×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

מי שהיינו פעם מזמן: רשמים מיום העיון השנתי של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה

יום העיון השנתי של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה איפשר להציץ מקרוב אל מעבדת ייצור הסיפורים הטיפוליים, ואף להשתתף בניסוי. קהל המשתתפים הקשיב לסיפורים טיפוליים ועיבודיהם, יחד עם המשגות תיאורטיות ותיאורי מקרה. מושב חגיגי הוקדש לספרה החדש של רות שטדלר. חלי טל שלם ראתה את ההתמקדות בסיפורים טיפוליים כמחזקת את מעמדה של הביבליותרפיה כתחום טיפולי, במיוחד לאור כתיבתם ואיגודם של סיפורים עבריים.

מתפרסם מ 25/7/2017 | 1,468 צפיות

תגיות: |

מי שהיינו פעם מזמן: רשמים מיום העיון השנתי של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה

 

מאת חלי טל שלם

 

הָיֹה הָיוּ, הָיֹה היינו: מעשה הסיפור והמעשה הטיפולי - יום העיון השנתי של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, 25.4.17.

 

אני מתעוררת מוקדם מדי, נזכרת בבקרים בהם הייתי מתחילה את המסע המפרך מירושלים לאוניברסיטת חיפה ליום לימודי ביבליותרפיה. הפעם אני נוסעת ליום העיון השנתי לא רק כמי שלמדה שם מזמן, אלא בתפקיד הסוקרת. כמה זה יהיה אחרת? הדרך מהירה יותר מתמיד והנוף יפהפה, גם התמונות השמורות בתיקיית הזיכרונות אט אט חוזרות. מי שהייתי פעם מזמן. מתכתבות עם שמו המפתה של יום העיון: "היה היו, היה היינו: מעשה הסיפור והמעשה הטיפולי" המוקדש, רובו ככולו, ל"STORY TELING" – סיפורים ואופיים הטיפולי. "תמיד כשאני חוזר לכאן, אני מרגיש כמו בתיכון" יאמר לי סטודנט לשעבר בהפסקה. מספיקה עוד להתכתב עם חברה לספסל הלימודים שנשארה בלב ואמרה שאולי תגיע אבל לא. ואז נכנסת למעבה הכנס. המזכירות המוכרות מפעם מתרוצצות כנמלים חרוצות ועומלות על סידור הכיבוד, השאלה "אז את עובדת בביבליותרפיה?" עדיין נזרקת לחלל האוויר, חיוורת יותר מפעם אבל עדיין קיימת. עצם הבחירה בהתמקדות בסיפורים טיפוליים ופחות בתיאורי מקרה מראה שאנחנו על המפה, וככאלה נציג את הפן הטיפולי של מעשה הסיפור. והכנס מתחיל.

כבר בדברי הפתיחה והברכה משהו מרגיש נינוח, בדומה אולי לבת חורגת שהוכרה וקיבלה תוקף ומעמד מכבד במהלך השנים, ללא צורך בהתנצלות. דבריו של פרופסור חנן אלכסנדר, דיקן הפקולטה לחינוך, בדבר כוחו הטיפולי הברור של הסיפור מחזקים את המעמד המכבד ומהווים פתיחה ראויה ליום העיון. בהמשך, פרופסור מירי שרף, ראש החוג לייעוץ והתפתחות האדם, מדברת על מלאכת ה'בדיעבד' ועל מחקר בו הושוו שתי גרסאות לסיפור בתקופת השואה, אודות חזרה לבית הילדות בתום המלחמה ומציאת בובת דובון בחדר הילדים. מחד, מדובר בגרסאות סותרות שסיפרו ילד ואמו, ומאידך – בשתיהן תחושת אמת. אך לא האמת כאן היא שחשובה – אלא הסיפור שנחקק בזיכרון.

