×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

'האלביתי' כלא-מודע של השדה הפסיכואנליטי

הפרק השלישי מסתיים בתובנה שהמאמר של פרויד על "האלביתי" פילס את דרכו לתודעה בדרכים חופפות לחלוטין לאלו שפרויד ייחס לדינאמיקות המאפיינות את ה"לא-מודע". תובנה זו הצריכה בחינה-מחדש של מושג ה"לא-מודע" ושל מקומו ותפקידו במסגרת הפסיכואנליזה הקלאסית והעכשווית. במרכזו של פרק זה ניצבת הטענה ש'האלביתי' יכול וצריך להוות מושג מארגן של כלל הקשיים הנפשיים, שמקורם בילדות המוקדמת. מכיוון שלתקופה זו יש חשיבות מכרעת לקליניקה ולתיאוריה של הפסיכואנליזה, הרי שצריך להתייחס ל'אלביתי' כמושג המארגן של הלא-מודע בילדות המוקדמת ושל השדה הפסיכואנליטי בכלל.

מתפרסם מ 13/8/2017 | 205 צפיות

תגיות: | |

'האלביתי' כלא-מודע של השדה הפסיכואנליטי

גלגוליו ומשמעויותיו של מושג ה״אלביתי״ בפסיכואנליזה ובתרבות - פרק רביעי

מאת יואב יגאל

 

מאמר זה הוא פרק רביעי בסדרת מאמרים שכוללת ארבעה פרקים.
לפרק הקודם
.

 

מבוא ותמצית הפרקים הקודמים

Unheimliche היא מילת תואר בגרמנית, המשלבת בין המילה בית (Heim) לתחילית -Un המייצגת שלילה. שילוב זה מרמז על קשירת הבית לחוויות של אימה וזרות. המאמר של פרויד מ-1919 על ה- unheimliche מהווה מעין מעבדה הבוחנת את המילה מנקודות מבט שונות ומגבשת אותה למושג. מבחינת פרויד, "האלביתי" הוא מושג המייצג את עמדתו הכפולה של הילד ביחס להוריו, ובכך עסק הפרק הראשון של הסדרה. בתרגומו לאנגלית כ- Uncanny הפך מושג זה לאחד המבטאים והמייצגים החשובים של העולם המודרני בכלל. החופש, ההישגים העצומים של המודרניות והנינוחות שהם מאפשרים מבליטים גם את ניגודם – זרות, ניכור, בדידות ואימה. השימוש במושג זה התפרש לתחומים כה רבים ובהקשרים כה שונים, ששוב אי-אפשר להתייחס אליו כאל מושג מאחד. בכך עסק הפרק השני בסדרה. הפרק השלישי עסק במאמר של פרויד מנקודת המבט של הפסיכואנליזה בשני הקשרים משלימים: השתיקה הממושכת של השדה הפסיכואנליטי ביחס למושג ה' Unheimliche' והעמקת הפרויקט של פרויד ביחס לקשר העמוק שבין Unheimliche לבין תובנות בלתי תלויות של השדה הפסיכואנליטי. במרכזן של תובנות אלו החשיבות העצומה שיש למשפחה ולבית בילדות המוקדמת על החיים הבוגרים.

נראה שאין מקבילה בהיסטוריה האנושית למסלול יוצא הדופן שעשה המאמר של פרויד על 'האלביתי' כדי לתפוס את מקומו בתודעה הציבורית. הוא שחזר בקנה מידה ציבורי-תרבותי את מה שהתיאוריה של פרויד ייחסה ללא-מודע ברמה האישית: לפי פרויד, כשמשהו מהותי לקיום לא מצליח להישמע ולהגיע לתודעה - הוא 'יתחפש' למשהו אחר וימצא לעצמו דרכים עוקפות כדי להיחשף ולמקד אליו את תשומת הלב (סימפטומים). נראה שעשרות שנים לאחר מות פרויד, יש למושג המרכזי של התיאוריה שלו, ה'הלא מודע', את הכוח לנסות ולהעלות את הפסיכואנליזה על המסלול הנכון - לחזור ולהעמיד בתשתיתה את 'הלא-מודע' ובפרט את האלביתי כמושג המארגן של הלא-מודע.

כדי למקם נכון את התפקיד המרכזי שאמור ויכול למלא 'האלביתי' בפסיכואנליזה העכשווית יש צורך לומר כמה מילים על מושג 'הלא-מודע' ותפקידו בפסיכואנליזה. משמעויותיו השונות וגלגוליו הרבים של מושג זה ראויים למאמר נפרד. כאן אוכל להציג רק את תמצית הדברים

'הלא-מודע' - שלוש תקופות

תקופה ראשונה - תסביך אדיפוס

במכלול המושגים והרעיונות שיצר פרויד, יש ל'לא-מודע" מקום כה מרכזי ובסיסי, עד כדי כך שהפסיכואנליזה בכללה מזוהה עם "אנליזה של הלא-מודע" (פרויד, 1919). אפשר לומר, שכל המושגים האחרים להם נזקקת הפסיכואנליזה, מעוצבים ומאורגנים סביב ובהקשר ללא-מודע. במקביל, כלי-העזר הטיפוליים של הפסיכואנליזה נבנו כדי ליצור מגע עם מה שנמצא ב"לא-מודע" (אסוציאציות חופשיות, העברה, פרשנות ועוד). בתיאוריה הפסיכואנליטית ההיסטורית, ה"לא-מודע" הוא סוג של מרחב נפשי המורכב מהתנסויות, פנטזיות, דחפים, חסרים ותכנים, שלא הגיעו לתודעה או נדחו ממנה. 'תסביך אדיפוס' הוא הגרעין והמושג המארגן של מכלול הנושאים והדינאמיקות הלא-מודעים. פרויד הניח שמה שמתרחש בלא-מודע אינו מצליח לקחת חלק בתהליכי החשיבה הרגילים, ולכן צריך למצוא לעצמו דרכים עקיפות כדי לבוא לידי ביטוי: סימפטומים גופניים ונפשיים, צורות התנהגות, פליטות פה ועוד. לפחות לפי פרויד, ה"לא-מודע" הוא מרחב הפעולה של הפסיכואנליזה ומה שמגדיר אותה כתיאוריה וכפרקטיקה. למרחב זה מופנה הקשב של המטפל, את 'הקול' המגיע ממנו הוא מנסה לייצג ואליו מופנים הפרושים שלו. מנקודת-מבט של הפסיכואנליזה, תהליך ריפוי צריך להתבטא בתחושת הקלה, שינויים משמעותיים בסימפטומים, בדפוסי ההגנה וההתמודדות ועוד. אלה יכולים להתרחש רק בתוך סוג של מגע ושיח עם הלא מודע. ריפוי משמעותו הפחתת עוצמתו והשפעתו השלילית של הלא-מודע על החיים הנפשיים (פרויד, 1913). ואם אפשר - המרתו בתרומות החיוביות שלו (אינטואיציות, יצירתיות וכו').

