כתיבה אקדמית

זכרון אוטוביוגרפי בגיל זיקנה - היבטים תיאורטיים

מאת: נילי אושרוב
מתפרסם מ‏שבת ‏30 ‏יולי ‏2005 | 15,043 צפיות
עבודה זו סוקרת ספרות תיאורטית ומחקרית העוסקת בזיקה שבין התהליך הפיזיולוגי של הזיקנה לבין תהליכי השינוי הפסיכולוגי של המזדקן - באמצעות בחינת מרכיב התפיסה הסובייקטיבית של הזיכרון האוטוביוגרפי כמשתנה הסתגלותי וטיפולי בתקופת הזיקנה, וזאת בלא להמעיט בערכם של המרכיבים האובייקטיביים הבריאותיים, האקולוגיים, ורמת החיים.

זכרון אוטוביוגרפי בגיל זיקנה

היבטים תיאורטיים

מוגש לד"ר איריס חיימוב במסגרת סמינריון תיאורטי

מאת נילי אושרוב

 

תוכן עניינים

1. הקדמה

2. פרספקטיבת הרווחה הפסיכולוגית

2.1. תהליכים קוגניטיביים 

2.2. דימוי עצמי וחברתי 

2.3 גיל פסיכולוגי

3. פרספקטיבה של זמן

4. פרספקטיבה אוטוביוגרפית

4.1 זיכרון אוטוביוגרפי

4.2 זיכרון אוטוביוגרפי והגישה הפנומנולוגית

4.3 אוטוביוגרפיות כמסמך מחקרי

4.4 סקירת חיים 

4.5 נרטיב

5. פרספקטיבה טיפולית

5.1 טיפול פסיכולוגי בגיל הזיקנה

5.2 זיכרון אוטוביוגרפי, סקירת חיים ונרטיביות כגישה פסיכו תרפויטית

סיכום

ביבליוגרפיה

 

 

זכרון אוטוביוגרפי בזיקנה

1. הקדמה

עבודה זו סוקרת ספרות תיאורטית ומחקרית העוסקת בזיקה שבין התהליך הפיזיולוגי של הזיקנה לבין תהליכי השינוי הפסיכולוגי של המזדקן - באמצעות בחינת מרכיב התפיסה הסובייקטיבית של הזיכרון האוטוביוגרפי כמשתנה הסתגלותי וטיפולי בתקופת הזיקנה, וזאת בלא להמעיט בערכם של המרכיבים האובייקטיביים הבריאותיים, האקולוגיים, ורמת החיים.

תבנית חייו של אדם מזדקן בשנות האלפיים כוללת תוחלת חיים ארוכה מאי פעם. אוכלוסיית הזקנים שילשה את מספרה והזיקנה נתפסת עתה כשלב נוסף בשרשרת מחזור החיים, ולאו דווקא כתקופה נפרדת, פאסיבית, בה ממתין הזקן למותו. לתוחלת החיים הארוכה פנים רבות והשלכותיה הדמוגרפיות ניכרות בתחומי הבריאות, הכלכלה והחברה וככזה, נושא הזיקנה על היבטיו השונים מעלה סוגיות פסיכולוגיות רבות, ומצריך את המערכות השונות ואת האדם המזדקן עצמו להשתנות בהתאם.

הגרונטולוגיה המוכרת כגוף של ידע ותחום של עיון וחקר של הזדקנות האדם, מגדירה את ההזדקנות כתהליך ביו-פסיכו-סוציאלי. מהגדרה זו עולה תפיסה כוללנית המבחינה בין השינויים הנובעים מהזיקנה הביולוגית לבין החולי בזיקנה שאינו בהכרח חלק ממנה, מאן (Mann, 1997), ואשר מכירה בהשפעות התפיסה העצמית והסביבה על תהליכי ההזדקנות הפסיכולוגית ובאפשרות להתערב בהם. איזקס (Isaacs, 1973), סקר מחקרים שהוכיחו בוודאות שטיפול רפואי, והתערבות פסיכולוגית וחברתית, מרפאים מצבים שנראו פעם בלתי הפיכים וכי פעולות מנע בתחומים אלה, הן אפקטיביות לגבי רווחתו האישית של הקשיש ומשפיעות לטובה על הסתגלותו ועל אורח חייו.

2. פרספקטיבת הרווחה הפסיכולוגית

לקראת סוף המאה העשרים, בעולם המערבי, החל האדם המזדקן מוצא עצמו עומד בפני תקופת זיקנה ממושכת, כשלרשותו ברוב המקרים מערכות חברתיות ורפואיות מתקדמות, תשתיות מוסדיות מגוונות, רשתות חברתיות מותאמות, ונגישות לידע יותר מאי פעם, (ברנע וחביב, 1992). כל אלה יכולים לתרום לרווחה פסיכולוגית בתקופת הזיקנה המאופיינת לרוב בצורך להסתגל לשינויים אם מפרישה מעבודה ואולי מירידה אפשרית בהכנסות, אם כתוצאה מהתאלמנות, או מאובדן חברתי, ואם מפיחות שחל במעמד אצל אנשים שבשל פרישה מעבודה, מרבית תפקידיהם נשללו מהם (Smith-Blau, 1974). בנוסף, תהליך ההזדקנות כרוך בירידה בתפקודים הפיזיולוגים והקוגניטיביים כשכל האובדנים האלה משליכים מעבר לתפקוד הפיסי גם על התפקוד הפסיכולוגי.

שאיי וגריבין (Schaie & Gribbin, 1975), מצביעים על כך שתפקודים ירודים אלה מקשים על רווחה פסיכולוגית בהיותם משפיעים על תחושת בטחונו ודימויו העצמי של הזקן ומקשים על הסתגלותו הנפשית, החברתית והסביבתית. שאיי וגריבין המתייחסים גם להשפעתם של משתנים אובייקטיביים על הרווחה הפסיכולוגית, מציינים את הקשר בין מצוקה חברתית כמו רמה סוציו אקונומית נמוכה, חוסר השכלה, או תנאי דיור קשים לבין מצוקה נפשית המתבטאים לעיתים בפאטאליזם וחוסר אונים.

מחקרים נוספים כגון אלה של ראס וקולימן; גרגן; (Ruth & coleman, 1996.; Gergen, 1991) מראים גם הם שקשישים משכילים או ממעמד סוציו אקונומי בינוני ומעלה, מתמודדים ביתר יעילות עם תהליכי ההזדקנות על היבטיהם השונים.

2.1 תהליכים קוגניטיביים

ברמת המציאות בתקופת הזיקנה, לתפקוד הקוגניטיבי יש משמעות רבה. יכולת הקשיש להסתגל ולהיות מסופק, מחייבת התאמה בין ציפיותיו מעצמו לבין יכולותיו למלא ציפיות אלו. התאמה זו, שהוגדרה על ידי ליינג (Liang, 1984), כמרכיב ה`Congruence` ברווחה הפסיכולוגית, מתבססת על תהליך קוגניטיבי יומיומי שעושה האדם, הכולל הערכה רציונאלית של היכולת העצמית והעמדתה מול הציפיות מעצמו. ליינג טוען שפגיעה בתהליך זה תפגע בהכרח ברווחתו הסובייקטיבית של הקשיש. גם טברסקי וגריפין (Tversky & Griffin, 1991), מדגישים את מורכבותו של התהליך הקוגניטיבי אליו נדרש האדם הזקן בעת שהוא מדווח על רווחתו הסובייקטיבית. על פיהם, פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי תקשה מאוד על האדם לבצע תהליך מנטאלי זה והוא עשוי לבחור בברירת המחדל של ‘Current Mood’.

במחקריהם של פארמלי, קליבאן, לאוטון וכץ; רייפלר, לארסן והנליי (Reifler, Larson, and Hanley, 1982; Parmelee, Kleban, Lawton, and Katz, 1991.) נמצא כי התהליך עובד גם בכיוון ההפוך כך שמצב רווחתו הפסיכולוגית של האדם הזקן יכול להשפיע על תפקודו הקוגניטיבי. חוקרים אלה מציינים שידוע כי מצבי לחץ, דיכאון וחרדה משפיעים בצורה משמעותית על יכולת האדם וכל שכן האדם הנמצא בתהליכי הזדקנות, להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל הקוגניטיבי הטמון בו. החוקרים קראל ואמרי (Kral and Emery, 1987), אף טענו כי מצבים של דיכאון חריף עלולים להביא לתוצאות נמוכות במבחני זכרון למרות שזכרונו של הנבדק תקין.

