×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

השפעת הדיכוי על תפיסת החוויה הפסיכו-פיסית בקרב נשים מזרחיות

מהי אישה מזרחית? מהו מיקומה בסולם יחסי הכוחות של החברה הישראלית? וכיצד היבטים עדתיים ותרבותיים משפיעים על חוויותיה הגופניות? באמצעות שימוש במונחים סוציולוגיים ופמיניסטיים, טראומה עיקשת וגופ-נפש, מבטאת הכותבת את חווייתה כאישה מזרחית הנעה בין זהויות תרבותיות שונות.

מתפרסם מ 3/9/2017 | 1,715 צפיות

תגיות:

השפעת הדיכוי על תפיסת החוויה הפסיכו-פיסית בקרב נשים מזרחיות

 

מאת שירלי כהן

 

אני מדבר על מיליוני בני אדם שבמיומנות הוחדרו בהם פחד, תסביך נחיתות, רעד, כריעה על ברך, ייאוש, נרצעות.

 ציטוט זה מושאל מספרו של פרנץ פנון "עור שחור מסכות לבנות" (2004, עמ' 7), העוסק במלוא הרגש וחדות האינטלקט במורכבות העצומה של חיים בתור אדם שחור בחברה לבנה. ציטוט שמקפל בתוכו התלהטות וכאב צורבים גם יחד בשל חווית דיכוי פוגענית ומחפיצה הנחרטת בגוף ובתודעה, המשפיעה על תפיסותינו והתנהלותנו בעולם. אמירה מיליטנטית זו היא שהובילה את כתיבתי לבקוע מתוך האש בכל הנוגע לדיכוין של חלק ניכר מהנשים המזרחיות. נשים המהלכות בשבילים הסבוכים של חברה המוחקת זהויות שאינן מתיישבות בקנה אחד עם הבינאריות המקובלת, עם הבניות חברתיות של מציאות המוכתבות על-ידי ההגמוניה החברתית כמי שמאשררת שוב ושוב את הקונספציה של 'איך להיות אישה' – על-פי הייצוגים שלה עצמה.

המאמר נכתב מתוך חוויה גופ-נפשית מפוצלת שלי כאישה מזרחית, הנעה בין זהויות תרבותיות שונות, המנסה למצוא את מקומה בתוך גבול המחבר - בה במידה שהוא מפריד.

נקודת המוצא שלי היא שהיבטים עדתיים, מגדריים, חברתיים ותרבותיים משרטטים את חוויותיהן של נשים ככלל ונשים מזרחיות בפרט, שהפכו עם הזמן לחוויות חיים מעוגנות גוף; קרי, חוויות טרום-מילוליות המתורגמות לתחושות, המשפיעות על המורפולוגיה הגופנית, על הנראות הגופנית, על טונוס השרירים ודפוסי הנשימה.

אפתח בשאלה "מהי אישה" על-פי סימון דה-בובואר, הטוענת בביקורת כי הסובייקט הנשי מתהווה רק לעומת ניגודו, הגברי. בהמשך אתייחס למורכבות של נשים הממוקמות בתחתית הסולם ההיררכי, הנאלצות להתמודד עם צירי הכוחות המופעלים עליהן מכמה חזיתות בעת ובעונה אחת ומכוננים את תפיסת חוויותיהן הגופ-נפשית.

מהי אישה?

השאלה מהי אישה היא ללא ספק אחת מהשאלות המסקרנות ביותר שנשאלו בתולדות האנושות. בהקדמה לספרה המכונן "המין השני" שפורסם ב-1949, הציגה דה-בובואר, מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם, את השאלה שייסדה, במידה רבה, את השיח הפמיניסטי מאז ועד היום: "מהי אישה?" (דה בובואר, 2006 [1949]). אחת הטענות המרכזיות שלה היא כי אישה אינה נולדת אישה עם סך "התכונות הנשיות", אלא מתעצבת "להיות אישה" דרך ערכים תרבותיים ואינטראקציות חברתיות. במילים אחרות: אישה מחונכת, בתהליכים מוקדמים של סוציאליזציה, להיות אישה. דה-בובואר מבינה ומדגישה כי מחשבתה תיקשר תמיד ובהכרח לעמדתה כאישה, עמדה הנחשבת חסרה, נחותה וכושלת ביחס לתבונה ולידע גבריים.

על נשים מופקדת האחריות להתמודד עם הכרה חברתית מעוותת ולא שוויונית, לפיה הן נתפסות ותופסות את עצמן כ"אחרות" ביחס לגברים וכאובייקט בעבורם. תפיסה מעוותת זו עוצבה על-ידי הפטריארכיה, המסייעת לגברים להמשיך להחזיק בעמדות הכוח. הניסיון לשאוב את התשובה לשאלה 'מהי אישה', נגזר, כאמור, מן הבבואה המשתקפת מעיניו של הסובייקט הפטריארכלי.