מעשה שהיה או לא היה

המושב הראשון הינו מושב חגיגי לכבוד ספרה החדש של רות שטדלר "סיפור בטיפול: סיפור הריפוי כ'שלישי' בחדר". שטדלר היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, מדריכה ומורה בכירה שמסתבר, פורשת השנה.

את המושב הנחתה ד"ר נגה בן-ששון, ראש מסלול ההכשרה במגמה לביבליותרפיה. בן-ששון מתארת את ספרה של שטדלר כאסופה מרגשת של סיפורים טיפוליים וספר עיון גם יחד. הקורא מוזמן להציץ לחדר הלידה, באמצעות שיתופה האישי של שטדלר על סבא "הופה" שהיה מספר הסיפורים שלה בילדותה. בן-ששון נזכרת בסבה שלה: "הייתי קטנה" היא משתפת "ולצערי אינני זוכרת את תכני הסיפורים". אבל היא כן זוכרת את סבה סופר את המרצפות "בדיוק מתמטי" מחקה בן ששון הגייה הנדמית ייקית, בין שתי המיטות בחדר שלה ושל אחיה ויושב לספר בדיוק ביניהן. כאשר הייתה שואלת "סבא זה היה באמת?" תשובתו של הסב ערבבה מילים יידישיות מתנגנות כמו "מייסה" ו"הוייסה" החוברות למשפט – מעשה שהיה או לא היה – היה.

ד"ר רחל צורן, ראשת המגמה לשעבר, אשר טבעה את המונח "הקול השלישי", המתייחס לטקסט הנוכח בחדר מלבד המטפל והמטופל, מברכת אף היא את שטדלר. צורן מנתחת את הסוגה הספרותית-טיפולית המיוחדת שרקמה שטדלר. לטענתה של צורן, בניגוד לטקסטים חיצוניים או לטקסטים שכתב המטופל לצרכים טיפוליים, לטקסט שכתב המטפל אין מעמד אוטונומי. טקסט שכתב המטפל עבור המטופל, הוא בבחינת "משאלה שקיימת על מנת לזכות להערכה ותהודה, ונדיר שיכול לתרום". לכן, גורסת צורן, בסיפורי הטיפול שכתבה שטדלר, קיימת התמודדות עם אתגר דו מימדי – זה שכבר הוזכר ואתגר נוסף המתייחס לז'אנר הסיפור בעל-פה.

הפתרון המעניין והמקורי של שטדלר, מפענחת צורן, בוקע מתוך זיקה עמוקה לתבניות המעוגנות בספציפיות. כוונתה לאקספוזיציה, מעין הקדמה הנכללת בטקסט. לדוגמא, במקבץ הסיפורים הראשון בספר שנכתב בהשראת תרבויות המזרח הרחוק, מופיעה הקדמה בנושאים רלוונטיים. ההקדמה כוללת פרטים על האיזור הגיאוגרפי המשמש רקע לסיפורים, וכן על הציור הסיני והשפעתו המדיטטיבית. הקדמה זו היא בבחינת קול שלישי לדידה של צורן. ההקדמות מהוות תשתית קולקטיבית משחררת, מרחב ביניים משוחרר בין כותב-מטפל למאזין-מטופל. אותן הקדמות אינפורמטיביות, לכאורה, מהוות עוגן למרחב הסיפורי ומעוררות קשב ועניין. סיפורי התשתית הללו, מוסיפה צורן, מעידים כי בתהליך שזירתם בוצע מחקר מעמיק, אשר כלל זיקה רגשית ותהליך טיפולי.