2.2 דימוי עצמי וחברתי

רווחה פסיכולוגית, אינה מובנת מאליה כאשר האדם המזדקן מוצא עצמו שייך לקבוצת גיל שמשימותיה שונות ממה שהיו עד כה, וכאשר הציפיות ממנו נגזרות מלא מעט סטריאוטיפים המעצבים את דימויו העצמי במידה רבה, וקובעים בכך את דפוסי התנהגותו והרגשתו. קשישים בחברה המודרנית מסמלים בעצם נוכחותם אנטיתזה לערכים המרכזיים השולטים בה: הישגיות לעומת העדר מוביליות, חדשנות והתקדמות לעומת סטגנציה ושמרנות, יעילות לעומת העדר פרודוקטיביות. רשימה מקרית זו אינה מכוונת לאפיונים אובייקטיביים של הזדקנות אלא לתפיסות המקובלות (חזן 2003).

חלק מדימוי חברתי מקיף יותר מייחס לקשיש תכונות של עקרות האמורה להתבטא בשורה של התנהגויות מתייגות, כגון התפיסה האל מינית של הזקן, על פיה, אין הזקן מסוגל או מעוניין להיות מעורב בפעילות מינית למרות ההכחשות האמפיריות התכופות לקביעה חברתית זו (רובין, 1985). בנוסף, דומיננטית גם דמותו של הקשיש כצרכן שירותי רווחה וכמקבל, אך לא כמעניק משאבים חברתיים המשפיעה על ההתייחסות היומיומית אליו. ההיסחפות של הקשיש אל עבר הדימוי החברתי המוקצה לו מומחשת בעבודתו של הנדלמן, (Handelman, 1976), המסביר שככל שניתנים שירותים רבים יותר שאינם מותאמים ספציפית לזקן, כך תעמיק המודעות העצמית שלו כמקבל שירותים, וכך גם גוברת יכולתו להשתמש בזהות זו הן להשגת משאבים והן לצרכיו הפסיכולוגיים וכך הוא מוצא עצמו משתף פעולה ומאמץ לעצמו את מערכת הדימויים הזו.

עם זאת, תופעות שונות המתרחשות בעשורים האחרונים, מעידות שבמגזרי חברה מסוימים משתנה היחס לאוכלוסיה הזקנה ולבעיותיה, הן מצד הציבור הרחב והן מצד הקהילה המקצועית. עמדה חיובית זו מתגבשת בד בבד עם מעשים המבוצעים בידי הקשישים עצמם הן כפרטים והן כקבוצה, בניסיון לתרגם משאבים ארגוניים – פוליטיים וכלכליים למונחים של כוח ועוצמה. רואו וקאהן (Rowe & Kahn, 1997), כותבים כי הפיכת המודעות לזיקנה למודעות חיובית תוך הזדהות הדדית, יוצרת מצב מעניין בו מושגת אינטגרציה על בסיס של הבדלה (סגרגציה) גילאית, כשמבנה הכוח החברתי מקבל לתוכו את קטגורית הזקנים דווקא משום גיבושה ומודעותה. כיצד נוצר מצב חדש יחסית זה של שינוי דימוי עצמי שתורם ליכולתם האקטיבית של אנשים מזדקנים לשנות את איכות חייהם כפרטים, ולהפוך לאוכלוסייה יותר מאורגנת ומשפיעה?

דימוי מאורגן וגישה אקטיבית אינם צומחים בחלל. הדרך להבנת התגבשות דימוי טבעו של האדם המזדקן מחייבת מתן תשובות על שאלות כגון מהי הזיקנה ומיהו הזקן, ועל פי אילו ערכים וקני מידה נקבעות התשובות – האם על סמך גיל כרונולוגי, תחושה סובייקטיבית או נורמות חברתיות. מה מקום החוויה הסובייקטיבית של הגיל והשפעתה על הדימוי העצמי, מה יגרום לה להשתנות, וכיצד היא נקשרת לגיל אובייקטיבי?

2.3 גיל פסיכולוגי

עד לפני עשורים ספורים היווה הגיל מעין גבול חברתי, המשייך את האדם לקטגוריה בעלת מאפיינים שיוכיים אישיים וחברתיים, שאינם נובעים מגילו הפונקציונלי או הפיסיולוגי, אלא מגורם שלכאורה אין שליטה עליו וזה גורם הגיל הכרונולוגי (שמוטקין, 2003).

על כך כותב מארשל (Marshall,1994), וטוען שהצבתו של הפרט בקטגורית הזקנים, ממקמת אותו מיד במסלול אנושי מסוים, שכלפיו אנו יכולים להעריך את עצמנו, ואשר יוצרת אצלו הזדהות גילית על כל המשתמע מכך. לשיטתו של מארשל התפיסה שגיל הזיקנה נשלט באופן רודני על ידי המימד הכרונולוגי, משמעה שהאדם הגיע לסוף הדרך ואינו נתפס כמי שממשיך להשתנות ולהתפתח.

כיום קיימת הבנה מורכבת יותר, שלאורה התגבשה מסגרת קונספטואלית הקרויה "פסיכולוגיה התפתחותית של טווח החיים". באלטס, ריס ולייפסיט (Balts, Reese & Lipsitte, 1980) מתארים גישה זו כמתבססת על התפיסה שטוענת כי אנו מתפתחים לאורך צירים רבים ולא רק בציר הגיל האובייקטיבי. כלומר, ניתן לדבר על גיל פיסיולוגי המבוסס על שינויים פיזיים באורגניזם או על גיל פונקציונלי המבוסס על כישורים ויכולות, על גיל חברתי וגם על הגיל הסובייקטיבי.

הגיל הסובייקטיבי כפי שמתאר אותו קימל (Kimmel, 1980), הוא גיל פסיכולוגי, הכולל את הדימוי העצמי ברמות השונות, את הרגשות, העמדות ואת התחושה הגילית, כך שאדם יכול להיות ברמת גיל אחת מהבחינה הפיסית וברמת גיל אחרת מבחינה מנטלית ולכן ניתן לראות אנשים שונים המזדקנים בצורות שונות איש מרעהו.

3. פרספקטיבה של זמן

פיצג'ראלד (Fitzgerald, 1988) כותב, שכיוון שיחסי אדם-זמן מהווים חלק מדימוי האדם, עלינו לברר איך חווה האדם המזדקן את הזמן החולף, וכיצד משתנה אצלו פרספקטיבת הזמן עם השנים, והוא מגדיר זמן זה כזמן אישי .

בהקשר לכך טוען סינוט (Sinnott, 1998), כי בניסיון להבין את משמעותו האפשרית של זמן אישי לאדם הזקן, עלינו להתייחס למושגים כמו פרספקטיבה של זמן, תחושת זמן, תחושת רצף, משך הזמן ועמדות אישיות כלפי הזמן. החוקר מוסיף כי נושאים אלה שחשיבותם משנית בלבד עד תקופת ההתבגרות, הופכים להיות חשובים ומרכזיים בתהליכים קוגניטיביים, אמוציונאליים והתנהגותיים בתקופת הבגרות ובעיקר כשמתחיל תהליך ההזדקנות. ממשיך סינוט וכותב, כי הזמן חולף עבור כל אדם באופן שונה, והיכולת להעריך זמן אובייקטיבי משתנה מהאחד לשני. יש אנשים זקנים החווים חרדת ומצוקת זמן, ומתארים אותו כמינורי, איטי וריק, לעומת אחרים המתארים זמן כמהיר, צבעוני ומלא וחווים תחושת שליטה בזמן.

לוונטל, טורנהר וצ'יריבוגה (Lowental, Thurnher & Chiriboga, 1975), שבדקו את שלבי ההתפתחות של האדם המבוגר, סוברים כי ייתכן שחרדת זמן נחווית דווקא בנקודות המעבר שבשלבי החיים, אולם נויגארטן; גורמן ווויסמן; לזארוס, Gorman & Wessman, 1977; Lazarus, 1996; Neugarten, 1979)), שבדקו את השונות באיכות תחושת הזמן אצל קשישים, טוענים כי ייתכן שזו מושפעת ממשתני אישיות ותפיסה סובייקטיבית של אירועי החיים המשפיעים על סגנונות התמודדות. לדעתם, ניתן לעזור לאדם בתהליכי הזדקנות ולתרום לרווחתו הפסיכולוגית ולאיכות חייו, על ידי שינוי הפרשנות והתפיסה את ההוויה היומיומית שלו.

קרסטנסן (Carstensen, 1995), מציגה מודל של ויסות רגשי כדרך התמודדות בעת זיקנה ומציינת כי אנשים זקנים נוטים יותר מצעירים, להעדיף סגנונות התמודדות של 'ניהול הרגשות', כלומר, שינוי המשמעות הרגשית של הבעיה, תוך הסתמכות על ניסיון החיים ותוצאות אירועי העבר שלהם. אך וויליס, (Willis, 1996), מסתייג ומזהיר מפני הסתמכות מוגזמת על ניסיון העבר, היכולה לטענתו לגרום לקיבעון רגשי וקוגניטיבי ולהכשיל אנשים זקנים במציאת פתרונות מותאמים למציאות הנוכחית שלהם.

