לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים עלעורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים על

עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים על טראומת הנישול

מאמרים | 10/3/2015 | 9,702

אמהות פלסטיניות המתגוררות בנקודות חיכוך במזרח ירושלים ובגדה המערבית שופכות אור חיוני על הטראומות עמן מתמודדות משפחות שנלכדו במערבולת האלימות הפוליטית המתמשכת ונאלצות... המשך

 

עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית הרהורים על טראומת הנישול

מאת ג'ודי רוֹת וסלווא דווייבּיס

עברית: עמי אשר

 

מאמר זה הינו תרגום של המאמר באנגלית "Crows on the Cradles: Palestinian Mothers at a Frontline Vortex, Reflections on the Psychology of Occupation",  שהתפרסם בשנת 2014 בכתב העת International Journal of Applied Psychoanalytic Studies. בהוצאת, Wiley Online Library*.

 

פתח דבר לתרגום העברי/ ד"ר ג'ודי רות

אני נרגשת להציג את המאמר הזה לקהילת פסיכולוגיה עברית ולהרהר במשותף על המכאובים שמסבה המלחמה לאמהות, כיוון שהשלבים הסופיים בכתיבת המאמר הושלמו בעיקרם אשתקד במהלך שנת השבתון המשפחתית שלי בתל אביב, וכיוון שהוא ירד לדפוס במהלך המלחמה בעזה. ובעוד שהוא מתמקד באמהות פלסטיניות, עולה מתוכו דאגה גם לאמהות ולאבות ישראלים.

יחד עם זאת, עליי להודות שלא היה פשוט מבחינתי לכתוב את האקדמה הזו לתרגום העברי. מוכר לי היטב הקושי למצוא דרכים מעודנות ואחראיות להציג את העבודה הזו או לגייס לה שותפים במסגרת הנסיון להביא מציאויות קשות בפני הקהל הרחב. יחד עם זאת, תרגום העבודה הזו לשפת הציבור הישראלי, תרתי משמע, כרוך בחשש שקולי הבודד לא יישמע, או יישמע זר או כופר בעיקר או גרוע מכך. כמו כן, כתיבתי מעלה באופן בלתי נמנע את השאלה אם מישהו שאינו מכאן, אם כי לא ממש לא מכאן, מסוגל לתפוס את המציאויות הפסיכולוגיות המורכבות בדרכים שאינן חוטאות באובייקטיפיקציה, פשטנות, ניכוס או "האחרה" נוספת של האחר.

מי אני בעצם? והאם זה חשוב שאחשוף לא רק את זהותי המקצועית אלא את הווייתי הרוחנית, ואת מה שמביא אותי לכאן פעם אחר פעם? כמובן שכן, וזו סיבה נוספת לכך שקשה לי כל כך לכתוב, אם כי אני יכולה רק לנחש מה מניע ודוחף אותי קדימה.

אני פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית שעובדת על הקושי לשאת את תהודות הטראומה החברתית ולקחת אותן למקום אחר. במשך שנים עבדתי עם בני נוער וצעירים בשכונות עוני, רבים מהם מהגרים המתמודדים עם פליטות כואבת. אני עושה את העבודה הזו בישראל/פלסטין כיוון שאני מזדהה עם אתגר קיומי שאני רואה כאן, התמודדות מתמדת עם רוע ותקווה שמרתקת אותי כיוון שהיא מהדהדת את התמודדותי שלי עם חיי הורי – פליטי שואה שהיו ילדים רכים בזמן המלחמה. אמי ברחה לפלשתינה כילדה, ושני הורי התמודדו לאורך כל חייהם עם ההגירות הכואבות שנכפו עליהן והטראומות שנלוו להן. אני מתבדחת ואומרת שהפכתי את גירוש השדים הללו למקצוע. אבל גם אני אם המתמודדת עם האתגר של גידול ילדים בניו יורק שלאחר הפיגועים במגדלים התאומים ומנסה ללמד אותם על סכנות הגזענות. ובתור מישהי עם זהות יהודית חזקה ומעורבות רוחנית שהתגוררה כאן לתקופות משמעותיות, אם כי מעולם לא לצמיתות, תמיד נדרשתי למצוא דרך ללמד את עצמי ואת ילדיי על ההסטוריה והזכויות של בני העמים החיים על האדמה הזו באופן שיעמיד בהקשרם את המכאובים האמיתיים ואת העוולות האמיתיות שחווים כה רבים מהם.


- פרסומת -

אני מצליחה לשמור על רמת מעורבות גבוהה בזכות החברים הטובים והעמיתים הקרובים שפגשתי כאן לאורך הדרך – אנשים מעמיקים ומגניבים שיכולים לעשות שתיים ועוד שתיים בכוח הדמיון, למצוא מוצא ממבוי סתום ולשגשג בלב הכאוס – וזה נותן לי המון כוחות. אני לומדת מהם המון על נוכחות אנושית במצבים קשים.

יחד עם זאת, עליי להודות שאולי כמו רבות מכן, אני מצטמררת כשאני שומעת זרים שזה מקרוב באו מתיימרים להכיר את ישראל או פלסטין, לא כל שכן להכתיב להן פתרונות, ולא פעם אני תוהה מה פעילים בני ארצות אחרות באמת חושבים כשאנחנו מדברים על המצב כאן.

*

המאמר שלפניכן נכתב בשיתוף עם סלווא דוּויבּיס1 המתמחה באלימות נגד נשים פלסטיניות בנסיון לשזור יחדיו מודלים שונים של מתן עדות2 ולתת מענה לשאלות הבאות: האם אנו מסוגלות להתבונן בכאב פלסטיני, ובפרט בכאבן של אמהות פלסטיניות, והאם אנו יכולים לשמוע אותו במלואו ולתת לו את מקומו הראוי? ובפרט, האם אנו יכולות להקשיב לסיפוריהן של אמהות המתגוררות במזרח ירושלים ובמקומות אחרים בגדה המערבית?

אז נראה לי ששאלתי כרגע היא זו: האם אוכל להיות עדה מהימנה בעיניכן? והאם יוכל המאמר הזה במהותו, מעבר לליקוייו וליקויי, להוות נקודת מוצא לחיבור? והאם אלה מאיתנו החוששים לנפש היהודית יכולים להישיר מבט אל הסבל הזה בלי לזנוח את הכאב היהודי או לבגוד בו? ואמנם, חלק ממה שמניע את העבודה הזו הוא חשש עמוק שמא הסכסוך הישראלי-פלסטיני על הדיו המקומיים והבינלאומיים ירדוף אותנו בעתיד וישפוך דלק נוסף על מדורת האנטישמיות.

אכן, עליכם לדעת שיש חור גדול בלב המאמר הזה: אין בו דיון אמיתי בכאבם של הורים ישראלים, מלבד קישור לסרטון קצר של גבר יהודי המתוודה על שירותו הצבאי בהקשר של יחסיו עם אמו. בעוד שהיה חשוב לנו להתחיל את תהליך השמיעה היכן שההשתקה היא החזקה ביותר, אני מסוגלת להעריך את הבעייתיות שבאסימטריה זו, מתוך ידיעה שלהורים ישראלים ולבניהם הצעירים יש סיפורים משלהם לספר על הסכנות הפסיכולוגיות עמן מתמודדות משפחותיהם3.

ובכל זאת יש כאן הרבה, או ליתר דיוק, מעט המכיל את המרובה. עורבים על העריסות בוחן את השפעת הרגע המסוים הזה בהסטוריה על אותן אמהות פלסטיניות. הרעיון לראיין את האמהות הללו עלה מתוך עבודתי הקודמת כמתנדבת מקצועית בארגון רבנים לזכויות אדם4 , שם ראיינתי בעיקר גברים פלסטינים במזרח ירושלים. רוחות המלחמה המשיכו להתעצם ומנהיגי הקהילה הללו היו מוטרדים מהשפעת איומי הריסות הבתים ומעצרי הילדים – שהתרחשו בעיקר באישון ליל – על נשותיהם ואמהותיהם. רצינו לשמוע מהן מה קורה, ולכן יצרתי קשר עם נשות מקצוע פלסטיניות רבות, מה שהוביל אותי בסופו של דבר לפנות לעזרתה המקצועית של דווייביס.

יחדיו שמענו אמהות פלסטיניות מספרות סיפור שכלל לא היה אחיד, והסבל שהן ביטאו לא היווה פוסט-טראומה: הוא היה מצטבר, רציף ומתמשך. אימת הפשיטות הליליות ומעצר הילדים והחיפושים החוזרים-ונשנים בבתים חדרו למרחבים האינטימיים ביותר של חיי הזוגיות והמשפחה ולמעמקי תודעת הנשים, והכבידו גם על החסונות שבהן5. האמהות היו חזקות, אך תהינו שמא כמה מהן נאלצו "למות" עוד קצת בפנים כדי לשרוד רגשית. ראינו אמהות פלסטיניות שמתמודדות עם מערבולת של טראומה שסיכנה את התא המשפחתי ומעבר לו, את ערש חיי הקהילה.