תקופה שנייה - 'נדידת' הלא-מודע

בתקופה שבין סוף שנות השלושים של המאה הקודמת ועד לשנות השבעים בערך התחוללה בפסיכואנליזה מהפכה של ממש בכל הקשור ל'לא-מודע'. התיאוריה הקלאסית של פרויד הותקפה מכיוונים רבים, על-ידי קבוצה גדולה של פסיכואנליטיקאים שהסתמכו בעיקר על ניסיונם הקליני (מהאלר, קליין, פיירברין, ויניקוט, ביון, קוהוט, לאקאן, באלינט ורבים אחרים, ראו סקירת ספרות בנספח 1). הביקורת הגיעה מכיוונים רבים ושונים, אך את עיקרה אפשר לתמצת בשני נושאים משלימים: א. ערעור מעמדם ותפקידם המרכזי של הדחף המיני והפנטזיות המיניות/תוקפניות של הילד ביחס להוריו (מרכיבי הקונפליקט האדיפאלי). ב. הסגה לאחור של מקור הקשיים הנפשיים מהילדות (5-6 לערך) לילדות המוקדמת (0-2 לערך). תנועה כפולה זו סללה את הדרך לשינויים נרחבים, שהקיפו את שלושת המימדים שמהם מורכבת הפסיכואנליזה: תיאוריה, קליניקה וערוצי התערבות. במימד התיאורטי נוצרו באותה תקופה כמה גישות, שהבולטות שביניהן: "יחסי אובייקט" (קליין, 2002) "העצמי" (קוהוט, 2005), "הגישה ההתייחסותית" (מיטשל, 2009), תיאוריית ההתקשרות (בולבי, 2016) והגישה על שם מיסדה – לאקאן (לאקאן, 2015). גישות אלו מרכזיות ומקובלות גם כיום ובהשפעתן נוצרו עוד תת-גישות וקבוצות רבות. במימד הקליני הטיפול 'נפתח' לאפשרויות הקשבה, לצורות סטינג שונות ולמגוון אפשרויות התערבות (ולא רק מצב של שכיבה, הקשבה המכוונת לאתר הדים לתסביך האדיפאלי ופרשנות תואמת להיבטים שונים שלו). באותה תקופה הונחו גם היסודות לשורה שלמה של צורות התערבות, שאינן מבוססות רק על הדיבור: משחק, תנועה, דרמה, אמנות ועוד. אחרי שנות השבעים נוספו עוד צורות התערבות רבות אחרות, ונראה שכיום כמעט ואין תחום פעולה אנושי שלא הפך להיות בסיס לצורת התערבות.

בתקופה השנייה הפכה הפסיכואנליזה משיטה טיפולית נוקשה וסגורה בתוך עצמה ל'שדה' ססגוני, פתוח ומגוון הרבה יותר. אלא שמעל למהפכה זו, המוצדקת לכשעצמה, התחיל להיווצר ולהתפרש צל, שבמהלך השנים נעשה אפל יותר ויותר - עד כדי איום על קיומה של הפסיכואנליזה, כשיטה בעלת מכנה משותף כלשהו. נראה כי איפשהו בדרך איבדה הפסיכואנליזה את המושג המרכזי שלה – 'הלא-מודע'. השלילה הגורפת במעמדו של תסביך אדיפוס כעיקרון מארגן, והעתקת מקור הקשיים לילדות המוקדמת, הצריכה ניסוח מחדש של אופני הגישה אל ההתנסויות כה ראשוניות: דרך אילו ערוצים ניתן להגיע לידע אודות התנסויות מגילאים כה מוקדמים, איך לקשר בין קשיים מההווה למקורם האפשרי בילדות המוקדמת, איזה 'קול' יכול להגיע ממרחק כזה של זמן, אילו קשיים עכשוויים יכולים להעיד על דפוסים (לא-מודעים) שמקורם כה קדום, מה נכון לפרש ועוד. להבנתי, שאלות אלו נותרו ללא תשובה ברורה.

כמו מושגים רבים אחרים של הפסיכואנליזה, גם מושג ה"לא-מודע" קיבל באותה תקופה ואחריה משמעויות כה רבות, שכבר לא ברור איך בכלל אפשר להיעזר בו. כך, למשל, איתמר לוי מסכם שורת ניסוחים של תיאורטיקנים שונים, שמהם עולה, ש"ה'לא-מודע נתפש היום כמורכבות אין-סופית, כמצב של חוסר צורה, מצב שאינו ניתן לארטיקולציה, לייצוג, לניסוח או חשיבה. כיום הלא-מודע כולל תחושות גוף אוטיסטיות-מגעיות, פחדים חסרי שם, מסמנים אניגמאטיים, ואובייקטים ביזארים. הלא מודע היום אינו בהכרח "בתוך העצמי". אנו מכירים גם בלא-מודע של השפה, בלא-מודע הבין אישי, השלישי האחר, התחושה של היות-במרחב, היות בזמן או היות-יחד שאינם משהו בתוכנו אלא שאנחנו בתוכו" (לוי, 2012). גם אם בכל אחד מניסוחים אלה יש משהו נכון - איך אפשר לחבר אותם או למצוא משהו משותף לכולם? ''הלא-מודע" הפך לריבוי - אבל לא ברור של מה.

ביחס לאותם ניסוחים חשוב להיות ערים לכך, שלא ניתן למצוא או ליצור להם מכנה-משותף כלשהו. המשמעות הקלינית של מצב זה היא, שכל מטפל צריך לגבש לעצמו מתוך "עַרֵמה" לא-מובחנת זו של אפשרויות, את תפישת ה"לא-מודע" המתאימה לו. במצב זה בסיס-ידע משותף אינו אפשרי, ויש קושי של ממש לנהל דיון מושכל על מושג "הלא-מודע". מה אפשר להגיד על משהו שאינו נגיש לדיבור והבנה, חסר-צורה, חסר-ייצוג ולא-ניתן-לחשיבה? ואיך אפשר להיעזר בהתנסחויות מעין אלה בקליניקה? המהפכה שהתחוללה לאחר פרויד שמטה כמעט מבלי משים את המושג המרכזי של הפסיכואנליזה הקלאסית. 'הלא-מודע' הפך למעין מטפורה למה שאינו ידוע ואיבד, כמושג, את מרכזיותו בעבודה הקלינית ובתיאוריה.

הפסיכואנליזה שלאחר פרויד העתיקה בצדק את המשקל של 'הלא-מודע' מהילדות לילדות המוקדמת, אבל לא הצליחה ליצור לעצמה תמונה ברורה של הדינאמיקות וההתרחשויות הנפשיות המאפיינות והייחודיות לתקופת חיים זו. ללא הבנייה תואמת גם לא יכול להיות ברור מהם המסמנים בהווה של המטופל, שיכולים להוביל אותנו לעברו הקדום ביותר. הניסוחים הרבים והמעורפלים ביחס ללא-מודע הם בבחינת סימפטום למצבו של השדה הפסיכואנליטי כולו.