4. פרספקטיבה אוטוביוגרפית

4.1 זיכרון אוטוביוגרפי

על פי בירן (Byren, 1996), העיסוק באוטוביוגרפיות החל כתחום אינטר דיסציפלינרי. הוא טוען כי הפסיכולוגיה נוטה לחזור לתקופת הבגרות המוקדמת וכי הזיכרון האוטוביוגרפי נחשב כמקור אינפורמציה בעל ערך בהתפתחות הפרט, תוך התייחסות לנפש האדם כמכילה יותר מאשר חומרים שונים המאורגנים יחדיו כפונקציה של השפעות סביבתיות ונוירו פסיכולוגיות. בירן כותב כי החומרים האוטוביוגרפיים משמשים ככלי מרכזי בחשיבותו להבנת תהליכי צמיחה וזיקנה, ומספקים רמזים שלא ניתן להשיגם בדרך אחרת.

טברסקי וגריפין(Tversky & Griffin, 1991) בדקו מודל המסביר את התהליך על פיו משקלל אדם את מידת שביעות רצונו מהחיים. הנחת היסוד של השניים הייתה שהזיכרון האוטוביוגרפי ממלא תפקיד חשוב ומורכב בהערכת הרווחה הסובייקטיבית.

כותב שולץ (Schulz, 1982), כי הזכרון האוטוביוגראפי מכיל הצטברות גדולה של חוויות, המאוכסנות בזיכרון לטווח ארוך, והוא סובייקטיבי כיוון שהחוויות הרגשיות הן הבולטות ביותר, ולכן סביר להניח שהן גם הנזכרות היטב, ומהוות רקע אליו משוות החוויות החדשות, ותורמות להסתגלות או לחוסר הסתגלות על פי רמת התאמתן לחוויות העכשוויות. רייבסט (Rybast, 1999), מוסיף כי בזיכרון האוטוביוגרפי יש חיבור אינטגרטיבי של זיכרון העבר, תחושת ההווה, והציפייה לעתיד, ואשר מרכיביו הם סקירת החיים ובניית נרטיב.

אייל (2003), כותבת שהזיכרונות האוטוביוגרפיים מתעצבים באורח מתמיד מול הצרכים הפסיכולוגיים והדימוי העצמי של האדם, וכי זכרונות העבר של הקשיש מושפעים מהאופן שבו היה רוצה לראות עצמו בהווה ובעתיד. מכאן חשיבותו הרבה של הזיכרון האוטוביוגרפי בחיזוק ואישור תחושת הזהות של האדם בתקופת הזיקנה, שבה לזכרונות העבר יש תפקיד מרכזי בבניית סיפור החיים.

4.2 זיכרון אוטוביוגרפי והגישה הפנומנולוגית

הגישה המדגישה את היסוד הפרשני שבתפיסת מהלך החיים היא פנומנולוגית באופייה, ומבקשת לחשוף את עולם המשמעות של היחיד בהקשר של עולם הפעולה היומיומית באמצעות שימוש בהעלאת הזיכרון האוטוביוגרפי אל התודעה.

שוץ, (Schutz, 1970), תרגם את הגישה הפנומנולוגית למדע הסוציולוגיה, מנקודת מוצא הטוענת כי האדם פועל על בסיס ידע חברתי המארגן ומבנה את המציאות היומיומית של חייו, והנחותיו לגבי עצמו והיחסים עם הסביבה נתפסות כמובנות מאליהן, עד שהוא נתקל במשבר.

את הזיכרון האוטוביוגרפי מתארים שוץ ולוקמן (Schutz & Luckman, 1974), ככלי שבאמצעותו האדם 'משייט' בין רמות שונות של זמן ומקשר אותן אל מרחב חייו. מטרת השימוש בזיכרון האוטוביוגרפי על פיהם, היא לבחון כיצד הפכה הסביבה הטבעית להיות מובנת מאליה, ומתי ומדוע הפסיקה להיות כזו בחוויתו הפנימית של הפרט, ומה הן ההשלכות של מצבי משבר קוגניטיביים אלו על הרווחה הסובייקטיבית.

שוץ (1970), גורס כי הקטגוריות החברתיות של הפרטים הביוגרפיים (הארטיקולציה הביוגרפית), הן חלק מתפיסות העולם הנלקחות כמובנות מאליהן, כחלק ממציאות חייו, והן מגדירות את גבולות הפעולה האפשריים לו. הוא אינו מתעלם מייחודיותו של הפרט, אך טוען כי חשוב לבחון כיצד נשזרות ההתנסויות האישיות בתוך הארטיקולציה החברתית, וכי ייחודיות הפרט באה לידי ביטוי במשקל היחסי שהוא מייחס להן. נראה כי למרות ההתייחסות לייחודיותו של הפרט, דמות האדם העולה מניתוח זה היא פסיבית מאוד. אף כי הדגש הוא על הסובייקט התופס את עולמו – מוקד הניתוח לשיטתו מתמצה בהבנייה האינטר סובייקטיבית, כפי שמסכמים ברגר ולוקמן תלמידיו (Berger & Luckmann, 1974): "תפיסת מהלך החיים של היחיד מוכתבת במידה רבה על ידי ההקשר התרבותי חברתי" (עמ' 31).

התיאורטיקן והפסיכולוג מאיירהוף Myerhoff, 1980)), המנסה לחבר באופן שיטתי בין הגישה הפנומנולוגית של שוץ (1970) המוזכר קודם לכן, לבין הגישה הפסיכו – אוטוביוגרפית, טוען כי ההיענות לבקשה להעלות זכרונות אוטוביוגרפים מחייבת את האדם להתבונן על חייו ולהרחיב את המודעות הרפלקסיבית שלו. כלומר, המספר יוצא מן הספונטניות של קיומו בעולם, הופך ליותר מודע לעמדותיו המובנות מאליהן על חייו ועובר לעמדה פנומנולוגית יותר כלפי העולם, המבליטה מצד אחד את המשמעות של אירועים והתנסויות בחייו, ומצד שני גורמת לעמדות המובנות מאליהן להפוך לאובייקט של התבוננות חוזרת.

4.3 אוטוביוגרפיות כמסמך מחקרי

העניין בחקר אוטוביוגרפיות מהאספקט הסוציולוגי גבר עם חקר הזיקנה. הסוציולוגים המוזכרים קודם לכן, שוץ, ברגר ולוקמן; ושוץ ולוקמן, ניסחו מושגים וקווי יסוד לבחינת תיאוריות ביוגרפיות ופיתחו שיטות לבנייתם מחדש של סיפורים היסטורים מתוך ביוגרפיות כי ראו בה מקור לאינפורמציה לגבי מחקרים חברתיים.

חזן (1984), טוען כי לזיכרון האוטוביוגרפי יש ערך סוציולוגי מחקרי ומוסיף כי חקירת אוטוביוגרפיות כחומר חברתי מציגה היסטוריית חיים מעשית המעלה שאלות לגבי הפונקציה החברתית של קטגורית הזקנים.

בפסיכולוגיה, פרנקל (1936) השתמש בהן באוטוביוגרפיות בתיאורית ההתפתחות לאורך טווח החיים, וויט (White, 1995)השתמש באוטוביוגרפיות לפיתוח תיאורית אישיות ותיאוריה טיפולית. פרידמן (Friedman, 1974), השתמש באוטוביוגרפיות של סכיזופרנים לפיתוח השערות בקשר להפרעות קוגניטיביות ותפיסתיות, והאליי (Haley, 1963), השתמש במסמכים אוטוביוגרפים כמקור אינפורמציה, לצורך פיתוח תיאוריות על התבגרות.

מוריי, (Murrey, 1938)שהשתמש במסמכים אוטוביוגרפיים לצורך פיתוח תיאוריה אישיותית טען כי אוטוביוגרפיות חושפות נתונים בלתי ניתנים לתחליף. הוא הוסיף כי רק טווח החיים חושף את התימות סביבן מאורגנת ההתנהגות, וטווח החיים מובחן דרך תקופות הסתגלות, דיפרנציאציה ואינטגרציה. גם אולפורט (Allport, 1942), הכיר בכך שמסמכים אישיים עשויים לספק ראיה פנימית על האדם, שלא תושג בדרך אחרת של איסוף נתונים.