הקטגוריה "אישה" מגדירה נשיות במונחים קוהרנטיים ואוניברסליים המתאימים לדגם הנורמטיבי מערבי (אשכנזי), כאילו יש מן המשותף לתאר את מצבן של כלל הנשים. בכך מתעלמת ההגדרה מחוויותיהן, התנסויותיהן ומהקשרים היסטוריים וחברתיים של נשים כסובייקטים. זאת למרות שקיימים הבדלים מהותיים בין נשים מקבוצות שונות, כמו קבוצות של נשים מזרחיות, אתיופיות, ערביות, לסביות ואחרות, שהמשותף להן הוא מיקומן המוכפף ביחסי כוח (מעמדית, מגדרית, אתנית). אלו מכוננים, כפי שנראה בהמשך, אף את החוויה הגופ-נפשית שלהן.

מהי אישה מזרחית?

"הישראלים שבאו מארצות המזרח הערבי והמוסלמי אלה הם ה"ספרדים", צאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו בכל ארצות הים התיכון, אלה הם "עדות המזרח", עולי ארצות אסיה ואפריקה, אלה הם "ישראל השנייה", בניה ובנותיה של פריחה, של מסעודה משדרות, של לימור ומירו, של ה"ערסים", של "מוכרי החמוצים" ו"בעלי הבסטות". בקיצור, אלה הם האבות והאימהות שלנו, ואנו עצמנו, וכל ילדינו" (שירן, 2007, 30)

המזרחיות היא כינוי שניתן לעולים לאחר גלי העלייה של שנות ה-50. הביטוי 'מזרחים' משקף שיח1 חברתי, בו הקבוצות ההגמוניות קובעות את ההמשגה ולא מאפשרות ביטוי של עמדות שוליים. המזרחיות הוא כינוי לנרטיב שנוצר מתוך המפגש עם האשכנזיות. בהתאם, הניסיון לשאוב את התשובה לשאלה 'מהי אישה מזרחית', נגזר מן הבבואה המשתקפת מעיניו של הסובייקט האשכנזי.

מצבן של נשים מזרחיות רבות נוטה לא אחת להיות עגום ומורכב אף יותר, היות ואלו מצויות בשכבות החברתיות והכלכליות הנמוכות ביותר של האוכלוסייה היהודית. חלקן מתמודדות מול דיכוי רב-תחומי: כליאתן בתוך עולם פטריארכלי, התמודדותן מול עולם אירופוצנטרי ומיקומן המטושטש על הציר העדתי-מעמדי שבין מזרחיות לאשכנזיות. ככל שהצטלבויות הכוחות מרובות יותר, כך הן נדחקות יותר ויותר לשוליים (מוצפי-האלר, 2007). 

הדגל של הדימוי המזרחי מסייע לכונן שיח המעצב את תודעתם של פרטים בחברה. תפקידו של שיח זה הוא להנציח סטריאוטיפיים המשמשים כלים חזקים לשליטה חברתית, במטרה לקבע את האישה המזרחית בעמדת נחיתות ולהנציח את הסדר החברתי שהממסד האשכנזי הפריבילגי נהנה ממנו. כך, אישה מזרחית מוצגת פעמים רבות בתקשורת, בספרות ובמרכזי תרבות כ"פרחה", נעדרת רוע ותחכום, כזאת שאיננה מאיימת על ההגמוניה האשכנזית. היא מחזיקה בחוכמת רחוב - ובו בזמן אימפוטנטיות מבחינה אינטלקטואלית ובעלת יצרים פחות מעודנים. חלק גדול מהנשים המזרחיות עצמן מפענח מזרחיות במונחים של סטריאוטיפים ומתקשה להשתחרר מתגובות פאסיביות, רגשיות וגופניות, הנלוות לכך.

