כתבות שטח

הודעות פרסומת
המסלול האינטגרטיבי להכשרת מנחי קבוצות בגישות הולסטיות ורוחניות
מסלול הדגל של המרכז הישראלי להנחייה אינטגרטיבית בקבוצות
מסתיימת ההרשמה לתכנית פסיכותרפיה פסיכודינמית
התכנית מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. ביה"ס לע"ס, אונ' ת"א
» לפרסום במדור זה פנה אלינו
תגובות למאמרים
שמית קדוש:
תודה
איקי ריין:
לקריאה נוספת
אביבית ביינברג:
מחשבות על
רוברטו מיטלפונקט:
טראנספולציה
רוברטו מיטלפונקט:
טראנספולציה

הכול מתחיל בבית - סקירת יום העיון של איגוד פסיכולוגיית העצמי

מאת: עמרי הדר
מתפרסם מ‏יום שישי ‏10 ‏דצמבר ‏2010 | 9,004 צפיות
סקירת יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי "על ניצחון הרוח" - יום עיון חווייתי שבמרכזו ההצגה "לא על הלחם לבדו" ודיון על הקשר בין הגותו של לוינס לפסיכולוגיית העצמי.
 

הכול מתחיל בבית

עמרי הדר

 
סקירת יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסבייקטיביות "על ניצחון הרוח", שהתקיים ב-19.11.2010 בתיאטרון מרכז "נא לגעת" ביפו.
 

בנמל יפו, בין סירות הדיג, מסעדות הפועלים והמבנים העתיקים, עומד מרכז "נא לגעת". במקום זה, וסביב ההצגה "לא על הלחם לבדו", בחרו אנשי האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי לערוך כנס חווייתי שבו משולבים צפייה בהצגה עם שיח בין רענן קולקה לרב דניאל אפשטיין, סביב הגותו של עמנואל לוינס ופסיכולוגיית העצמי. קולקה הוא יו"ר ועד האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית עצמי בעוד שאפשטיין הוא תלמידו של לוינס ומתרגמו לעברית.

חייבים להחמיא לאנשי "העצמי" על פתיחותם ונכונותם לצאת מאולמות ההרצאות המשמימים ולהתרועע עם תחומים אחרים - עולם התיאטרון או הגותו של לוינס. פתיחות זו היא תזכורת לרצונה של הפסיכואנליזה בתחילת דרכה ללמוד מן האמנויות, התיאטרון, הספרות, השירה והציור, ולהתחכך בשדות ידע אחרים כמו הפילוסופיה – רצון שנשכח על ידי חלק מאנשי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה ברבות השנים. מצד שני, אולי פתיחות זו של אנשי העצמי מרמזת דווקא על צמצום או דלות מסוימת בתיאוריה הקוהוטית, ותשוקה למצוא משען בעולמות נוספים.

הפקפוק בעושרה של פסיכולוגיית העצמי מוביל לשאלת המפגש בין הגותו של לוינס לפסיכואנליזה, ובייחוד בין לוינס לקוהוט. הפילוסופיה של לוינס מתקיימת כמפגש, אומר הרב דניאל אפשטיין. אך לא כמפגש בו הסובייקט נבלע כולו במחווה אמפתית באובייקט, אלא כמפגש שבו נשאר משהו מן הדואליות הבלתי ניתנת לצמצום שבין האובייקט לסובייקט. לפגוש את האחר, עבור לוינס, פירושו לעמוד מול האחרות הטוטלית, כלומר מול משהו שהוא זר לחלוטין, זר שאיננו יכול להיבלע במוכר.