בילו; ליבליך (בילו 1986; ליבליך 1996) מוצאים בחקר ביוגרפיות אישיות את אחד הכלים המרכזיים במחקר הגרונטולוגי הפסיכולוגי המבקש לפענח מנגנונים אישיותיים ותהליכים התפתחותיים המשפיעים על הסתגלות האדם לתקופת הזיקנה.

וויט (White, 1990), כותב כי נראה שרוב החוקרים העוסקים בחקר אוטוביוגרפיות מההיבט הפסיכולוגי, מסכימים כי יש להתייחס בכובד ראש לסוגיית השיטות המתודולוגיות, למסגרת ההתייחסות לזיכרון האוטוביוגרפי האינדיבידואלי, ולצורך להגדיר שלבים לניתוחי תוכן. וויט מסכם שלבים המאפיינים את רוב מחקרי האוטוביוגרפיות ככוללים: 1) ניתוח הנתונים הביוגרפיים. 2) ניתוח השדה התימטי שהוא למעשה, בנייה מחדש של סיפור החיים. 3) בנייה מחדש של סקירת החיים. 4) ניתוח רכיב טקסטואלי אינדיבידואלי. 5) השוואה בין סקירת החיים לנרטיב, באמצעות בדיקת ההשערות שפותחו בשלבים מוקדמים יותר, אבל עתה, בפרטי פרטים.

רוזנטל (Rosental, 1993) טוען אף הוא, כי על מנת להשיג חומר מחקרי בעל ערך מאותן אוטוביוגרפיות, יש לערוך, מה שמכונה על ידו 'ניתוח שדה תימטי', הכולל בנייה מחדש של מערכות הידע של האדם, הפירושים והקלסיפיקציות של החוויות בתוך שדה תימטי נתון.

הגישה הפנומנולוגית המחקרית נמצאה על ידי רוזנטל )1993), כחשובה להבנת תהליכי ההתמודדות של ניצולי השואה שהושפעו ממנגנון של שבירת המובן מאליו מרגע שהמלחמה חדרה לחייהם. כיוון שבסיום המלחמה לא היה לניצולים בית לחזור אליו, הם מהווים בכך לדבריו קבוצה בעמדה מיוחדת במינה גם לגבי חקר ההבניה מחדש של 'המובן מאליו'.

גם על פי באסטון; הרמן; (Baston, 1990; Herman, 1992) נמצא כי דרך ליקוט וחקר זיכרונות אוטוביוגרפים, ניתן ללמוד כיצד ניצולי שואה 'תיקנו את השבר' של חייהם עקב מאורעות המלחמה ומה תרומת הרה – ביוגרפיה לתיקון; כיצד הצליחו ליצור מחדש את 'המובן מאליו' בחייהם וחזרו 'הביתה' במונחים של שוץ (1970); כיצד בנו לעצמם בית ולא במשמעותו הפיזית בלבד – והתחברו מחדש לחיים הרגילים ולשגרה.

החוקר האליי ( 1963), סובר כי על החוקרים להתייחס לאוטוביוגרפיה כאל סיפור, וכי יש להתייחס לסוגיית עיוות הפרטים בזיכרון האוטוביוגרפי, כאל מטרה ליצור סיפור המותאם לצרכיהם של המספרים. לטענתו, תהיה זו טעות להניח כי המבנה הסיפורי של האוטוביוגרפיה, מגביל את אמיתותה ובכך משפיע על המחקר, נהפוך הוא – זו דרכה להציג את האמת של האינדיבידואל המאפשרת להבנות מחדש תקופות חיים ולהפנים אותן.

4.4 סקירת חיים

בעיסוק בפרספקטיבת החיים אנו בוחנים כיצד חווה הקשיש את העבר, את ההווה ואת העתיד. על פי נויגרטן; מרקסון; (Neugarten, 1979; Markson, 1973 ), ידוע שמגיל ביניים ואילך מתחילים האנשים לשנות פרספקטיבות של זמן, את ההסתכלות קדימה מלווה שאלת הזמן שנותר, וסקירה מחודשת של החיים משפיעה על תכנון העתיד ועל סגנון החיים בהווה. זו תקופה בה מתחילים מעין חשבון נפש של מאזן המטרות וההישגים והזמן המוקדש להתבוננות פנימית בא לעיתים על חשבון הזמן החברתי המושקע בזולת ובסביבה.

גם הפסיכולוגיה ההתפתחותית של טווח החיים וגם הסוציולוגיה של מהלך החיים שמוטקין; חזן, (1984, חזן; (Shmotkin, 1991, העלו את המודעות למושג סקירת חיים. המושג מתייחס להתפתחותו של הפרט במהלך חייו בהקשר של המשפחה, של העבודה וקשריו החברתיים, והשתלבותו במעגלים הרחבים יותר של חברה ותרבות. בנגסטון, בורגאס ופארוט (Bengston, Burgess, & Parrott, 1997) מוצאים אף הם תועלת רבה בבחינת התפקודים ההתפתחותיים דרך פרספקטיבה זו, מבחינת התזמון והסינכרוניזציה ביחס לדרישות החברתיות וההתרחשויות ההיסטוריות שהאדם היה נתון להם בעברו.

אחת הדרכים להתחקות אחר מקורותיו של הדימוי העצמי אצל הקשישים היא דרך ההתבוננות בעולמו שלו באמצעות התייחסות לדבריו שלו על עצמו ועל משמעות חייו. על פי פיצג'ראלד (Fitzgerald, 1988), להערכת העבר של הזקן ולסקירת חייו שבתהליכו ההתמקדות בעבר, יש חשיבות רבה על תפיסתו העצמית, ועל יכולתם של אחרים, שלא היו שותפים להיסטוריה שלו, לעמוד אתו בקשר. חזן (1980), מצא כי אנשים אשר הורגלו לשלוט בגורלם, יתקשו לקבל מציאות המעמידה אותם במצב נחות ופסיבי, אולם עיסוק בסקירת חיים והיכולת לשתף אחרים להצביע על המקום הנכבד אותו תפסו, יכול להעלות את ערכם בעיני עצמם ובעיני הסביבה.

מסקירת מחקרים של אירועי חיים שבצעה מקלאוד(Mcleod, 1996) , עולה שסקירת אירועי החיים המהווים את יחידות היסוד בבניית מעברים והסתגלות על פני רצף החיים והעלאת זכרונות, אינם מעידים בהכרח על נסיגה מן החיים כפי שנהוג לחשוב, אלא על קיומו של מנגנון סלקטיבי שחשיבותו היא בחיזוק ואישור תחושת הזהות של האדם בתקופת הזיקנה, שבה לסקירת העבר יש תפקיד מרכזי בבניית סיפור החיים - הנרטיב.

4.5 נרטיב

בשנים האחרונות העמיק המחקר הגרונטולוגי בתחום הנרטיב ובעקבותיו הספרות המקצועית העוסקת בו – בדגש על סיפורי חיים שמאפיינם הוא ראיית האדם הקשיש כמייצר ומספר את סיפור חייו, שהוא מעין חלון קוגניטיבי המאפשר ללמוד כיצד אדם מארגן את תפיסותיו ועולמו. לפי מקאדמס ( McAdams,1993, 1996) , מדובר בניסיון גמיש ופתוח להבין המשכיות מול שינוי לאורך החיים, הבנה הנשענת על סיפור החיים של הפרט היוצר בו את המיתוס האישי שלו.

לכל אדם נרטיב – סיפור חיים המשקף את זהותו, את תפיסותיו ואת יחסי הגומלין שלו עם סביבתו. סיפור החיים האישי, מגדיר את הפרט באמצעות הדרך שהאדם מביא בה את סיפורו ונותן לו משמעות שהיא חלק בלתי נפרד מסיפור חייו, (Bruner,1990). יחסי גומלין אלה שבין הסיפור לחיים מבנים באופן הדדי זה את זה – ההתרחשויות של החיים מבנות את הסיפור והסיפור משפיע על החיים. על פיו, החשיבות היא בשאלות לגבי כיצד יוצר האדם מציאות אפשרית, מתוך נפש נתונה תוך הצגת תיאוריה ספרותית לשונית.

לדבריו של ברונר (1990), מצוידת נפש האדם בשני אופני עיבוד קוגניטיבי: האחד פרדיגמטי- המתוכנן לפתח הצעות לבדיקה אמפירית והשני נרטיבי – המתוכנן לפתח סיפורים העומדים במרכז הנרטיב. הסיפור כולל שלושה רכיבים עיקריים: הסיפור – ובו התרחשות העלילה, דמויות ומסרים על פני רצף של זמן ומקום; מבנהו הספרותי – סוג הסיפור; האופן בו מסופר הסיפור – (telling), פעולת הסיפור עצמה.