אין דרך של ממש לדעת איך עובד כל מטפל בקליניקה שלו ועד כמה הוא מצליח ליצור מגע עם הרבדים העמוקים ביותר של הלא-מודע. נראה שלפחות לפי הספרות הקלינית והתיאורטית, רובם של הטיפולים המדווחים מתרחשים בפועל במרחב שפרויד כינה 'הסמוך למודע'. השכבה העמוקה של הלא-מודע מתהווה בתקופת הילדות המוקדמת וללא ידיעה מה מתרחש בה ומאפיין אותה, אין גם דרך לדעת האם הצלחנו ליצור איתה מגע.

תקופה שלישית - המטפל הוא הפסיכואנליזה

המאפיין המרכזי של התקופה השלישית, הנמשכת עד לימינו, היא הפחתה הדרגתית במרכזיותו של הידע התיאורטי (הידע המשותף) והדגשת כישוריו, תכונותיו ומיומנויותיו של המטפל (עמנואל ברגמן בתוך פרויד, 2010, עמ' 42).

במוקד הדיון העכשווי נמצאים מושגים כמו רגישות, אמפתיה, הכלה, אוטנטיות, כנות, מפגש בין-סובייקטיבי, יכולת דימוי וכו' - כולל הגמישות לעבור בין גישות וטכניקות שונות, ולקחת מכל אחת מהן לפי צרכיו. אין הרבה מה לומר על מגמה זו פרט לכך, שווירטואוזיות טיפולית היא תמיד בבחינת ברכה, אבל אי-אפשר לבנות עליה מקצוע. לכל מקצוע יש את הווירטואוזים שלו לצד רבים שאינם כאלה. ההבדל ביחס לפסיכואנליזה הוא שבכל המקצועות האחרים היכולות האישיות נשענות על בסיס ידע משותף. בפסיכואנליזה העכשווית לא רק שבסיס הידע המשותף מבולבול ומעורער - היא אפילו לא יודעת זאת. הנטייה הרווחת להצמיד את הפסיכואנליזה לספרות אינה מקרית - כמו שלכל מטופל יש את הסיפור שלו, כך, לפי הפסיכואנליזה העכשווית, כל מטפל יכול ליצור לעצמו את הסיפור התיאורטי שלו (למשל אוגדן, 12017; נילמן ,2011 בנספח 2).

את תפקיד המאמר של פרויד אפשר להבין, על רקע תזוזה זו של הפסיכואנליזה ממרכזיותו של 'הלא-מודע' למרכזיותו של המטפל. המהלך שעשה המאמר מאז פרסומו ועד לימינו הוא בבחינת מה שפרויד עצמו כינה 'חזרתו של הלא-מודע': הופעתו מחדש של הלא-מודע בצורתו המקורית - כעולם תוכן מובחן ומוגדר, שאם לא מקשיבים לו, יפלס את דרכו כסימפטום. אפשר להתייחס למהלך זה כניסיון (לא-מודע) להחזיר את הפסיכואנליזה למסלול של מקצוע המבוסס על ידע משותף – כזה שממקם במרכזו את הלא-מודע.

ההשלכות והמשמעיות מרחיקות הלכת של העתקת מקור הקשיים הנפשיים לילדות המוקדמת הצריכו ניסוח והבנייה מחדש גם של מושג 'הלא-מודע'. מה שבלתי נתפס בתהליך זה הוא, שפרויד עצמו הוא שהתחיל, בלי דעת, במהלך זה. להבנתי, כדי שהפסיכואנליזה תמשיך להיות רלוונטית גם אחריו, פרויד חתר, בלא-מודע של עצמו, כנגד כל מה שהאמין בו. מבלי דעת שימר פרויד את מפעל חייו על חשבון אמונותיו בו.

כדי להבין את היקף החתרנות של פרויד כנגד אמונותיו יש לחזור עליהן בקיצור.

'הלא מודע' הפסיכואנליטי, כפי שפרויד תפס אותו, הוא מושג מוגדר. הוא כולל בתוכו את אותם תכנים שהייתה להן נגישות לתודעה (או ליתר דיוק – למודעות), אך הורחקו ממנה (הודחקו). הם הורחקו משום שנחוו כאיום על השלמות הנפשית, האיזון שלה, תפיסתו העצמית של הסובייקט, אמונותיו, ערכיו וכו'. לפי פרויד, המיניות הילדותית על תשוקותיה ומשאלותיה הרצחניות היא זו שהיה צריך להרחיק ולהדחיק. אלא שמה שהודחק ממשיך, לפי פרויד, לפעול מתחת לשטח ולקחת חלק בתהליכים הנפשיים. הדינאמיקות שנוצרות סביב פעולת ההדחקה וניסיונו של המודחק לחזור – הן שנמצאות בבסיס הפתולוגיות הנפשיות השונות (פרויד, 1937).

פרויד ידוע כמי שעשה שינויים רבים ברעיונותיו, במודלים התיאורטיים שהעמיד וכיו"ב. אך האמונה שלו שנושאים מיניים הם שמרכיבים את הלא-מודע הייתה כמעט מוחלטת. כך למשל התרשם יונג, שהאמונה של פרויד במיניות הילדותית ובתסביך אדיפוס הייתה קיומית. בזיכרונותיו הוא כותב, שפרויד הפציר בו שלא לוותר על התיאוריה המינית, כי מתחתה יש רק "מדמנה אפלה" (יונג, 1993, 147).

כך למשל, את תסביך אדיפוס, יכולה היה פרויד להדגים באמצעות הסיפור על 'איש החול' של הופמן גם בלי הדיון המורכב במילה הגרמנית Unheimliche (ראו פרק ראשון). להבנתי, העמדת מילה זו במרכז המאמר העתיקה, מבלי משים, את המשקל מהמיניות אל הבית - על משמעויותיו המנוגדות (והכמעט ולא מוכרות). במבט לאחור נראה, שלא רק שמאמר זה של פרויד כמעט ולא נידון בפסיכואנליזה, אלא גם מושג 'הבית' עצמו – במנותק ממשמעויותיו הנסתרות – כמעט ולא נידון במסגרות פסיכואנליטיות.

הבית

האמירה של ויניקוט, ש"הכל מתחיל בבית" (ויניקוט, 1995), מוּכרת לרבים מאנשי המקצוע. אלא שבפועל מושג ה"בית" תופס מקום שולי בעולם המושגים הפסיכואנליטי, וכמעט שאינו נמצא בשיח שלה בזכות עצמו. המשפחה, היחסים בין בני המשפחה, האינטימיות (או היעדרה), בניית העצמי ועוד - כל אלה קשורים בצורה זו או אחרת לבית. אך הבית כמושג תיאורטי-קליני נתפס כנראה כרקע ומסגרת לדינאמיקות הבין-אישיות והתוך-נפשיות, ולא נושא בזכות עצמו. כך, למשל, מביא יונג בספרו האוטוביוגרפי כמה חלומות משמעותיים ומכוננים, מבחינתו, המתקיימים בבית או בטירה. באחד מהם הבית אפילו מייצג ומסמל את הנפש על רבדיה השונים (יונג, 1993, 156-8). יונג בנה לעצמו גם סוג של בית/מגדל ייחודי בצורתו, כדי שיוכל להתבודד בו, לחלום וליצור. עם זאת, ולמרות המרכזיות של הבית כמקום, כסמל וכמדריך בחייו האישיים – ה"בית" אינו נכלל ברשימת הארכיטיפים המרכזיים של יונג.

