×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

פרק מ"מישהו מטפל בך" - ספרו השני של צביאל רופא

זהו הפרק ה-28 מתוך ספרו האוטוביוגרפי של המחבר בו "בפעם השנייה בתוך יממה ניצב מלאך המוות במחיצתו, והוא כמעט חש את חרבו השלופה על צווארו".

מתפרסם מ 28/9/2004 | 8,624 צפיות

תגיות:

 
לקוראים שלום,
 
תודה שהקדשתם מזמנכם לקרוא פרק מספרי.
לידיעתכם, כל עובדות סיפור המעשה הן אמיתיות ונאמנות לחלוטין למציאות.
כל השמות בספר הם שמות בדויים.
 
קריאה מעניינת וחג שמח
צביאל רופא
 
 
 
 
28.
 
 
כאשר חש מוכה, הרגיש הראל צורך עז לדבר. לא אל עצמו, אלא אל מישהו שיקשיב ויבין ללבו המר והשסוע. אך איש לא הבינו. אמנם היו רבים שהיו מסוגלים להבין את המתרחש בעולמו, אך אלה היו מטפלים שמתוקף מקצועם היו מנועים מלדבר עמו מטוב ועד רע בנושא הטיפול באישיות. ידע, כאמור, הוא כוח, ואנשי המקצוע לא חפצו לפרוש את מרכולתם בפני מטופל מזן ההדיוטות.
ואילו האחרים - בני משפחה, חברים ומכרים - חסרו ידע בסיסי שעליו נשען כל בניין הסבריו. אלה רצו בכל מאודם להבינו ולסייע לו, אך מפאת קוצר ידיעותיהם נבצר מהם לחלוטין לעשות כן.
תחילה סירב להאמין כי אין בכוחו לסבר את אוזנם. הוא הניח כי אם רק יואילו להקשיב לדבריו, יוכל לשכנעם כי אינו פרנואיד, אלא אדם שעלה על השיטה הפסיכיאטרית-פסיכולוגית, הנשמרת בסודי סודות והמטפלת באופן עמוק, כואב ומסוכן באישיותו של החולה (ולא רק בחולי המצוי על פני השטח, קרי בסימפטומים). 
זהו טיפול הדומה לניתוח לב פתוח, או אולי לניתוח מוח מסוכן, הבא לפתור את הבעיות הקליניות שהן הסיבות הפנימיות והאמיתיות להתנהגות.
אמש, למשל, שוחח בטלפון עם רוני חברו. תחילה נאמרו דברי פתיחה שגורים, אך בגלל השד שרבץ לפתחו החל לקונן באוזניו של רוני על מצבו. כמעט מייד הגיע לנקודה הכואבת מכל, לטיפול הנורא.
חברו ניסה לעקוב אחר דבריו ללא הצלחה יתרה. הוא לא הצליח לחבר מלה למשפט, ומשפט לפסקה. לבסוף, ברגע של הארה, שאל:  "אני רוצה להבין... אתה שונא את המטפלים שמעבירים אותך את כל הגיהינום הזה? או שאתה מבין אותם? כי אתה לא מדבר עליהם בשנאה..."
- "אני מכבד ומעריך את רצונם הטוב לעזור לי, אבל אני לא מקבל את הכפייה! אני לא מקבל את העובדה שמטפלים בי מאחורי הגב בלי להסביר לי כלום ובלי לבקש ממני רשות להיכנס לנשמה שלי ולחתוך, לחטט ולעקור חלקים מהאישיות שלי, אפילו אם זה לטובתי. האם שמעת פעם שמטפלים בגוף של מישהו, בלי לקבל את רשותו, לפחות בעל-פה אם לא בכתב? זה יכול לקרות רק אם הוא במצב של חוסר הכרה... אז למה מתייחסים אלי כאדם שאין לו חופש לבחור ולהחליט על הטיפול שניתן לו?!"
רוני שתק. הקו דמם לשניות ארוכות. לבסוף אמר הראל בקול סדוק:  "אני אמפתי מאוד כלפי המטפלים שלי, רוצה לעזור להם לעזור לי, דואג ומתחשב ברגשותיהם... עד שהם חותכים אותי לחתיכות. כמו כל אחד אחר במצב הזה אני כועס ואפילו מבקש נקמה".
"נקמה?!" נזעק רוני. "כן", ענה הראל, "על זה רציתי לדבר אתך, למרות שזה נורא קשה לי... קשה לי לספר למישהו על המחשבות הנוראיות שמתרוצצות לי בראש, אני מפחד לאבד שליטה... מי יודע איזה אסון עלול לקרות..."
תגובתו של רוני הייתה שוב בת מלה אחת: "אסון?"
- "כן, אני מלא מחשבות נקמה".
- "נקמה? מה למשל?"
- "עשיתי רשימה של כל המטפלים שפגעו בי. אני מלא בכעס בצורה שאי אפשר לבטא... בעוצמה אדירה... כל הזעם הזה מסתובב בתוכי בלי מוצא... אני רוצה לרצוח את הבני זונות האלה... אחד אחד..."
קולו של הראל נשמע כזעקה. מהצד השני, במקום תגובה, נשמע צליל ניתוק.
מחשבות הנקמה היו עינוי קשה. הראל ניסה להסביר את מחשבותיו ואת רגשותיו לאנשים סביבו, בניסיון לפרוק את מטענו הרגשי. הוא ידע שאסור לו להפנים את כעסיו, אלא להחצינם באופן מבוקר. אבל איך ניתן לעשות זאת, כאשר איש אינו מבין את התיאוריות שלו?
כל העת המשיך לחקור את חידת הפסיכולוגיה המודרנית. שאלות נוקבות הידפקו על תודעתו חסרת המנוח.
 