קורטאזי (Corrtazzi, 1993) מסביר כי חשיבותם של רכיבים אלה, איננה בעובדות ההיסטוריות שהם מעבירים אלא במשמעויות הסיפור. סיפור החיים המתפתח לאורך החיים, רוכש ומעצב לעצמו בין השאר, טון בסיסי אופטימי או פסימי, או תכנים של חתירה לשליטה מול חתירה להתחברות ואופטימיות. הדגש הוא לא על חיפוש האמת ההיסטורית, אלא על התהליך הנרטיבי של הבנית העצמי ועל בנית עולם אלטרנטיבי מבחינת התפיסה, הפרשנות ומתן המשמעויות, תוך התאמה לפענוח תחושת האני, חווית הזמן וראיית העולם האלטרנטיבית, שיאפשרו את הרחבת העדשה הפרשנית.

5. פרספקטיבה טיפולית

5.1 טיפול פסיכולוגי בגיל הזיקנה

הזדקנות מוצלחת, בנוסף למצב בריאותי תקין יחסית, מחייבת הכנה למעבר משליטה אקטיבית לשליטה פסיבית יחסית, ושינוי באיזון שבין התנהגות ומטרות אינסטרומנטליות לאקספרסיביות, (לומרנץ,1991). ממשיך החוקר ואומר שלאוכלוסיה זו החשופה כל כך למשברים, לא ניתן בדרך כלל טיפול פסיכולוגי מונע או תחזוקתי.

שייביץ (1999) תומך בדבריו של לומרנץ ומדגיש את הבלם של הרפואה הראשונית בדמות רופא המשפחה העובד על פי המודל הביו-רפואי ללא הגישה הביו-פסיכו-חברתית, מצב המכשיל זיהוי מצוקה נפשית.

באטלר (Butler, 1975), טבעה את המונח Ageism המתאר את העמדות השליליות המיוחסות לאנשים קשישים על ידי אנשי מקצוע כולל עובדים בתחום בריאות הנפש. הסטריאוטיפים גורמים להטיה בהבנה ובטיפול תוך ייחוס סימפטומים שונים ל"זיקנה" והתעלמות מהם. לעומת אדם צעיר יותר שהיה זוכה לטיפול פסיכותרפי מתאים, ישנה נטייה ניכרת בטיפול בזקנים, להסתפק בפסיכופרמקולוגיה ולוותר על פסיכותרפיה.

יתר על כן, גם אלה שזוכים לטיפול פסיכותרפי או אלה החיים במסגרת שבה הוא ניתן, אינם זוכים לטיפול שאיכותו גבוהה, בגלל הרמה הנמוכה יחסית של רוב השירותים הפסיכו –גריאטריים שבעולם המערבי הנובעת כנראה מחוסר בהתעדכנות מספקת בידע תיאורטי – קליני. כל זאת למרות שבמדעי בריאות הנפש יש כיום בסיס נרחב ותיאוריות ייחודיות שפותחו לטיפול קליני גרונטולוגי שעליו ניתן להשתית טיפול קליני באנשים זקנים (לומרנץ, 1991).

סקירות הספרות הקלינית והמחקרית שערכו נייט; וקוהלר; (Knight, 1996; Cohler, 1998) מוכיחות חד משמעית שתהליך פסיכותרפי עשוי להועיל בהעלאת רמת הרווחה הפסיכולוגית של האדם המזדקן דרך התערבות מניעה, הדברת סימפטומים, מצוקה, ומחלות נפש.

בנוסף, קיימות הטענות הרווחות על חוסר מודעות וחוסר בפניות של אנשים מזדקנים לקבלת טיפול פסיכותרפי. טענות אלו מפריכים לומרנץ (1991); ושייביץ (1999), שמצאו במחקריהם כי ישנם רבים בקרב האוכלוסייה הקשישה המוכנים לרכוש תובנות קליניות, כדי להפנות אנרגיות להתבוננות פנימית וליצירת שינוי.

ההתערבות הטיפולית המתבצעת, עושה זאת בשלוש דרכים לאחר אבחון רב-מקצועי:

א. טיפול תרופתי

ב. טיפול סביבתי – ברמה חברתית, במשפחה, במוסדות,בקהילה;

ג. טיפול פסיכולוגי המכונה גם טיפול גרופסיכולוגי.

הנטייה המרכזית בגישות הטיפוליות-פסיכולוגיות הייחודיות לטיפול באדם הזקן, מסתמכת לאחרונה יותר ויותר על המשגת ההתפתחות לאורך טווח החיים. לתחומי הטיפול הגרופסיכולוגי שייכים: הפסיכותרפיה הפרטנית, באמצעות הגישה הפסיכו דינמית, האקזיסטנציליסטית, הנרטיבית, הקוגניטיבית – שינוי התנהגות ופסיכותרפיה קבוצתית, בנוסף יש טכניקות טיפוליות שונות כגון: מוסיקה, ציור ופעילות יצירתית (רוזנהיים, 1990).

5.2 זכרון אוטוביוגרפי, סקירת חיים ונרטיביות כגישה פסיכו תרפויטית

הגישה הטיפולית, הנסמכת על סקירת חיים; זיכרון אוטוביוגרפי ונרטיב אישי, הפכה לשיטה טיפולית מרכזית בגישה המתייחסת לטווח החיים, והעניין בתחום זה הן מההיבט המחקרי והן מהטיפולי גובר בשנים האחרונות.

אחד החוקרים המובילים בתחום הוא ברונר )90(Bruner,19, המתאר מסגרת חדשה להבנת נפש האדם שאינה פרדיגמטית, תוך התייחסות פילוסופית לפסיכולוגיה הקוגניטיבית. לדבריו מדובר בשימת דגש על החוויות הסותרות של הסובייקטיביות, על ריבוי משמעויות, ועל תפיסת העצמי שגם היא רבת רבדים, לעומת ניתוח פורמלי המנסה לעשות רדוקציה אוניברסלית של החיים ושל העצמי.

הוא מגדיר את התרפיה הנרטיבית ככזו שמאפשרת לאנשים להפריד את החיים שלהם מאותו ידע באותם סיפורים אישיים הנתפסים בעיניהם כעלובים. לדעתו טיפול כזה, עוזר לאנשים ועל אחת כמה וכמה לאנשים בתהליכי הזדקנות, לקרוא תיגר על צורות חיים שהם תופסים אותם כמשעבדים, כיוון שיש כאן אפשרות לגייס היבטים שונים מתוך ההיסטוריה האישית הממושכת שלהם.

הרקע התיאורטי למתודה הטיפולית הזו מצוי בתיאוריות ההתפתחותיות והפסיכודינמיות של המבוגר ובעיקר זו של אריקסון. קולמן; הייט ווובסטר; (Coleman, 1986; Haight & Webster, 1995), מתארים את המעבר לבגרות מאוחרת, בצל המודעות לסופיות הקיום המוביל להתמקדות בזכירת העבר ולארגונו מחדש כמקור כוח ונחמה,להתמודדות מוצלחת בהווה עם קונפליקטים ותחושת הסופיות.

באטלר (Butler, 1975), שהיתה הממשיגה הבולטת של מתודולוגית התהליך הטיפולי, דיברה על שימוש במונחים פחות פתולוגיים העוסקים בתהליכים אנושיים יותר אופטימיים ומעודדי צמיחה, ובוחנים את המשמעויות האישיות והמורכבות שאנשים מעניקים לחוויות חייהם, במקום להסתפק במשמעויות כלליות מקובלות.

היא תיארה מסגרת לתהליך טיפולי המדגיש ניתוח ביוגרפיות ונרטיבים, והבנייה מחודשת של המשמעות האינטראקציונית של פעולות האדם, שנמצאה כמתאימה במיוחד לאנשים הנדרשים להסתגלות ועמידה באתגרי תקופת גיל הזיקנה.

המרכיבים הספציפיים של התהליך הטיפולי על פי באטלר הם:

קתרזיס – תפיסת הרגש כממלא תפקיד מרכזי בתהליכי שינוי אצל אנשים זקנים הבא לידי ביטוי במסגרת העלאת זיכרונות, סקירת חיים והבניית נרטיב;

משמעות ותובנה – מציאת המשמעות כשלעצמה תופסת מקום מרכזי בחייו של הזקן ומשמעות ותובנה שהם חלק בלתי נפרד מכל שינוי, ניתנים לעיבוד מחודש המותאם לצרכי התמודדות עם ההוויה העכשווית.

אמביוולנטיות - ההיבט של ריבוי משמעויות המגויס לצרכים עכשוויים של האדם הנמצא בתהליכי הזדקנות.