ספרו של רוג'ר קנדי על "הבית הנפשי" (Kennedy, 2014), בוחן את שאלת "הבית הפנימי" מנקודות-מבט רבות: פילוסופיה, ספרות ושירה, חקר המוח, וכמובן הפסיכואנליזה. את "הבית הנפשי" הוא מתאר כמקום של עקביות, זהות, משכן של הנשמה (soul), כחלק המאורגן של הנפש, ועוד. ראוי לציין כי המאמר של פרויד על ה"אלביתי" אינו מוזכר בספר זה. ספר זה חריג בהתייחסותו אל הבית, ולא מסמן בינתיים מגמה של שינוי. לרשימה מצומצמת זו יש להוסיף גם את ספרו של יעקב מטרי "בית לנפש" (מטרי, 2005). גם מטרי נעזר במקורות רבים - פילוסופים וספרותיים - כדי לדון בחוויית הבית, בבית שאיננו, באלה שאין להם בית ובאפשרות לבנות באמצעות הטיפול בית לנפש. כאן מושג "העצמי האמיתי" של ויניקוט הוא המקביל לכינונו של "בית לנפש". המאמר של פרויד על ה"אלביתי" אינו מוזכר גם בספר זה2. נראה כי מלבד ספרים אלו אין כתיבה על הבית בתיאוריה של הפסיכואנליזה. היחיד שמדבר על הבית ועוד בהקשרים נוספים -אפלים ומפחידים - היה פרויד.

ספק אם יש מונחים רבים הרוויים בכּה הרבה חוויות, תחושות, כמיהות, משאלות ועוד, כמו ה"בית". אפשר למלא דפים רבים בציטוטים מהספרות, השירה, הקליניקה, ועוד על מגוון המשמעויות העצום הקשור לבית כמקום של יציבות, בטחון, הגנה, מנוחה, געגועים, אינטימיות ועוד. ה"בית" מייצג ומסמל בשבילנו ערכים, משאלות, תחושות וכמיהות, המנוגדים ודוחים בכל דרך אפשרית את הצל הכבד שמטיל עליו ה"אלביתי". מול הריבוי העצום בהיקפו של משמעויות וחוויות הנוגעות ללבנו, עומדת מילה אחת - Unheimliche - המתקיימת רק בשפה אחת, ונכתב עליה רק מאמר אחד (של פרויד). אלה מתעקשים להשמיע "קול" אחר בנוגע לבית.

עד כה לא הצלחתי לאתר מתי נוצרה ונכנסה לשימוש המילה unheimliche. גם אינני יודע אם ומה היו האירועים או התהליכים שהיה צורך לסמנם באמצעות מילה זו. עובדה היא, שמילה זו ייחודית לשפה הגרמנית. עובדה נוספת היא, שבאמצעות המאמר של פרויד עשתה מילה זו את דרכה לשפות רבות אחרות. יש לשים לב גם לעיתוי: להבנתי, הוא מלמד שמשהו חשוב מתרחש ממש בתקופה האחרונה. רק בעשרות השנים האחרונות פילס המאמר של פרויד את דרכו לתודעה האינטלקטואלית המערבית. למרות העיוותים שרוקנו מהמילה הגרמנית את משמעותה המקורית, היא הדהדה בעוצמה כה רבה גם בשפות אחרות אשר מיקמו אותה בלב ההתרחשויות של העולם המודרני . אני טוען שמילה זו מנסה להגיד משהו חשוב ודחוף עד כדי כך, שהיה עליה לפלס את דרכה ממרתפי הגניזה והשכחה, "להתחפש" למילה בשפות אחרות, בכדי להבקיע את דרכה אל פני השטח. אני חושב שהפסיכואנליזה צריכה לתת את דעתה ולנסות להבין את התעקשות זו.

ה"אלביתי" כלא-מודע משותף של השדה הפסיכואנליטי

הפרק השלישי בסדרה זו הסתיים בתובנה, ש"המאמר של פרויד מתפקד כ'לא-מודע' של התיאוריה שלו ושל השדה הפסיכואנליטי בכלל". טענה זו אינה בבחינת פרפראזה או סוג של דימוי. לפי הבנתי ה"אלביתי" התמקם במרחב מקביל לצורה בה הפסיכואנליזה מתייחסת ל"לא-מודע" - הן מבחינת התיעוד, והן מבחינת המשמעות. ההיסטוריה של המאמר הינה ביטוי למה שהפסיכואנליזה אינה יודעת על עצמה, וזהו ניסיון של ה"לא מודע" להגיע לתודעה - האישית, המקצועית והציבורית.

היסודות התיאורטיים, שעליהם בנה פרויד את הפסיכואנליזה, היו כה מוצקים ונכונים, שלדעתי התיאוריה שלו שחזרה גם את הלא-מודע של עצמה: המאמר על ה"אלביתי" נשאר מחוץ לשיח הפסיכואנליטי מאז שפורסם ב-1919 (למעט התייחסויות ספוראדיות שלא השאירו חותם). במקביל - בתרגומו לאנגלית – תפסו המאמר ומושג ה- uncanny מקום מרכזי בשיח התרבותי-אינטלקטואלי, מהעשורים האחרונים של המאה הקודמת ועד ימינו. אלא שבתרגום לאנגלית איבד המושג את משמעותו המקורית, הקשורה לבית ולאימה הנוכחת בו. לדעתי ניתן להסתכל על המאמר של פרויד מתוך התיאוריה של הפסיכואנליזה. מראייה זו, ניתן להבין כי מאמרו של פרויד הוא בבחינת לא-ידוע. לעומת זאת, הנוכחות שלו בהקשרים נרחבים של התרבות מקבילה לנוכחותם של סימפטומים: שם הוא נוכח באופנים שאי אפשר להתעלם מהם, אם כי בצורה משובשת, שמסתירה את משמעותו המקורית.