מכאן התעוררה סדרה של שאלות: האם אנחנו יכולים להפיץ בצורה אחראית את מה שנגלה לנו? כיצד נוכל לגרום לאנשים באמת לשמוע מה עובר על משפחות פלסטיניות?6 ולמי זה ישנה? ומה זאת אומרת לתת עדות כשהכוח שלנו לשנות דברים כה מועט? וכיצד נוכל לחלוק מציאויות קשות שידוע לנו שהן מערערות על הזהות הקולקטיבית, וכפי שניסחה זאת עמיתה אחת, "מציפות את הרצפה הנפשית?" האם ישנם ערוצים אמנותיים וחינוכיים שנוכל להמליץ עליהם להעברת המסרים הללו בדרכים שיעוררו אמפתיה? האם אנחנו יכולים להגיע לשיתוף פעולה בין-תחומי הדוק כדי להגביר את קולן של מציאויות אותנטיות ומעודכנות ובכך לקדם מעורבות עם הסוגיות המטרידות הללו? כמו כן, כיוון שמתן עדות היא אחת הדרכים החזקות ביותר להוביל לשינויים באמפתיה לאורך זמן, על אילו פרויקטים נוכל להמליץ שילוו פעילים אל התחום הזה, מוחשית או וירטואלית?8


- פרסומת -

ועוד שאלה לי, אחרונה: האם נוכל לעמוד יחדיו שלא על בסיס מה שמבדיל או מפריד בינינו, אלא על בסיס החתירה שלנו לשוויון וצדק לכל, גם בידיעה עד כמה רחוקים היעדים הללו במציאות של חיינו?

 

עורבים על העריסות: אמהות פלסטיניות במערבולת החזית

הרהורים על טראומת הנישול1

The sheep's in the meadow

The cow's in the corn

Now is the time for a child to be born

You'll laugh at the moon and you'll cry for the sun

And if it's a boy he'll carry a gun

Sang the crow on the cradle…

 

The crow on the cradle what can we do

This is a thing I must leave up to you

Sang the crow on the cradle…

(העורב על העריסה מאת ס. קרטר, קטעים מתוך שיר עם ישן)

 

מרטין-בּארוֹ (1994) השתמש במונח "אבנורמליות נורמלית" כדי לתאר את האופן שבו משפחות מטמיעות את המלחמה בחיי היומיום. בהבליטו את קולותיהן של אמהות פלסטיניות, מאמר זה פותח צוהר על האבנורמלי או החריג – הברוטליות והאלימות שמחלחלים אל חיי המשפחה, מאבקן של כמה אמהות למען "נורמליות אמיתית", וההשתלבות בעולם "נורמלי חדש", שבו חיפושים ליליים, מיפוי יישובים (ר' להלן), מעצרי ילדים, וכליאה בבידוד נחשבים כטקסי חניכה מקובלים של בנים.

ברצוננו להציג את השאלות הבאות: איך זה להיות אם לאורך קו החזית המסוים הזה, ולחיות עם צורה של אלימות פוליטית שתוקפת את חיי המשפחה, אלימות שהיא בעת ובעונה אחת מתמשכת ומתמדת, אך גם פתאומית ומזעזעת? האם יוכלו סיפורי האמהות הללו ללמדנו משהו על מה שנדרש כדי להתגייס נפשית, להתעלות מעל לדיכוי הפולשני שנגרם כתוצאה מהחשיפה לטראומה מתמשכת? בדומה לכך, האם נוכל ללמוד דבר-מה על המחירים הנפשיים של צורה מסוימת זו של אלימות פוליטית? והאם התשובות לשאלות אלו בכלל משנות משהו? ואם כן, למי? המאמר הנוכחי, שנכתב ברוח המחקר והאקטיביזם כאחד (Lifton, 2011), קורא למידה של מסוימוּת: הסיפורים הללו לא רק חשובים, אלא חיוניים לצבירת הידע על השפעתם המזיקה של האלימות והדיכוי הכרוכים בכיבוש מסוים זה ובתולדותיו, ככל שהוא מעצב ומעוות את חיי המשפחה והקהילה, וככל שהוא מתהדהד אל העתיד, ומשפיע על כל הצדדים, ביתר חריפות על הפלסטינים כמובן, אך גם על הישראלים, ובמעגל הרחב גם על מי שאינם תושבי הארץ הזו.

חיבורנו זה מהווה פרסום ראשון מתוך פרויקט מחקר פעולה (Tolman and Brydon-Miller, 2001) ששם לו למטרה ללקט את קולותיהן של אמהות, אתנוגרפיות שיש בהן להעשירנו במה שדורי לאוב מכנה "אמת פנימית לכל דבר" (virtual inner truth; Laub, 2007), אמת המתמקדת בחוויה הסובייקטיביות של האמהוּת עכשיו, מתוך מחשבה על האופן בו תהדהד בעתיד. ביחד עם האמהות, קיווינו לתת צורה לטראומות המחרידות שאמהות סופגות ועמלות לשנות. ההגות והמתודולוגיה שלנו מושפעות מגישה סוציו-אקולוגית (Bronfenbrenner, 1979; Boothby, Strang and Wessells, 2006), ממסגרת של סינגוּר ומנקודת ראות פסיכואנליטית. לדעתנו, שילוב נקודות המבט המשלימות הללו יכול להעשיר את מרחב זכויות האדם בהוסיפו תובנות על ההשתלשלות של טראומה "סדרתית" ו"מתמשכת" של אמהות הנאלצות לחיות עם אלימות פוליטית (Keilson, 1992; Robertson and Duckett, 2008). מעבר לכך, קיווינו שמיזוג הפרספקטיבות הללו ילמדנו משהו על מה שנדרש כדי להיות עדה למסרים הדחופים שמעבירות אמהות אלו, להקשיב להם, לשאתם ולבסוף להפיצם ברבים.

האמהות הללו לכודות בין שני כוחות שוללי אנושיות כבירים: כיבוש צבאי על כל האתגרים שהוא מציב בחיי היומיום – כיבוש שדוחק עיר וכפר לחיי עוני, שובר התנגדות בלתי אלימה, ונוקט אמצעים נוקשים ואכזריים על מנת להשליט פחד – ומצד שני בית אב, פשוטו כמשמעו, המאורגן באופן שנועד לדכא ולהגביל את תנועתן, התפתחותן וביטוי מיניותן ורואה בכבוד הגבר את הערך העליון (Haj, 1992; Tonsern, 2011). בין פטיש הכיבוש לסדן הפטריארכיה, עצם ההורות – הקניית בטחון והגנה, הטלת משמעת ויצירת חזון, וחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי – הופכת למשימה כבירה. הכוחות הללו לא רק מפעילים לחץ אדיר על ה"יומיומיות" של חיי המשפחה (Gampel, 2000; First, 2009), אלא גם פורמים את סיבי הקהילה, הופכים נורמות וערכים על פניה, ואולי אף משנים את עצם המשמעות (Hamber, 2010).


- פרסומת -

האמהות הללו מאפשרות לנו אפוא להתוודע מקרוב לחיים תחת טראומטיזציה קיצונית (Becker, 1995), שגליה מכים בחיי המשפחה על כל היבטיהם (Shelhoub-Kevorkian, 2009). הן נאלצות להכיל ולתווך מכאובים נוראיים השוחקים את חיי המשפחה ובה בעת לנסות להמשיך הלאה. אם הכרח בל יעבור הוא שהטראומה המלחמתית תכלול דה-סנסיטיזציה, דיסוציאציה, קהות חושים ומוות נפשי – אזי יחדיו מספרות לנו האמהות שהיה עליהן לגרש את כל אלה אל העולם. הן מראות לנו את צלקות החיים באלימות שהיא גופנית, מוחשית, ובולטת לעין ככל שרבים מאיתנו איננו מסוגלים להעלותה על הדעת. והן גם נושאות את צלקות החיים באלימות שקטה ומתעתעת, שבה ניצול, דיכוי, חסמים ומבוכים שיש בהם להוציא אדם מדעתו פועלים באופן שנסתר במידה רבה מעין, אך גורמים נזק הרסני. אנו אוספים את סיפוריהן לא רק באמצעות המלים שהן חולקות עמנו, אלא גם דרך מה שלא נאמר, מבעד לשתיקות והשמטות, מבעד למוכחש ולמושתק, ודרך תסמיני הגוף.

