×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

פסיכותרפיה - היכן התרמית?

נהוג לחשוב שהפסיכותרפיה איננה אלא שיחות. מבקריה יטענו שאינה מדעית ו/או אינה יעילה דיה. האם מדובר בתרמית בת מאה שנים? או שמא מדובר בכלי טיפולי רב עוצמה אשר לעתים דורש תהליך החלמה ממנו עצמו?

מתפרסם מ 22/8/2004 | 16,353 צפיות

תגיות: |

פסיכותרפיה - היכן התרמית?

מבט אישי

מאת צביאל רופא

 

בשנת 1975, במהלך שירות צבאי סדיר, חליתי במחלת נפש. מאז עברתי טיפול פסיכותרפי ממוקד וממושך (סה"כ למעלה מ-15 שנה), והייתי עד שמיעה לטיפולים נפשיים רבים מאוד שחוו חבריי. ברור לי לחלוטין שפסיכותרפיה היא הרבה יותר מדיבור סתם. בכך אני מסכים למעשה עם דעתם של אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש. אולם מה שהאחרונים אינם מפרטים לציבור הוא שדיבור לבדו אינו עושה דבר.

אחת העובדות המדהימות היא שמלבד אנשי מקצוע בתחום זה מעטים מאוד הם האנשים היודעים מהי יכולתה האמיתית של פסיכותרפיה עמוקה וממושכת ומהן מגבלותיה. עוד פחות אנשים מכירים את הישגיה המרשימים של הפסיכותרפיה בריפוי מחלות נפש לעומת הטיפולים התרופתיים, שיכולתם מוגבלת לסילוק הסימפטומים בלבד.

העובדה כי אין מודעות כלל לכך שטיפול פסיכותרפי עלול במקרים מסוימים להיות מסוכן מאוד היא חמורה ביותר. האדם הממוצע אינו שואל את עצמו כיצד ניתן לטפל בעזרת שיחות בלבד בדפוסים נפשיים קשים, ומדוע שיחות נפש - פטורות מתשלום - עם רב, עם שכן או עם כומר וידוי אינן יכולות לרפא, אלא לכל היותר להרגיע באופן זמני. כמו כן עולה השאלה כיצד מצליח לעתים הפסיכותרפיסט לבצע במוחנו שינוי (ביוכימי) מהותי וקבוע בלי שנחוש בכך.

אכן רב הנסתר על הגלוי בתחום הפסיכותרפיה, ואין מנוס מלהעלות מספר שאלות:

  • האם יש בכוחו של טיפול פסיכותרפי להשפיע באופן משמעותי על חיי המטופל?
  • מהם הסייגים המוסריים בעבודתו של המטפל?
  • האם קיימת בפסיכותרפיה הונאה או הולכת שולל - מימי פרויד ועד עצם היום הזה – אשר
  • מסכנת באופן משמעותי חלק מן המטופלים בלי ידיעתם?
  • איך קורה שלאחר פסיכותרפיה עמוקה וממושכת נוצר צורך בתהליך החלמה ארוך מהטיפול
  • עצמו?

 

מהספרות המקצועית עולה כי הפרעות האישיות מהוות בדרך כלל תשתית (פרה-דיספוזיציה) לפריצתן של מחלות נפש. ברמה האישית הצליחה הפסיכותרפיה האינטנסיבית, המפרכת והמסוכנת שעברתי לטפל באלמנטים מרכזיים בהפרעת האישיות שממנה סבלתי: בתוך שנים ספורות עברתי בזכותה לקבוצת סיכון נמוכה יותר מבחינת סיכויי לקבל התקפים נוספים של מחלת הנפש שלי (שהוגדרה כמניה-דיפרסיה או לחילופין Schizoaffective-Disorder).

ציבור המטפלים אינו מפרט לציבור הרחב את האפשרויות המדהימות של הפסיכותרפיה. הם גם אינם מפרטים את הסיכונים העצומים שהיא טומנת בחובה למטופלים התמימים הנכנסים בשעריה. על פי חוק זכויות החולה (1996) חובה זו מוטלת עליהם באופן קטגורי. הלחץ הכבד שמופעל על מטופל במהלך טיפול עמוק בהפרעת אישיות עלול להחריף באופן זמני את מצבו בתחומי חייו השונים, לשבש את יחסיו עם סביבתו הקרובה והרחוקה, ובמקרים קיצוניים, כאשר המטופל סובל מנטייה אובדנית, אף לדחוק אותו לכיוון אובדני. שניים מחבריי, שהתלוננו באוזניי קשות וחמורות בזמן אמת על סבלם הנורא שנבע מיחסיהם עם מטפליהם, שמו קץ לחייהם. גם אני כמעט בחרתי בדרך זאת מאותם מניעים בדיוק.

ההתפתחות האישית והגדילה הנפשית, המתרחשות במסגרת הטיפול הנפשי והעשויות לחולל נפלאות בתפקודו של המטופל, נובעות בחלקן גם מהתחשלות הנובעת מהתמודדות עם קשיי הטיפול. אולם קשיים אלה גובים בסופו של דבר מחיר ודורשים תהליך של החלמה. במקרה שלי (ושל רבים אחרים) עולים רגשות חריפים ומייסרים בעקבות תחושות של "בגידה" ושל "תקיעת סכין בגב" שנחוו במהלך הפסיכותרפיה. כמו כן עולות חוויות של השפלה, של חוסר אמון ושל כעס עצום שהשפעתן נמשכת שנים לא מעטות לאחר סיומו של הטיפול. כל אלה מעלים את הצורך בשיקום - לא מפני החולי ומפני תוצאותיו אלא בעיקר מפני הטיפול המסוכן שחווינו בלא כל הסכמה מדעת.

התירוץ המשומש בדבר כוונות טיפוליות טהורות אינו תקף. איש לא יסכים שבנקאי כלשהו, למשל, יתערב בענייניו הכספיים ללא רשותו וידיעתו בתואנה כי הדבר נעשה לטובתו. ואם זכויותיו של הלקוח העסקי אינן הפקר, קל וחומר שזכויות האדם החולה אינן כאלה.

התרמית אם כך אינה בחוסר יכולת מצד הפסיכותרפיה, כפי שסוברים ההדיוטות, אלא דווקא בכוחה הרב. הולכת השולל קשורה דווקא לעודף פוטנציה, ולא לאימפוטנציה המיוחסת לה בטעות גמורה.

במסגרת מדעי ההתנהגות פותחו במהלך המאה ה-20 חמש גישות-על טיפוליות שראשי התיבות שלהן CAPER. אחת מהן, הפסיכואנליזה, הולידה אסכולה טיפולית המכונה: טיפול פסיכו-דינמי. בטיפול זה דרושה מערכת יחסים מסוימת מאוד, כגון יחסי אובייקט (שחזור דפוס היחסים עם הנוכחויות הראשוניות, על-פי מלאני קליין, תלמידתו של פרויד) בין המטפל למטופל, שלתוכה יוצק המטפל טכניקות טיפוליות המתאימות לצרכים הספציפיים. ככל שהכלי הטיפולי חזק ואפקטיבי יותר, כך עולה הסכנה הטמונה בו. כוחה העצום של הפסיכותרפיה הפסיכו-דינמית עלול להפוך לחרב פיפיות.

