לשיטה". במספר תוכניות הכשרת מטפלים ברכיבה בארץ ובעולם בהם הרצאתי נדהמתי מהדגש הרב על הטכניקה והדלות בהקשר של תהליכים פנימיים. מסכימה לחלוטין עם אורה שחייבים להקפיד על קריטריונים יותר ברורים- לצערי לרבים מההורים אין את הידע והכלים לעשות מיפוי שכזה, ולכן כאנשים העוסקים בטיפול אני מרגישה אחריות לנסות לקדם את תוכניות ההכשרה פה בארץ כך שינתן הרבה יותר מקום להכשרת המטפל. הדגם האישי שבו אני עובדת בתחום הוא שילוב הדוק ביני ( פסיכולוגית) לבין מדריך רכיבה אתגרית , העובד בתחום הח"מ.

אורה דניאלי- "שדות שבעמק"אורה דניאלי- "שדות שבעמק"2/11/2006

רכיבה טיפולית [ל"ת]. יש בארץ כמה חוות  לרכיבה טיפולית  שבהן אנשי מקצוע רציניים ואחראיים ,ותכניות הלימוד גם הן משתפרות עם הזמן.
הצעתי כבר לפני מספר שנים במפגשי  הספורט הטיפולי שיערך מיפוי ארצי של החוות ,הן בהקשר להתאמת החווה לנכים לפי סטנדרט ברור(נגישות,שרותי נכים והמצאותו של בעל מקצוע טיפולי כמנהל החווה)והן לפי הקו המנחה את יכולות הטיפול(ספורט טיפולי,פזיוטרפיה וריפוי בעיסוק,וטיפול רגשי).
לצערי אין התקדמות בנושא זה ולכן על ההורים לבדוק בעצמם שלמדריכים יש תעודות מוכרות,שיש להם וותק בעבודה,ליווי מקצועי רציני ורקע קודם הולם.
הקפדה על חיפוש חווה הולמת ומדריך רציני תביא לשיפור איכות הטיפולים וסגירת חוות סרק.

גילהגילה2/11/2006

רכיבה טיפולית. צודקת ביותר, גם החווה בנעורים מתיימרת לקרוא למדריכי הרכיבה, מטפלים רגשיים. כן גם שם המטפלים חסרי ידע ונסיון ואינם יודעים כלל לעשות את ההקשר בין הסוס ועצם הרכיבה לחלק הרגשי של הילד. מטפלת אחת אפילו קיללה את הסוס בפני הילד שלי. נורא

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין2/11/2006

כל אחד יכול לקרוא לעצמו מטפל. שלום,
לצערנו במדינת ישראל כל אחד יכול להיות מטפל בשיטה כלשהי. למשל - האם שמעת על טיפול פארא-פסיכולוגי? המטפלת יושבת בבית, חושבת על הילדה המטופלת, ומשדרת אליה טלפתית את הטיפול. רעיון מצויין לא? הוא פועל בטבריה. אין גבול לכמות המטופלים שאפשר לטפל בהם כך בשעה נתונה.
לגבי רכיבה טיפולית - קופות החולים מממנות רק את מי שהוא מטפל מוסמך ברכיבה. מדובר בקורס קצר ושטחי ביותר, כשבמהלך לימודים של כיומיים בשבוע במשך שנה אמורים ללמוד את הצד הרגשי, את הצד הגופני ואת החלקים המעשיים של הדרכת רכיבה טיפולית.
ה"טיפולים" שקופות החולים מממנות הם קצרים מדיי. אין מעקב פסיכולוגי למרות שהם טוענים שכן. הפסיכולוג לפחות בקופת חולים כללית נדרש לראות פעם אחד את הילד או את ההורים במשך חצי שעה ברוטו. לאחר שלושה חודשים הוא צריך להפגש עם מדריך הרכיבה ולדבר איתו במשך כחמש דקות על הילדים שהוא מטפל בהם, ואז לחתום שהוא מאשר המשך טיפול. למדריך אין שום זמן או תקציב לקבל הדרכה מסודרת ואף אחד לא רואה מה הוא עושה על המגרש. חצי שעה ברוטו זה לא זמן ראלי בשביל להתיידד עם ילד, לתת לו שעור איכותי ולהפרד ממנו באופן מסודר בסוף.
יש לציין שגם בתהליכי קבלה לקורס של רכיבה טיפולית אין מיון אמיתי לגבי האישיות של האנשים שהופכים למטפלים. 
ישנם אנשים שעובדים באופן רציני מאוד לאורך שנים. לרוב לא דרך קופת חולים. ישנם אנשים שמשקיעים בהשתלמויות ובהדרכה מסודרת על מה שהם עושים. בפרויקט רציני בבי"ס ויצ"ו בנהלל עבדה בעבר שני מור והיום רבקה דילמן. מדובר בפרויקט המיועד לילדים עם הפרעות קשב. שם יש מעקב פסיכולוגי צמוד, הדרכות וחשיבה על כל ילד. כמובן שיש גם התיעצויות עם ההורים ולפעמים גם עם המורים בבית-הספר. בשפרירים עובד אודי בן-אליהו שממנו למדתי המון על טיפול בילדים, וקיבלתי הרבה לעבודה שלי כפסיכולוגית. גם אודי עובד בצמוד לפסיכולוגית (מירב חן).
בצד הגופני יש את אורה דניאלי במרחביה שהיא פיזיותרפיסטית ובעלת גישה נהדרת לילדים והורים. בעוד שאודי ורבקה מתמחים בצד החינוכי-רגשי. היא מתמחה בצד הגופני. נראה לי נכון שאדם אחד לא יטען שהוא יכול לטפל בכל דבר, אלא שיבחר כיוון של מומחיות.
משיחה שהיתה לי פעם עם אורה הבנתי שההפקרות היא גדולה לא פחות בצד הגופני, כשאנשים שאינם פיזותרפיסטים מבצעים פיזיותרפיה שהיא לעיתים מזיקה, ללא שום פיקוח תחת הכותרת של "רכיבה טיפולית".
ולסיכום - הענף פרוץ לכל אחד שרוצה לעסוק בו, בכל אופן שהוא בוחר. בתוך כך יש אנשים שגורמים לנזק. בו בזמן, כמה מהטיפולים היפים והמועילים ביותר שראיתי היו באמצעות הסוסים והרכיבה. אני אישית עוסקת בכך בהנאה רבה, ומההתרשמות שלי עד כה יש לכך תוצאות מצוינות, (כשעובדים בצורה נכונה).
נופר