המאמר שלנו חותר לעבר אותה "אמת פנימית לכל דבר" אשר "חורגת מעבר לדיוק שבפרטים ומתמקדת בחוויה הסובייקטיבית של האמהות עכשיו" (Laub, 2007). אך בשעה שאנו הוגים בהשפעת הדיכוי והאלימות המותירים חותם טראומטי עמוק באמהות, עלינו להישמר מפישוט יתר של מציאות חייהן, מתוך התעלמות ממדים אחרים שתורמים לפסיכולוגיה האישית. כפי שכתב מרטין-בארו, נשאלת תמיד השאלה מדוע אם אחת הולכת בדרך אחת בעוד שאחרת בוחרת בנתיב פסיכולוגי אחר (1994). בנוסף לכך, בבואנו להבליט את סבלן, אנו עלולים שלא במתכוון "לתקוף בכך שנתייחס אליהן רק כאל קורבנות", ובכך שנימנע מלראותן אחריות לכל ממד כלשהו של התפקיד שמילאו ביצירת מצבים קשים ושימורם (White, 2010; שיחה אישית). אך עלינו להבהיר: אנו סבורות שאמהות וילדיהן בשדה הקרב הזה נושאים על בשרם את המושתק: את הרוע, התוקפנות וההרסנות המוכחשים שמקורם במעגל של "אחרים" הסובבים אותן, בישראלים, בגורמים הבינלאומיים, ובחברה הפטריארכית שלהן עצמן.

ינואר 2013. מזרח ירושלים. קר וגשום, ואנחנו בדרכנו לפגוש משפחה בעיסאוויה, עיירה בת כ-15,000 תושבים למרגלות האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. עם כניסתנו מקבלים אותנו בברכה אם, אב ובנם בן העשר, הנעמד בביישנות לצד הוריו. אנו מתיישבים בסלון המשפחתי ומציעים לנו תה או קפה. דווייביס ממהרת להסביר לאם מי אנחנו – פעילים בינלאומיים המעוניינים לשמוע את סיפורה ובפרט, מה עבר עליה ועל משפחתה כשבנם נעצר.

האם מתחילה לדבר בכוונה רבה ובהתלהבות עצומה, כאילו חיכתה לנו כל היום. היא מספרת לנו כיצד לפני ששה שבועות בלבד, שוטרים סמויים חטפו את בנה בן העשר, היושב כעת על משענת הכורסא. כולנו נשאבים לתוך הסיפור, ודווייביס מתרגמת. האם מתארת כיצד בנה שיחק בחוץ עם חבר בשעת צהריים. לפני שהספיקה להבין מה קורה, הסמויים תפסו את בנה. היא רצה החוצה וניסתה לאחוז בו. הם משכו ומשכו. היא הידקה את אחיזתה. בנה צעק, "אל תתנו להם לקחת אותי". הוא התחנן. גם היא התחננה והתחילה לצרוח. "החזקתי בכל הכוח בזמן שהם משכו אותו, הברכיים שלי שפשפו את המדרכה. הבטחתי לו שאני לא ארפה". קולה השתתק והיא המשיכה: "אבל לא יכולתי לעמוד בהבטחתי. הם חנקו אותי, והם לקחו אותו". הבן עוקב אחר עמו שעה שהיא מספרת לנו את הסיפור. "אחר כך", היא אומרת, "מצאנו אותו בתחנת המשטרה, בקומה השלישית עם המון חיילים במדים ורובים. התחלתי לבכות. לצעוק. לצאת מדעתי. 'ככה אתם מתייחסים לילד?', צרחתי עליהם. השוטרים אמרו שאם עוד פעם אפתח את הפה ואוציא הגה, הם יזרקו אותי החוצה. ראיתי שהוא הרטיב את עצמו וזה שבר לי את הלב. ואז ראיתי את העיניים שלו. הוא לא נראה בסדר. החוקר אמר לו: 'האבן שזרקת, זרקת אותה על הגדר או על המכונית?' ושוב פעם יצאתי מדעתי, בגלל שהוא שאל שאלות שהכניסו מלים לפה של הבן שלי'." הם לכדו אותה בהבניה של מציאות שלא היתה לא שלה ולא של בנה.

השנה נציין 47 שנים לתחילת הכיבוש בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. החוק הבינלאומי קובע בבירור: לעולם אין לרכוש טריטוריה כתוצאה מתוקפנות, גם אם מתוך הגנה עצמית. זו הסיבה לכך שכיבוש צבאי, כל כיבוש צבאי, אמור להיות זמני ומבחינה משפטית אין לשמר משטר כיבוש ללא מגבלת זמן. בתום מלחמת 1967, הקימו שלטונות ישראל ממשל צבאי בשטחים הפלסטיניים הכבושים, שעודנו בתוקף בגדה המערבית. זמן לא רב אחר כך, סופחה מזרח ירושלים בניגוד לחוק הבינלאומי; יוצר מחצי מיליון אזרחים ישראלים מתגוררים כיום בהתנחלויות בלתי חוקיות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים; וקרוב ל-750,000 גברים, נשים וילדים הועמדו למשפט צבאי ונכלאו בכלא צבאי. במלים אחרות, אחד מכל ארבעה גברים פלסטינים עבר במערכת הצבאית בשלב זה או אחר בחייו. יתרה מכך, אף שהחוק הצבאי חל על פלסטינים בגדה המערבית, מתנחלים החיים באותו אזור כפופים לחוק האזרחי הישראלי, מה שיוצר מערכת משפטית כפולה המפלה בני אדם על בסיס מוצא או לאום. סיטואציה זו מובילה באופן בלתי נמנע למתיחות, עוני, ייאוש, מעצרים המוניים ועקירה המונית.


- פרסומת -

נשים החיות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים נדרשות להתמודד עם מגוון אתגרים קשים, כולל הריסות בתים, הגבלות על חופש התנועה, וחופש מוגבל בבחירת בני זוג, מקום מגורים ואפיקי השכלה. אך הסוגיה הבולטת ביותר מבחינתי, מעל ומעבר לכל שאר הבעיות, היא סוגיית ההתנחלויות המוקמות על אדמה פלסטינית תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. ההתנחלויות הללו לא רק שאינן חוקיות, אלא עומדות במוקד של שורת הפרות של זכויות אדם המתרחשות דבר יום ביומו ופוגעות בשניים וחצי מיליון פלסטינים. המתחים המתגלעים בנקודות חיכוך אלו יכולים להתבטא במגוון צורות, כולל הפגנות שבועיות; יידוי אבנים וצורות אחרות של אלימות; פשיטות צבאיות, חיפושים ומעצרים ליליים. הנשים החיות בנקודות החיכוך הללו, ואשר חוו את הפשיטות הליליות מכלי ראשון, מדברות על פחדיהן ועל ההשפעות הקשות על משפחתן, ובפרט על ילדיהן. על פי האומדן, באחת-עשרה השנים האחרונות בלבד עוכבו לחקירה, נעצרו ונכלאו כ-7,500 ילדים פלסטינים, חלקם בני 12 ואף פחות – בין 500 ל-700 ילדים בשנה בממוצע.

במקרים רבים, חיילים או שוטרים מוציאים את אותם ילדים ממיטתם באישון ליל ומסיעים אותם ברכב צבאי – עיניהם קשורות וידיהם באזיקים – לתחנת משטרה בהתנחלות סמוכה. רק לעתים רחוקות נאמר להוריהם מה עילת המעצר ולאן נלקח הילד. תוך כדי מעצר הילד והעלאתו לרכב, אנשי הבטחון מקללים תכופות את בני המשפחה ומשפילים אותם, מאיימים עליהם ומכים אותם. שעה קלה לאחר מכן, מוצאים הילדים את עצמם בחדר חקירות, לבד בלי הוריהם, מנועי שינה ומבוהלים. חוקריהם מפעילים עליהם לחץ כבד שמוביל בדרך כלל להודאה. העבירה הנפוצה ביותר שילדים מודים בה היא יידוי אבנים. ב-62% מהמקרים, החוקרים מציגים בפני הילדים או מכריחים אותם לחתום על מסמכים בעברית, שפה שאינם מבינים3. העצורים מובאים בפני שופט צבאי בתוך יממה עד ארבעה יממות ממועד מעצרם4. ברוב המקרים, אז הם גם יראו עורך דין ואת הוריהם לראשונה מאז מעצרם. למרות שילדים רבים טוענים לחפותם, הרי שבסופו של דבר רובם ידו כיוון שזו הדרך המהירה ביותר להיחלץ מהמערכת שבדרך כלל אינה מאפשרת שחרור ילדים בערבות. כתוצאה מכך, שיעור ההרשעות, לפי נתוני בתי הדין הצבאיים, עמד ב-2010 על 99.74%, שמתוכם 98% מהילדים מקבלים עונש מאסר. מרגע שהורשע, ילד שהואשם ביידוי אבנים צפוי להיכלא לתקופה מרבית של שלושה חודשים.