החיבור בין הגותו של לוינס לפסיכואנליזה הוא אכן חיבור מתבקש, שהרי שתיהן עוסקות במרחב שבין אדם לזולתו. עם זאת, אינני בטוח שדווקא קוהוט הוא המתאים למפגש עם לוינס.; שכן הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בגלגולה האמריקאי - החל מהרטמן ופסיכולוגיית האני וכלה בקוהוט ובפסיכולוגית העצמי - תמיד שאפה למצוא את ההתאמה לסביבה ולעודד אדפטציה. בין אם מדובר בתפישת מושג האני כמארגן ומסדיר מרחב הרמוני בו שותפים הסובייקט והמציאות, ובין אם מדובר בחוויית הטיפול האמפתית, בה מסוגל המטפל להתמזג לאחדות אחת עם המטופל – גישות אלה שאפו להגיע למרחב נטול קונפליקטים. אולם עבור לוינס, התמזגות הרמונית שכזו היא סוג נוסף של אלימות, ופירושה הכחדת אחד הצדדים במפגש. המפגש האתי של לוינס הוא מפגש בו שניים אינם אחד, וגם אינם שני סובייקטים בדיאלוג "אני ואתה" - אלא סובייקט ומולו פנים הנפתחות לאופק אינסופי של אחרות וזרות. בפני כל סובייקט עומדת אחריות אינסופית כלפי זולתו, והמפגש הדואלי איננו סימטרי לעולם. באופן אירוני ומפאת קוצר זמן, הפך השיח הדיאלוגי המתוכנן בין קולקה לאפשטיין לשתי הרצאות נפרדות, ללא מענה, מצד שני הדוברים - אולי המחשה נוספת לקושי במפגש הדיאלוגי.

דניאל אפשטיין עצמו רמז בדבריו על הקושי שלו בחיבור לקוהוט, והעלה את מבוכתו במספר הערות מעודנות. בסַפרו על המפגש שלו ושל רענן קולקה שיתף אותנו בתהיותיו על "מה הם [אנשי פסיכולוגיית העצמי] רוצים ממני", שאלה שנשמעה, לפחות לי, דומה לשאלה הנצחית של הנוירוטי, על פי לאקאן - "מה האחר רוצה ממני". והנה נקודה למחשבה: דווקא לאקאן, יותר מקוהוט, שותף בציטוט זה לממד הבלתי פתיר במהותו שנמצא בלב כל מפגש עם הזולת. בסופו של דבר, גם לאקאן וגם לוינס פעלו בתוך תרבות צרפתית, ושניהם הושפעו במידה רבה מהגותו של היידגר. אם כן, מדוע לא לחשוב על לוינס כיוצר דיאלוג עם לאקאן? המגבלה של מפגש כזה, לדעתי, נוגעת ליחסם השונה לשאלת היידגר והנאציזם: בעוד לאקאן בוחר להיות מושפע מהיידגר מבלי להיות מוטרד כל כך מעברו, לוינס בוחר לפתח פילוסופיה אשר מתחילה מתוך תחושת המוטרדות מעברו של היידגר ומבחירתו לכרוך את הפילוסופיה שלו עם הנאצים. במילים פשוטות יותר, לאקאן הרבה פחות נחמד מלוינס, ומשהו מאהבת האדם העולה מתוך כתביו של לוינס, ומופיע גם בדמותו ובדבריו של הרב אפשטיין, חסר בהגותו של לאקאן. אך אפשטיין בדבריו מעניק לי מועמד אחר למפגש עם לוינס, ומזכיר בנאומו את ויניקוט, פסיכואנליטיקאי שהוא מחבב, ושאת כתביו הוא מחזיק בספרייתו.

הנה למשל ציטוט של לוינס מספרו כוליות ואינסוף (2010, עמ' 122): "האדם נמצא בעולם כאילו בא אליו מתוך שטח פרטי, מתוך 'אצל עצמו' שאליו הוא יכול לסגת בכל רגע נתון. [...] באופן קונקרטי, המגורים אינם ממוקמים בתוך עולם אובייקטיבי, אלא העולם האובייקטיבי ממוקם ביחס למגוריי." האם אין משהו מרוחו של ויניקוט במילים אלו? שהרי לא מדובר פה על מרחב נרקסיסטי המוקף ב"זולתעצמי", אלא בתנועה בין הפנים והחוץ, הסובייקטיבי והאובייקטיבי - תנועה אותה היטיב לבטא ויניקוט. דווקא בויניקוט ניתן למצוא את האתיקה הלוינסית, אתיקה הפונה כולה אל הזולת, אך כזו אשר איננה מתרפקת על התמזגות טוטאלית. אפילו מושג האםתינוק של ויניקוט איננו באמת התמזגות טוטאלית והרמונית, ולמעשה נידון לכשלים ולאי התאמות מתחילתו.