ד"ר אמיר, ראש מגמת ביבליותרפיה ביחידה להתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, המובילה ומלווה את יום העיון כולו, מעניקה אינטרפרטציה משלה למונח, בהגדירה את ספרה של שטדלר כ"יצירה הראשונה של השלישי החי" – וכוונתה לשטדלר ככותבת סיפורים טיפוליים. אמיר, אשר ליוותה את כתיבת הספר, רואה בו הישג מבורך – או כפי שכתבה על כריכתו – "מפעל חיים ייחודי של אישה אחת, שכתבה סיפורים, 'בדקה אותם' בסיטואציות טיפוליות מגוונות, ויצרה מתוך התנסות עיקשת ומלאת השראה כלי טיפולי רב עוצמה, שעשוי לשמש מטפלים מכל הדיסיפלינות ויעל במיוחד בסיטואציות של 'מבוי סתום' בטיפול". אמיר מציינת כי מדובר בספר חשוב ביותר לפרקטיקה הביבליותרפית, כזה המספק "ארגז כלים" טיפולי של סיפורי ריפוי שימושיים במסגרות שונות. היא רואה בו גם "ספר לימוד ממדרגה ראשונה, כזה הממקם את הסיפורים השונים הן בקונטקסט של החשיבה הפסיכואנליטית התיאורטית והן בתוך הדיון הקליני המלווה בדוגמאות חיות בספר", כפי שיודגם בהמשך.

אורגת הסיפורים

רות שטדלר הייתה שונה בנוף המרצות בהן נתקלתי בלימודי הביבליותרפיה. משהו בה היה חסר גיל – בין סבתא קולית לגימנזיסטית (מי משתמש במילה הזאת היום?) שובבה. שיער קצר אפור עם פס של צבע ועיניים עמוקות מישירות מבט עם סיפור. מרגע שהופיעה בחדר בתחילת הקורס הייתה תחושה שהיא מיילדת סיפורים. החל מהפגישה הראשונה הפיחה רות חיים בסיפורי ילדותינו, בבקשתה שניזכר בהם ונספרם, דרך התוכן שיצקה בסיפוריה הקסומים שלה ועד להנחיותיה כיצד בוראים סיפור. סיפורים שסיפרה בעל-פה ליוו אותי כמטפלת צעירה ובהתכתבויות עם חברותיי ללימודים "תגידי את זוכרת אולי את הסיפור על..?" אותן חברות היו שותפות לתחושת ה-כמה-כיף-שסוף-סוף-הסיפורים-כתובים-ומודפסים. אחד הסיפורים שחיברה וליווה אותי כמטפלת צעירה היה "לילה של אריגים" (מתוך המקבץ השביעי והאחרון של "שק הסיפורים"). הסיפור עוסק בילדה שנולדה כמעין ברווזון מכוער וצווחני במקום שונה ואחר מאופיה ויופיה, כשהמתנכלים הראשיים לה היו הוריה המיינסטרימים והרכים למראה. סוף הסיפור נותר פתוח, וכל פעם שסיפרתי אותו היו נפערות עיניהם של המטופלים וחזרה השאלה "אבל מה היה הסוף?". רק אחרי שהשתכנעו בכל מאודם שאין סוף לסיפור, רקחו בעצמם סיומים מפעימים - כל אחד ואחת בהתאם לסיפור חייו וכמיהתו.

מה עושים עם קנאה בהדרכה?