אני מודה - לא קל לי לדבר על מזרחיות. אני מוצאת עצמי נבוכה מול השאלה בנוגע לתכני זהותי כאישה מזרחית, הקושרים בחלק מהמקרים בין החוויה האישית שלי למציאות הקונקרטית הרחבה יותר, ומקשים עליי לפתח סובייקטיביות משל עצמי. הקושי טמון גם בפרדוכסליות המתקיימת בתוכי בין השאיפה לאמץ מבט סולידרי בלתי-לעומתי עם ההגמוניה האשכנזית המדכאת - לבין הקושי בהגדרה עצמית שנובעת מעצם הוויתי כאישה מזרחית. כדי לדבר על מזרחיות ולנסות להמשיג אותה, נדרש ממני להסכים להתבונן באומץ ובביקורתיות בעצמי; עם אילו קשיים אני נפגשת כאישה מזרחית בעלת חזות מזרחית ועם אילו לחצים חברתיים אני נקראת להתמודד אף בבואי לכתוב מאמר זה. עליי להתמקד באופן שבו אני שורדת תרבות שבמידה רבה מדירה נשים בכלל ונשים מזרחיות בפרט ממוקדי הכוח הכלכליים, החברתיים, האקדמאיים והפוליטיים, ולהרהר על האופן שבו אני משתמשת בפרקטיקות דיכוי דומות כלפיי קבוצות 'אחרות' בחברה. לפעמים אני מצליחה להתעלות מעל לחציה של החברה, ולפעמים אני מצליחה למצוא בתוכה את הקול שלי, במרחב גדול יותר המאפשר לדברים להיכנס פנימה מזווית קצת אחרת.

חווית הגוף הנשי-מזרחי

החוויה הרגשית של נשים מזרחיות מתבטאת אף בפיסיות שלהן ומגלמת אותו. גופן מהווה אתר להפנמתם של הכללים והנורמות החברתיות, כמו גם חלק מהפריזמה דרכה הן פוגשות את העולם. יחסי הכוח בחברה מחלחלים עמוק אל תוך החוויה הגוף-נפשית ומכוננים אותה. נקודה זו נשענת על משנתו של פוקו (1961), שבוחן בכתביו איך נוצרים מבנים של משמעות ושל פרקטיקה סביב אותם מושגים וקטגוריות. כלומר, איך מתוך הקטגוריה המזרחית, למשל, נוצרות פרקטיקות גופניות ובאיזה אופן הדיכוי מוטבע על גבי גופם של המדוכאים.

כבת-זקונים המוקפת בשבע אחיות ושני אחים (מניין שלם) למשפחה ממוצא אפגני ותימני, הרגשתי חלק גדול מחיי שעליי לפתח חוזק יוצא דופן מול תלאות החיים. בתור ילדה שגדלה וצמחה בשכונת מצוקה שבדרום העיר תל-אביב, נדרשתי מגיל צעיר מאוד להתמודד עם עוני ועם מערכות חינוכיות שלא עודדו צמיחה בקרב אוכלוסיות מוחלשות, אלא בדיוק להיפך, הנציחו ושעתקו דיכוי ואי-שיווין. אחד המשפטים שנחרטו עמוק בתודעה שלי נשמע מפיו של מורה אשכנזי בכיר מבית-הספר התיכון בו למדתי, שקבע בהתנשאות שאינה משתמעת לשני פנים: "אתם תלמידים - תהיו חוטבי עצים, שואבי מים ומכבסות בצפון". משפט זה הציף באופן טבעי מצבי עצמי של חוסר-בטחון משווע ופגיעות נרקיסיסטית. אמירה זו שרטטה באותם הימים את המקום וגודל הטריטוריה עליה מותר לי להתהלך, והובילה להיעדר יכולת לחלום על העתיד ולבחור.

הרצון לגדול כאישה בעלת ביטחון וערך עצמי יציבים, פגש בתוכי קולות פנימיים שהדהדו שזה 'לא בסדר' שאני רוצה להשמיע את קולי, קול שהפך עם הזמן חלש וכמעט בלתי נשמע. ההגמוניה האשכנזית לא אפשרה לקול המזרחי האסרטיבי להיכנס אל מוקדי השיח שלו ולמקם עצמו במרכז. כך החוויה של עוצמה הופכת לבעייתית, ואסרטיביות נתפסת ככוחנית ואף בוטה. גם ההכשרה שקיבלתי כילדה הייתה כזאת שניסתה להשתיק אותי ולהתאים את מידותיי למסגרת מצומצמת שדוגלת בדאגה לאחר הביתי (הגברי) - על חשבון האני-האינדיבידואלי. הייתי כבולה לנורמה פטריארכלית שנוטה לגדל בנות שתשמורנה על שקט ושלום הבית.

חוויה זו השתקפה במופעי גוף דחוי שהסדר החברתי ביקש להוקיעו, פעם אחר פעם, אל מחוץ לגבולותיו. גופי נאלץ להתארגן ולהתמקם בהתאם לכך. חשתי איך גופי מתכווץ יותר ויותר אל מול כוחות הדחף לתפוס את המקום ולהתרומם מתחתית "רצפת הבוץ"2. הדינאמיקה שנוצרת במרחב כזה גורמת להגיב לכוח ולהתכופף בעקבותיו.