כאשר נכשלים בהקשבה ללא-מודע הוא נוטה להשתלט על ההוויה של מי שאמור היה להקשיב לו. ככל שהפסיכואנליזה נכשלה ביכולתה להקשיב ללא-מודע של הנפש התינוקית, כך היא עצמה - כמקצוע - הפכה להיות נשלטת יותר ויותר על-ידי מאפיינים של הנפש התינוקית: חוסר מובחנות, חוסר מודעות, הצפה בגירויים המיוצרים בידיה עצמה, חוסר קוהרנטיות וארגון וכן הלאה. להבנתי, לפחות כרגע הפסיכואנליזה כמכלול נמצאת בהכחשה גמורה למציאות שנוצרה על-ידה: מציאות מקצועית, שהפחיתה בהערכת תפקידו המרכזי של הלא-מודע. באמצעות המאמר של פרויד ה'לא-מודע' המקצועי - המשותף לכל השדה הפסיכואנליטי - מצא דרך להתריע על ההתעלמות ממנו. פרויד הוא גם זה שלימד, שהלא-מודע יכול להיות הרסני וקטלני ושאם מתעקשים שלא להקשיב לאיתותים שלו – הוא יחזור כסימפטומים.

רובד זה של ה"אלביתי" כולל בתוכו ידע של הפסיכואנליזה על הילדות המוקדמת, ולכן יכול לתפקד כמושג מארגן משותף לכל הגישות והשיטות המרכיבות את השדה הפסיכואנליטי הנוכחי (ראו פרק שלישי בסדרה). אלא שבכדי שהלא-מודע יתפוס מחדש את מקומו בתיאוריה ובקליניקה אין די במושג מארגן משותף. יש צורך למלא אותו בתוכן המתאים: ליצור תמונה ברורה ומובחנת של ההתרחשויות הנפשיות בתקופת החיים הראשונה. יצירתה של תמונה כזו מצריכה סדרה בפני עצמה. כאן אוכל להביא רק כמה קווים תוחמים ומנחים.

  •  יסודות הפסיכואנליזה

במקביל למגמה העכשווית של העצמת המטפל, פועלת מגמה נוספת, המעצימה את תרומתם של תיאורטיקנים שבאו אחרי פרויד. בפרק הקודם כבר מניתי כמה מהיסודות שהונחו על-יד פרויד ומשותפים לכל השדה הפסיכואנליטי. אחזור על הדברים בקצרה: פרויד הניח את הבסיס להבחנה בין הגלוי לבין הסמוי: בין הסימפטומים לבין המקור הלא-מודע שלהם; הוא יצר את ההבחנה בין מציאות חומרית או ריאלית למציאות פנימית (לא מודעת) ; מיקם את מקור הקשיים הנפשיים בילדות; יצר את הטכניקה הפונה לסובייקט לא-מודע כלשהו - זה ש"מדבר" בשם המציאות הפנימית; הוא יצר את הכלי המרכזי להידברות עם אותו סובייקט - הפירוש3 . פרויד היה הראשון שראה בחלומות את הביטוי השלם והאוטנטי ביותר של הלא-מודע והניח את היסודות לפירושם. יש יסודות נוספים שנוצרו בידי פרויד אך אין צורך למנותם כאן. מה שחשוב בהקשר זה הם שלושה דברים:

  1. תפקידם של כל היסודות שמניתי הוא לתמוך ביסוד מרכזי אחד - 'הלא-מודע'. בלעדיו הם חסרי משמעות ותפקיד.
  2.  התיאוריות שבאו אחרי פרויד הוסיפו עוד יסוד אחד משותף בלבד - העתקת מקור הקשיים להתנסויות מהילדות - לילדות המוקדמת (לפני רכישת הדיבור). כל התרומות האחרות, תהייה חשיבותן אשר תהייה - אינן משותפות לשדה הפסיכואנליטי כולו (ראו הרחבה בנספח 1).
  3. כל מה שהתאוריות הפסיאונליטיות שבאו אחרי פרויד הוסיפו: הסתכלויות, רעיונות ומושגים, בנויים על הבסיס אותו טבע פרויד. אין זה משנה בתרומתו של מי מדובר: פרנצי, קליין, ויניקוט, לאקאן, קוהוט, ביון, רעיונות שמקורם במזרח הרחוק, וכל מי ומה שאפשר להעלות על הדעת. יסודות הטיפול, של כל מי שעובד באוריינטציה פסיכואנליטית או דינאמית - הם פרויד.

אלה שבאו אחרי פרויד ערערו - ובצדק - על ההתעקשות של פרויד להעמיד את תסביך אדיפוס בבסיס כל הדינאמיקות הנפשיות. הפחתת חשיבותו של תסביך זה סללה את הדרך לתרומות - חשובות כשלעצמן - של תיאורטיקנים רבים אחרים, כמו הרחבת מגוון המקורות והנסיבות לקשיים נפשיים, והעתקתם לגיל מוקדם יותר. הבעיה המרכזית שנוצרה בעקבות תהליכים אלו הייתה, שה"לא-מודע" הפך להיות מושג חסר תוכן ומשמעות ברורה. פרויד זיהה את הלא-מודע עם תסביך אדיפוס - באופן שלא אפשר הבחנה בין שני המושגים. אחד ההישגים החשובים של מי שבאו אחריו היה ליצור את ההבחנה ביניהם. אלא ש"שחרור" הלא-מודע מתסביך אדיפוס לא הצליח להשלים את המהלך שלו והפסיכואנליזה לא הצליחה לזהות תוכן משותף ומבנה אחר של הלא-מודע. בעיקרו של דבר - ולמרות ניסיונות של תיאורטיקנים רבים - הלא-מודע נשאר בבחינת לא-ידוע.

  •  הגורמים שיוצרים את הלא-מודע

בתיאוריה של פרויד הכוח המרכזי הפועל ביצירתו של הלא-מודע הוא מנגנון ההדחקה. תפקידו של מנגנון זה הוא לדאוג, שנושאים ותכנים מכאיבים, מאיימים, לא מחמיאים, מסעירים ועוד לא יצליחו להגיע לתודעה ולמודע. כל מנגנוני ההגנה האחרים (הכחשה, הימנעות, רציונליזציה ועוד) הם בבחינת מנגנוני עזר. על-פי הגדרה 'הלא-מודע' הוא פועל יוצא של עבודת מנגנון ההדחקה. העתקת מקורות הקשיים הנפשיים לילדות המוקדמת משמעותה הפחתה של ממש בתפקידו של מנגנון ההדחקה (Freud, 1905).

לתינוקות ופעוטות אין דחפים, פנטזיות, משאלות ומחשבות שהם צריכים להדחיק. הגורם המרכזי שפועל בגילאים אלה הוא אי-ההבחנה: מה שייך לי ומה אינו, מה בא ממני ומה מגיע מחוצה לי וכן הלאה. בהעדר הבחנה מייחסת הנפש התינוקית לעצמה את כל ההתרחשויות שסביבה. החיוביות נרשמות כתומכות ואלו הנחוות כשליליות - נרשמות כשלילה של עצמו: הוא לא-אהוב, לא-נחמד, לא-בסדר, לא-מעניין, לא-חשוב וכן הלאה. למרות שהנפש תינוקית, היא מדויקת - ואינה רושמת אירועים חולפים או מקריים. היא תרשום את מה שנוכח בעוצמה ולאורך זמן: מתח או דיכאון של אחד ההורים או שניהם, ריבים שחוזרים על עצמם, אלימות מתמשכת וכן הלאה. אם כך, ניתן להניח כי 'הלא-מודע' של רוב המטופלים, אם לא של כולם, הוא בעיקרו של דבר אי-מובחנות, שהתקבעה ומכתיבה את תפיסת המציאות של החיים הנפשיים הבוגרים (יגאל וראופמן, 2016).