שטדלר בוחרת להקריא את הפרק האמיץ והמרתק ביותר בעיני מתוך ספרה – "סיפורי ריפוי בהדרכה פרטנית: בין 'חיה ללא שם' ל'סיפור חסר'". באופן אותנטי ובכנות יוצאת דופן היא משתפת בסיפור הדרכה, גניבה של סיפורים והתמודדות אמיצה אל מול מודרכת אינטיליגנטית ויצירתית מאוד במחלקה הפסיכיאטרית בהן עבדו שתיהן. שטדלר תופסת "על חם" את הסטודנטית שלמעשה שיקרה לה זמן רב ועשתה שימוש בסיפוריה מבלי להזכיר זאת בהדרכה. "בהדרכה שלי אצל פסיכולוג המחלקה יכולתי לתת דרור לכעסי עליה. כעסתי על השימוש בי ובסיפורים שלי..." משתפת שטדלר. "הפסיכולוג, קשוב ואמפתי לכעס ולעלבון, שאל אותי אם גם אני גנבתי פעם. עכשיו תורי היה להסמיק". שטדלר מתארת גניבה של קופסת טונה בצרכנייה המקומית כילדה, לאחר שאביה סרב לרכוש אותה עבורה: "אבי לא כעס. בקול שקט ותקיף הוא הורה לי לחזור לצרכנייה ולהחזיר את קופסת השימורים לקופאית, לומר לה שלקחתי אותה בטעות". שנים מאוחר יותר, כשלמדה שטדלר בברלין במסגרת פרויקט של תיאטרון סטודנטים, היא וחבריה נהגו להיכנס לחנויות כלבו גדולות ולגנוב פחיות בירה, סלמון מעושן ואנשובי. נימוקם של הסטודנטים חדורי ההתרגשות היה ברור בעיניהם: "גנבנו מן הקפיטליסטים העשירים שגונבים מהעניים" (עמ' 117).

שטדלר מזכירה בספרה, בהקשר זה, את התיאוריה הוויניקוטיאנית אודות עבריינות נוער ונטייה אנטי-חברתית: "הילד גונב באורח סמלי רק את מה שפעם היה שלו בזכות, מתוך ניסיון לפצות את עצמו על הקיפוח שחווה באיחוד המקורי ביחסיו עם אמו". ויניקוט מדבר על הצורך לשהות עם חווית ההרסנות "האובייקט צריך לשרוד ולא להיהרס כדי שהסובייקט יוכל להכיר באובייקט כישות בפני עצמה, בעלת ערך עבורו, שתוכל להכיל את התוקפנות ובכך גם להתמירה לכוח אנרגטי, חיובי" (שראל 2012 בתוך שטדלר, 2017). שטדלר משתפת בגילוי לב את המודרכת בתחושותיה ומחשבותיה. המודרכת כותבת למדריכתה סיפור ריפוי המבטא את הצורך שלה בלקבל שם, ואילו שטדלר עונה לה בסיפור ריפוי מרשים של גניבה ופרידה מתוך גדילה.

עוגן ההצלה באמצעות כתיבה

המושב מסתיים בתיאור מקרה של הביבליותרפיסטית לאה חייקין. בתיאור המקרה מדגימה חייקין כיצד כתיבת המטפל לעצמו, ובהמשך גם למטופל, משמשת כהכלה בשעת משבר.

"שמים וארץ
אורזים את עצמם
מקפלים קצוותיהם לפנים
שורת הדין על כנה עומדת
שומרת על סבר פנים
חכם"

כך כותבת חייקין לעצמה כשהכל סוער סביבה בטיפול בנועם. גניבות ואלימות, יחד עם הורים שאינם משתפים פעולה בהגעה סדירה לפגישות. בחדר ממציא נועם כללים משלו לטאקי, וחייקין מרפה ומשחקת בכללים שלו. מתוך כך נוצרת קרבה ותנועה בטיפול. בראש מתגלגל לחייקין סיפור ריפוי של שטדלר שלדבריה נספג בתוכה, אך היא מגלה שהיא זוכרת אותו בצורה אחרת. מדובר, אם כן, בסיפור ששטדלר חיברה והיווה בסיס לכתיבת הסיפור של חייקין. חייקין כותבת עבור נועם סיפור עם מוטיבים אינדיאניים בשם "חלומו של שן ארי". הסיפור עוסק בהכלה ומדגיש גם את רעיונו של ביון לרברי, כך שהמטפלת יכולה לראות את הצמיחה של המטופל בעיני רוחה. יכולת זו מדגישה את האמון מצידה של המטפלת, ובעצם חלימתה נוצרת מטאפורה מחוללת שינוי. נועם הולך ומשתנה, והופך לבוגר יותר וגנב ואלים פחות ופחות. בדיעבד מבינה חייקין, כי כתיבת סיפורים הנובעים ממנה בתום פגישות הטיפול במקום סיכום פגישה קונבנציונאלי, מהווה עיבוד והכלה של חלקים בטיפול, במטופל ובעצמה כמטפלת. "הטקסט מכיל תמיד יותר ממה שידעתי", כך חייקין.