גופי הנשי-מזרחי סימן אותי לא פעם כנחותה במרחב שבו התהלכתי, ונשא עמו מפה מאוד ספציפית של האפשרויות שעמדו בפניי. כך שאם היה רצוני לשרוד בתוך תרבות שמלכתחילה ממקמת אותי בתחתית הסולם ביחס לקבוצה האשכנזית-הדומיננטית, הרי שאני נקראת לטשטש את גופי המזרחי-האמיתי ולרסנו, הן באמצעות המראה הפיסי והן בתנועתיות הטבעית לו (קול, שפת גוף, מימיקה). נדרשתי לעדן תנועות הנחשבות חברתית לאגרסיביות או לגדולות מדיי במרחב, ולאמץ גוף מושתק, צייתן, נושם בשטחיות, ממנו משתקף בית-חזה המנסה ללא הצלחה להתבלט החוצה לעולם כפיצוי על חווית הדיכוי והצמצום שנכפו עליו. גוף שכל כוחותיו נותבו בניסיון להתאים עצמו לדגם המקובל. ללא ספק הייתה זו תחילתה של הבנה שהמזרחיות שלי משפיעה על האופן שבו הגופניות הנשית שלי נחווית בעולם.

כפסיכותרפיסטית גופנית, העוסקת ביחסי הגומלין בין תופעות גופניות לתופעות נפשיות-רגשיות, אני ערה באופן תמידי לתהליכים ולמבעים הגופניים. כך למשל, סגמנט3 הפֶּה יכול לספר לי על האופן שבו מילים, הכמהות לצאת בחופשיות, נדרשות לשתוק ולבחון את עצמן שוב ושוב טרם ביטוין הספונטני. פֶּה המתענה בשל דחפים פנימיים המנוגדים לדרישות החברה ונכנע עד לכדי אילמות.

באותו אופן ממש, סגמנט בית-החזה הנאלץ להתנפח כפיצוי לחוויה עמוקה של השטחה וכניעות עד לכדי היעלמות, מייצג למעשה את הפתרון הלא מודע לקושי לשאת חוויות אלו. האימה מהכוחות החיצוניים הייתה כל-כך גדולה, שנשימתי אף היא הייתה נעתקה פנימה ומעט אוויר יצא החוצה. דוגמאות אלו מציגות תוצר של נרטיב סומטי שנתון לרוב להשפעות חברתיות המכוננות אותו באופנים בעלי זיקה ל'כאן ועכשיו' של המציאות הקונקרטית בחברה. גוף, שחשוף כל הזמן לטראומות חברתיות יומיומיות.

טראומה עיקשת

בעוד שמאמר זה עוסק בהשפעות הנפשיות של מצבים חברתיים דכאניים על הגוף (בהתמקדות על גופן של נשים מזרחיות) – מאמרה של ד"ר אפי זיו "טראומה עיקשת" (2012) מתמקד בהיבטים החברתיים-דכאניים והשפעותיהם על חיי הנפש. זיו מרחיבה את המונח 'טראומה' כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיאגנוזה הרפואית הממוסדת, המבוססת על טראומה כאירוע קיצוני (PTSD) שהתרחש בזמן עבר והסתיים למונח מתמשך יותר: "טראומה עיקשת היא פועל יוצא של תנאי דיכוי מתמשכים בזמן הווה (...) ותוצר של מציאות חברתית טראומטית מתמשכת שחיה ומתגלמת בדפוסי קשר ובתפיסת עצמי נחותה" (עמ' 55). לטענתה של זיו, השיח הפסיכואנליטי מתקופתו של פרויד זונח את ההשפעות הפוליטיות והחברתיות על טראומה. תיאוריית המשאלה של פרויד, שנוסחה לאחר תיאוריית הפיתוי, רומזת לכך שזיכרונות טראומטיים של מטופלות התפרשו כהמצאה וביטאו פנטזיות אדיפליות לא מודעות. עיסוק מתמיד במרכיבים פנים-נפשיים אינדיבידואליים הדחיק לשוליים את התהליכים החברתיים היומיומיים שבתוכם נוצרו אותם הזיכרונות הטראומתיים. זיו מציינת כי הגדרה ריבונית של טראומה שאינה מביאה בחשבון את הטראומה העיקשת, קרי את המציאות החברתית והפוליטית שבתוכה נוצרה, גוזרת עליה ניתוק, פיצול ושתיקה. זיו מציעה אינטגרציה בין החלק הפוליטי והנפשי כדי לייצר מודל אינטגרטיבי של טראומה, על-מנת לעגן את הרפואי/מדעי בתוך הקשר פוליטי/חברתי נרחב וכדי לערער על המוכר והברור מאליו. כך לדוגמא, חווית הדיכוי, ההדרה וההשפלה שחלק ניכר מהנשים המזרחיות, האתיופיות, הערביות, הקוויריות וכיוצא בהן חוות על בסיס יומיומי, יכולה להיות מנוסחת במונחים סובייקטיביים של סכסוך תוך-נפשי, תוך התעלמות מהגורמים החברתיים-דכאניים של ההגמוניה הפטריארכלית המייצרת אותם מלכתחילה. ניסוח זה מטשטש או מוחק את קיומן של החוויות הללו עד שהן עצמן הופכות לחוויות 'טבעיות' בלתי נראות; "במקום לדבר על סקסיזם אנחנו דנים ב"דיכאון" או ב"היסטרי" אצל נשים; במקום לדבר על גזענות אנחנו דנים ב"תת-הישגיות" אצל מזרחים ואצל ערבים; במקום לדבר על הומופוביה, אנחנו דנים ב"סטייה" אצל הומואים ולסביות" (זיו, 2012, עמ' 64). באופן זה מושתק הגוף הנאלץ לנרמל את עצמו ולפתח מנגנונים לוויסות ההוויה.