  • מקורות הידע של הקליניקה הפסיכואנליטית

באופן מסורתי נשענת הקליניקה הפסיכואנליטית על ארבעה מקורות ידע: זיכרונות, חלומות, אסוציאציות חופשיות והעברה. מדובר על מקורות של ידע-גולמי, שהמטפל צריך להעריך, לעבד ולהחזיר למטופל כפרוש או בצורות אחרות. העתקת מקור הקשיים הנפשיים (והלא-מודע) לילדות המוקדמת צמצמה מאוד את מקורות הידע המסורתיים: מגילאים אלה כמעט ואין זיכרונות, וספק אם התנסויות ואירועים מזמנים אלה לוקחים חלק בתהליכים אסוציאטיביים. ללא ידע של ממש על תקופת חיים זו לא ברור גם איך אפשר לפרש חלומות ואינטראקציות עכשוויות עם המטפל (העברה) לצורך יצירת מגע עם התרחשויות כה מוקדמות. כך למשל סבור עמנואל ברגמן, שבאמצעות ההעברה הנגדית נוצרת (בדי עמל) האפשרות לנסח במילים חוויות מפתח מהחיים המוקדמים (עמנואל ברגמן בתוך פרויד, 2010, 26). העניין הוא שמהחוויות עצמן קשה להקיש על דפוסי ההתמודדות שהנפש התינוקית סיגלה לעצמה. כדי ליצור מגע עם הרבדים העמוקים של 'הלא-מודע' יש צורך בהבנה מובחנת ומקיפה הרבה יותר של הנפש התינוקית ושל האמצעים העומדים לרשותה להתמודד עם נסיבות חייה. בפרק הקודם הראיתי שהיסודות לידע כזה זמינים לאנשי המקצוע (יגאל, 2011, יגאל וראופמן, 2016).

  •  האלביתי כמושג המארגן של הלא-מודע

נראה כי באינטואיציה מדויקת להפליא וברוחק בלתי נתפס של המבט, זיהה פרויד את האלביתי כמושג המארגן של הלא-מודע, שיחליף בבוא-הזמן את תסביך אדיפוס. 'הלא-מודע' אינו מצב סטאטי והוא נע במקביל לידע. הפסיכואנליזה שיצר פרויד צברה ידע רב על הילד, משאלותיו, דמיונותיו, משפחתו וכו'. תסביך אדיפוס כמושג מארגן של-הלא מודע הוא שדחף את הקלינאים ללמוד לעומק את תקופת חיים זו. באמצעות ידע זה יכלו הקלינאים שלמדו מפרויד להמשיך ולזהות רמת עומק נוספת של הילדות - זו של הילדות המוקדמת. תנועת הידע הובילה גם את הלא-מודע באותו כיוון. 'האלביתי' הוא ה'לא-מודע' של תקופת הינקות ואינו יכול להיווצר בתקופה מאוחרת יותר בילדות. ילדים מגיל שנתיים ומעלה כבר מבחינים בכך שיש עולם מחוץ לבית שלהם, הם כבר יכולים להבחין את עצמם מהוריהם ועוד הבחנות. רק בתקופת הינקות הבית הוא העולם. רק בתקופה זו אין הבחנה של ממש בין הזהות העצמית לזהות של הסובבים - מבחינת התינוק כולם הם הוויה אחת. 'האלביתי' הוא המושג המייצג את מכלול ההתנסויות והחוויות של התינוק: הבית - כמקום שבו הוא אהוב ומוגן. ובאותו זמן הוא גם בודד, חסר אונים, מותקף ומאוים. 'האלביתי' הוא המושג שמכנס בתוכו את כפל החוויות של הבית ושפועל 'כלא-מודע' בחיי הנפש הבוגרים.

מילות סיכום לסדרה

הלא-מודע הוא המושג המרכזי בפסיכואנליזה של פרויד - ולא במקרה. ללא ידע של ממש על תכניו והדינאמיקות המיוצרות על-ידיו תועה הקלינאי בערפל(פרויד, 2002)4. המגע והדו-שיח עם התרחשויות ש'בלא-מודע' הם מהות שיטת הטיפול הפסיכואנליטי. החשיבה מחדש על המאמר הנשכח של פרויד מלמדת, שהרבה שנים לאחר מותו נושאים שהעסיקו אותו ממשיכים להשמיע את קולם ואולי אף מנסים להעלות את הפסיכואנליזה למסלול הנכון.

בסדרה זו ניסיתי לתת "קול" לאותם נושאים - המתמצים במושג ה"אלביתי". יש לקוות שקול זה לא ייעלם פעם נוספת.

 

הערות שוליים

[1]  כך למשל סבור הפסיכואנליטיקאי הידוע תומס אוגדן, שהפסיכואנליזה קרובה יותר לחוויה הספרותית מאשר לכל סוג של מדע. (ראיון במוסף הארץ מה- 30.3.17). לכך יש רק להוסיף ש'חוויה ספרותית' היא עניין אישי.

[2]  אפשר למצוא בספרות המקצועית התייחסויות נוספות לנושאי הבית, שבהם יש אזכורים גם למאמר של פרויד. אך אלה לא יצרו נקודת מבט חילופית משמעותית לזו המקובלת ביחס לבית.

[3]  זו היא מהותה והגדרתה של האמפתיה!  מי שמייחסים לקוהוט ואחרים את חשיבותה ומרכזיותה בטיפול - מתבלבלים כנראה בין אמפתיה לסובייקט, שמתלונן על הסימפטומים שלו, לבין אמפתיה לסובייקט הלא-מודע, שמנסה לספר על המצוקה שמייצרת אותם.

[4]  במאמר מ- 1910 בשם 'סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית' כותב פרויד: "באשר להתקדמות הידע שלנו: כמובן שאנו רחוקים מלדעת כל מה שאנו זקוקים לו לשם הבנת הלא-מודע של החולים שלנו. ברור שכל התקדמות בידע שברשותנו פירושה גידול בכוחה של התרפיה שלנו. כל עוד לא הבנו דבר, לא השגנו דבר" (פרויד, 2002).

​​​​​​​

נספחים

נספח 1

ילדות מוקדמת – סקירת ספרות

בדורות שלאחר פרויד יש לנושאים הקשורים לילדות המוקדמת מקום חשוב בכתיבה של פסיכואנליטיקאים רבים. למרות ההיקף והאינטנסיביות של העיסוק בתקופת חיים זו, קשה לקבל תמונה ברורה על מה שמתרחש בנפש התינוקית. כאן אוכל להציע סקירה חלקית בלבד ולהתייחס רק לחלק מהסיבות. 