קולי (1986), מציג את העבודה הטיפולית בעבודה עם אוטוביוגרפיות, כהכלה של החיים הטוטאליים של האדם הזקן, אך מזהיר מפני הבנה נאיבית של משפט זה, העלולה להוביל לציפייה לכך שכל החוויה הביוגרפית תיבנה מחדש ותנותח במלואה. על פי קולי לא ניתן להתייחס כפשוטו למונח חיים טוטאליים, אלא לפרש את הביוגרפיה במובן הגשטאלט – להתייחס אליה כאל תבנית כללית של אוריינטציות, תוך הפרדה סלקטיבית המבחינה בין הרלוונטי ללא רלוונטי.

הגישות והטכניקות לניצול האוטוביוגרפיה, סקירת החיים והנרטיב האישי לצרכים פסיכותרפויטים מגוונות:

רוזנטל (1993), מסביר את הטכניקה הטיפולית הבסיסית בה מתבקש המטופל לכתוב, לספר או להקליט את הביוגרפיה שלו. לאחר מכן נעשה ניתוח תוכן יחד עם המטופל, באמצעות שתי אבחנות: ניתוח תוכן גנטי – שהוא ניתוח של היסטוריית החיים עצמה, הבא במטרה לבנות מחדש את המשמעות הביוגרפית בזמן הופעתה, ואת הרצף הכרונולוגי. האבחנה השניה היא ניתוח האוטוביוגרפיה כנרטיב: המטרה היא לבנות מחדש את המשמעות הנוכחית של החוויות, בזמן הנוכחי של הסיפור או הכתיבה. ניתוח כזה עוסק בגילוי מנגנוני הבחירה של אלמנטים טקסטואלים בייחס לנושאים כללים, שיאפשר בניה מחדש של הצורה והמבנה של סיפור החיים.

יישום דומה מופעל בשיטתו של שולץ על פי עומר וסטרנגר (Omer & Sterenger, 1992) לניתוח טקסט. לאחר סדרת ראיונות, נערך ניתוח תוכן כשהמטפל מחפש את המשפטים המהווים את תמצית התיאוריה של המספר לגבי 'מי הוא, וכיצד הפך להיות מה שהוא היום', ומנסה להשיג תפיסה אינטואיטיבית לגבי האדם השלם, היושב לפניו. באמצעות החשיפה של 'קו הסיפור' הופך גם המטפל ליוצר פעיל המשקף למטופל את החומר הרלוונטי לדעתם, ובדרך כלל נוצרת תיאוריה דינמית המעגלת קצוות, מוחקים את הסיפורים הלא רצויים, הסיפורים הרצויים מודגשים, ונוספים משפטי הסבר למשמעות של הסיפורים השונים וכן הלאה. חשיפת השדה הגלוי מתוך הזיכרון האוטוביוגרפי והשדות הסמויים שתוקנו כנרטיב, שנמחקו או שעוותו, מאפשרים למטופל ולמטפל להגדיר את אסטרטגית התיקון המבקשת להסביר גם את ההתנהגות שתבוא בעקבות ההבנה 'למי הפכתי בחיי'.

קולמן ואחרים (Colman at. al. 1993), טוענים כי חוסר יציבות בדימוי העצמי אצל זקנים עשויה להסתמך על תהליכים דינמיים, מחוסר יכולת למצוא אסטרטגיות התמודדות מתאימות עבור הסביבה המשתנה, ומאידך שמירה על דימוי עצמי גבוה עשויה להצביע על הסתגלות, ועל כך שהקשיש השכיל להמיר ולמצוא מוקדי עניין ופעילויות ולתת להם משמעות במקום אלו שאינו יכול לעשות עוד. את היכולת לבצע המרה זו כותבים עומר וסטרנגר (1992), יכול להשיג הקשיש בעזרת התרפיה הנרטיבית, באמצעות סקירת חיים. לאחר סקירת החיים, הצעד הראשון הוא לנתח את האינטראקציה בין המבנה והחוויות הנרטיביות. המטופל והמטפל מחברים בין אירועים, ויוצרים קשרים חדשים בין פעולות, אירועים וחוויות. רק לאחר מכן, כשהושגה תובנה של המבנה, תוך חשיפת משמעות החוויה או הקונפליקט איתם מתעמת הקשיש, ניתן לערוך הצעות לגבי חשיבות האפיזודות הנפרדות ומשמעותן. בשלב זה, לומד המטופל לאמץ התנהגויות בשעת משבר, הנסמכות על חזרה והפנמה של התפיסה המחודשת על עצמו, לעומת המצב הקודם של בחינה רפלקסיבית של חייו.

ריף (Ryff, 1984) מוצאת, כי לא מעט מבוגרים סוחבים איתם מהילדות ומהבגרות המוקדמת 'התחשבנויות' ואז הם נוטים לפרש אירועים מאוחרים על פי התנסויותיהם הקודמות. על פיה, הרה-ביוגרפיה הטיפולית, עוסקת בתהליכי התמודדות עם מצבי 'שבר' במציאות החיים הנתונה כמציאות טבעית נטולת שליטה, ובתהליכי התיקון שלהם דרך הזיכרון האוטוביוגרפי המשווה על ידו לזירה פנימית בה מתקיים השבר. לשיטתה, בתהליך הטיפולי צריכה להתחיל ולהיבנות גמישות לגבי בחירת התגובות בהתאם לנתוני מצב דומה מהעבר שכבר עבר תהליכי עיבוד, והרחבת רפרטואר התגובות עם הזמן.

רוטנברג (1995), מתאר שיקום ביוגרפי של 'עבר כושל' והבאת הקשיש לכך שיגיע לסיפור חיים שיהווה בסיס לזהות עצמית רצופה. בדרך אל המטרה להביא לכך שסיפור החיים ישמש ככלי המחבר בין עברו של המספר להווה שלו ולעתידו, על המטפל לאפשר למטופל לספר פעם אחר פעם את סיפורו, ולנסות ולמצוא דגשים שונים רלוונטיים למצוקה עימה הגיע לטיפול. המטרה על פי רוטנברג אינה לשחזר את המציאות האמיתית באשר היא, אלא לחלץ את תפיסותיו לגביה, כדי שישמשו את המטפל להבין מי האדם היושב מולו ואת מה צריך ואפשר לשנות. הוא כותב ומוסיף כי מצא שפעמים רבות אותם אנשים מאמצים כמה ביוגרפיות שונות המותאמות כנראה לצרכיהם המשתנים, ועל המטפל לחבר באופן שיטתי בין סוגי סיפורי החיים השונים ולקשר בין התפיסות השונות של אותו אדם המהוות נדבך מרכזי בזהותו.

הגישה הפנומנולוגית של שולץ ושל ווטסון שהוזכרה בפרק קודם, טוענת שטיפול באמצעות סיפורי חיים, יוכל להביא את המטופל לבדוק את נקודת 'השבר' שחל במשך מהלכי חייו שנתפסו כמובנים מאליהם, ובניית רה ביוגרפיה לתיקונו, כדי ליצור מובן מאליו חדש.

וויני; וקלי (Viney, 1993; Kelly, 1995) מציגים עבודות עם מטופלים זקנים שהפרספקטיבה שלהם ממוקדת בעבר בעל דימויים שלילים במיוחד. שניהם מיישמים את גישת הקונסטרקט האישי על סיפורי חיים, גישה המבהירה איך הפרט בונה סיפורים הרסניים ואת הערך הטיפולי של הזיכרון האוטוביוגרפי בעיקר נגד דיכאון, נגד היצמדות לזיכרונות שליליים ונגד הכללה. יעילותו של העבר כאן אינה נמדדת במשך הזמן בו נמשכו האירועים השליליים, אלא בהמשגתו כנושא יחסי להוויה הנוכחית.

שניהם מזכירים את הסיכונים הכרוכים בהעלאת זכרונות טראומטיים ומציינים כל אחד בדרכו את הצורך בשיטה טיפולית מתוכננת ומבוקרת היטב כדי לא לגרום לתוצאות שליליות או נזקים לקטגוריית מטופלים ספציפית זו.

פריי (Fry, 1994) מדברת על תופעת החלמה עוצמתית ואינטגרטיבית המושגת בתהליך הפסיכותרפויטי הנרטיבי, כאשר הסיפור שמספר הזקן מסופר מנקודת מבט אישית לחלוטין.

אחד מהמושגים הטיפוליים החשובים על פיה הוא הדיבור בגוף ראשון ככלי שיכול לשקף את ההבנה כי המציאויות שלנו הן לגמרי סובייקטיביות, ומאפשר להרגיש בעלות מלאה על מי שהיית ומה שעשית.