לנטוש את האחרות

גבולותיו של המרחב הגופי-נשי-מזרחי הותוו במידה רבה באמצעות מחוות של מחיקה וצמצום כוח החיים. חלק מהנשים המזרחיות מגנות על עצמן מפני הכאב הכרוך בדיכוי ומפתחות דפוסי הגנה נפשיים וגופניים שיעזרו להן להתמודד טוב יותר עם מערכות הכוח שנמצאות בחוץ. מבטן של נשים אלו נוטה להיות מבט לעומתי של אי-שביעות-רצון בנוגע לפיסיות שלהן. מבט השואף ללא הרף לתקן את עצמו, להפשיט עורו ממזרחיותו ולבצע מהלך של מעבר (פאסינג4) כפול על-מנת להיות חלק מהקולקטיב אליו הוא שואף להתקבל או אליו מצופה להתקבל.

עבור נשים רבות, המזרחיוּת אינה אלא מַרְאֶה שאפשר להיפטר ממנו במספרה, למשל החלקת שיער, שהרי על-פי רוב, שיערן של נשים מזרחיות מסולסל וכהה. גם שֵׁם מזרחי ניתן להחלפה באלטרנטיבה נחשקת יותר במשרד הפנים. אלו הן פרקטיקות שמייצרות חוויה מפוצלת בשם המקובלות הנורמטיבית הרווחת. פרקטיקות אלו מבטאות היכרות עמוקה, מבוססת וכואבת עם המציאות החברתית המדכאת. השפה הגופנית אף היא מאפשרת לבסס היררכיה של חוזק או של חולשה, בהתאם לזירה החברתית.

"כמה שאת יפה, לא רואים שאת מרוקאית", כותבת ביד שאינה רועדת, הנרייט דהאן-כלב, המתמודדת עם נושא דיכוין של נשים מזרחיות והשפעותיו על תהליכי הבניית הזהות (דהאן-כלב, 2002). משפט זה מלווה את כתיבתה של דהאן-כלב ומכיל את המתח שהכותבת מזהה בתוכה; בין ערכים אסתטיים - לבין להיות מרוקאית. היא לא דומה למרוקאים, יש לה עיניים ירוקות ושיער בהיר, ובכך "יש לה מזל" היא טוענת. במקביל, "יש לה מזל" כי היא נראית ממש כמו אשכנזייה.

מהר מאוד היא אימצה לעצמה "זהות רצויה", הפסיקה לדבר בח'ית ובע'ין גרוניים וסיגלה לעצמה מבטא של אשכנזייה. הנרייטה דהאן-כלב כותבת מזווית של אישה שגופה איפשר לה להחזיק בתרמית, בהיותה מזרחית עם חזות אשכנזית. היא חיה זמן רב בזהות כפולה: זאת המציאותית, אותה ילדה מרוקאית שמחקה את המזרחיות שלה בבושה על-מנת להשתלב - וזאת הדמיונית, הצרפתייה, המקנה לה מעמד שוויוני. זהות שהיא חצויה או מפוצלת בעיקרה, היוצרת סכסוך פנימי בין חלקיה השונים.

החוויה של לחיות בשתיים, האחת שהיא ה"אמיתית" והשנייה העתק. האחת המקור והשנייה הבבואה שלה. היכולת "לזייף באופן מושלם כדי למצוא חן בעיניהם", מנוסחת באופן נוקב, צלול ונועז על-ידי לוס איריגארי – פמיניסטית צרפתייה הקוראת בכתביה לנטוש את האחרות ולהכיר בסובייקט (2003, עמ' 71):

את מתרחקת עד אין סוף מעצמך. ממני.
תוך הזדהות עם מודל ועוד מודל,
תוך מעבר מאדון לאדון,
את מחליפה דמות, צורה, שפה, על פי מה ששולט בך.