  • שמות או מושגים שונים המתייחסים לילדות המוקדמת: 'נרקיסיזם ראשוני' (פרויד),  'אני תחושתי' (טסטין), 'מרכיבי בטא' (ביון), 'שלב היצירה' (באלינט), 'הפנטזיה הראשיתית' (לאפלנש ופונטאליס), 'הסצנה הראשונית' (גרין), 'הקצה הפרימיטיבי של החוויה' (אוגדן), 'אני-עור (אנזייה), התקשרות (בולבי) ויש עוד הרבה. כבר מריבוי השמות השונים אפשר להתרשם שלכל אחד מהתיאורטיקנים יש נקודת-מבט משלו על מה שמתרחש בנפש התינוקית.
  • השמות כמייצגים תזות שונות ביחס לילדות המוקדמת: 'נרקיסיזם ראשוני': מאופיין על-ידי פרויד כמצב ראשוני נפשי, שבו הליבידו הוא חסר מושא, ואין להבדיל בינו לבין האנרגיה שמקורה בדחפי האני (פרויד, 2014). נראה שפרויד מניח, שמדובר במצב נפשי כה ראשוני, שבפועל הוא אינו נגיש לפסיכואנליזה, משום שלליבידו אין מושא (אפילו לא הוא עצמו - כמו בנרקיסיזם). טסטין מניחה שרובד ההתנסויות הראשוניות נשלט על-ידי תחושות והוא הרחוק ביותר מהשפה (טסטין 2008). ביון מניח שבתקופת חיים זו יש רק רשמים גולמיים: חושיים, תחושות חסרות פשר ורסיסי חוויות, שלא ניתן להקנות להם משמעות או פשר, ולכן גם לא ניתן לתאר אותם במילים. במרבית המקרים, חוויות המבוססות על רכיבי בטא יתוארו כתחושות גולמיות ביותר (Bion, 1976). אצל קליין, גרין ואחרים מודגש המימד של הפנטזיה, שלפי גרין יכולה להיות גם חסרת סובייקט (גרין, 2007, 31). באלינט {בדומה לפרויד} מניח את קיומו של אזור נפשי כה ראשוני, שיש בו רק סובייקט ואין בו אובייקטים (כלומר אין משהו שנתפס כחיצוני ומובחן מהסובייקט). אלא שבאלינט מדגיש את ההיבט היצירתי של רובד זה, שממנו מתחיל הכול (באלינט, 2006, 58-60). יש עוד נקודות-מבט רבות אחרות, אבל די באלו כדי להמחיש, עד כמה רחוקה הפסיכואנליזה מהיכולת להבנות לעצמה תמונה ברורה של מה שמתרחש בנפש התינוקית.  
  • מקורות וגורמי השיבושים הנפשיים בילדות המוקדמת: העתקת מרכז הכובד של הקשיים הנפשיים מהגילאים האדיפאליים לילדות המוקדמת הצריכה רביזיה מקיפה, שתסביר מחדש את גורמי השיבוש הנפשיים. כיוון שיותר מכל אחד אחר האם היא שמושקעת בטיפול בתינוק, מייחסים לה רבים מהתיאורטיקנים של הפסיכואנליזה תפקיד מרכזי בעיצוב הדפוסים הנפשיים המוקדמים (קליין, ויניקוט, ביון, בולבי, גרין ורבים אחרים). מה שהתחיל עם 'האם הטובה דיה' של ויניקוט, עבר מהר למדי לתפקיד אם מוגזם וגרנדיוזי: האם המכילה וחולמת את החוויות הרגשיות של התינוק (Bion, 1976), 'האם המתה' (גרין, 2007), האם שהיא גם 'הלא-מודע' (צ'ביטרזה, מתוך גייטיני, 2017) ועוד.

התפקיד המרכזי והמכריע, שמייחסים התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה לאם, לא עומד במבחן מציאות. אסתפק בטיעון אחד: אילו התנהלות האם הייתה הגורם המרכזי לקשיים הנפשיים בילדות המוקדמת (ודרכה גם בבגרות), הרי שהיא האחראית לכל הפתולוגיות הנפשיות וגם למצב האנושות בכלל. לפי הגיון זה, מי שהייתה לו 'אם טובה דייה' לא אמור לגדול ולהיות גנב, רוצח, אנס, קפיטליסט חסר מצפון, מנהיג אכזר וכיו"'ב. התיאורטיקנים של הפסיכואנליזה לא טרחו לבחון את ההשלכות הנגזרות ממשנתם. כלומר אם לאורך כל הדורות התרבות האנושית היא, בין היתר, גם אלימה, אכזרית, נצלנית וכו' – האם בכל זה 'אשמות' האימהות, שלא טיפלו יפה בתינוקות שלהם?! מבחינה זו ויניקוט הוא יוצא דופן ולפחות ממשיך לצעד המתבקש הבא. באחד מחיבוריו הוא מקשר בין אימהות טובה לדמוקרטיה בריאה (ויניקוט, 1995). התזה שלו היא שאימהות 'טובה דיה' מבטיחה שגם הקהילה והחברה תהיינה טובות דיין. קישור זה הוא כמובן מופרך. איך יתכן שמי שקולן כמעט לא נשמע לאורך כל ההיסטוריה האנושית הן האחראיות עליה?! ברמה הקלינית יש להביא בחשבון שלאו דווקא ההורה שנמצא יותר זמן עם התינוק הוא הדומינאנטי בהשפעתו עליו. התינוק צריך להתמודד עם כלל הדינאמיקות המרכיבות את ה'בית' שלו (ראו התייחסויות לכך בפרק הקודם ובמאמר עצמו).

יש עוד היבטים רבים אחרים, שבכל אחד מהם יש מן הסתם משהו נכון, אך הם לא מצליחים ליצור תמונה עקבית וברורה ביחס למה שמתרחש בנפש התינוקית. כל אחת מהתיאוריות מדגישה רק חלק מהדינאמיקות והנושאים המרכיבים את החיים הנפשיים בילדות המוקדמת, והתמונה הכללית מעורפלת וחסרה. המבחן של כל תיאוריה פסיכואנליטית הוא בקליניקה. התיאוריות הקיימות מתקשות לקשר בין שיבושים מהילדות המוקדמת לבין קשיים נפשיים בחיים הבוגרים. זו עובדה שמוכרחים להכיר בה.

חשוב להדגיש, שתמונה מקיפה ועקבית של השיבושים המתרחשים בילדות המוקדמת והביטויים שלהם בחיים הבוגרים חשובה לעבודה הקלינית. בלעדיה נידון הקלינאי לגשש את דרכו בין אין ספור אפשרויות ולהסתמך בעיקר על האינטואיציה והניסיון שלו.     