אני מביטה בשטדלר ובחייקין מהקהל, וחושבת על מעין דור סבתות-אמהות של ביבליותרפיסטיות עבריות. כאמור, סיפורה של שטדלר היווה בסיס לכתיבת סיפורי טיפול הן לאותה מודרכת והן לחייקין, ובוודאי גם לרבות אחרות. לסיכום המושב תוהה גם בן-ששון, כשהיא מתעכבת על המונחים "טיפי" ו"זקן השבט", האם מדובר בהנחת התשתית לדורות הבאים, בכתיבת אסופות של סיפורים עבריים המבוססים על מקורות רחוקים.

סיפור מבקש מפגש

המושב השני מזמין אותנו למעין "מעבדה חוקרת של מספרי סיפורים", בחיפוש אחר התנועה הפנימית במרחבי הקיום של הסיפור. אבל האנרגיה השוררת באודיטוריום, לתחושתי, רחוקה מלהיות אדרנלין של חוקרים. היא מתבטאת יותר באותו מצב בוהה, נים-לא-נים, אשר מזמין להתרווח על הכיסא, להשעין את הראש באמצע היום ולהאזין לסיפורים. אסוציאטיבית אני נזכרת בדבריו של דוד גרוסמן מהרצאה ישנה בשם "על הכתיבה" על הצורך המרגש של אנשים להקשיב לסיפור:

"לפעמים אני יושב על במה וקורא סיפור לפני קהל. בדרך-כלל המפגשים האלה מתרחשים בשעות הערב והאנשים בקהל – רובם אינם צעירים עוד, והם אחרי יום עבודה, וחייהם לא תמיד קלים. אבל כשאני מרים מדי פעם את עיניי מן הכתב, אני רואה לפני מראה מופלא: בתוך רגעים ספורים כאילו התקלפו פני האנשים האלה מן העייפות, מהקושי ומהעצבות ולפעמים גם מהמרירות והנרגנות והדאגות; משהו רך ונשכח עולה אז על פניהם, ורגע אפשר לחוש ואפילו לראות ממש, כיצד הם היו ילדים. ואולי זה הדבר: יש משהו ילדי – לא ילדותי אלא ילדי, ראשוני – בצורך לשמוע סיפור, לא פחות מאשר ביצר לספר סיפור" (דוד גרוסמן, ציטוט חופשי).

פרופ' הדס ויסמן מהמגמה לביבליותרפיה פותחת בתיאור מחויך אודות מרצי המושב. לימור שיפוני היא רבת פעלים ממספרת סיפורים. בין עיסוקיה היא מנחה בבית אריאלה ומרבה להופיע בארץ ובעולם כמנצחת מחוננת על תזמורת (כבר מגיל 15!). בנוסף, היא מנהלת אישית ועסקית. בספרה "סיפורים שעושים את העבודה" היא טוענת כי "כאשר אדם מספר סיפור לאדם אחר הוא מציע לו מתת של אהבה".