כבר מאה שנים מתקיים קשר חמור של שתיקה בכל הנוגע לטיפול שיש בו מידה רבה של סממנים פולשניים-ניתוחיים. מדעי ההתנהגות העדיפו להשאיר את הציבור הרחב בבורות מוחלטת, בהגנה על סודותיהם המקצועיים. מעניין מדוע. יתרה מזאת, קיימת הכחשה גורפת של טיפול זה. שאר הפסיכותרפיסטים, שאינם נוטים לאסכולה זו, אינם מסכנים אמנם את מטופליהם באופן אישי, אך גם אינם מבקרים את השיטה בפומבי. העמימות היא שם המשחק. הם מחפים על קולגות ובכך הופכים לשותפים פסיביים לפטרנליזם אנכרוניסטי ומשפיל, שאיננו חוקי עוד (על-פי סעיף 13 בחוק זכויות החולה).

הוראה של קצין לחייל להיכנס לשטח המוגדר כשדה מוקשים בעוד החייל אינו מודע כלל לסכנה האורבת היא בפירוש ניסיון לרצח. כיצד אם כך יש להגדיר הכנסה של מטופל לטיפול כה מסוכן בלי לפרט לו את מהות הסיכונים? או דוגמה נוספת: כאשר בכל מרכול רשומים בגלוי מחיריהם של כל המוצרים, מדוע כשמדובר במהות הפנימית החשובה ביותר, על האדם לגשש את דרכו באפלה?

לאחרונה נאמר לי כי בהולנד זוכה המטופל לחתום על חוזה טיפולי מפורט, ואחת לחצי שנה נערכת בו בחינה מחודשת. לדעתי, ישנם שני תחומים שבהם שוררות שתי מערכות כללים שונות: "תחום החוזה הטיפולי" שבו יש לומר את האמת כולה, ו"תחום הטיפול" שבו ניתן לבצע מניפולציות לצורך המעשה הטיפולי. כאן המקום לנסות ולענות על שאלת השאלות: מדוע מעדיפים מטפלים רבים שמטופליהם לא יידעו יותר מדי ולא יתמצאו בשני התחומים גם יחד? תשובה אחת קשורה לעובדה הפשוטה: אדם השרוי בחושך מובל בקלות רבה יותר בידי מטפלו מאשר זה המצוי באור. האחרון עלול להיבהל ולנטוש את המערכות המטפלות. וזאת זכותו, כמובן.

מטפלים רבים אוחזים עדיין בקרנות המזבח. בהקשר לכך אספר לסיכום אנקדוטה קצרה:

פעם אחת היה קיסר גדול אשר לו מספר שרים נאמנים. הבכיר ביניהם היה חביב עליו מכולם. הלכו הקיסר ושריו למשתה רב משתתפים. כטוב לבו ביין קרא הקיסר אליו את שרו החביב וציווה עליו לרקוד בפני כל באי המשתה ריקוד קטן. השר נדהם, החוויר כסיד וכמובן סירב להתבזות. הוא ענה למלך שלא יוכל להיענות לפקודתו המבישה. לרגע היה נדמה שהמלך ייתקף בזעם, אך במקום זאת קירב את שפתיו אל אוזנו של השר המפוחד ולחש לו במתק קול: "אם לא תרקוד עכשיו ריקוד קטן, תיאלץ לרקוד אחר כך ריקוד גדול!"

 

 

 

על אודותי: * יליד 1956, נשוי בשנית ואב לארבעה * הוגדרתי קלינית כחולה במאניה-דיפרסיה * בשנים האחרונות נשאתי למעלה מ-350 הרצאות לכל סוגי הקהל * ב-1990 הקמתי את הקבוצות הראשונות לעזרה עצמית בתחום בריאות הנפש וכיום מנחה קבוצות כאלה במסגרת עמותת "אנוש" * פרסמתי 4 מאמרים בספרות המקצועית, ביניהם מאמר המתאר שיטה שפיתחתי למיגור התקפים אפקטיביים ("המציאותרפיה ואני", חברה ורווחה, כרך ט"ו - 1, אוקטובר 1994) * חשפתי עצמי בעשרות ראיונות טלוויזיה, עיתונות ורדיו על מנת לתרום לשבירת הסטיגמה כלפי חולי הנפש בישראל * יזמתי והקמתי את עמותת "התמודדות - עמותת נפגעי הנפש בישראל", אשר נוסדה ב- 1994 ומנתה כ- 400 חברים, כיום אני פעיל במ.ל.מ – "מתמודדים למען מתמודדים" * חבר במועצה הלאומית לבריאות הנפש, ובמועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה * ב- 1998 פרסמתי את ספרי "הקרב על השפיות" בהוצאת צ'ריקובר * בשנת 2000 הוענק לי "אות בזכות" ע"י הכנסת * ב-2003 פרסמתי את ספרי השני "מישהו מטפל בך - סיפור על טיפול נפשי" בהוצאת עוף החול

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רופא, צ. (2004). פסיכותרפיה - היכן התרמית?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=304

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא10/4/2009

חוסר נימוס?.  
שלום רב,
לפני כשלושה שבועות פורסם מאמר שכתבתי בכתב העת היוקרתי Schizophrenia Bulletin.

הגשתי אותו לפרסום ב"פסיכולוגיה עברית" אך הוא לא פורסם, גם לא קיבלתי כל נימוק.
כתבתי מכתב מנומס למערכת ואין קול ואין עונה.
אם אינכם מעוניינים לפרסם אותו, אתם רק צריכים להגיד.
חג שמח,
צביאל רופא

תודה עבור הדוקטורט המזורז, אבלתודה עבור הדוקטורט המזורז, אבל17/5/2006

[ל"ת]. ... אין לי אפילו תואר ראשון. מן הסתם שם משפחתי מלידה: "רופא" הטעה אותך, זה בסדר את לא הראשונה.
אשר לשאלתך, שאני מבין שהופנתה לד"ר צביאל ולא לצביאל רופא, אני אנסה להתייחס ולתת תשובה כלשהי למרות שאיני בעל הכשרה מקצועית פורמאלית. רק סלחי לי אם גם אגלוש קמעה ימינה ושמאלה מהנושא, כי הרי זה מה שכולם עושים במקומותינו כאשר הם פתאום מקבלים במה... :-)
ראשית, בדיוק מכיוון שכלל איני איש מקצוע, גם איני מעוניין להתערב בעניינים מקצועיים כל עוד הם נעשים בהתאם לכללי המוסר ובייחוד בהתאם לחוקי המדינה. לכן סטינג זה או אחר אינו נושא כל כך בעייתי מבחינתי, כל עוד הטיפול אינו כפוי על המטופל (תתפלאי, לדעתי אפשר בהחלט לבצע פסיכותרפיה כפוייה!). כל זאת מפני, שעקרונית, בידי המטופל קיימת אפשרות להפסיק את הטיפול כשייחפוץ בכך (אם כי מבחינה מעשית זה לא תמיד בר ביצוע כאשר קיים אלמנט חזק של תלות).
שנית, בהתאם לכך אני שם את הדגש ואת רוב הביקורת שלי על שני השלבים החיצוניים של הסנדוויץ': שלב החוזה הטיפולי הקודם לטיפול עצמו אשר הינו שלב הכרחי מבחינת החוק, ושלב הסגירה שאמור לבוא אחרי הטיפול שאינו חובה אך לדעתי עשוי לפתור מצוקות קשות שנוצרות כתוצאה ישירה מעצם הטיפול.
שלישית, לפי כל האמור לעיל, אני סבור שאסור בתכלית האיסור לשקר או להסתיר או להמעיט במידע בשלב החוזה הטיפולי או בשלב הסגירה אלא יש להגיד את האמת את כל האמת למטופל (בייחוד בנושא הסיכונים). כי בעיניי אין דבר קדוש יותר מאלמנט "הבחירה החופשית" בין הכניסה לטיפול לבין דחיית הטיפול.
ואילו בשלב הטיפול עצמו מותר, ולפעמים גם צריך וחשוב ומועיל, לבצע "מניפולציות טיפוליות" אשר אין להן תחליף "הגון" יותר, מתוך מטרה נעלה וקדושה בעיניי: להביא להתבגרות והתחזקות המטופל אל מול הטוטליות של הקיום.  כי בכך למעשה ניתנת אפשרות חכמה ואוהבת עד בלי די, להעצים את המטופל ולהביאו לנקודה (או יותר נכון לטווח מסוים) בה קבוצת הסיכון נמוכה יותר ללקות בהתקף פסיכופאתולוגי חוזר מאשר זו ששררה בו בכניסתו לטיפול.   
רביעית, אם יש מטפל שאינו יכול לעמוד בתנאים אלה - מבחינתי שיישב בביתו ולא יטפל באיש !