פריי מוצאת כי מטופלים המתקשים לדבר על עצמם בגוף ראשון הם לעיתים קרובות בעלי נטייה לקבע את ההסתכלות על עצמם כקורבנות של נסיבות חיים. תפקידו של המטפל במקרה כזה הוא לעזור לאדם לעבור לגוף ראשון כדי להשיג הכרה בסובייקטיביות של סיפוריהם, שכן ללא ההכרה בסובייקטיביות שלהם, הסיפורים יכולים להיות הרבה יותר הרסניים מאשר קונסטרוקטיביים.

היא מצדדת גם בטיפולים המבוססים על סיפורי חיים המתבצעים בקבוצות קטנות שבאמצעותם נוצר שיח שמקורו בעמדה אינדיבידואלית של כל משתתף ובהמשכו מאפשר את חשיפת האמת של החוויה האוניברסלית. העבודה הפסיכותרפויטית במישור זה, היא לסייע למטופלים לעבור טרנספורמציה ביחס לנרטיבים שהם מייצרים ולהחליף משמעויות לא מתאימות במשמעויות חדשות אם כתוצאה מהתייחסות לסיפור של משתתפים אחרים ואם כתוצאה מתגובות לסיפורו שלו. דרך השיתוף בסיפורים אומרת פריי ומציאת קווי דמיון, הופכים אנשים אלה למדריכים היעילים ביותר, האחד של השני.

סיכום

ניתן לראות כי בגישת הזיכרון האוטוביוגרפי המכילה סקירת חיים ונרטיב כשיטה טיפולית, יש מעצם טבעה הלימה לצרכים הטבעיים של אנשים זקנים.

סקירת הספרות הקלינית והמחקרית מעידה כי השיטה על גווניה השונים יעילה בטיפול באדם המזדקן, בהיותה מנצלת את הנטייה הטבעית שלו לחזור לזכרונות העבר.

קסטנבאום (Kastenbaum, 1977), כותב כי קשה לנו לראות זקנים השקועים בעברם, איננו סבלניים כלפי זיכרונותיהם ואנו מתייחסים להתנהגות זו כאילו היתה פתולוגית, והיינו מעדיפים שהזקן יתרכז בתמונות העתיד. הזקן בתגובה מבין את המצופה ממנו ועוסק בהעלאת זכרונות בהיחבא ונצמד אליהם ללא יכולת לעבד אותם לטובת ההווה והעתיד. הגישה האוטוביוגרפית נותנת לגיטימציה על פי קסטנבאום לעיסוק בהעלאת הזיכרונות וערכם – מה שמאפשר נגישות קלה יותר לסוג זה של טיפול גם אצל אדם שמעולם לא היה בטיפול פסיכותרפי בעבר. נגישות זו מהווה יתרון כאשר מדובר באוכלוסיה שהטיפול הפסיכותרפויטי עדיין אינו נתפס כנורמטיבי עבורה.

ניתן לראות כי התפיסה הכוללנית המובילה את מדע הגרונטולוגיה תואמת את גישת הזיכרון האוטוביוגרפי על מרכיביו, את הישענותה על תפיסת הזיקנה כהתפתחות חיובית ולא על מודל גירעוני – אובדני של הידרדרות וחולי המחויבים במציאות.

אל תוך פרספקטיבה רחבה זו נוצקת השקפת עולם השוללת חשיבה סטגמטית לגבי יכולותיו ורצונותיו של האדם המזדקן ליצור שינוי בחייו, ואני מוצאת בה תרומה לחיזוק תחושת רצף, כך שלגיל זה כמו לכל גיל אחר במעגל החיים, יש את אבדניו, את הישגיו ואת תרומתו המיוחדת להתפתחות הפרט והחברה.

האוריינטציה של תחום זה המצביעה על הפוטנציאל הקיים בבגרות המאוחרת, תוך שימת דגש על הכישורים והנסיון שהצטברו במהלך החיים, מצביעה כפי שאני רואה זאת, על היערכות מחודשת של החברה בחשיבה לגבי אנשים מזדקנים, ושל אוכלוסיית האנשים המזדקנים לגבי עצמה: פחות פטרונות, יותר הכרה בערך עצמי, לא עוד קבוצת שוליים מנותקת, משוללת יכולת, ענייה בגופה, רוחה וכיסה, אלא חלק אינטגרלי מן החברה שבתוכה הם פועלים, תוך דגש מיוחד על הפרט.

הגישה המתייחסת למצבו של היחיד המזדקן על רקע הביוגרפיה האישית שלו והזיכרונות המשחזרים אותה, מדגישה את אספקט הסובייקטיביות, ולכן היא כשלעצמה אופטימית בעיני מפאת היותה דינמית ונתונה לשינויים ולהתאמה. כך מתאפשר לדעתי ליצור חיים עם מטרות סובייקטיביות משמעותיות עבור הפרט תוך הגדרה עצמית מתחדשת כל הזמן.

את ההשלכות של הבניית נרטיב אני לוקחת אל מעבר למצבו של הפרט ומעבירה אותן לנרטיב הקולקטיבי של האוכלוסייה המזדקנת. ייתכן והשינויים הקורים בקבוצה זו והמעבר מפסיביות לקטגוריה סקטוריאלית משפיעה, הדורשת חקיקת חוקים הנוגעים לה, ומרגישה בעלת זכויות באופן טבעי, מקורם בנקודת מוצא המסבירה שאדם יונק את זהותו מראייתו הוא את עצמו ומהערכתו המשתנה את חייו.

הנחתי היא, שעם הבניית נרטיב גמיש באה גם היכולת להשתחרר ממטען של דעות קדומות וכניעה לנורמות שהצטברו הן אצל הקשישים עצמם והן בחברה בה הם פועלים. ייתכן וזה אחד הדברים היכולים להסביר את תחושת חופש הפעולה היחסי המלווה את חברת הזקנים החדשה ואת ההתייחסות החיובית היחסית אותה היא מקבלת מהחברה.

 

ביבליוגרפיה

אייל, נ. (2002). כוח הידיעה וחולשת הזכרון – קוגניציה וזקנה. בתוך: א. רוזין (עורך), הזדקנות וזיקנה בישראל. (עמ' 409-450). ירושלים: הוצאת קרית ביאליק ואשל.

אייל, נ. (2004). נפלאות הזיכרון ותעתועי השכחה. אריה ניר הוצאה לאור בע"מ. תל אביב.

בילו, י. (1986). היסטורית החיים כטקסט. מגמות, כ"ט (4) עמ' 349-371.

ברנע, ת., וחביב, י. (1992). הזדקנות בישראל בשנות התשעים. ירושלים: מכון ברוקדייל ואשל.

חזן, ח. (1984). הזקנה כתופעה חברתית. תל אביב: משרד הבטחון-ההוצאה לאור (ספריית

"אוניברסיטה משודרת").

יחזקאל (פרידלר), א. (1997). סיפורי חיים של ניצולי שואה – ניסיון ליישום המושג רה – ביוגרפיה

חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

לומרנץ, י. (1984). היבטים פסיכולוגיים של הזדקנות וזקנה בישראל. בתוך ש. ברגמן, וי. מרגולץ (עורכים) הזדקנות וזקנה בישראל – פרקים נבחרים בגרונטולוגיה (עמ' 93-131). תל-אביב: עם- עובד.

לומרנץ, י. (1991). החירות להיות פציינט: מושגי יסוד בבסיס הפסיכותירפיה במחצית השנייה בחיים. שיחות, ו, 40-48.

ליבליך, ע. (1996). אל לאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, (הדפסה שלישית).

לניר, מ. (1999). הזכרון כמעצב הזהות. מהלכים. עיון ומחקר בחינוך בהוראה ובהכשרת מורים. עמ' 172 – 166. ההוצאה לאור מכללת לוינסקי לחינוך.

קליינמן, א. (1998). עת ללמוד: מדריך לימודים בגיל המבוגר. הוצאת מודן ואשל.

ראופמן, ר. (1997). שימוש במאפיינים נרטיביים בקרב ניצולי שואה והקשר להסתגלות בזיקנה. עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.

רוזין, א. (עורך) (2003). הזדקנות וזיקנה בישראל. ירושלים: הוצאת קרית ביאליק ואשל.

רוזנהיים, א. (1990). אדם נפגש עם עצמו: פסיכותרפיה: החוויה ותהליכיה. תל-אביב: הוצאת שוקן.

רוטנברג, מ. (1995). פרד"ס הנפש, ירושלים: אקדמון.

רון, ש. (1996). תפקוד קוגניטיבי כמשתנה מתווך בין בריאות לרווחה סובייקטיבית בגיל זיקנה. עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב.

שייביץ, ד. (1999). מידת הזיהוי של מצוקה נפשית אצל קשישים על ידי רופאים ברפואה הראשונית, מתן טיפול ותפיסתם את אפקטיביות הטיפול. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.