ברוח ההקבלה, אפשר לראות בקרב אותן נשים, שלא 'שפר' עליהן גורלן וגופן מסגיר ומנכיח כל הזמן את מוצאן המזרחי, בבואה חקיינית של הנשיות האשכנזית, כמו גם את התפתחותו של הגוף הכוזב, הנעדר סובייקטיביות משל עצמו.

הגוף הכוזב

נשים מזרחיות שונות האחת מן השנייה ומגיבות בצורות שונות לתופעת הגזענות וההדרה. אני כותבת כאן על אותן נשים החוות בלבול ומבוכה נוכח הפער המצמית שהן מזהות בין מי שהן מבחינת המהות שלהן - לבין מה שהמראה החברתית מצפה מהן. כך בעצם מתפתח הכזב של הגוף אל מול הגוף המולד, המתהווה ביחס למנגנוני הכוח הפועלים מחוץ לגוף ומצמצמים את כוח החיים.

גופן של נשים מזרחיות מפוענח חברתית כנחות, פרובוקטיבי, יצרי ופרוץ. רבות הן שחוות אלימות מינית כפולה מתוקף היותן נשים ומתוקף זהותן האתנית. גופן השחור נתפס כמיני מאוד, "כמו חיות", ונגיש מבחינה מינית, בשונה מנשים לבנות הנתפסות פעמים רבות כ"שבריריות" (קמיר, 2002). פרקטיקות אלו אודות הגוף הנשי המזרחי הפכו לכאורה ללגיטימיות בחברה בה אנו חיים. לא זו בלבד שגופן של נשים מזרחיות מיוצג בצורה מטאפורית כגוף שניתן לחדור אותו, הוא אף מאבד את הסובייקטיביות שלו, מאבד את האוטונומיה שלו וקורס אל תוך הגוף הכוזב. גופן של רבות מבין נשים אלו נע במרחב במינימאליות זהירה, פגיע וכפוף, מבויש ומצומצם לממד של הוויזואליות והמיניות. כך הן למדות להשתיק את קולן עד למצב בו הן הופכות לרואות ואינן נראות.

חלק מהנשים המזרחיות חוזרות שוב ושוב על פרקטיקות גופניות מקובלות, דפוסים גופניים, תנועות שחוזרות על עצמן שעם הזמן מכוננות את העצמי הגופני שלהן. כמו דיבור בטון שקט וללא התלהמות. הן נדרשות להצמיד את זרועותיהן לגוף. לא לנפנף עם הידיים. לא לתפוס מקום. שלא יכנו אותן וולגריות, אגרסיביות וחסרות שליטה עצמית. עליהן להפסיק עם 'הלקה, הליפסטיק ושאר דאווין'​​​​​​​5 ובעיקר עם הצבע האדום, כי אדום זה 'לפרחות'. כך הקבוצה הנתפסת חברתית 'כנזר הבריאה' מתעלה על מה שנתפס 'פראי וברברי'. נשים אלו עלולות למצוא עצמן, כל פעם מחדש, מצטטות את אותה התנהלות גופנית-נשית-אשכנזית שנוצרה כתוצאה מרפטטיביות, המבוססת על התיאוריה הקווירית של ג'ודית בטלר. בטלר, בהמשך לפוקו, מערערת על אפשרות קיומו של סובייקט הקודם לייצוגו. לטענתה "הסובייקט אינו מתקיים לפני פעולת הגוף, אלא מתהווה דרכה". לשון אחר: זהות מגדרית בעבור בטלר אינה קשורה או נבנית על מהות פנימית הקודמת לשיח החברתי ההבנייתי, אלא כתוצר של פעולות והתנהגות שמוכתבים על-ידי הכוח של מוסכמות חברתיות. בטלר מדברת על חזרתיות 'פרפורמטיביות' של פעולות שאנו מאמצות אשר מכוננות את העצמי-הגופני שלנו. הצייתנות לחוקים ולכללים היא שמייצרת את הביצועיות (בטלר, 1990). ב"פרפורמטיביות" בהקשר המזרחי-אשכנזי, ניתן לזהות חיקוי של התנהגויות הנתפסות כמקובלות. ציטוט מדויק של ההגמוניה על-ידי קבוצות מיעוט בחברה. הציטוט הזה אינו רק בהופעה החיצונית, אלא הוא נחקק פנימה, במורפולוגיה הגופנית והנפשית. הפרפורמטיביות מכוננת את החוויה הסוביייקטיבית ומפסלת את הגוף - השב ומשפיע על הנפש.