אסתר תפארתאסתר תפארת17/5/2006

פנייה לד"ר צביאל [ל"ת]. שלום. אני סטודנטית לעו"ס ועיינתי במאמרך המרתק. רציתי לשאול אם תוכל להתייחס לחשיבות ה"סטינג" כחלק מהטיפול הפסיכותרפי בהקשר לאנשים הסובלים ממחלות נפש. תודה

צביאל רופאצביאל רופא22/1/2006

ליפית. ראשית, אני לא רואה שאת שואלת אותי שאלה מהותית כלשהי. את כן מנסה מאוד לפגוע ולדעתי בצורה די ילדותית. חבל.
שנית, כיוון שאני לא מכיר אותך כלל ועד היום כלל לא הייתי מודע לקיומך, אני לא מבין כיצד פגעתי בך. לאור עובדה זו, נראה לי שלא אני פגעתי בך, אלא את בחרת להיפגע על ידי תוכן כתיבתי (שאף פעם לא התייחס לאנשים פרטיים אלא רק פנה רק כלפי תופעות וקבוצות). בכל זאת, למרות זאת וחרף זאת, אני מתנצל בפנייך אם באופן עקיף או ישיר נפגעת ממה שכתבתי. בודאי שלא זאת הייתה כוונתי (האמיני לי, שבהחלט כיוונתי לפגוע במטרות משמעותיות יותר).
שלישית, את אומרת שהמטפל שלך עשה איתך חוזה מלא. האם החוזה שלו תואם את סעיף 13 בחוק זכויות החולה (1996)? כי כידוע לך, שם החוק דורש מסירה של המון אינפורמציה במגוון רחב מאוד של גורמי-על. לא פשוט לעמוד בתנאיו המחמירים. אבל אם בכל זאת את צודקת, אשמח לקבל את פרטיו האישיים של אותו 'צדיק בסדום' וכפליים אשמח להיות מטופל על ידיו, אחרי יידוע מלא מוסרי וחוקי, כמובן.
יום נעים לך יפית  

יפיתיפית22/1/2006

שאלה לצביאל. צביאל, פעם הגדירו אותך באתר כאדם מעורער נפשית עם דעות קיצוניות ומסוכנות מאוד.
אני ניצלתי בזכות הפסיכותרפיה מפאניקה.
אתה אדם פוגע וקר לב.
איך תגדיר אותי? מנוולת? רעה שתומכת בפסיכותרפיה? אולי תמצא זמן לבני משפחתך מאשר איך להלחם במה שהציל אותי.
ואם אתה סובל ממאניה דפרסיה, לעיתים אני מחכה שתכנס כבר לתקופת הדיכאון שלא נראה אותך יותר פוגע ומשפיל את המטופלים הניצולים מההפרעות.
אתה חוצפן, ופוגעני בעליל. אני קוראת את המאמר שלך בדמעות על הדעות הקיצוניות שלך, על הדבר היחידי שנתן לי אור.
אגב, המטפל שלי עשה איתי חוזה מלא, איך אתה קובע שאף אחד לא עושה חוזה? עם כל הכבוד לחיפוש הסיפרותי שלך, אתה לא יכול לעשות מחקר מדוקדק
על כל מטפל. אתה אמרת שאין אף מטפל שעושה חוזה. מילים שלך.
פגעת בי ללא שום חשש, אני סובלת מלקרוא את תגובותיך ואתה מחזיר אותי לאחור, לימים חשוכים. אתה יפה נפש פוגעני.
לעולם לא אסלח לך על הפגיעה הזאת, לעולם.
יפית

צביאל רופאצביאל רופא22/1/2006

פסיכותרפיה והתערבויות מניפולטיביות. ואסף יקר, אתה כותב לי בסיום דבריך: 'הפסיכותראפיה היא המתנה של המאה העשרים ואני מקווה שתפרוץ ותתקדם.'
אולי תתפלא אבל גם אני חושב כמוך, רק שזה בכלל לא אומר שאין בה סיכונים גדולים (למשל, התאבדות, אשפוז פסיכיאטרי, גירושין ועוד כהנה וכהנה).
כתבה זו נכתבה על הפסיכותרפיה על ידי כתבת 'עיוורת' כתבה ב'הארץ': הטיפול בטיפול אם היא לא מתחזה לטמבלית, אז היא כנראה חושבת שכל התקלות המתרחשות בחדרי הטיפולים הן 'מקריות'. היא כנראה כלל אינה מבינה את הקשר בין התערבויות חוויותיות שנבחרות בקפידה (ולפעמים כושלות בגדול) לבין טיפול באלמנטים של האישיות המובילים להתפתחות, התבגרות, והתחזקות שמחלישים מאוד את עוצמת החולי הנפשי לתמיד. 
זה נהדר ! וזה מדהים ! --- אך בתנאי אחד: שזה נעשה באופן חוקי ומוסרי !

צביאל רופאצביאל רופא21/1/2006

פסיכותרפיה אכן גורמת לעתים נזקים חמורים, אבל לא זו הבעיה!. ...כי הרי גם מי שנכנס לניתוח גב ונשאר על כסא גלגלים לא יבוא בטענות אם הודיעו לו על כך מראש והסכים בכתב על כך...
זאת אומרת, שהנזקים עצמם, אפילו אם הם חמורים מאוד, אינם הבעיה של הפסיכותרפיה! אלא יש כמה בעיות אחרות:
1. שאין אפילו מטפל אחד בישראל שעומד בדרישות סעיף 13 לחוק זכויות החולה לגבי ההסכמה מדעת (החוזה הטיפולי), ובכך כל הפסיכותרפיה בישראל מתבצעת הניגוד לחוק!
2. שלפי החוק החוזה הטיפולי אינו חייב להיות בכתב ולכן אין שום אפשרות לאכוף את החוק למרות שנעשה עוול גדול למטופלים.
3. שהפסיכותרפיה אינה מוצגת באור נכון לציבור שבדרך כלל סבור שכוחה אינו רב. זו תרמית, שאולי אינה מודעת ואינה מכוונת אבל יש אחיזה רבה במציאות.
 