שמוטקין, ד. (2003). התגבשותה של הגרונטולוגיה החברתית: חיפוש עקרונות מפתח להזדקנות. בתוך א. רוזין (עורך), הזדקנות וזקנה בישראל (עמ' 351-352). ירושלים: מוסד ביאליק ואשל.

 

שמי, ג'. (1999). הקשר בין סקירת חיים, הדדיות בחליפין הבין-דוריים ושביעות הרצון מהחיים של קשישים בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע.

 

Allport, G.W. (1942). The use of personal documents in psychological science. Social Sciences Research Council. (Bull. 49).

Ansbacher, H.L. and Ansbacher, R.R. (ed.), (1956). The individual psychology of Alfred Adler, New-York. Basic Books.

Baltes, P.B., Reese, H.W., & Lipsitte, L.P. (1980).Life-span developmental psychology. Annual Review of Psychology, 31, 65-100.

Baston, M.C. (1990). Composing a Life, A Ploom Book, U.S.A.

Bengston, V.L., Burgess, E.O., & Parrott, T.M. (1997). Theory, explanation, and a third generation of theoretical development in social gerontology. Journal of Gerontology: social sciences, 52B, 72-88.

Berger, P. & Luckman T.H. (1974). The Social Construction of Reality. Penguin, U.S.A.

Bruner, J.C. (1987). Life as Narrative. Social Research, 54, (1) Pp. 11-32.

Bruner, J.C. (1990). Acts of Meaning, Ma, Harvard University Press.

Butler, R.N. (1975). Psychiatry and elderly: An overview. The American Journal of Psychiatry, 132, 893-900.

Carstensen, L.L. (1995). Evidence for a life-span Theory of socioemotional selectivity. Current Directions in Psychological Science, 4, 151-156.

Cohler, B. (1998). Psychotherapy and the life course: Development and intervention. In I. Nordhus, G. VandenBos, S. Berg & P. Fromholt, Clinical Geropsychology (pp.61-78).Washington, DC: American Psychological Association.

Coleman, P. (1986). Aging and reminiscence processes. New York: Wiley.

Corrtazzi, M. (1993), Narrative Analysis, London, Falmer Press.

Fitzgeraled, J.M.(1988). Vivid memories and the reminiscence phenomenon: The role of a self narrative. Human Development, 31, 261-273.

Friedman, M. (1974). Type A behavior and your Heart. Knopf, N.Y.

Fry, P.C. (Ed.). (1989). Psychological Perspectives of Helplessness and Control in Elderly. New York: Elsevier Science Publishers.

 

Gergen, K. (1991). The saturated self: Dilemmas of identity in contemporary life. New- York: Basic Book.

Gorman, B.S. & Wessman, A.E. (Eds.), (1977). The Personal Experience of Time. New-York: Plenum Press.

Haight, B., & Webster, J. (1995). The art and science of reminiscing. Washington DC: Taylor & Francis.

Haley, J. (1963). Strategies of psychotherapy. N.Y.: Grune and Stratton.

 

Hoyt, M.F.(1994). On the importance of Keeping it simple and taking the patient seriously: A conversations with Steve de Shazer and John Weakland. In: M.F. Hoyt (ed.), Constructive Therapies. pp. 11-40. N.Y. :Guilford Press.

Isaacs, B. (1973). The irremediable Patient. British Medical Journal, 3, 526-528.

Kelly, G. (1955). The psychology of personal constructs. New York: Norton.

 

Kimmel, D.C. (1980). Adulthood and Aging. By John Wiley & Sons, inc.

Knight, B.G. Psychodynamic therapy with older adults: Lessons from scientific gerontology. In R. Woods (Ed.), Handbook of the clinical psychology of aging (pp. 545-560). New York: Wiley.

Kral, V., and Emery, O. (1987). Depressive Pseudodementia in the Aged. Paper presented at the third congress of the International Psychogeriatric Association, Chicago, IL.

 

Lazarus, R. (1996). The role of coping in the emotions and how coping changes over the life course. In: Magai, C. & McFadden, S. (eds.), Handbook of emotion, adult development, and aging. Pp. 289-306. San-Diego, CA: Sage.

Lomranz, J. (1998a). An image of aging and the concept of integration: Personality, coping and mental health implications. In J. Lomranz (Ed.), Handbook on Mental health and aging: an integrative approach (pp. 217-250). New-York: Plenum.

Liang, J. (1984).Dimension of satisfaction with life index a: A structural formulation. Cognition and Emotion, 39, 613-622.

Lowental, M.F., Thurnher, M. & Chiriboga, D.(1975). Four Stages of Life. Sun Francisco: Jossey-Bass.

Mann, D.A. (1997). Molecular biology’s impact on our understanding of aging. British Medical Journal, 315, 1078-1081.

Markson, E.W. (1973). Readjustment to time in old age: A life cycle approach. Psychiatry. Feb. 36, 37-48.

Marshall. V.W. (1996).The state of theory in aging and the social sciences. In: R.H. Binstock & L.K. George (Eds.), Handbook of aging and the social sciences, (4th ed., pp. 12-30). San Diego, CA: Academic Press.

McAdams, D.P. (1993). The stories we live by: Personal myths and making of the self. New-York: W. Morrow.

McAdams, D.P. (1996). Narrating the self in adulthood. In: J.E. Birren, G.M. Kenyon: J.E. Ruth, J.J.F. Schroots & T. Svensson (Eds.), Aging and Biography: Explorations in adult development (pp. 131-148). New York: Springer.

Murrey, H.A. (1938). Exploration in personality. New-York: Oxford.

Neugarten. B.L. (1979). Time, age and the life cycle. The American Journal of Psychiatry, 136, 78-894.

Omer, H. & Sterenger, C. (1992). The Pluralist Revolution: from the One True Meaning to an Infinity of Constructed Ones. Psychotherapy, 29, 253-261.

Parmelee, P.A., Kleban, M.H., Lawton, M.P., and Katz, I.V.(1991). Depression and cognitive change among institutionalized aged. Psychology and aging, 6 (4), 504-511.

Rowe, J.W. & Kahn, R.L.(1997). Successful aging. The Gerontologist, 37, 433-440.

Rosental, G. (1993)Reconstruction of Life stories. Principles of selection in generating stories for narrative biographical interviews. In: R. Josselson & A. Lieblich. The Narrative Study of Lives, Vol. 1, p. 59-91.

Ruth, J.E. & Coleman, P. (1996). Personality and aging: Coping and management of self in later

life. In: Birren, J. & Schaie, W. (Eds.), Handbook of the psychology of aging (4th ed., pp. 308-322). New York: Academic Press.

Rybast, J. (1999). Aging and autobiographical memory: The long and bumpy road. Journal of Adult Development, 6, 61-71.

Schie K.W. & Gribbin, K. (1975). Adult Development and aging. Annual Review of Psychology, 26, 65-96.

Schulz, R. (1982). Emotionality and aging: A theoretical and empirical analysis. Journal of Gerontology, 36, 30-46.

Schutz, A. (1970). On Phenomenology and Social Relations. University of Chicago Press, U.S.A.

Schutz, A. & Luckman T.H. (1974). The Structure of the Life World. Heinmann, London.

Shmotkin, D. (1991). The role of time orientation in life satisfaction across the life-span. Journal of Gerontology, Psychological sciences, 46B, 243-250.

Sinnott, J.D. (1998). The development of logic in adulthood: Postformal Thought and its applications. New-York: Plenum Press.

Smith-Blau, Z. (1974). Old aging in a Changing Society, New Viewpoints, New-York.

Tversky, A. And Griffin, D. (1991). Endowment and contrast in Judgments of well-being. In: F. Strak., M. Argyle., and N. Shwarz (Eds.), Subjective Well-Being: An Interdisciplinary Perspective (pp. 27-48). Oxford: Pergamon Press.

White, R.W. (1995). Re-Authoring Live: Interviews and assays. Adelade: Dulwich Center Publications.

Willis, S.L. (1990). Introduction to the special section on cognitive training in later adulthood. Developmental Psychology, 26, 875-879.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
אושרוב, נ. (2005). זכרון אוטוביוגרפי בגיל זיקנה - היבטים תיאורטיים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שני ‏22 ‏דצמבר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=524
דף פרסום אישי בפסיכולוגיה עברית
לחברי הקהילה המקצועית - דף פרסום אישי בעלות ₪360 בלבד לשנה
תגובות
‏יום שישי ‏02 ‏ספטמבר ‏2005
‏יום רביעי ‏07 ‏ספטמבר ‏2005
‏יום ראשון ‏11 ‏דצמבר ‏2005
מאמרים : נילי אושרוב
‏שבת ‏24 ‏דצמבר ‏2005
‏יום חמישי ‏06 ‏דצמבר ‏2007