המבט המופעל על גופן של נשים מזרחיות הוא מבט בוחן ומסרס. על גופן חלות המון מגבלות ולא מעט איסורים. הגוף עובר צמצום ודה-לגיטימציה להיות פשוט מי שהוא. ההגבלות נעוצות בנורמות חברתיות, בתרבות ובדעות קדומות, ולכן חלק מהנשים מאבדות את הקשר עם החוויות הגופניות שלהן ועם עצמן, ותופסות את המציאות ככללה באופן מצומצם ומוסתר.

לסיום

במאמר זה ניסיתי להתחקות אחר דיכוין של נשים מזרחיות והשפעותיו על החוויה הגופ-נפשית דרכה הן מתמקמות ופועלות בעולם. העמדות המובאות במאמר אינן נחלת הכלל, אך בהחלט מבטאות חוויה שלי, שאני מניחה שלא מעט נשים מזרחיות עשויות לפגוש בעצמן מבעד למילים.

בהיותי מחוברת לכאב הקולקטיבי של נשים בכלל ושל נשים מזרחיות בפרט, החורך את הנשמה בעומק הייסורים, אני ערה לכאבן העמוק של מי שנדחקו והודחקו לשוליים פעם אחר פעם בשל מיניותן, בשל מזרחיותן, בשל צבע עורן ובשל המבטא שלהן. אני מבינה שאפליית מזרחים ומזרחיות חיה ובועטת גם היום, ושהצגת האישה המזרחית נעשית, אז וגם היום, בצורה משפילה ומדכאת. העמדה הרווחת על פיה האדם הוא האחראי היחידי לגורלו, וככזה, עליו להפסיק להשליך על העולם את הקונפליקט עמו הוא חי או אמירות נוסח "בכיינות", "אכלו לי-שתו לי", כורכות בתוכן שיפוט ערכי, מנציחות פערים ודיכוי ומהוות שריון הגנה כנגד הניסיון האמיתי ליצירת אלטרנטיבות שלוקחות בחשבון קבוצות מודרות. גם היום אני פוגשת סביבי עיניים שמתקשות לקבל בלב שלם את האחר, ומתכווצת.

היכולת להסתכל באומץ על חווית הדיכוי, עשויה לאפשר להתחיל לפרום את כבלי הבדידות שנשים מזרחיות חוות מתוקף מיקומן החברתי-תרבותי המוכפף שהודחק לשוליים. הסתכלות זו בעלת פוטנציאל לייצר מרחב נגיש של קירבה הכולל את האחר, ללא ניכוסו או שליטה בו. בעיקר, תמומש היכולת להסתכל על העולם באמצעות תודעה חופשית ומשוחררת.

מי ייתן ונצליח לדברר את עצמנו מתוך המפגש הגופ-נ(פ)שי, מחוץ לגבולות הבינאריות המקובלת, ולברוא עצמנו בתוך שפה שהיא שלנו.

אסיים בחלקי שיר שכתבה ביופי רב ובכאב יוקד עדי קיסר, על סִפּוּרִים שֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה לְהַקְשִׁיב לָהֶם וְאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה לְסַפֵּר:

"הַאִם סִפַּרְנוּ כְּבָר
אֶת כֹּל הַסִּפּוּר?
וְאִם נְסַפֵּר
בְּאֵילוּ מִלִּים נִבְחַר?
וְאִם נְסַפֵּר
הַאִם נִצְעַק אֶת הַמִּלִּים
אוֹ שֶׁנִּלְחַשׁ בְּשֶׁקֶט?
וְאִם נְסַפֵּר
נָנִיף יָדַיִם בַּאֲוִיר
אוֹ נִשָּׁאֵר קְפוּאִים בַּמָּקוֹם?
וְאִם נְסַפֵּר אֶת הַסִּפּוּר
הַאִם מִישֶׁהוּ יִרְצֶה לְהַקְשִׁיב?
וְאִם נְסַפֵּר
הַאִם יַאֲמִינוּ לָנוּ?
וְאִם לֹא יַקְשִׁיבוּ לָנוּ
וְאִם לֹא יַאֲמִינוּ לָנוּ
הַאִם נַמְשִׁיךְ לְסַפֵּר
אֶת הַסִּפּוּר
אוֹ נִשְׁתַּתֵּק?
כִּי כְּבָר לָמַדְנוּ
בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד
יְלַמֵּד אוֹתָנוּ
בְּלִי שֶׁאַף מִלָּה תֵּאָמֵר
שֶׁיֵּשׁ סִפּוּרִים
שֶׁאַף אֶחָד
לֹא רוֹצֶה לְהַקְשִׁיב
לָהֶם
וְאַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה
​​​​​​​לְסַפֵּר.

 

הערות

המחברת מבקשת להודות לאפרת שקד על קריאת המאמר ועל הערותיה החשובות.