בקיצור, כדי לשמר כיבוש צבאי במשך עשרות שנים, נדרש הצבא הישראלי להלך אימים על האוכלוסיה הפלסטינית ולדכאה עד עפר. כל צורות ההתנגדות חייבות להיענש הן אישית והן קולקטיבית בצורה החמורה ביותר. בעוד שאין לכך לגיטימיות משפטית, הרי שכנראה שזו הדרך היחידה בה ניתן להמשיך במפעל ההתנחלות. דא עקא, כפי שנראה בהמשך, המחיר האנושי שגובה מדיניות זו כבד מנשוא.

 

פריזמות

הפילוסוף לנארד גרוב5 קרא באחרונה לסוג של נוכחות אותה הוא מכנה "עדות אחראית". מדובר בדרך "להיות עם" אלה ששרדו זוועות ועוולות אחרות, להבדיל מ"תיאור" של סבלותיהם או לחילופין הזדהות-יתר עם ייסורים שלנצח ייוותרו בלתי נתפסים. תחת זאת, גרוב קורא לנו להיות "קשובים" לסבל ולגלות "ערנות" (מונח ששאל מלווינס [la veille]) אשר "טורדת את מנוחתנו בבהירות אכזרית", ומותירה אותנו עם הכאב שמסב הרוע. ברוח זו חושפות אנו את תגובות ההעברה הנגדית המורכבות שחווינו לאורך תהליך העדות ולאחריו, כשניסינו להבין לא רק מה "ראינו" ו"שמענו" אלא גם מה שחווינו. היתה לנו אמפתיה עמוקה כלפי האמהות הללו שמשכה אותנו בעוצמה אל תוך מעגל חייהן, רעות או אחוות נשים שטשטשה את ההבדלים בינינו והתמקדה בבריאות של ילדים, משפחות ונשים. אולם בה בעת פעל עלינו גם כוח שמשך כלפי חוץ, כאילו גם אנו נדבקנו באותה המחלה המאפילה על מציאות חייהן של אותן נשים. כך, לא רק שנמשכו כלפי פנימה אלא גם חשנו דחף להתרחק, שהקשה עלינו להיות מעורבות תוך שבעת ובעונה אחת לא יכולנו להתנתק ולשכוח. מלים ומחשבות הכזיבו. חשנו דחף להעביר מסר שידענו שאיש אינו מעונין לשמוע, שלא היינו יכולות להרפות ממנו; מסר שמדביק בזיהום שמבקש להיות מוחזק ולהימחק בו זמנית.

בנוסף לכך, ידענו שסיפורי האמהות הללו יעברו מבעד למסננת קורות חיינו אנו, נטיותינו האישיות ותפיסות עולמנו. אנו שותפות וחברות – האחת פלסטינית והשנייה אמריקאית. גב' דווייביס חיה באזור וגדלה בשדה הקרב המתמשך הזה. היא פעילת זכויות אדם עם קשרים עמוקים ומתמשכים עם האמהות המתגוררות בנקודות החיכוך בשטחים הפלסטיניים הכבושים. ד"ר רות היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית יהודיה מארה"ב, בת לפליטים מחזית אחרת.


- פרסומת -

אבל אנחנו מגיעות אל האמהות הללו כשאחת מאיתנו עדיין חיה תחת כיבוש, דעתה נחושה להיאבק בו ללא אלימות, בעוד שלאחותה חיים חופשיים יותר. קשה להפריז בגודל הפער הזה, כיוון שהוא משפיע על הכל, בדרכים שאנחנו אפילו לא מסוגלות לראות. שתינו נשים מודרניות, זרות לתרבות המסורתית של האמהות, אך מצד שני חולקות עמן את חוויית האמהוּת הפעילה. הרעיונות המקדימים שיידונו כאן מקורם בראיונות מקיפים שקיימנו עם תריסר אמהות המתגוררות בנקודות חיכוך, אך מסתמכים גם על נסיונה העשיר של דווייביס, שגבתה בארבע השנים האחרונות מאות ראיונות נוספים עם אמהות בעזרת חוקרות השדה שלה. בנוסף, אנו מסתמכות על נסיונה של רות בייעוץ לפרויקט פסיכו-סוציאלי של עבודה עם נשים הנתונות לסכנת הרס בתים במזרח ירושלים. פרויקט זה היווה נסיון ליצור סביבה המבוססת על התקשרות שתיתן לאמהות כוחות שיאפשרו להן להספיק לקחת אוויר נפשי ולהעמיד את ההורות שלהן מחדש על הרגליים. בשעה שציפינו מהאמהות שהשתתפו בפרויקט זה להתמקד בהיערכות נפשית לאבדן בתיהן, רוחות המלחמה שינו כיוון. ילדים פלסטינים יידו אבנים והשלטונות הישראליים נקטו באמצעים החריפים ביותר האפשריים – כוחות הבטחון ערכו סריקות גדולות בשכונות, העירו משפחות באישון ליל, הפרידו בין הורים לילדים ועצרו את אלה האחרונים – תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי והישראלי. לפיכך, אותן אמהות לא היו מסוגלות להשתחרר מהפחד שילדיהן ייעצרו וייחקרו ושהן בעצמן ייחקרו גם כן (Roth 2011). מקבץ ראשוני זה של עדויות הוא שגרם לרות לפנות לעזרתה של דווייביס ולהיעזר במומחיותה כדי לפתוח בסבב ראיונות חדש ומשותף.

יצאנו לסבב הראיונות הזה יחדיו, תוך תרגום שחצה את הפער הלשוני בין ערבית לאנגלית, ועוד פערים תרבותיים, דתיים ופוליטיים רבים. מלאכת התרגום הרב-ממדית הזו פגעה בתהליך גביית הראיונות אך גם תרמה לו. היה עלינו לזהות רגשות עזים ולהעבירם הלוך וחזור מעבר למחסומי שפה וידע. תוך כדי שהתמודדנו עם האתגר הזה, למדנו להעריך את הפערים בתהליך של סיפור בשניים. החיבור השורשי בין דווייביס ובין האמהות הללו, והידע העצום שלה על האתגרים עמם הן מתמודדות, מילאו תפקיד חיוני בספיגת הסיפורים שגוללו בפנינו, ובהערכתם. שלא במפתיע, גם אנו חווינו חוויה טראומטית משלנו בנסיון למצוא דרך קדימה, מפלט.

 

אימה

הערה שנרשמה בחפזה לאחר שיחה עם נור, האם הצעירה ביותר שלנו: "האם הזו תצטרך למות עוד בפנים כדי לשרוד".

השאלה הדוחקת ביותר שמתעוררת כשאנחנו מתחילות לראיין היא: האם אמהות שחיות בחזית הזו חייבות להרים ידיים ולהיבלע במערבולת הטראומה, מערבולת שמקהה אותן כלפי אלימות והשפלה, שמכבה את התקווה לעתיד מכל סוג אחר, ומעלה באש את זכותן האנושית הבסיסית ביותר: להגן על ילדיהן מכל רע ולגדלם? ובמה כרוך הוויתור הזה? כמה להרגיש ועד כמה להותיר את הרגש חי הן שאלות שנוגעות ללב-לבן של עדויות הנשים הללו. כדי להישאר עם רגליים על הקרקע, נוקטות האמהות סדרה של אסטרטגיות הגנה חזקות ומצילות חיים, כולל הקהיה נפשית. ואלו משקיטות את הסערה, במידה זו או אחרת, אך באיזה מחיר? ומדוע בעבור כמה אמהות גורמת ההקהיה הזו כמעט לשיתוק רגשי של ממש?

תמונת מצב 1: חיל ורעדה

נור היא אם שמקרינה אור יוצא מגדר הרגיל. היא מושכת אותך אליה בעיניה הנוצצות ונוכחותה החמימה. ביתה, המיועד להיהרס, שוכן על שביל קטן בו משתמשים חיילים כדי לעבור מצדה האחד של השכונה אל צדה השני. השביל עובר ממש מחוץ לדלתה. היא משתמשת במלה רֻעְבּ – בעתה – כדי לתאר את תגובת ילדיה לחיילים. נור עצמה חוששת שבנה בן התשע ייעצר בקרוב. היא שומעת איך הוא מדבר על החיילים והמתנחלים, חשה איך בוער בו הנקם בתגובה להתגרויותיהם. בעוד שהיא די בטוחה שתאבד אותו, היא נאחזת עדיין בתקווה לתוצאה שונה – למרות שאין ביכולתה לייצר חלופה מציאותית. אולי אין חלופה כזו. היא סימפטומטית מאד, עם לחץ דם גבוה, נדודי שינה והתקפי חרדה. היא מראה לנו את כדורי הלוראזפּאם שלה ושואלת, "זה ממכר?"