ד"ר אלון רז הוא מרצה במכללת עמק יזרעאל ומלמד בבית הספר לפסיכותרפיה ובתוכנית הפסיכולוגיה הבודהיסטית באוניברסיטת חיפה. ויסמן מוסיפה אנקדוטה מחייכת משנת 98' בה נכחו היא ורז, שהיה יחסית צעיר מבין הנוכחים. בהשוואה אל "ראשה המקובע" להגדרתה שהצריך לפתוח הרצאה במדדים ושיטה, עלה רז עצמו אל במת הכנס הבינלאומי והתחיל לספר סיפור. "בהפסקה", ממשיכה ויסמן, אנשים שראו את המדבקה שלי אמרו "הו, את מהאוניברסיטה של אלון?". באופן הצגתה של ויסמן את רז טמון הזרע למושב שלפנינו. נדמה כי גם שיפוני וגם רז, בבואם לספר את הסיפור/מופע משתמשים ב"טריק". זוהי הנוסחא של שטדלר שפוענחה על ידי צורן במושב הקודם, קרי - רקע, אקספוזיציה, סיפור מקדים לסיפור בבחינת מעוררי קשב וענין. מעין עוגן ממנו ייברא הסיפור המרפא.

שיפוני תופסת את המרחב שלה על הבמה, כמו אשת המערב הפרוע המכירה את הסט ויודעת נפש קהלה היטב. ברגע הראשון היא נראית כאישה רגילה הלבושה בבגדים רגילים, אבל בהינף יד (ארוכה ומלאת הבעה ותנועה) וקול (צרוד ורדיופוני), עמידתה היציבה, שערה האפור ופניה הנקיים והיפים משווים לה מראה של מספרת סיפורים קדומה. היא מסבירה את מה שהיא מכנה "שיווי משקל משולש בעבודתו של מספר הסיפורים": המספר – אותו היא מכנה כשליח ציבור, המאזין – בבחינת עד, והסיפור, מעשה הסיפור שאיננו רק האמירה אלא סך הדברים. "בין שלושת אלה מתקיימת תנועה אינסופית". בנוכחותה מדגימה שיפוני "תנועה, טקסט, מילים". תנועת הגוף, הקול והמחוות שהוא מבצע. "לא שפת גוף", היא מדגישה, "אלא החלטה במודע". ומבקשת "תזכרו את ההגדרות" ובו ברגע שהיא מבקשת - הן נשכחות (אולי כמו שישכח גיבור סיפורה את האזהרות אותו יזהירו בבית הקפה "שכולם שותים בו תה") כי הנה מתרחש הקסם השואב אותנו אל הסיפור –

העצב יש לו סוף?

הסיפור המקדים של שיפוני הוא על תחושת עצב קולקטיבית שעוברת ב"ועידה לענייני העולם" בקולרדו בה היא משתתפת בקביעות כנואמת / מספרת סיפורים: "120 משתתפים, מאה אלף אנשים בקהל, עשר דקות דיבור ברצף בהן אסור לומר אין לי מה לומר ואפשר לשאול". ברקע הסיפור מוזכר כנר בשם צ'ארלי בישארת. שיפוני מציינת ששם המשפחה נשמע לה מוזר עד כדי שהיא בדקה מולו ונענתה שהוא פלסטיני ומבקש ש"לא נדבר על זה". היא יודעת ששיתוף פעולה עוד יתרחש ביניהם "אם לא כעת אז בפעם הבאה", והוא מסכים. ביום השלישי מנוגן קונצרט ג'אז, עם ביצוע המוגדר על-ידי שיפוני כ"יפה וכואב באופן אינסופי." אדם עם עיניים טובות ניגש אליה ושואל "את עצובה?" והיא עונה – "לא יודעת. יש לי הרגשה שזה לא עצב לא טוב". שיפוני ממשיכה לתאר בקולה הצרוד ג'אם של נגנים הממיסים את לבה, והגעגועים נושאים אותה אל "עוד גבר עם עיניים טובות שהשארתי בבית". היא מתכתבת איתו ומשתפת בתחושת העצב התהומי. יחד עמו היא נזכרת בסיפור המתאים לתחושת העצב הזו, אותו היא מספרת יחד עם צ'ארלי הכנר, שתוך כדי מרעיד מיתר בכינורו. שיפוני מחקה בקול ובתנועה את קולו של המיתר הרועד מעצב בצורה מושלמת, כמו שרק מנצחת מחוננת יודעת. הסיפור שהיא מספרת עצוב. מזכיר לי מאוד את "בת הים הקטנה" של אנדרסן בדמות גברית. מלא החמצות, שכחה וחוסר שמחה במי שאתה. ולמרות שאני מנחשת את הסוף (או כמעט סוף כי הסיפור לא באמת מסתיים) אני לא מפסיקה להיות מרותקת. ואיתי אולם שלם. שיפוני מסיימת את סיפורה ויש שקט. היא אומרת "הרגע הזה של השקט, זה הרגע השווה שבשבילו נוצר הסיפור".