לאסף שלום,
אם זה באמת מעניין אותך, תוכל למצוא סימוכין ותימוכין רבים בקישורים הבאים:
1. חוק זכויות החולה (1996)  -  (סעיפים 13 ו-14)
2. מאמר של מר יורם צדיק על הסכמה מדעת בפסיכותרפיה
3. מישהו מטפל בך  - שיצא לאור ב-2003    
תודה שכתבת לי, אשמח לענות על עוד שאלות
צביאל רופא - מל'מ
 
 
 
 

אסףאסף20/1/2006

חבל צביאל [ל"ת]. שלום צביאל ,ראשית אני חייב לאמר שאני מעריך את עבודתך והפעולות שלך למען צבור נפגעי הפסיכאטריה .
למען גילוי הדעת אומר שאני פסיכותראפיסט שמכיר מקרוב מאד את הפסיכאטריה דרך אחי הקרוב לי מאד שמתוייג מזה כחמש עשרה שנה כמאניה דיפרסיה .
רציתי לאמר שאני חולק עליך בכל הקשור לעמדה שלך כלפי הפסיכותראפיה. לאמר על הפסיכותראפיה שהיא מסוכנת זה בדיוק כמו לאמר על רופא השיניים שהוא מסוכן כאשר הוא מכניס את המקדחה שלו לעין במקום לשן או על השוטר שהוא מסוכן לציבור אם הוא יתחיל לירות על העוברים ושבים במקום להגן על הסדר.
ברור שיש עוצמה בפסיכותראפיה ואולם כאשר נעשית נכון ועל פי אתיקה כמו כל תחום העוצמה הזו מעצימה את המטופל ,מלווה את צמיחתו וגדילתו ,ועוזרת לו להצליח ולהתמודד עם החיים ומצוקות הקיום .זאת על רקע הפסיכאטריה הציבורית שמצמצמת את הגדרתו העצמית בתיוג ,ומקטינה ומחלישה את דימויו העצמי והחברתי כ'חולה נפש'
בעיני כפי שאני רואה את המערכת הציבורית המצב הפוך ,אני רואה מטופלים פסיכאטרית רבים שמשוועים לפסיכותראפיה ואולם בשל תיוגם כחולי נפש מעברים למסלול המהיר והיעיל(הזול) 'המסלול התרופתי' ולא מקבלים כלל פסיכותראפיה - זו שמורה לבעלי האמצעים בלבד.
המאבק צריך להיות לדעתי דווקא לאפשר יותר פסיכותראפיה ולא להפך.
כל זאת כאמור מבלי לגנות כל מעשה שאינו אתי אך כאן כאמור אין הבדל בין הפסיכותראפיה לכל תחום אחר רגיש של מתן סיוע ועזרה .
הפסיכותראפיה היא המתנה של המאה העשרים ואני מקווה שתפרוץ ותתקדם.
בהצלחה
 

אנונימיתאנונימית3/12/2005

פסיכותרפיה כגורם הרסני כשהיא נכפית כשיקום על ילד שנפגע במוחו (בלי שתהיה לו נכות נפשית ) [ל"ת]. לילד כזה יש דברים שהוא צריך לשקם ושיחות לא ממש עוזרות . בפרט כשהוא לא מקבל אוטונומיה לבחור את הטיפול, ושנים יקרות ואבודות יורדות לטמיון בגלל חוות דעת שגויות של פסיכולוגים, שהילד לא רוצה לשתף איתם פעולה. 
אולם, הפסיכותרפיה באשר היא היא דבר שפשוט אין מה לעשות נגדו.
מי יודע איך אפשר להעלות את רמת המודעות לנזקים שלה בקרב אלה שנותנים לה לגיטימציה?

צביאל רופאצביאל רופא27/2/2005

לשרית, הבנת המטפלים. לשרית שלום,
ראשית, תודה רבה עבור כל המחמאות והפירגון.
שנית, ב-30 השנים בהן אני מטופל נפשית עברתי על בשרי הכואב התערבויות אינספור. יותר מכך, נתקלתי על כל צעד ושעל בהתערבויות בעלות אופי פארדוכסלי המתרחשות באופן מתוכנן ומכוון היטב, במטרה לשפר אלמנטים מסויימים של האישיות (רק חבל שזה כה מכאיב, מזעזע ומסוכן).
שלישית, זה לא קל להבין שיטות עבודה שכאלה (שאולי אפילו המטפלים נחשפים אליהם רק בבי'ס לפסיכותרפיה), וזה כואב לא פחות גם אם מבינים שלא מדובר ב'מקרים' אלא בתופעות מובנות במסגרת הטיפולים הפסיכודינאמיים.
אם הנושא מעניין אותך, תוכלי אולי להיעזר במידת מה בספרי 'מישהו מטפל בך' שדליה ערכה אותו ויצא לאור ב-2003. אפשר למצוא קישור לספר בכרטיס הביקור המצוי מטה ממכתב זה.
בברכה,
צביאל רופא - מל'מ
 

שריתשרית27/2/2005

מבינה ומסכימה. הי צביאל, לאחרונה פגשתי באישתך והוקסמתי מיופיה הפנימי והחיצוני....
גם אני אובחנתי לאחרונה כמנית דפרסיבית. בדומה לך, גם אני אשת מקצוע, פסיכולוגית, ונכוויתי קשות מהמערכת הפסיכולוגית. כמו כל אחד מאיתנו, בד'כ ארוע אקוטי 'מפיל' אותנו לצד של חולי הנפש. אצלי היתה זו לידת ביתי הבכורה, לפני שלוש וחצי שנים, שבעקבותיה אובחנתי כסובלת מ'דכאון אחרי לידה, למרות שאם היה איש מקצוע 'מקצועי' מטפל בי, קל היה לאבחן מניה דיפרסיה. לצערי, למרות שמצאתי פסיכיאטרית ופסיכולוגית לפי המלצות של אנשים שאני מכירה, שתיהן שגו ולקו בחוסר מקצועיות המלווה אפילו ב'מלפרקטיס' עד לכדי סכנת חיים. הפסיכיאטרית מעולם לא שלחה אותי לבדיקת דם, שהיתה יכולה לגלות תת פעילות של בלוטת התריס ובכך 'לחסוך' לי עודף תרופות לא רלוונטיות. יותר מכל אני כעוסה על הפסיכולוגית, שכנראה, כמו הורה לא מוצלח, ראתה בי כר ואפשרות לממש את חלומותיה ועודדה אותי לעזוב את בעלי כאשר הסימפטומים היו של דיכאון, מתוך חשיבה שאם רע לי, זה כנראה בגללו. הכעס הכי גדול שלי עליה הוא מהתקופה של אפיזודת הדיכאון השלישית, שבאה ללא טריגר של לידה (בינתיים יש לי רק שתי בנות...), ולכן היא התקשתה להבין את בסיסו של ההריון והרבתה לבקר אותי, להגיד לי שאני 'מתחזה', 'לוקחת טרמפ', 'מרוויחה רווחים משניים', ובעצם האשימה אותי בדיכאון. אכן מעשה אמפטי וראוי!!!! למזלי היו לי מספיק כוחות לקום וללכת, ואכן, אחרי שינוי תרופתי מצבי 'התהפך' למאני, אך כמובן, ללא הסיכון האובדני שריחף על ראשי. כאשר קיבלתי את האבחון החדש היה חשוב לי ליידע אותה, שאולי תלמד משהו (נו, באמת, גם פינטזתי שתחזיר את הכסף...ומדובר בלא מעט....). תגובתה רק חיזקה בי את התחושה שמדובר באדם מסוכן ולא אחראי: היא אמרה שהאיבחון של מניה דיפרסיה הוא נקודה בזמן ועשוי גם הוא להתגלות כלא נכון וגם שהיא בטוחה שיש לפסיכותרפיה הרבה מה לעשות. בתור פסיכולוגית בהכשרתי, התביישתי שאלו האנשים שנושאים כותרת כמו שלי והתחלתי לחשוב שאכן מסוכן מאוד שיש פסיכולוגים עצמאיים, שעובדים לבד, ללא פיקוח, ובוראים להם עולם פנטזיוני בו הם יכולים לשחק בך כבובה. תאמין לי, אהבתי כל כך את האישה הזו ואפילו חשבתי לקרוא לביתי השניה 'על שמה', מזל שלא.....