אם תסמינים הם דרכה של הנפש לתבוע חזקה, למחות כנגד הבריאות, הייתכן שכל האמהות הללו שחרדות מפני הפשיטה הלילית הראשונה הן הבריאות מכולן? הן עדיין מסוגלות לדמיין צורת חיים אחרת. נור מלמדת אותנו על החיל והרעדה שחוות האמהות לפני שהן נבלעות במערבולת, שאיפה עמוקה אחרונה, התמקחות עם בשורת איוב. "אם אצבע את הבית המיועד להריסה, האם עדיין יש לנו סיכוי לחיות חיים טובים? ולו רק לשנה?"

כרבות אחרות, מייסרת את נור הציפייה להתממשות הסיוט: שילדיה יילקחו ממנה ובתוך כך ייהפכו ללוחמים, ויאבדו את הפחד מאלימות. כשילדים מאבדים את יכולתם לפחד, נשבר דבר-מה שנראה בלתי הפיך. דווייביס מדגישה כל הזמן את הנקודה הזו. נור מתוודה: "לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא רוצה שילדיי יגדלו" .נור מרגישה שהיא מועלת בתפקידה כאם, מאבדת את יכולתה להגן על ילדיה, לדאוג להם, ולעזור להם לדמיין עתיד ששווה לחיות למענו. לבסוף, נור חוששת שמא יפוצצו את ביתה, מה שיגרום לה לאבד את מה שפאפאדופולוס (2002) מתאר כמיכל וכווסת של חיי המשפחה שמגונן על ההתפתחות ומתווך בין הפנימי לחיצוני. אבדן הבית המרחף מעליה כחרב, ועלול לרחף עוד במשך שנים, כרוך באימה הקשורה באבדן בסיס ההתקשרות שאין שני לו. "סופת הוריקן תלויה מעל ראשי", היא אומרת.


- פרסומת -

כשאנו שבים ומבקרים אותה בחלוף עשרה חודשים, אנו מוצאים שהיא הגיעה לפשרה רגעית עם המציאות – היא קנתה קצת זמן והנאה על ידי כך ששיפצה את ביתה בצבעים ורהיטים חדשים, ויצרה מקום "שאינו עיי חורבות". היא מרגישה טוב יותר ונראית טוב יותר מהפעם הראשונה בה נפגשנו. ילדיה, כעת בחופשה, מקשיבים לדבריה. מזלה שפר עליה, היא אומרת. החום והאהבה של אביה חודרים לעצמותיה ובזכותם יש לה מחויבות לעזור לילדיה לשחק, ליהנות מ החיים כל עוד רק יוכלו, לפני שיילקח מהם ביתם. "לפני שאחד מבניי ייעצר, אני אנסה לחיות", היא אומרת, "ולו גם בשקר".

תמונת מצב 2: טקס חניכה

עדויות האמהות שבניהן כבר עוכבו לחקירה או נעצרו נשמעות שונות. כיוון שכבר התקבלו למערכת המוחקת את אנושיותם ואישיותם של ילדיהם, בעליהן ועצמן, הן נאלצו לעבור תהליך דיסוציאטיבי על מנת להתמודד עם ההשפלה ועינויי הנפש. אבל אז הן רואות את תגובותינו, את פני העדות, ומתפרקות מנשקן הפסיכולוגי. סוּהא, אם לנער בן 16 שנעצר לאחרונה, נעצרה פעם אחת באמצע דבריה ואמרה: "אני מפחדת שהסיפור שלי יהרוס אתכן". סוהא מספרת את הסיפור הבא, שהתרחש בשעה שישבה מחוץ למשרד בו נחקר בנה לאחר מעצרו:

החוקר יצא כולו כועס ואמר לי, "מה את עושה כאן? צאי החוצה!" אחר כך הוא קרא לי לחזור ואמר שהבן שלי מסרב לחתום ולתת טביעות אצבעות. הבן שלי חשב שאם ייקחו לו טביעות אצבעות, זה כאילו שהוא הודה. אין שום חוק בעולם שמכריח קטינים לעשות משהו. החוקר אמר, "לא מגיע לך שאף אחד יעזור לך", ואז הוא משך אותי החוצה. "אל תחכי כאן, תלכי הביתה", הוא אמר.... הם חקרו את אחמד והיכו אותו.... הם עצרו עוד שני ילדים באותו לילה. הם העלו אותו על רכב צבאי בעיניים קשורות, ולפני שהם הורידו לו את כיסוי העיניים, הוא נפל במדרגות.

שעה שהאזנו לה, היינו שקטות ושקועות במחשבות. אבל אחר כך, כשעברנו על תמליל העדות שלה, הוטרדנו מאד בתגובה לאופן הקר והמנוכר שבו תיארה את אכזריות החוקרים. עשינו הפסקה כדי לבדוק הודעות, הכנו קפה, אבל לא הצלחנו לשתות. זיהינו הכחשה מדאיגה של השפעת האלימות על סוהא ובני משפחתה, וחששנו לה. האם היא מאבדת יותר מדי מעצמה?

סוהא מספרת לנו על מעצר בנה. היא מתגוררת בכפר שנתון למעקב צמוד. הבנים בכפרהּ "מופו", כלומר הצבא מצלם ילדים שמשתתפים בהפגנות שבועיות האסורות בחוק הצבאי. הצילומים הללו משמשים לאחר מכן לזיהוי ילדים לצורך מעצר. כשהחיילים באו לתפוס את אחמד, הם נכנסו לביתה של סוהא בשעות הקטנות של הלילה עם אלבום מלא בתמונות ילדים. החיילים נכנסו עם כלבים בשעה שכולם ישנו, וחיפשו חולצה כחולה שתתאים לחולצה כחולה שלבש ילד באחת מהתמונות שלהם, ילד שבמקרה גם היה רעול פנים. אחרי שחיטטו בארונות, הם מצאו חולצה "חשודה", ואחמד נעצר על סמך ראיה זו בלבד.

כשסוהא מגוללת את סיפורה, טון הדיבור שלה נהיה שטוח, וכל משפט שני מתחיל במלה "הם" – קרי, החיילים. עדותה מתחילה להישמע כך: הם הסתמכו, הם עצרו, הם דפקו, הם הורו, הם ייקחו, הם אמרו, הם לקחו, הם הביאו, הם רצו, הם דחפו, הם הכריחו – דה-הומניזציה כפויה שמערטלת את כולם מאישיותם ואנושיותם6.

תמונת מצב 3: קרע פנימי לעומת אסרטיביות

ברוטליות שוחקת את תחושת העצמי, ועמה את היכולת לפנימיות, פרטיות וחיוניות (למשל, Patsalides, 2012). הברוטליות מקשה על קורבנותיה לחשוב ולתבוע את המגיע להם.

לֶנה בת הארבעים, אם לארבעה, נראית עדינה ושברירית מכדי להתמודד עם האלימות בכפרהּ. החיילים פושטים שוב ושוב על ביתה בלילות. אחד מבניה כבר ישב במאסר, והיא חוששת שבנה הבא ילך בעקבותיו כדי לא "להישאר מאחור". קולה חלש ודואב. אפילו בהציגנו אותה כאן, עלינו להגביר את עוצמת קולה. היא מתארת מצב חירום בבית ומגוננת על ילדיה בתפילה. כשדווייביס חוזרת כמה חודשים לאחר מכן, היא עדיין מעורערת וחסרת אונים.

אני כמו בת עשרים. קשה לי למצוא את המלים הנכונות שביטאו את מה שאני חושבת, בגלל כל מה שקורה. הכל כאן אלימות ומוות. אני מרגישה מדוכאת. אני לא יכולה להיות מאושרת.

הכאב של לנה אינו מרפה. היא ניצבת מול שתי סיטואציות בעייתיות במידה שווה: אם תתאבל, היא תרגיש אפילו יותר בודדה, מנוכרת מהחברה שסביבה ומבעלה, שרואה במעצר ילדים מחיר סביר של ההתנגדות לכיבוש. לחילופין, היא תוכל להצטרף לשורות הרוב, להקהות את חושיה ולהימנע מאבל. לנה אינה חשה שניחנה בכושר העמידה הרגשי הנדרש. ואמנם, עדותה הכחושה שזורה בביטויי דאגה עם מעט הפוגות להרהורים או כניסה לפרטים. מדובר באם שאולי כבר הכירה בכך שהפסידה ב"משחק" – שבניה השתנו ללא הכר משעברו את תהליך החִבְרוּת והשתלבו באותה "אבנורמליות נורמלית". אבל היא אינה מסוגלת להכיר במציאות כואבת אחרת: היא וילדיה הרכים גויסו למשחק הזה, בלי לדעת למה הם נכנסים. הם הפסידו, עוד לפני המהלך הראשון.