אך אולי כדאי עתה לזנוח את הפקפוקים שלי בקשר לקוהוט ולוינס, ולספר על ההצגה "לא על הלחם לבדו". הבחירה בהצגה מצד אנשי העצמי סובבת סביב מושג האמפתיה. גם אמינה טייבר, יו"ר הוועדה המדעית של האיגוד, בדברי הפתיחה שנשאה, וגם רענן קולקה בהרצאתו, דיברו על ההצגה במושגים של אמפתיה, מציאת משמעות והיות זולתעצמי המאשר קיום. מרכז "נא לגעת" הוא פרויקט ייחודי בקנה מידה עולמי, הסובב סביב קבוצת תיאטרון המורכבת משחקנים חירשים-עיוורים. לכאורה יש כאן פרדוקס: כיצד ניתן להשתתף, כחרש-עיוור, בצורת אמנות שמבוססת כולה על החושים? הפרויקט, בניצוחה של עדינה טל, מצליח להוכיח שני דברים. מצד אחד, השחקנים יכולים ליצור אפקט ויזואלי ושמיעתי, גם אם הם אינם יכולים לחוות אותו כפי שהקהל חווה אותו. אך חשוב יותר: מסתבר שהחוויה התיאטרלית היא רחבה יותר מחושי הראייה והשמיעה. ההצגה "לא על הלחם לבדו" מצליחה לנוע במנעד חושני של מראות וצלילים, אך גם ריח ומגע. הלחם הנאפה לאורך כל ההצגה הוא המקום בו הצופה פורץ את גבולות המראה והשמע, ומתקשר עם השחקנים בריח ומגע. בסוף ההצגה הצופים מוזמנים לעלות לבמה, לטעום מן הלחם ולשוחח עם השחקנים. הרגע הזה פורץ את המרחק האינסופי-לעיתים שבין הצופה להתרחשות התיאטרלית, ומייצר מגע של ממש בין השניים. העלייה אל הבמה, טעימת הלחם וההתענגות על ריחו, מגע היד ביד - כל אלה מעבירים אותנו, הצופים הרואים והשומעים, אל עולמם של העיוורים-חירשים. כך מושלמת המטמורפוזה, והפיתוי להתקרבות - אשר החל בחושים מעולמו של הצופה - מתגלגל ומסתיים בכניסה לעולמם של השחקנים, בו הריח והמגע משמשים במקום הראייה והשמיעה.

רגע זה של אינטימיות וקריסת החומה בין שחקן וקהל מסביר מה משך את רענן קולקה וחבריו להעמיד הצגה זו במרכז המפגש של איגוד פסיכולוגיית העצמי. מוצא חן בעיני האומץ של המארגנים להעמיד במרכז המפגש חוויה שחורגת מעולם הדיבור, אומץ לא מבוטל מצד אלו שעיסוקם הוא ב"ריפוי שבדיבור", כפי שכונתה הפסיכואנליזה בראשית דרכה. אולם כבר בדרכי החוצה, לאור השמש ולהמולת הרציפים, ניקרה בי השאלה עד כמה באמת הייתי שותף לעולמם של בת-שבע, איגור, יורי ושאר השחקנים החירשים-עיוורים, ועד כמה מהר אני מתפוגג בחזרה לעולמי ולביתי, עולם של מראות, צלילים ומילים. גם השחקנים חוזרים, מן הסתם, לבתיהם, ולמרות המפגש המרגש ביני לבינם, אינני יודע לומר דבר על אותו בית אליו הם חוזרים, שהרי, כפי שאמרו לוינס וויניקוט, הכול מתחיל בבית.

 
 

מקורות

ויניקוט, ד' (1995). הכול מתחיל בבית. תל אביב: דביר.

לוינס, ע' (2010). כוליות ואינסוף, ירושלים: מאגנס.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
הדר, ע. (2010). הכול מתחיל בבית - סקירת יום העיון של איגוד פסיכולוגיית העצמי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום רביעי ‏03 ‏ספטמבר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2538
תגובות
‏יום ראשון ‏12 ‏דצמבר ‏2010
‏יום שלישי ‏14 ‏דצמבר ‏2010
מרגש ומעורר מחשבה : אילה אילוז
‏יום רביעי ‏15 ‏דצמבר ‏2010
עושר דווקא.. : נמרוד גולן
‏יום חמישי ‏16 ‏דצמבר ‏2010