צביאל רופאצביאל רופא4/9/2004

לענת - פסיכופאתולוגיה, ההיית או חלמתי חלום?. לענת שלום,
צר לי שסתם מלים מכאיבות לך. בניגוד לך, אני לא ירא ממלים כלל וכלל, אולי כי באמטחתי חוויות עובדות ומעשים, שכל המלים כולן מתגמדות על ידן.
עם זאת, לעניות דעתי, רגישותך לגיטימית בהחלט - כל עוד את טולרנטית כלפי התבטאותו של זולתך ואינך מנסה להשליט את רגישותך בתוקף ו/או בנועם על הסובבים אותך.
אך מה לעשות שיש מחלות נפש בעולמנו... ומה לעשות שרצוי עד מאוד שלא נטמון ראשנו בחול... כי אם נחשוש 'לקרוא לילדים בשמם' עלולים אנו להיתפס להכחשה הגובלת בשאננות יתירה. זו - תחליש את ערנותנו, תנטרל את הגנותינו, וסופה שתוביל אותנו למצבים בהן נופתע...
'כי המצב המסוכן ביותר בחיים, הוא המצב בו אנו בטוחים שלא נשקפת לנו שום סכנה' (לחיות ולאהוב', ליאו בוסקלייה)
בברכה,
צביאל
 

ענת אימברענת אימבר4/9/2004

פתולוגיה - לצביאל. כפי שכבר הבנת - יש לי רגישות לסמנטיקה ובכלל זה גם להגדרה 'פתולוגיה'....
 

צביאל רופאצביאל רופא3/9/2004

לענת אימבר. לענת שלומות,
* מסכים איתך שהטיפול הקוגניטיבי, מעצם טבעו, מכבד יותר. עם זאת לא בכל פאתולוגיה ניתן לטפל ביעילות מירבית בשיטה זו או אחרת (וזה, מן הסתם, מצבן של כל שיטות הטיפול הקיימות).
* נראה לי, ששיטות הטיפול המבוססות על הפסיכואנליזה מעצם הגדרתן מקיימות מתח וניגוד בין אופן הטיפול הנדרש ובין השיתוף במידע, אשר חוק זכויות החולה דורש בפירוש למסור למתמודדים.
* אני מעדיף לקרוא למטפלים בשמם (או בכל שם מתאים אחר). את ה'מטופלים' הייתי קורא 'מתמודדים' - זהו שם שמדגיש את החלק החיובי, הבריא והאקטיבי שבהם.
בתודה ובברכה,
צביאל רופא - מל'מ
 

ענת אימברענת אימבר3/9/2004

מטפלים אשר אוחזים בקרנות המזבח - מפסידים בעצמם את חוויית ההתפתחות. כפי שכבר ציינתי, אני מוצאת שהטיפול הקוגנטיבי אפקטיבי ומכבד יותר משתי סיבות;
א. הטיפול הקוגנטיבי נותן למטופל תחושת ערך ותחושת אחריות אישית למעשיו. ב. המטופל הקוגנטיבי הינו שותף פעיל בתהליך הטיפולי ונאלץ להתמודד פחות עם בעיות של חוסר ודאות במסגרת התהליך הטיפולי. בהמשך לכך, המטופל מרגיש כי יש לו שליטה על גורלו - מה שבעצם די תואם למציאות, היות והצלחת הטיפול מותנית בשיתוף הפעולה של המטופל. בהמשך לכך ניתן להצביע על חוויית התפתחות משותפת - הן של המטפל והן של המטופל. במאמר מוסגר - נשאלת השאלה האם ישנם מטפלים אשר חוששים לוותר על חלק מכוחם? או אולי יש כאלו הנרתעים מ'האצלת' אחריות?באם אכן כך - האם לא מן הראוי שמטפלים אלו יבדקו מה המניעים לחששותיהם? כך או כך - מדובר בהחלט בשאלה מעניינת לדיון מההיבט הפסיכואנליטי שלה....  אולם, מעבר לכך - יש מקום להתייחס בראש ובראשונה לכבודו של המטופל כאדם.
אמנם - ניתן לטעון לכאורה, כי המטופל יכול לבחור את המטפל אשר יתאים לציפיותיו הרגשיות, האינטלקטואליות והמוסריות. עם זאת, חשוב לזכור, כי המטופלים מגיעים לתהליך מתוך מצוקה כזו או אחרת ולכן (מן הסתם) אינם מחוייבים לכללי אתיקה, בשעה שהמטפלים מחוייבים לכללי אתיקה ברורים. 
תפקידם של המטופלים - הוא בהחלט להזכיר כללים אלו (למי ששכח...)
מבלי לפגוע בזכויות - השימוש לעיל בהגדרה 'מטופל' נעשה ע'מ לנהל דיון תוך שימוש בעולם מושגים מוכר. עצם ההגדרה - מתייג את ה'מטופל' כנזקק, נצרך, מוגבל וכיוצא בזה. אישית - הייתי מעדיפה להגדיר את התהליך כ'העצמה' - הן של ה'המטפל' והן של ה'מטופל' - ועפ'י אותו קו מנחה, להתייחס ל'מעצים' ו'מועצם'. כל הגדרה מכבדת מוצלחת יותר תתקבל בברכה.

צביאל רופאצביאל רופא2/9/2004

סוגיה מוסרית עם השלכות מקצועיות [ל"ת]. לזאב שלום,
 
ראשית, צר לי שכך התרשמת. הערכתי אינה אמביוולנטית או מבדילה בין 'כלי קודש' לבין 'שמשים' ובוודאי שאינה מבזה איש. גישתי דנה אנשים לכף זכות מחד, ורואה חובה לבקר ולהוכיח מעשים שאינם נאותים מאידך (וכידוע, דווקא 'את אשר יאהב יוכיח'). אנקדוטה קטנה מחייו של פרופ' קארל רוג'רס, הפסיכולוג הדגול, תוכל אולי לבאר לך את עמדתי ביחס לעולם בכלל וכלפי אנשי המקצוע בפרט.  
שאלו פעם את הפרופסור: כיצד מטפלים בילדים רעים? לרגע שקע רוג'רס במחשבה ואחר חייך וענה: 'ילדים רעים' לא קיימים בעולם... תמהו השואלים ולא הרפו ממנו: מה פירוש לא קיימים?  לך תראה מה 'ילדים רעים' מעוללים השכם והערב... חייך רוג'רס פעם נוספת וענה בשלווה: ילדים הם תמיד טובים! אכן מעשיהם עלולים לפעמים להיות שגויים ואפילו רעים. כנגד המעשים יש להזדעק ולפעול, ולהם יש לשים גבולות...
 
שנית, לפי הבנתי חוק הזכויות בא לענות על צרכים אנושיים/מוסריים, והוא מתייחס בעיקר לבעיה מוסרית, קרי הבחירה החופשית של המטופל.
לבחירה זו יש השלכות מקצועיות, ולכן לא מדובר בסוגיה מקצועית אשר לה השלכות מוסריות. בל נשכח, זהו חוק שמיועד להגן על המטופלים ולתת להם את זכויותיהם, ולא לאנשי מקצוע...
ואפילו האתיקה המקצועית עצמה מונחית בסופו של דבר על-ידי  שיקולים מוסריים בנושאים מקצועיים.  'כלי העבודה' הם השיקולים מוסריים ורק 'החומרים' הם התכנים המקצועיים.
 