- פרסומת -

בניגוד ללנה, דליה חוותה טראומה קשה עקב האלימות שהיתה עדה לה, אך היא חזקה יותר, עמידה יותר מבחינות מסוימות, ופחות קרועה מבפנים. שניים מילדיה נעצרו, האחד כמה פעמים, והיא מספרת לנו על המפגש עם החיילים במהלך סריקה לילית שבה הרגישה שעלה בידה לעמוד על שלה למען בנה תוך כדי מעצרו.

החיילים תפסו את ג'וואד בחולצה.... זה היה לילה קר ולג'וואד לא היו מספיק בגדים. אז החיילים בעטו לבעלי ברגל. הוא ביקש רשות לתת לילדים בגדים... אמרתי לחייל, "אני רוצה לדבר עם המפקד. אני רוצה מישהו שיבין שאני רוצה לדאוג לזה שלבן שלי יהיה חם". חשבתי שהחייל הזה בועט בנו ומתעלל בנו, אז רציתי מישהו שאפר לדבר איתו. אז הקצין אמר, "מה את רוצה?" אמרתי, "אני רוצה בגדים חמים יותר בשבילו, לפני שתיקחו אותו. והקצין אמר, "אוקי. תביאי את הבגדים". אבל החייל האחר אמר שאני מדברת יותר מדי. אז הבאתי לו מכנסיים וז'קט. רק רציתי שיהיה לו חם. השלמתי עם זה שהם ייקחו אותו.

דליה שוקעת בהלך רוח טראומטי ויוצאת ממנו, בסערת נפש וממנה, שעה שהיא מתארת בפרוטרוט את גילויי האכזריות שחוו בניה על בשרם, אך סיפורה נותר קוהרנטי ומשכנע. כשהיא מספרת את הסיפור הזה על התעקשותה שבנה העומד להיעצר יתלבש חם, היא מסוגלת לווסת מחדש, להתחבר לתחושה של מסוגלות וליכולת להתכייל מחדש. היא משיבה לעצמה את קולה כאם המסוגלת לגונן, והסחרחורת הטראומטית שעלולה ללכוד אותה על נקלה מאיטה, במעין "תושייה המתופעלת בעת מצוקה" (Papadopoulos, 2002; Garbarino, 2008).

תמונת מצב 4: הדמיון המוסרי

כשהקשבנו לקולותיהן של האמהות, שמענו הדים לאמונותינו, מאוויינו, מכאובינו וייסורינו. אך גם מצאנו את עצמנו מעת לעת מתוסכלות מחוסר האונים של האמהות – הקושי שלהן לתבוע מהעולם חזון רחב אופקים יותר לילדיהן ולהציב להם גבולות, או לעזור לבניהן לעמוד בלחץ החברתי להצטרף לפעילות האלימה. נקלענו למקום שבו הטלנו על האמהות את האחריות על כך שלא עשו יותר, על כך שנכנעו למערבולת, על כך שהסכינו לחשוב בקטן.

הבה נחזור לסיפור הבגדים החמים של דליה. כשד"ר רות שמעה את הסיפור הזה, היא שמעה אם המתעקשת בכל מאודה להגן על בנה, עומדת על זכותה להישמע וזוכה לכבוד במהלך עימות מפחיד עם החיילים. אך כשגב' דווייביס שמעה את דליה, אם שהיא אוהבת, שנדמית בעיניה כאשה חסונה עם רצון משל עצמה, היא לא היתה יכולה לשאת זאת: "הדאגה הזו לבגדים החמים מדורגת ממש במקום נמוך בסדרת העדיפויות של הדאגה לילדים. מה היא עשתה כדי למנוע את ההתרחשויות הנוראות הללו, כדי להציב לילדיה גבולות ולייעץ להם? זה נשמע לי טריוויאלי לדאוג שיהיה להם חם".

מדוע דליה לא חושבת יותר בגדול? מדוע היא אינה מסוגלת להכתיב חזון עתידי שונה? סמואלס (2012) מגדיר "דמיון מוסרי" כ"מקום שבו מתעצבות גישות חדשות ויצירתיות לבעיות אתיות, מקום שבו מתחשלת התנגדות הנפש לדיכוי ורדיפה, היכן שניתן לגבש פתרונות יצירתיים ונבונים ליציאה ממבוי סתום" (2012 IARPP; Samuels, 1989:194). הטראומה משנה את כולם, גם את החסונים שבינינו (Garbarino, 2008). כפי שציינו כה רבים לפנינו, המתקפה הבלתי פוסקת של אלימות פעילה והחשיפה הכרונית לדיכוי מאיימות על כושר הדמיון. אפשר שדליה נאלצה להרים ידיים, להסתפק בפחות ופחות, פשוט בגלל שזה מתיש לחשוב בגדול. אך מצד שני, אולי המסלול בו בחרו בניה הוא היחיד שמתקבל על הדעת בהקשר הנוכחי של חייהם. וטרגדיה זו, של חיים שהפקיעה המלחמה, חוסמת כמעט את כל שדה הראייה בשדה הקרב הזה.

תמונת מצב 5: "כשהנפש מפנה את מקומה"

לקראת סיום המאמר, אנו חוששות שכמונו, אמו האמהות, תתפתו להיסגר. ח'לאס! התודעה שלכם תיחסם ותשקעו במימי הדיסוציאציה המשככת, מקום שבו דבר אינו מתחבר לדבר (Bion, 1959). ואמנם, האמהות מהקבוצה האחרונה שנציג בפניכם בחרו בהתנערות כמעט מוחלטת מתחושות הרסניות לנפש. בנוכחותן, חשנו כי האימה דבקה גם בנו, כי פקדה גם אותנו דריכות יתר לכל צליל ותנועה. גופנו "רשם הכל" (Van der Kolk, 1994) שעה ששאפנו את הרעלנות שסביבנו ונתקפנו בחילה עקב החרדה לנפשותינו, הריקנות, שבעיני רוחנו הקבילה לזו שלהן. האמהות הללו ישבו שלוות כבודהות כשנפגשנו איתן, אך חייהן היו רוויים ברמות האלימות הקשות ביותר ששמענו, הן מסביב לבית והן בתוכו. הרגשנו שהאלימות מהווה חלק מרכזי מחיי בניהן.

ממבט ראשון, טאלה נראית כמו סבתא עדינת נפש. כך שבתחילה גילה, 48, בלבל אותנו, ואחר כך עשו זאת סיפוריה המחרידים: מעצרם של כל חמשת בניה, חיפושים ליליים חוזרים-ונשנים, צעיר בניה שהוחזק בבידוד, בגידתו של בעלה. סיפור אלים אחד פינה את מקומו למשנהו. השיחה עם טאלה עוררה את תגובותינו הקשות ביותר כעדות, סחרחורת של אבדן התמצאות, גבול מיטשטש בין דמות לרקע. התמלאנו בתחושה שסכנה עלולה להתפרץ בכל רגע ותהינו אם המערבולת הזרה והמוזרה הזו, מצמיתה ומחרידה בעת ובעונה אחת, משקפת או משלימה את החוויה הפנימית של טאלה. בקטעים מסוימים במהלך הראיון אתה, לא יכולנו לחשוב וודאי שלא לתרגם, ושוב העדפנו להתרחק מאמהות כמותה כשהתיישבנו לקרוא את תמליליהן. ניצבנו לנוכח ספירלה של "תודעה מושעית", או לחילופין, אסוציאציות מהירות של פרטים שדומה כי לא הובילו לשום מקום. לדברי אדריין האריס (2011:93), "עמוק יותר מדכאון, עמוק יותר מזעם, יש ריק, מקום שבו אין די מבנה לאבל, שבו מפנה הנפש את מקומה... לא רק הטראומה נמחית כאן, אלא גם ההרסנות והזכרון". ייצוג החוויה העצמית של האמהות הללו – קולותיהן – כתוצר אלביתי [unheimliche] של דה-הומניזציה כה עמוקה היה מעבר ליכולתנו.

 

קודה

תהא זו צרות אופקים לסיים את המאמר בלי לעצור ולשאול מיהם אותם חיילים, שוטרי מג"ב, סוכני שב"כ וחוקרים האחראים לגורל הילדים הללו. בעוד שהשאלות הללו חורגות מתחום הדיון הנוכחי, עדות מזעזעת של חבר בעמותת "שוברים שתיקה" שופכת אור על המציאות המייסרת שחווים אותם אנשי כוחות הבטחון ועל המחיר הנורא שמשלמים לא רק הקורבנות, אלא גם מעוללי העוול7.