מיכלמיכל1/11/2006

המרכז לרכיבה בתל מונד-מענה לפגועים פיסיים בלבד [ל"ת]. מהכרות עם המרכז כאם לילדה שטופלה וכאשת טיפול בעצמי, המרכז הוקם ומתמקד בטיפול בנכים פיזיים. מדריכי הרכיבה מוכשרים לכך ולא יודעים לתת מענה רגשי. מעבר לכך, לא מעט פעמים נתקלתי במדריכים שיחסי האנוש שלהם רחוקים מלאפשר להם לבוא במגע עם ילדים: צועקים, חסרי סבלנות ועונים לטלפונים ניידים באמצע טיפול. הטיפולים מתקיימים כמו סרט נע, מבלי שלמטפלים תהיה הזדמנות להחליף מילה עם ההורים או אפילו לשתות כוס מים. ואני שואלת - האם בימינו כל אחד יכול להיות מטפל?האם המקומות הללו שקוראים לעצמם "טיפוליים" ומציגים עצמם כנותנים מענה לכל מגוון הבעיות, מוכשרים לכך ו/או נתונים תחת איזשהו פיקוח?

יסמין סגליסמין סגל1/11/2006

אני מלווה מקצועית בחוות רכיבה טיפולית. הי מירב ולירון,
אכן מאמר מרתק וגם כתוב היטב..
אני פסיכולוגית קלינית שעובדת כמלווה מקצועית בחוות רכיבה טיפולית כבר כמה שנים, ובשנה האחרונה מעורבת בצורה מאד אינטנסיבית בהדרכה וליווי של מדריכות הרכיבה. נראה לי שהמחקר שלכן צודק בכך שיש פערים גדולים בתפיסה של מדריכים שונים את התפקיד הטיפולי של הרכיבה, ואין הסכמה ברורה מה הם הגורמים המביאים לשינוי והטבה אצל המטופלים. אפשר לטעון שגם בפסיכותרפיה המסורתית עדין ניטש הויכוח מה הם הגורמים הקורטיביים, המרפאים, אבל התחושה שלי שבטיפול בעזרת סוסים כל הנושא עדיין בחיתוליו, ואין מישנה ברורה והבנה לעומק מה כאן עובד. יש מטפלים שחשוב להם מאד לדעת ולהבין מה הם עושים ואיך לעשות את זה יותר נכון, ויש כאלו שזה עבורם על גבול המיסטי, ומעדיפים להשאיר את זה כך...
אשמח לדבר איתכם עוד מניסיוני... (אם אתם מעוניינים..)
ולצחי- כן, לתפיסתי הרבה מאד גורמים דינמיים מעורבים גם בסוג כזה של טיפול, בטח בקשר שבין מטפל למטופל אבל גם בהקשרים שאתה הזכרת: השלכות, נרקסיזם משני וכד'
יסמין רון-סגל

מירב חןמירב חן1/11/2006

שאלות. היי צחי
אהבתי את שאלותייך, השאלות הן מאוד רלונטיות והעסיקו אותנו במהלך המחקר. אך לצערינו כאשר פגשנו את המדריכים בשטח, והרי דרכם ניסינו ללמוד, ראינו שהעיסוק הוא בעיקר בחיצוני. זאת גם לדעתי נקודת תורפה של הדיון, שלא הצלחנו לגעת יותר בתהליכים פנימיים. המאמר הוא תוצר של מחקר קצר בחוג לחינוך

צחי כהןצחי כהן31/10/2006

מאמר מעניין אבל אני קצת רוצה לשאול. הסקירה הספרותית מעולה, ואישית אני לא קורא יאלום אז זה תרם לי-
אם המטופל רוכב על סוס בזמן טיפול זה נהדר-
א. צריך לחשוב על משתנה הגובה- ובאמת- זה מאציל את המטופל ביחס למטפל.
ב. לא הבנתי מהמאמר- כיצד מתייחסת ההבניה התיאורטית לכך שקיים סוס- בכל זאת יחסי אובייקט, משהו טרנזיטיבי, השלכה. אני מבין שהטיפול הוא התנהגותי קוגניטיבי אבל יש לכך השלכות רבות לאינטר ובכלל לדינאמי.
ג. אם כבר דנים בדינאמי- נראה לי שהסוס מעצים את הנרקסיזם אצל המטופל- וזה עוד על חיה כך שזה נרקסיזם מתווך באובייקט שאנו מטפל. זה מרתק!
תודה
צחי
 

עדי פריעדי פרי28/10/2006

המשתנה התורם לשינוי ברכיבה הטיפולית. לירון ליטמן ,ד'ר מירב חן,

המכללה האקדמית תל-חי, החוג לחינוך

למאמר המלא...