אך אתה שאלת גם בנושאים טכניים:
אתה טוען שאי אפשר להכליל ידע על אדם שטרם הוכר... אנא עיין בכל עלון של תרופות ותיווכח שהמידע אודות הסיכונים ניתן אפילו רק אם משתמש אחד(!) מתוך עשרות אלפים עלול להינזק, ובכל זאת מזהירים את כל אלפי המשתמשים עוד לפני שנטלו את הגלולה הראשונה...
הנפש בעניין זה אינה שונה מהגוף. למרות השונות הפרטית קיימים מכנים משותפים רחבים ביותר. ראה בתחום התיאוריות הפסיכולוגיות המתייחסות לבני האדם באופן כללי וגורף.
אם הבנתי נכון, אתה טוען גם שאי אפשר לאסוף ולהשיג את הידע הקשור לסיכונים הנובעים מפסיכותרפיה... אני חושב שאפשר בהחלט לחלק שאלונים לאנשי המקצוע ולברר: כמה מטופלים התאבדו אצל כל מטפל? כמה התאשפזו במהלך הטיפול? כמה התגרשו? כמה נטשו מקום עבודה? וכיוצא בזה... ולהשוות עם קבוצת ביקורת דומה שלא נכנסה לטיפול. בסופו של דבר אלו הן עובדות - שגם אפשר לבררן, וגם  חובה חוקית למוסרן לחולה לפני טיפול, על מנת שיוכל לקבל החלטות.
ייתכן שהמטפלים לא מעוניינים בכך מסיבות שונות (אחרת למה זה לא נעשה עד היום?), אבל להזכירך – אלו הדרישות המפורשות בחוק הזכויות (סעיף 13) וכל מי שלא עומד בהן עובר על החוק!  
 
בברכה,
צביאל רופא – מל'מ
 
 

צביאל רופאצביאל רופא1/9/2004

תודה לך, המורה. לעירית,
המורה/המרצה המצויינת שהוסיפה לי ידע רב,
שמחתי שנהנית מהמאמר.
בברכה רבה,
צביאל

זאבזאב1/9/2004

אבולוציה [ל"ת]. צביאל וחבר המגיבים שלום
עקבתי אחר המאמר והתנהלות התגובות, כולל ההערכה האמביוולנטית שמפרידה בין ה 'כלי' ואף מהדרת אותו. ובין ה 'שמש' הלו הוא המטפל, ומבזה אותו.
אני מכיר מאוד בחיוניות חוזה טיפולי כמייצב של השלד במפגש הטיפולי במהותו. עם זאת נראה לי כי הצגתם של 'סיכונים פוטנציאליים' ע'י המטפל בתחילת הטיפול אינה אלא יומרנות מתחסדת לידיעת דבר שאינו ידוע עדין או לחילופין בבחינת אפקט פיגמליון,  יצירת דרך מותווית ומוכשלת מעצם הגדרתה.
העמימות שהתייחסת אליה אינה שקולה ל 'מדיניות עמימות הגרעין' של מדינת ישראל..
לא על  'העמימות' חי הטיפול כי אם על 'המרחב' השדה המוגן ע'י ה 'סט' שאליו שותפים הן המטפל והן המטופל. בבקשתך ליצירת שקיפות אתה עשוי לחטוא בסטריאוטיפיזציה..  המכלילה השלכה של ידע שנשאב ממקורות שונים אל אדם שטרם הוכר .. אולי דווקא זהו  פטרנליזם מקצועי מוסווה בפתיחות..  האין יהא זה החטא עצמו ? האינך חושב שבפוגשי מטופל תהא זו יוהרה מצידי לומר לו מהם 'סיכוני הטיפול עבורו...' ? ייתכן שיחליט לערוך שינוי בחייו ויוותר על דברים אלו או אחרים.. האם הייתי צריך לומר לו שייתכן ו 'זה יקרה ?  וכי כיצד יכולתי לדעת זאת ? והאם זהו סיכון בכלל ? כיצד אוכל לדעת אם מטופל יביא אל חדר הטיפול את יחסיו הכאובים עם איש זה או אחר וכיצד ירגיש ? אולי יסבול יסרים נפשיים מהבנה זו או אחרת..
לא. חושבני כי תפקידו של המטפל צנוע הרבה יותר.. וכי הטיפול מושתת הרבה יותר על כוחותיו ונטייתו של המטופל עצמו. דווקא גישתך נראה כי מרוששת את ה 'מטופל' ממעמדו שווה הזכויות.. ומנשלת אותו מאחריות שהיא הבסיס ל גדילה והתפתחות!
למען הסר ספק אדגיש כאן כי אינני תומך בשימוש כלשהו בידע והסתרתו על מנת לאשרר צרכים, מעמד או הגנה כלשהם, ודאי לא של תרפיסט. אני מניח כי ישנם מטפלים אשר עשויים לעשות שימוש לרעה בעמדתם.. צר לי עליהם ועל מטופליהם.. אני מניח כי הרוב אינם כאלה.
ולסיכום אומר עוד כי טיפול שקול בעיני ל 'אבולוציה' תהליך התפתחות מואץ ומפוקח.. אשר גבולותיו מגדה אחת האבולוציה של המטפל ומן השניה זו של המטופל.. ואין כל דרך להכיר אבולוציה אלה במבט רטרוספקטיבי אל הדרך שעברה וסמניה..
בברכה
זאב
 

עירית חרותיעירית חרותי1/9/2004

תודות וברכות, צביאל. צביאל,
נהניתי ממאמרך.
אין לי ספק שפסיכותרפיה יכולה להיות יעילה רק אם ישקיע המטפל בעריכת 'חוזה טיפולי', המוסכם על מטופליו.
ללא חוזה טיפולי זה לא יוכל הטיפול להתנהל בצורה מקצועית, הגונה ובעיקר - יעילה.
בברכה ,
עירית
 

אלוןאלון1/9/2004

המורכבות האינסופית של המציאות [ל"ת].

צביאל רופאצביאל רופא30/8/2004

לדרור - ההודעה הקודמת היא עם תוכן. .

צביאל רופאצביאל רופא30/8/2004

לדרור - הערות והבהרות [ל"ת].  
דרור יקר,
 
א.    אתה כותב לי: 'החוק הקיים מתייחס רק לעבודתם של הפסיכולוגים הקליניים'. ברם במאמר הסכמה מדעת בפסיכותרפיה מאת יורם צ. צדיק אשר התפרסם ב'פסיכולוגיה עברית' זה מכבר, כתוב בפירוש (ההדגשה שלי):
 
'כיוון שהפסיכותרפיה היא סוג של טיפול פסיכולוגי, ו'טיפול פסיכולוגי' מוגדר בחוק כאחד מסוגי הטיפול הרפואי, חלים הסעיפים של חוק זכויות החולה גם על פסיכותרפיה, ובכלל זה - נושא ההסכמה מדעת. כשנחקק החוק הוא חל על רופאים, רופאי שיניים, אחים, אחיות ופסיכולוגים. מאז החיל המחוקק את החוק גם על בעלי מקצועות נוספים מתחום הטיפול הנפשי: עובדים סוציאליים, קרימינולוגים קליניים, מרפאים בעיסוק, מטפלים ביצירה, בהבעה ובאמנות (דינאי 1998). כל בעלי המקצועות האלה חייבים למלא את ההוראות של חוק זכויות החולה.'
 
ב.    במשך שנים רבות אני עוקב אחרי טיפולים פסיכותרפיים ממושכים  שחוו וחווים עדיין חבריי נפגעי הנפש. בכל פעם אני נוכח מחדש בהעצמה המשמעותית מאוד לצד סבל עמוק ונזקים קשים שנגרמו ישירות מההתערבויות. חלק ניכר מכתיבתי בנושא מתאר בפרוטרוט את ההתערבויות וגם חושף את הרציונל שבסיסן. אמנם קיימות שיטות טיפול רבות נוספות מלבד זו הפסיכו-דינאמית, אך אתה ודאי ער לכך ששיטת טיפול זו נוטלת עדיין נתח עצום יחסית מנפח הטיפול הכולל בישראל ובעולם כולו. אינני מקבל את ניסיונותיך החוזרים לטאטא מתחת לשטיח, תוך הכחשת המציאות, את העובדה כי בארץ ובעולם כולו נפוצים מיליוני טיפולים היונקים מהמתודה הפסיכואנליטית.  
 