ההבנה הפסיכואנליטית שלנו את האופן שבו מוטמע המיליטריזם ומתלבה הזעם, וכיצד חברות מסכינות עם האלימות והגזענות היא קריטית להגדרת עמדה מפוכחת ועשירה בניואנסים כלפי הסכסוך הבלתי פוסק הזה שמהדהד מקרוב ועד רחוק. כיום יותר מתמיד, חיונית העמדה הזו שמאנישה את כל המעורבים – קורבנות, כובשים, וצופים מן הצד – ובזכות כך מיטיבה ליידע כיווני פעולה, תוך מתן קדימות לסבל הפלסטיני החריף והדחוף, והכרה באחריותם של כל השותפים לעוול.

 

סיכום

אנו מזהות נתיב מטריד מאד: דיכוי נפשה ותודעתה של אם במהלך שנות ההורות שלה ומכלול חייה, ומחיר הדיכוי לאורך הדורות. נמצא עצמנו דנים את האמהות לגורל זה אם גם אנו לא נוכל לשאת בדעתנו את המציאויות הללו, ואף בהכירנו שכמעט לא ניתן לחשוב על סיפוריהן, למצוא את המבנים הנדרשים כדי לייצג אותם – להביאם אלי תודעה. זוהי המצוקה הנוראה שאנו חולקות עמכם מתוך תקווה שנוכל ליצור מעגלים מתכנסים של עדות, מקרוב ועד רחוק, שיוכלו להעיד יחדיו וחשוב לא פחות מכך, ללמד זכות על הנשים הללו ולהיאבק למען זכויותיהן הבסיסיות ביותר כבני אדם: לגדל את ילדיהן היטב ובבטחה ולחנכם בסביבה שיש בה כדי להרחיב את אופקיהם.

הפסיכואנליזה יכולה לתרום רבות להתמודדות עם אתגרי העדות הללו ולעידוד האקטיביזם, כלומר למעורבות של קהילות המסוגלות לעיבוד מנטאלי, לשמוע, להחזיק ולהכיל את הטראומה שמסבות עוולות כאלו: ישנן דרכים בהן נוכל ללמוד להיטיב "ללוות" (Hamber, 2009) את אלו שלאורך קווי החזית באמצעות שותפות שתחזק יוזמות פסיכוסוציאליות, בלי למתוח עוד מעגלים של שליטה (Boothby, et al., 2006). בשעה שאנו מדברים על מה שאין להעלות על הדעת במונחים של החשוכים בממדי הטראומה – ניתן לכנות זאת "האנטי שלישי"8 (Straker, 2007) – נוכל גם להעלות את הרעיון של יכולות רדיקליות שאין לדמיין ואין לתאר, שעומדות לרשות כל אחד מאיתנו כדי לצעוד לתוך העולם על אף יכולותינו המוגבלות להחזיק, להביא אלי תודעה, להבין ולפעול.

מושגים פסיכואנליטיים כושלים כשאיננו מצליחים לתפוס אל-נכון את הפוטנציאל האנושי למצוא עדיין חיים שראוי לחיותם ולצאת ממעגל האלימות על אף הסיפורים הנוראים על אלימות וטראומה (Benjamin, 2011). כך אפוא אנו חותמות את המאמר בתקווה שנוכל להעלות מן האוב אתוס שיחזיק ויחזק את שלא ניתן לשאת ויפעל למען יכולת קולקטיבית להחזיק מעמד. אנו מאמינות שהגברת קולן של האמהות הללו חיונית לאיסוף ידע על ההשפעה המזיקה של אלימות פוליטית דכאנית מסוימת זו, בתוך ההקשר התרבותי המסוים הזה, ככל שהיא מהדהדת כלפי העתיד. שילבנו זרועות בפרויקט הקטן הזה מתוך תקווה שמאמצינו יקדמו ולו במעט את החתירה לצדק.

***

תודות

ברצוננו לבטא את הערכתנו העמוקה לד"ר נדיה רמזי; אפרת אבן-צור (MA); ליילה עטשאן (MA); ג'ררד הורטון; וד"ר ג'נסיס לונג על הדרכתם, שותפותם הנמרצת, ויכולתם להאמין יחדיו כקבוצה בממשק בין מחקר לסינגור קהילתי.

ד"ר רות מודה מקרב לב לתוכנית הפוסט-דוקטורט בפסיכותרפיה ופסיכואנליזה של אגודת אוניברסיטת ניו יורק על מענק המחקר לשנת 2010 שתמך בשלבים מוקדמים יותר של עבודה זו.

 

הערות לפתח הדבר

[1] דואיביס היא פעילת זכויות אדם העובדת במרכז לסיוע וייעוץ משפטי לנשים (WCLAC), והיתה אחת ממייסדות ארגון המעקב אחר בתי דין צבאיים. ר' www.wclac.org;  www.militarycourtwatch.org.

[2] Ullman, C. (2011). Between denial and witnessing: Psychoanalysis and clinical practice in the Israeli context,Psychoanalytic Perspectives, 8, 179-200.

[3] Greenbaum,  C. W.  & Elizur, Y. (2013). The psychological and moral consequences for Israeli society of the occupation of Palestinian land. In D. Bar-Tal and I. Schnell (Eds.), The impacts of lasting occupation: Lessons from Israeli society (pp. 380-407). NY: Oxford University Press.

שרה מצר, קולן השותק של אמהות לחיילים קרביים, בתוך: אמהות : מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר (עורכת: אמיליה פרוני), הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ' 257-268  :www.kotar.co.il/kotarapp/index/Chapter.aspx?nBookID=93395711&nTocEntryID=93397787

Bleich, A., Gelkopf, M., Berger, R., & Solomon, Z. (2008). The psychological toll of the intifada: Symptoms of distress and coping, Israeli Medical Association Journal, 10(12), 873-9.

תמר ירום, "לראות אם אני מחייכת": www.youtube.com/watch?v=Cgsv9LBzWPUA

Berman, E. (2003). Israeli Psychotherapists and the Israeli Palestinian, Psychotherapy and PoliticsInternational, 1(1), 1–16.

Bar-On, D. (1992). A testimony on the moment before the (possible) occurrence of a massacre: On a contradiction between the ability to adjust which means mental health and the maintaining of moral values. Journal of Traumatic Stress, 5(2), 1992.

[3] http://rhr.org.il/heb/about/

[4] Qouta, A., Punammaki, R., & El-Saraaj, E, (2005). Mother-child expression of psychological distress in war trauma. Clinical Child Psychology and Psychiatry, 10(2), 149-153.

[5] אני מודה לחברי עמותת "נולדו שווים" א. אבן-צור, ט. חצור, ד. סנש, ג'. לונג, צ. גרינבאום ול. גרוב על המרחב שהעניקו לנו להתמודד עם סוגיה זו.

[6] אפרת אבן-צור יצרה פרויקט עדויות חזק על צרכי בריאות הנפש של ילדים פלסטינים. https://bornequal.wordpress.com/about/

ר' גם את סרטון התעודה האחרון של יובל אור על ילד בחברון: https://vimeo.com/112263885; או את פרויקט "הטווס מסילוואן" של סיני פטר וחן אלון: https://www.youtube.com/watch?v=MR1M7ZNLDK8; או פרויקט "ויענונו" של מוטי לרנר: https://www.youtube.com/watch?v=H07rBizoAZE

 

הערות למאמר

[1] גרסאות קודמות של המאמר, תחת הכותרת " אמהות בחזית במערבולת הטראומה", הוצגו בקבוצת הדיון של ד"ר נדיה רמזי על יישום חשיבה פסיכואנליטית לפתרון בעיות חברתיות, האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית, 17 בינואר 2013, כמו גם בכנס הפסיכולוגיה הבינלאומי שהתקיים ביולי 2012 בקייפטאון. 

[2] ר' אלזה פרסט [First], "להקשיב לילדים במצור: הרהורים על בעיית החוסן הנפשי", הרצאה שלא פורסמה בפני החברה הפרוידיאנית של ניו יורק, 17 בנובמבר 2009, לאינטגרציה ביקורתית בין מושג "האבנורמליות הנורמלית" של מרטין-בארו לבין דיונה של אנה פרויד בהשפעת האלימות המלחמתית על התפתחות הילד וחִבְרוּתוֹ.

[3] נתון זה מבוסס על מדגם של 29 תצהירי הודאה שליקטה עמותת Military Court Watch בשנת 2013.