המעבר אל הגוף מהסיפור הכתוב

ד"ר רז עולה מיד אחרי השקט הזה ומבקש, בדיבור איטי ושקט, לספר על התהליך היצירתי. רז משתף שחשב ששיפוני אמורה לספר סיפור אחר, והנה היא בחרה לספר סיפור שמסתבר שסיפר בחתונתו. כיון שהסיפור עצוב חיבר לו רז תוספת משלו, והסיפור התארך מאוד "אבל כיון שהיו בחתונה אנשים שאהבו אותי ידעתי שיקשיבו" אומר רז בחיוך. בתום הסיפור בחתונה אמרה לו אשתו שעליו ללכת ללמוד לספר סיפורים. וזה מזל גדול – אם יורשה לי להוסיף – כיון שזכיתי ללמוד אצל ד"ר רז סמסטר אחד והוא מספר בחסד, וסיפוריו – יותר מכל דבר אחר - נחרטים בזיכרון החושי. רז ממשיך לתאר את תהליך עיבוד הסיפור שהוא הולך לספר לנו – עיבוד של סאראמגו בשם "האי הנעלם". כדי להמחיש את הריתמוס המיוחד שנוסף לסיפור והעיבוד שהוא עבר, הוא מתאר כיצד לאחר שעבר בעצמו התקף לב והחל ללכת "כי ככה קורה לאנשים אחרי התקפי לב, הם מתחילים ללכת" הוא הלך וסיפר, הלך וסיפר, עיצב וליטש את הסיפור עד שהתאים למידות הנכונות לו בדיוק. שיפוני, שיושבת עדיין על הבמה, מלווה אותו במבטה כמו שרק מורה לסיפור סיפורים מלווה: עוקבת בדריכות אחר הסיפור והמימיקות, מחייכת מדי פעם, ושפתיה מבלי משים נעות גם הן לפי המילים הנלחשות. בסיום הסיפור חזר רז והדגיש את חשיבות חיבור הגוף לטובת המעבר האבולוציוני מהסיפור הכתוב, לסיפור בעל-פה. רז ציין כי סוד הסיפור הוא להביא את מלוא האנושיות שבך למפגש האנושי עם האחר בסיפור, דרך הסיפור, או לדבריו "לא לדעת ולהמשיך ולטייל בתוך הסיפור". הסיפור שסופר היה באמת לא קצר והעביר תחושות רבות שנאמרו בסיומו, לבקשת רז, לאחר הנחיה של עצימת עיניים. למרות תחושת העצב שחלחלה כבר מסיפורה הקודם של שיפוני אל סיפור חייו של רז והסיפור של סאראמגו – חשתי שמחה. היה רגע מדויק בסיפור ששמחה זו נבטה - רגע תיאור הארוחה שנאכלה על הספינה. ליתר דיוק, פתיחת המטפחת העוטפת את הלחם ותיאור הריח של הלחם והים, שעורר בי זיכרון אחר וגם כנס אחר, יום עיון לפני שש שנים בו הוזכר גם אז לחם ריחני כשליח זיכרון ראשוני קדום.