ג.      נראה לי שאתה מבלבל בין שתי האשמות/תרמיות אשר עמדתי עליהן במאמרי: הראשונה היא קונספטואלית - מדיניות המקצוע להוריד פרופיל, לשמור מידע קרוב מאוד לחזה, לטשטש ואף לאחז את עיני כל מי שמתחיל להבחין בהתערבויות, וגם כמובן להכחיש כלפי כל העולם את הכישלונות הצורבים, כדי לא 'למשוך אש' מצד החברה וגם כדי לא להרתיע מטופלים. השנייה היא יותר טכנית - הפרה בוטה של תנאי החוק (והמוסר!) ביחס לשלבי החוזה הטיפולי.
אכן אני מאשים את הפסיכותרפיה בכך שאינה עומדת בציפיותיי... אך שים לב שדווקא המצב השורר עקב התרמית השנייה (הקשורה לאי מסירת המידע) הוא זה שגורם לי להטיל בה אשמה כבדה. ואכן, נקודת המפגש בין שתי האשמות/תרמיות מתמקדת באי מסירת המידע כלפי סיכוני הטיפול בתואנות שונות ומשונות.
 
ד.      אתה כותב שלא קיימים כלים אובייקטיביים למדוד את יעילותה של הפסיכותרפיה הפסיכו-דינאמית. אבל אני אינני עוסק כלל בשאלת היעילות. במאמרי - ענייני המרכזי הוא קיום החוק המבקש פירוט סיכויים וסיכונים. אני בטוח שניתן לבצע סטטיסטיקות, פשוטות יחסית, באשר לסיכוני הטיפול – ביחס לקבוצת ביקורת.
 
 
בכנות
צביאל רופא – מל'מ

צביאל רופאצביאל רופא30/8/2004

גם בשבח וגם בגנות - בעת ובעונה!. לענת שלום רב,
לבושתי וכלימתי, לא קראתי. אם כי לפני שנים רבות החזקתיו בידיי... אחר כך, לא מצאתיו... אחר כך, נשכח מליבי.
אבל לפני כשנה כתבתי דוא'ל באנגלית למחבר מר מ. מייסון (דרך אתר באינטרנט). לצערי לא נעניתי. 
אשר לטיפולים - הרשי לי לצטט משפט אחד שכתבתי במאמר: ' ככל שהכלי הטיפולי חזק ואפקטיבי יותר, כך עולה הסכנה הטמונה בו. כוחה העצום של הפסיכותרפיה הפסיכו-דינמית עלול להפוך לחרב פיפיות.'
ברור לי שהנזק והתועלת יחדי מטיפול הנפש רבים יותר... שהרי האסטרולוגים מתייחסים, דה -יורה, למה שעוד לא בא לעולם... ואילו הפסיכותרפיסטים פועלים, דה -פקטו, על מנת ליילדו לתוך העולם.
בברכה,
צביאל רופא 
 

ענתענת30/8/2004

"בגנות הפסיכותרפיה - רודנות רגשית והמיתוס של ריפוי הנפש" / ג'פרי מ. מייסון. ספר מומלץ מאד שנכתב ע'י איש מקצוע.
באופן אישי - מצאתי שטיפול קוגנטיבי הרבה יותר יעיל ובטח שמכבד יותר את 'המטופל'.
מכל האמור לעיל לא הצלחתי להבין למי פוטנציאל נזק גבוה יותר - לאסטרולוגים בלי רישיון או לפסיכותרפיסטים עם רישיון...
 

צביאל רופאצביאל רופא29/8/2004

תודה, אודי. לאודי שלום רב,
שמח שמצאת עניין במאמרי.
לכבוד הוא לי, שמאמרי יתפרסם באתרך.
שוב תודה,
צביאל

דר אודי בונשטייןד"ר אודי בונשטיין29/8/2004

ברכות, צביאל. צביאל יקר,
ברכות על המאמר החשוב ומעורר המחשבה. אכן, לא יזיק לפסיכותרפיה ולפסיכותרפיסטים להיות 'שקופים' יותר.
ברשותך, אוסיף את מאמרך לאתרי.
אודי

דרור גריןדרור גרין28/8/2004

פסיכותרפיה והחוק. צביאל יקר,
לא השבתי לך בפורום 'דברים שרציתי לומר' משום שאינני משתתף בפורום זה, ולא ידעתי שפנית אלי שם.
המסקנה שלך ש'אין כל אפשרות לבצע טיפולים נפשיים במסגרת החוק הקיים!' היא במידה מסוימת נכונה. החוק הקיים מתייחס רק לעבודתם של הפסיכולוגים הקליניים, ותחום הפסיכותרפיה פרוץ לחלוטין. כל ההתייחסויות בחוק למהות הפסיכותרפיה עמומים מטבעם, משום שלא ניתן להגדיר את מה שאינו ניתן להגדרה מוסכמת (הנפש).
נדמה לי שאתה מכשיל את עצמך. אתה מעצים את הפסיכותרפיה ומחזק את הדימוי המוטעה שמאחוריה עומדת מתודה מוסכמת הניתנת לבדיקה ולאימות, ולאחר מכן מאשים אותה בכך שאינה עומדת בציפיותיך. לטובת המטופלים כדאי להדגיש דווקא את מוגבלויותיה של הפסיכותרפיה, את העובדה שקיימות יותר מארבע-מאות גישות טיפוליות שאינן מתיישבות זו עם זו, ושלא קיימים כלים אובייקטיביים לבדוק את יעילותן.
כדי למנוע הבנה לא נכונה של מהות הטיפול הנפשי, להזהיר את המטופלים מפני סכנותיו ולהציג את חסרונותיו כתבתי את ספרי 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', ואתה מוזמן לעיין בו.
בברכה,
דרור גרין
 

צביאל רופאצביאל רופא28/8/2004

לדרור - ניסיון נוסף לקישור סורר. http://www.hebpsy.net/showMessage.asp?forum=10&id=1695#1695

צביאל רופאצביאל רופא28/8/2004

לדרור גרין - לא טעות,אלא מעשה מודע ומכוון !. לדרור היקר,
 
תודה עבור הברכות והמחמאות. ולענייננו:
ראשית, כבר כתבתי לך בפרוטרוט ב- 12/8 בפורום 'דברים שרציתי לומר', אך משום מה לא מצאת לנכון להשיב לי. ראה:

 tp://www.hebpsy.net/showMessage.asp?forum=10&id=1695#1695
שנית, שאלת המדעיות או אי-המדעיות של הפסיכותרפיה איננה רלוונטית לטענותיי המתייחסות לסוגיות מוסריות. על מנת למסור מידע על פי החוק צריך להתקיים מצב אמפירי, שבמסגרתו ניתן יהיה לאסוף נתונים מדידים, ואם 'לא ניתן לבדוק את הטיפול הנפשי בכלים רפואיים או מדעיים', כפי שאתה טוען, אז המסקנה המתבקשת היא: אין כל אפשרות לבצע טיפולים נפשיים במסגרת החוק הקיים! מה גם שאפילו האינפורמציה הפשוטה והגלויה למטפל אינה נמסרת למטופל ברוב המכריע של המקרים.
שלישית, לא טענתי שהפסיכותרפיה עצמה היא תרמית, אלא שהאופן בו מציגים אותה לפני המטופלים (למשל, כסיוע לאדם לסייע לעצמו ותו לא) והאופן בו נערכת הכניסה לטיפול - הם מעשה תרמית!
לפי ניסיוני ולפי הבנתי, לכל טיפול אמורים להיות שלושה שלבים: 
1. לפני הטיפול - החוזה הטיפולי
2. משך הטיפול עצמו
3. לאחר הטיפול - סגירה
ייתכן כי השלב השלישי אינו ניתן לביצוע בכל מקרה. אני יכול להבין שהשלב השני דורש תחבולות, ואינני מתלונן כלל על מה שאתה מכנה 'מניפולציה טיפולית'. גם אין צורך להתגונן מפניה, כדבריך.  ניתן פשוט לכנותה בשמה המקצועי: התערבות טיפולית שמטרתה תרפויטית.
אולם אני מסרב להבין את התרמית הקשורה להכנסת המטופל לטיפול ללא מתן אינפורמציה סבירה. כפי שניסיתי להסביר במאמרי: 'הוראה של קצין לחייל להיכנס לשטח המוגדר כשדה מוקשים בעוד החייל אינו מודע כלל לסכנה האורבת היא בפירוש ניסיון לרצח. כיצד אם כך יש להגדיר הכנסה של מטופל לטיפול כה מסוכן בלי לפרט לו את מהות הסיכונים? או דוגמה נוספת מן המאמר: כאשר בכל מרכול רשומים בגלוי מחיריהם של כל המוצרים, מדוע כשמדובר במהות הפנימית החשובה ביותר, על האדם לגשש את דרכו באפלה?'
הקונספט הפטרנליסטי ביחס להסתרת מידע חיוני הרווח בכל העולם, אינו בגדר 'טעות' - אלא נעשה במכוון. אמנם, מתוך כוונות טהורות, אבל דה-פקטו, מפרויד ועד ימינו אנו - כבר יותר ממאה שנים - נעשה עוול עצום כלפי מטופלים תמימים על-ידי אלפים רבים של מטפלים, ובמודע!
 
רביעית, אני חולק עליך בשאלת אי-יכולתה של הפסיכותרפיה לרפא. היא אינה רק מחזקת את כוחותיו של האדם לטפל בעצמו - היא בפירוש מסוגלת – למשל, בטיפולים פסיכודינמיים ארוכי טווח - לגרור שינויים ביו-כימיים במוחו של המטופל המקבילים להתבגרות פסיכולוגית (לגבי שינויים ביו כימיים במוח כתוצאה של פסיכותרפיה ראה ספרו של יורם יובל, 'סערת נפש'). שינויים אלה יכולים לשנות מהקצה אל הקצה את התמונה הקלינית. כי שחרור האישיות מפיקסציות גורר התבגרות, גורר חוסן נפשי, גורר עליית סף הקריסה, וגורר שינוי משמעותי בקבוצת הסיכון.
 
בכבוד רב
 
צביאל רופא – מל'מ
 

דרור גריןדרור גרין28/8/2004

תרמית או טעות. צביאל יקר,
אני מברך אותך על פעילותך החשובה לשינוי היחס אל פגועי הנפש. זהו מאבק ארוך ומתיש, ואינני בטוח שניתן להצליח בו (ר' ספרו של מישל פוקו, 'תולדות השיגעון בעידן התבונה').
אני מעריך גם את ביקורתך החוזרת ונשנית כנגד העריצות של הפסיכותרפיה. גם על כך נכתב רבות, ובמיוחד בספרו של ג'פרי מייסון 'בגנות הפסיכותרפיה'.
עם זאת, אינני חושב (כפסיכותרפיסט) שהפסיכותרפיה היא תרמית. קרוב לוודאי שמדובר בטעות ולא בכוונה רעה מצד המטפלים. טעות זו נובעת מן ההשוואה המוטעית בין הפסיכותרפיה לבין הרפואה. לצערי, מטפלים רבים מאמצים את דגם החשיבה הרפואי, ומתיימרים לרפא את מטופליהם, ומצד שני חוסר המידע שבידי הציבור גורם לרבים להאמין שבידי הפסיכותרפיסטים כוחות מרפאים.
אבל הפסיכותרפיה איננה תורת ריפוי הנפש. אם תקרא את מאמרי היסוד של הטיפול הנפשי תגלה שמעולם לא נעשה נסיון רציני להגדיר את מהות הנפש (בניגוד לנסיונות הרבים של הפילוסופים), ושלמעשה הנחות היסוד של הפסיכותרפיה מבוססות על אמונה ולא על ידע כלשהו. לכן, לא ניתן לבדוק את הטיפול הנפשי בכלים רפואיים או מדעיים, ואין גם כל צורך לעשות זאת.
הפסיכותרפיה עשויה להיות מסוכנת, כשם שכל קשר בין כוחות לא שווים (מטפל ומטופל, מורה ותלמיד, מפקד וחייל) עשוי להיות מסוכן. שום חוק שבעולם אינו יכול להגן מפני מניפולציה טיפולית, וזו אולי הסיבה לכך שעד כה לא נחקק בישראל חוק הפסיכותרפיה, וכל אדם יכול להצהיר על עצמו כעל פסיכותרפיסט.
במאמרך אתה כורך את מחלות הנפש, המטופלות על-ידי מערכות רפואיות כגון פסיכיאטרים ורופאים, בטיפול נפשי המיועד לחזק את כוחותיו של המטופל לסייע לעצמו, במקרה הטוב. בכך גם אתה משתף פעולה עם הטעות, ועשוי להטעות אחרים שיבקשו לקבל מאת הפסיכותרפיסטים את מה שאין ביכולתם להעניק.
בברכה,
דרור גרין
 

צביאל רופאצביאל רופא28/8/2004

לזיוה - על הזווית. לזיוה שלום,
לא הבנתי בדיוק אם את הזיוה של תפוז (מהתגובה הקודמת)... מכל מקום, תודה עבור התגובה התומכת.
למיטב הבנתי את רוח החוק וניסוחו, זווית הראיה השלטת בו היא: מוסרית - עם השלכות מקצועיות, ולא  מקצועית - עם השלכות מוסריות! 
כלומר, מה שבעיקר 'מדאיג' את החוק ועומד על הפרק הוא: שאלת הבחירה החופשית של המטופל בבואו לקבל טיפול (התערבויות) - שהיא שאלה מוסרית פר-אקסלנס! לכן, מבחינת החוק, פירושי המטופל לסוגיהם ודאגת המטפל לתוצאות הנובעות מהם, משניים בחשיבותם, לזווית הראיה האתית שמטרתה לשמור על זכויותיו, כבודו וחירותו של המטופל המצוי מלכתחילה בעמדת נחיתות מסויימת.
בברכה רבה
צביאל

זיוהזיוה28/8/2004

הפסיכותרפיה מנקודת מבטו של מטופל. תודה רבה על נקודת המבט המקורית אשר הבאת. אכן, כמי שמקורבת לנושא, התוודעתי לכך שהמטפל איננו מעוניין לגלות את הקלפים שלו, כאשר אחת הסיבות היא, שהמטופל עלול לפרש את המציאות שלו על סמך פרורי מידע, היות שאין לו הכלים להבין את התמונה בשלמותה.
אכן, יש כאן גישה פטרנליסטית שחשבנו שעברה מן העולם בתקופתנו, תקופה של נגישות המידע לכל אחד, אבל כאן האדם אמור ללמוד על עצמו, וייתכן שהפסיכותרפיסט חושש מלימוד לוקה-בחסר זה.
החוזה הטיפולי בהולנד הוא פתרון יפה מאוד, וחבל שאיננו מיושם גם אצלנו, כדי לתת למטופל נקודת מבט חיצונית על הטיפול שהוא נמצא בתוכו.
ושוב תודה
זיוה.