[4] משך המעצר המרבי עד להבאתם של ילדים בני 12-13 בפני שופט הוא 24 שעות; כשמדובר בילדים בני 14-15, המשך המרבי הוא 48 שעות; ובגילאי 16-17 – ארבע יממות.                 

[5] “Torture during the Holocaust: Responsible witnessing” by Leonard Grob (2014).

[6] See "On the Listening Guide:A voice-centered relational method”, by Gilligan C. et. al. (2003); and "Listening to the heartbeat of the classroom: Bridging the Listening Guide to teaching and learning", by Raider-Roth (2011).

[7] סרטון זה ליווה את הצגת המאמר ב"קבוצת הדיון על יישום חשיבה אנליטית לפתרון בעיות חברתיות" של האגודה הפסיכואנליטית האמריקאית, ב-17 בינואר 2013.

[8] סטרייקר מגדיר את ה" אנטי שלישי" כ"מערך מסוים של נסיבות בו מעורבים עברנו החברתי כמו גם האישי. בנסיבות אלו, הגורם המכריע הוא נוכחותה המוחשית כמעט של ישות שלישית רעילה ונתונה מראש, בדמות שיחים חברתיים מסוימים שמקדמים אתוס שמתנגד לאנליזה" (עמ' 730).

 

מקורות

Becker, D. (2001/2004). Dealing with the consequences of organized violence in trauma work. In Berghof handbook of conflict resolution. Berlin: Berghof Research Center for Constructive Conflict Management. Retrieved from http://opsiconsult.com/wp-content/uploads/2012/04/ 54099129196075.pdf.

 

Benjamin, J. (2012). “Moving Beyond Violence:” What We Learn from Two Former Combatants about the Transition from Aggression to Recognition. Paper presented at the conference Engaging the Other. South Africa: University of the Free State, Bloemfontai. Submitted for publication.

 

Bion, W. F. (1959). Attacks on linking. International Journal of Psychoanalysis, 40, 308–315.

 

Boothby, N., Strang, A., & Wessells, M. A. (2006). World turned upside down. West Hartford, CT:  Kumarian Press.


Bronfenbrenner, U. (1979). The ecology of human development: Experiments by nature and by design. Cambridge, MA: Harvard University Press.


Gampel, Y. (2000). Reflections on the prevalence of the uncanny in social violence. In

Cultures under siege: Collective violence and trauma(pp. 48–69). Cambridge: Cambridge University Press.


Garbarino, J. (2008). Children and the dark side of human experience: Confronting global realities and rethinking child development. New York: Springer.


Gilligan, C. (2003). On the listening guide: A voice-centered relational method. In P. M. Camic, J. E. Rhodes, & L. Yardley (Eds), Qualitative research in psychology: Expanding perspectives in methodology and design (pp. 157–172). Washington, DC: APA.


Grob, L. (2014). Torture during the holocaust: Responsible witnessing. In L. Grob & J. K. Roth (Eds), Losing trust in the world: Holocaust scholars confront torture, Stephen S. Weinstein Series in Post-Holocaust Studies. Seattle, WA: University of Washington Press.


Haj, S. (1992). Palestinian women and patriarchal relations. Signs: Journal of Women in Culture and Society, 17(4), 761–778.


Hamber, B. (2009). Transforming societies after political violence: Truth, reconciliation, and mental health. London: Springer.


Harris, A. (2007). The house of difference: Enactment, a play in three scenes. In M. Suchet, A. Harris, & L. Aron (Eds), Relational psychoanalysis. Volume 3. New voices. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.


Hoagwood, K., Jensen, P. S., & Fisher, C. B. (1996). The psychological impact of violence on children living in a war zone and subsection: Ethical challenges for research conducted in war zones. In K. Hoagwood, P. S. Jensen, & C. B Fisher (Eds), Ethical issues in mental health research with children and adolescents (pp. 183–185). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates.

 

Keilson, H. (1992). Sequential traumatization in children: A clinical and statistical follow-up study of the fate of Jewish war orphans in the Netherlands. Jerusalem: Magnes Press.

 

Laub, D. (2007). Not knowing is an active process of destruction. Why the testimonial procedure is of so much importance. Special Review Issue, newsletter 2.

 

Lifton, R. J. (2011). Witness to an extreme century. A memoir. New York: Free Press.

 

Martin-Baro, I. (1994). Writings for a liberation psychology. Cambridge, MA: Harvard University Press.


Papadopoulos, R. K. (2002). Therapeutic care for refugees: No place like home. London: Karnac.

 

Patsalides, B. (2012). Ethics of the unspeakable: Torture survivors in psychoanalytic treatment. New York: Après-Coup Psychoanalytic Association.


Raider-Roth, M. (2011). Listening to the heartbeat of the classroom: Bringing the listening guide to school. In P. C. Davis (Ed), Enacting pleasure. London: Seagull Books.


Roberston, C. L., & Duckett, L. (2008). Mothering in war and postwar in Bosnia. Journal of Family Nursing, 13, 461.


Roth, J. (2011a). The arc of a frontline. The Psychoanalytic Activist, October.


Roth, J. (2011b). Partnering on a frontline: Exhaustion, sobriety, and possibility. Paper presented at the International Association for Relational Psychoanalysis and Psychotherapy Conference, Madrid, Spain (July, 2011).


Samuels, A. (1989). The Plural Psyche: Personality, Morality and the Father. London and New York: Routledge in Samuels, A. The destruction of moral process International association for relational psychotherapy and psychoanalysis online colloquium, May 8, 2012.


Samuels, A. (2012). The destruction of moral process. From the International Association for Relational Psychotherapy and Psychoanalysis online colloquium series.


Shelhoub-Kevorkian, N. (2009). Militarization and violence against women in conflict zones in the Middle East: A Palestinian case-study. New York: Cambridge University Press.


Straker, G. (2006). Ethical issues in working with children in war zones. In R. J. Apfel & B. Simon (Eds), Minefields in their hearts: The mental health of children in war and communal violence. New Haven, CT: Yale University Press.


Tolman, D. L., & Brydon-Miller, M. (2001). From subjects to subjectivities: A handbook of interpretive and participatory methods. New York: New York University Press.


Tonsern, M. (2011). Palästinensische Frauen zwischen Besatzung und Patriarchat Eine kulturwissenschaftliche Analyse. [Palestinian women between occupation and patriarchy: A cultural studies analysis]. Leykam Verlag: Graz, 294S.


Van der Kolk, B. (1994). The body keeps score. Memory and the evolving psychobiology of post traumatic stress. Harvard review of psychiatry. Trauma Pages Jan-Feb;1(5):253–265.

 

 

שימוש נוסף במאמר לכל מטרה שהיא ידרוש פניה ישירה להוצאת Wiley וקבלת אישור בכתב מהם.

 

 

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, פסיכואנליזה, טראומה, אמהות, פוליטי
כרמית מאיר שרר
כרמית מאיר שרר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
מיה נאור
מיה נאור
חבר/ה ביה"ת
חנה יוסופוב
חנה יוסופוב
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
תרצה רובינשטוק
תרצה רובינשטוק
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
אתי צימרמן
אתי צימרמן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
שגית שרון
שגית שרון
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, בית שמש והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אירית הלפריןאירית הלפרין28/3/2015

כל פסיכולוגית כל אם כל אב. הרגשתי צורך לחלק את המאמר לכל חברי למקצוע לכל אם לכל אב. איזה מחשבה מחרידה היא המחשבה שכל זה מתרחש יום יום עשרים דקות מבייתי ואין ביכולתי לעשות דבר. ועוד יותר מחריד אחרי תוצאות הבחירות שהמציאות תהיה אפילו יותר גרועה וההכחשה הפתולוגית שכולנו חיים אותה רק תחמיר. נשאר לי רק לשאול: אלוהים באמת מרחם על ילדי הפלסטינים?(ציטוט לא מדויק במכוון משירו של עמיחי)

טובה בוקסבאוםטובה בוקסבאום13/3/2015

עורבים שחורים מרחפים מעל עריסות ילדינו. מצטרפת לתקוותכן שמהמאמר יתרום ולו במעט להתעוררותה של חמלה אנושית לכאבן של האמהות הפלסטיניות, ולהכרה למחיר שהורים , ישראלים ופלסטינים, משלמים בגין הסכסוך המסרב להסתיים....

אילנה לחאילנה לח12/3/2015

מאמר מטלטל וחשוב. מאמר מדויק ונוגע, שמחבר לסבל העצום של הנשים שמשלמות את המחירים הנפשיים והקיומיים הכי כבדים. המחברות פותחות לקוראים הישראליים פתח לכאב שמוכחש ומושתק תחת הפחד וההסתה. כאנשי בריאות נפש, חובתנו להקשיב לקול שמביאות הכותבות. קול שלא נוכל לשמוע באופן ישיר.