1. המושג "שיח" מושאל מפוקו ומתייחס למערכת חברתית מסועפת שמבנה את המציאות ומעצבת את תודעתם של הפרט והחברה (מתוך: סדר השיח, 2005).

2. מושג משלים ל"תקרת זכוכית" שנטבע על-ידי "פמיניסטיות מזרחיות" הוא "רצפת הבוץ". כוונתו להמחיש כי בעוד שיש נשים אשר ראשיהן נתקלים בתקרות המונעות מהן לטפס לראש הסולם, ישנן נשים בשכבות חברתיות שראשיהן אינם מצליחים להתרומם כדי להגיע לתקרה, כיוון שרגליהן מדשדשות ושוקעות בבוץ של תחתית המדרגות החברתיות והכלכליות (קמיר, 2002).

3. המונח "סגמנט" או שריון גופני הוא מונח שטבע וילהלם רייך, המתאר כיווץ במערכת שרירים כלשהי באופן ממושך כתגובה ללחצי הסביבה, אשר מונעים מאנרגיית החיים לזרום בחופשיות. תפקיד החסימה או השריון הוא לווסת תחושות ורגשות בלתי נסבלים המאיימים על האדם, ולשחרר את התשוקה ואת הזרימה הרגשית, כדי לסייע למקורות החיות להתחיל לזרום שוב בחופשיות (רולף בן-שחר, 2013).

4. מעבר (passing): שורשיו של המונח נעוצים בזיהויים של שחורים כלבנים על-בסיס נראות גופנית בהירה או שנתפסת כלבנה. בהקשר של זהות מגדרית המונח משמש לזיהוי של אישה ביולוגית כגבר או של גבר ביולוגי כאשה. באופן זה, ההכרעה אם מדובר בגבר או באשה נעשית על-פי מאפיינים מגדריים חיצוניים שאינם עולים בקנה אחד עם המין הביולוגי שלהם. אפשר להשתמש במונח זה גם באופן מורחב כדי לתאר זיהוי על-פי מאפיינים חיצוניים שאינו מתיישב עם הנחות מהותניות של זהות מגדרית, מינית או אתנית (משעלי, 2009, 255).

5. במקור: "שיר הפרחה". עפרה חזה, 1987.

 

מקורות

פנון, פ. ([1952] 2004). עור שחור מסכות לבנות. תרגום: תמר קפלינסקי. ספריית מעריב: תל אביב.

דה בובואר, ס. ([1949 [2006). המין השני. כרך ראשון העובדות והמיתוסים. תרגום: יסמין הלוי. הוצאת בבל: תל אביב.

שירן, ו. "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש". מתוך: לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. (2007). הוצאת בבל: תל אביב.

מוצפי-האלר, פ. "ידע, זהות וכוח: נשים מזרחיות בישראל". מתוך: לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. (2007). הוצאת בבל: תל אביב.

איריגארי, ל. מין זה שאינו אחד. (2003). הוצאת רסלינג: תל אביב.

משעלי, י. "עד החתונה זה יעבור: מזרחיות מפרספקטיבה לסבית". (2009). מתוך: תיאוריה וביקורת 35.

קמיר, א. פמיניזם, זכויות ומשפט. (2002). הוצאת: משרד הביטחון.

רולף בן-שחר, א. אנטומיה של טיפול - פסיכותרפיה גופנית. (2013). חיפה: הוצאת פרדס.

זיו, א. "טראומה עיקשת". (2012). מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, 5, עמ' 55-73.

פוקו, מ. סדר השיח. ([1971] 2005). תרגום מצרפתית: נעם ברוך. הוצאת בבל: תל אביב.

Butler, j. (1990) Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity. Routledge.

Dahan Kalev, Henriette, 2001, “You are So Pretty, You Don’t Look Moroccan.” Israeli Studies 6, 1-14. Reprinted in The Challenge of Post Zionism. Ed. Ephraim Nimni. London: Zed Press, 2003. 168-181, translated to Hebrew” Teachers in Israel: A Feminist Perspective. Eds. Michal Zelermayer and Pnina Peri. Tel Aviv: Kav Adom, 2002. 174-186.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ש. (2017). השפעת הדיכוי על תפיסת החוויה הפסיכו-פיסית בקרב נשים מזרחיות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3574

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שירלי כהןשירלי כהן12/9/2017

תודה לאה. אשמח שנדבר (:
050-689-4087
שירלי

לאה סופר-חביףלאה סופר-חביף11/9/2017

מאמר מרתק. שירלי תודה על העיסוק בנושא חשוב מעין כמוהו. אני גם עוסקת בו רבות וכותבת עליו. אשמח לשוחח איתך. לאה