נספח 2

הטיפול כחלום/הזיה משותף

אחת הנגזרות של הטענה 'שהמטפל הוא הפסיכואנליזה' היא, שאין יותר מקום להכללות, המשגות וידע משותף. במצב זה על איש המקצוע ליצור לעצמו תפיסה תיאורטית וטיפולית ממה שאסף במהלך הכשרתו וניסיונו. נגזרת נוספת היא, שבהעדר ידע מקצועי משותף (שמאפשר בין היתר להבחין מה נכון יותר ומה פחות), הסכמה גורפת לעמדה כלשהי היא אחת הדרכים להעריך במה מאמינים אנשי המקצוע. אסתפק בדוגמא אחת:

מאמר  שהתפרסם לפני כמה שנים באתר של 'פסיכולוגיה עברית' בשם 'העברה והעברת נגד: פרדיגמת החלימה של ביון' נפתח במשפט הבא:

"ראשית הנני מבקש לטעון שכל תיאוריה פסיכואנליטית היא תיאוריה של העברה, ניתן להיווכח די בקלות שמושג ההעברה מגלם בתוכו מושגי מפתח של כל תיאוריה פסיכואנליטית: כפיית החזרה, שחזור, דחפים, יחסי אובייקט, פיצול, הזדהות השלכתית, פוזיציות, רגרסיה, פנטזיה לא-מודעת, עצמי ואובייקט, מיניות, אינטרוייקציה ועוד. הבנת ההעברה והטכניקה שלה נעוצות בסופו של דבר בתפיסה הכוללת של ה-mind ובאמונות וההנחות הבסיסיות על האדם" (נילמן, 2011).

המאמר מסתיים במשפט הבא:

"פרדיגמת החלימה של ביון מציעה מודל של יחסים מנטליים שניתן להפנימו, מודל שאיננו מחייב רכישת ידע, אלא סיגול ופיתוח תכונות המאפשרות התרחבות של ה-mind ויכולת לחשוב - תכונות כגון סבלנות, סובלנות, יכולת לשאת תסכול, תשוקה, התבוננות, השתהות ויכולת מטבוליזציה מנטלית. בפרשנות המונחית על ידי חלימה, הרקונסטרוקציה ההיסטורית - שנחשבה לגורם תרפויטי - הופכת לתוצר לוואי מעניין, אך בעל חשיבות טיפולית משנית. תחת זאת, תשומת הלב של האנליטיקאי מופנית ל-reverie  של עצמו ולחשיבה הסימבולית של המטופל. כיוון שהחלימה היא הבסיס של ההבנה והטכניקה האנליטיות, היצמדות למציאות המטריאלית כמוה כהתעוררות מחלום וזניחת האקספלורציה של רמות חשיבה לא-מודעות. לעתים ההיצמדות למציאות המטריאלית היא בלתי נמנעת, כאשר כמטפלים אנו מגִנים על עצמנו מפני תכנים רווי חרדה של הלא-מודע של המטופל ושל הלא-מודע שלנו" (נילמן, שם).

במהלך הזמן זכה מאמר זה לאלפי קוראים ולתגובות מחמיאות לרוב. נראה שיש בקהילה המקצועית העכשווית הסכמה גורפת שהפסיכואנליזה היא סוג של מקצוע, שאין בו יותר צורך בידע כלשהו (דרך אגב, הדגש על אי-הצורך ברכישת ידע אינו שלי, אלא של המחבר). נראה גם שלפי תזה זו כל מה שצריך המטפל 'לדעת' הוא לעבור למצב חלימה/הזיה משותף עם המטופל שלו - השאר כבר יסתדר מאליו. 

 

מקורות

אוגדן, ת. (2017, 30 למרץ). סיפור שמתחיל במציצת אצבע. ראיון עם הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן. הארץ. https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.3961475

אוגדן, ת' (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עם עובד.

אנזייה, ד' (2004). אני עור, תולעת ספרים.

באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי, תל-אביב, עם עובד.

בולבי, ג' (2016). בסיס בטוח, עם עובד, תל-אביב

גרין, א' (2007). האם המתה, תולעת ספרים, תל-אביב

גייטיני, מ. (2017). הפואטיקה של החלום: על החלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 30/7/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3542

ויניקוט, א.ד. (1995). הכל מתחיל בבית, דביר, תל-אביב

טסטין, פ' (2008). מחסומים אוטיסטים במטופלים נוירוטים, תולעת ספרים, תל-אביב.

יגאל, י. (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב

יגאל, י. וראפמן, ר. (2016). השפה ההיא - מעשיות-עם והשפה החווייתית של הנפש, רסלינג, תל אביב.

יונג, ק.ג. (1993). זכרונות חלומות מחשבות, רמות אונ. תל-אביב

לאקאן, ז' (2015). כתבים Ecrits, רסלינג, תל-אביב

לוי, א. (2012). הבית והדרך. רסלינג, תל אביב, ע' 97-8

לפלנש, ז'. ופונטליס, ז'-ב. (2004). פנטסיה ראשיתית, תל-אביב, רסלינג.

מטרי, י. (2005). בית לנפש – החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי. מודן, תל אביב

מיטשל, א.ס. (2009). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות, תל אביב: תולעת ספרים.

נילמן, א. (2011). העברה והעברת נגד: פרדיגמת החלימה של ביון. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 25/7/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2612

פרויד, ז. [1913] (1968). הלא מודע, כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי, דביר, תל-אביב, 62-88.

פרויד, ז. ( [1910] (2002). סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, תל אביב, ע. .73.

פרויד, ז. (1968) [1914]. הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה, רסלינג, תל-אביב.

פרויד, ז. [1919] (2002). דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, תל אביב, ע' 129.

פרויד, ז. [1937] (2002). הבניות באנליזה, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, תל אביב, עמ. 233.

קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה, עם עובד, תל-אביב.

קליין, מ. (2002). כתבים נבחרים, תולעת ספרים, תל-אביב

Bion, W.R. (1976). Clinical Seminars and Other Works. London. Karnac Books.

Bowlby, J.  ( 1958). The Nature of the child's tie to his mother. Int. J. of Psychoanalysis, 39:350-373

Freud, s.(1905). Three essays on sexuality, S.E. Vol. vII, p.654

Kennedy, R. (2014). The psychic home: Psychoanalysis, consciousness and the human soul. Routledge.‏

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יגאל, י. (2017). 'האלביתי' כלא-מודע של השדה הפסיכואנליטי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/8/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3571

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן13/8/2017

שלום. פרויד היה גאון, גם איינשטיין היה גאון. מעניין ששניהם יהודים. תמיד חשבתי על התיאוריה של פרויד כאילו שפת המין בתת מודע מעין שפת מכונה של המוח. גם אהבתי מאד את פיאז'ה כי התיאוריה שלו על התפתחות החשיבה דומה לכללים של מחשב. דרך אגב, עכשיו אני עובד על פיתוח בינה מלאכותית למחשב שלי. אהבת אם לבניה האהבה הכי חזקה שיש, הקרבה המשפחתית היא הכי חזקה ולכן הבית הכי משפיע. למדנו על סוכנים חברתיים שמשפיעים על האדם בגלל משמעותם החשובה לחייו.