בסיום הסיפור נשבר קולו של רז כששר שוב ושוב את המילים "אל ליבו של הים", ויצאתי משם, נישאת על גלי הקול, חולפת על פני הקפיטריות המוכרות (כאן הייתי רעבה ולא היה זמן) צוללת במורד ההר (כאן הקאתי בסיבובים, עוד לפני שידעתי על ההיריון), מושב עופר (כאן ישנתי לילה לפני בחינת האנגלית לקבלה לאוניברסיטה לתואר השני) עוספיא (כאן חשבתי לגור במעבר לחיפה) והים.

את המושב השלישי שנראה כמו סיום מושלם ליום עיון מוצלח במיוחד, החמצתי לצערי1. המושב נקרא פרפורמנס קולי כמפגש מרפא והונחה על-ידי ד"ר אמיר, ובו הרצתה אתי בן זקן והופיעו אנסאמבל מודאליוס, שביצעו שירי עם מהקהילות האתניות בישראל. גדושת חוויות, קולות ומראות, גלשתי חזרה דרך הדרך המוכרת-אבל אחרת הביתה, כשבאמתחתי שק סיפורים חדש, מנה מפתיעה של שמחה ושיר שהלך ונכתב:

ריח​​​​​​​
"יֵשׁ לָךְ רֵיחַ שֶׁל לֶחֶם וְיָם",
מִלְמְלָה תּוֹךְ כְּדֵי הַחִבּוּק
וְהִטְמִינָה אַפָּהּ בְּדִיּוּק
בְּפִנַּת הַצַּוָּאר הַנִּנְשָׁם.
זוֹ הָיְתָה פִּתְקָה בְּבַקְבּוּק
שֶׁהוֹרִיק וְהֻשְׁלַךְ לְאֵי-שָׁם.
"מַשֶּׁהוּ עָמוֹק, רִאשׁוֹנִי",
הִיא צִיְּרָה אֶת אוֹתָהּ הַתְּחוּשָׁה
עַל הַחוֹל, וּלְפֶתַע בָּחְשָׁה
הַצּוּרָה אֶת גַּרְגִּיר הַאֲנִי.
וְשָׁכַחְתִּי. גַּם הִיא שָׁכְחָה.
רַק שָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁנִּבְלַע
עֶלְבּוֹנִי,
נִשְׁמְעָה לְחִישָׁה
בְּסִפּוּר קַדְמוֹנִי
עַל אִישׁ וְאִשָּׁה
וְאִי נֶעְלָם
וְנִזְכַּרְתִּי בַּתֵּאוּר הַמַּכְאִיב בְּיָפְיוֹ
וּלְפֶתַע – שִׂמְחָה!
צְלוּלָה וּפְרִיכָה
כְּמוֹ לֶחֶם וְיָם.

 

הערות

1. ניתן לצפות בחלקו הראשון של המופע באמצעות דף הפייסבוק של החוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה.

 

מקורות

ברסלר, ש. (2017). סיפורים מרפאים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3531.

סאראמגו, ז'. (2009). אי נעלם: שלושה סיפורים על איש ואשה. תרגום: מרים טבעון. הספריה החדשה.

צורן, ר'. (2000). הקול השלישי: איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי. ירושלים: כרמל.

שטדלר, ר (2017). סיפור בטיפול: סיפור הריפוי כ"שלישי" בחדר. חיפה: פרדס.

שראל, ד. (2012) .הפנטזיה על רצח ההורה בגיל ההתבגרות – של מי הפנטזיה הזאת? [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2790

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל שלם, ח. (2017). מי שהיינו פעם מזמן: רשמים מיום העיון השנתי של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3557

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן24/8/2017

שלום. לכתוב סיפורים זו אמנות, בנערותי הייתי כותב סיפורים קצרים על חלומות ודמיונות ועכשיו אני כותב הרבה שירים. כתיבה בהחלט יכולה לעזור בטיפול נפשי, טוב להתבטא נפשית בעזרת הדיבור ובעזרת הכתיבה. הדיבור כלי נהדר ויעיל, וגם הכתיבה.