*
 
הראל התעורר לפתע משנתו, ומחשבתו הייתה צלולה כבדולח. הוא הרגיש מפוחד מעט ולא ידע את הסיבה לכך. השעון הורה אחת ושלושים. השינה הייתה ממנו והלאה, כאילו ציפה לדבר מה מפחיד העומד לקרות.
למרות התחושה המוקדמת ומבשרת הרע הקפיצו צלצול הטלפון. השיחה ארכה פחות מדקה. ידידתו הודיעה לו בקול נכאים כי אורית, ידידתו הקרובה, התאבדה. היא נישאה לא מכבר. הראל ידע שהייתה בטיפול פסיכואנליטי שבועי אצל פסיכיאטר וכי לאחרונה הרבתה להתלונן על יחסו הפוגע כלפיה. מה באמת קרה לה? האם הטיפול לחץ עליה? הרי אחד השלבים בטיפול פסיכואנליטי הוא דיכאון - בזאת הודתה הפסיכואנליזה כבר מראשיתה - ואם המטופל סובל מנטייה אובדנית, העניין עלול להיות קטלני.
הראל כאב מאוד את אובדנה, אך עדיין לא עיכל את משמעות הדבר. האם הטיפול שבו הוא נתון עלול להפוך למלכודת מוות?
למחרת פלישתה של בשורת המוות, הגיעה תזכורת נוספת מצד מישהו שעדיין נלחם בכל כוחו. הטלפון שוב צלצל, והראל הרים את השפופרת בחשש מה.
גברי חברו לא טרח להציג את עצמו, אלא התחיל לדבר מייד בשצף קצף. תחילה לא ירד הראל לסוף דעתו. אחר כך הבין כי גברי שרוי במצוקה רבה ואף שוקל התאבדות. בפעם השנייה בתוך יממה ניצב מלאך המוות במחיצתו, והוא כמעט חש את חרבו השלופה על צווארו.
לאחר שוך הסערה החל לתחקר את גברי שתי וערב. הוא ביקש להבין מהם הגורמים למצוקתו. גברי החל לפרט את קובלנותיו, והכל הוביל לד"ר מנדז, הרופא הפסיכיאטר שלו. הדוקטור שהיה תחילה אדיב ונדיב, עד שגברי פיתח בו תלות מוחלטת, התגלה לאחרונה כצורר.
"אז תעזוב אותו!"  זעק  לעומתו הראל ברוב רגש.
"ניסיתי, אבל אני במצב לא טוב. כל הפסיכיאטרים האחרים שניסיתי לפנות אליהם התייחסו אלי סתם לא יפה, או פגעו בי מאוד..."
- "אבל למה?"
- "אני יודע? אולי הם רוצים שרק הוא ימשיך לטפל בי".
הנורית הקטנה במוחו של הראל הפכה ארגמנית. הוא לא היה קשוב להמשכה של השיחה, אלא שקע במחשבות. השעות הבאות היו קשות מנשוא.
 
 
 
אפשר להשיג את "מישהו מטפל בך" בחנויות הספרים או ב- 054-5753522
 
 
 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רופא, צ. (2004). פרק מ"מישהו מטפל בך" - ספרו השני של צביאל רופא. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=335

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא29/11/2007

אין בעיה, נעמה. אכתוב לך ספר על פרח הנורית... בתנאי שאת תוציאי אותו לאור על חשבונך. עשינו דיל?

נעמהנעמה1/9/2006

חשבתי ש.... חשבתי שמדובר בפרח הנורית...
כניראה טעיתי.
אולי תיכתוב ספר על פרח הנורית?
אני אוהבת מאוד את הפרח הזה,ואני חושבת שהוא יפה מאוד.


צביאל רופאצביאל רופא8/1/2005

לפרח ולבנה.

לפרח ולבנה ברכה ושלום,

 

תודה עבור התגובה המחממת את הלב.

מעניין כמה אנשים שנפגעו נפשית כמו גם בקרב הציבור הרחב מסוגלים כמוך להבין את המורכבות של עולם הטיפול...

אולי אנחנו שמבינים נוכל להוות גשר בין המקטרגים על המקצוע לבין הנאחזים בו חסרי תובנה לכוחו, כי רב !

 

מחזיק אצבעות לך ולבנך היקר

עלו והצליחו,

אחרי ויאדולורוזה כשלכם - רק השמיים הם הגבול !

שלכם בהערכה רבה

צביאל רופא

 

 

פרחפרח8/1/2005

תגובה מהלב [ל"ת].

צביאל יקר
תמיד שמחה לקרא אותך ומוצאת עצמי מזדהה לחלוטין סגנון ההתבטאות העמוק והרגיש .
כאבך כאבי 
מעריכה את הפתיחות האופטימיות העבודה הקשה והעשייה למען הזולת והחברה
נעים לדעת שהתפתחת כל כך, וזה נותן לי השראה ודוגמא להמשך  החיים שלי ושל  בני.
תודה מכל הלב
פ.
 

צביאל רופאצביאל רופא4/10/2004

ליסמין.

ליסמין: אני מקנא בך. את אמנם נזקקת לטיפול נפשי, אבל לפי תיאורך כמעט באת בשערי גן עדן. הלוואי עלי... אך מה לעשות שלי לא הובטח ולא ציפה גן של ורדים? אני מקבל את עולמך הטיפולי הנפלא – התוכלי גם את לקבל את עולם הטיפול המיוסר שלי?

חג שמח

צביאל רופא

 

 

קסווירהקסווירה4/10/2004

אור-לי מרדר, ספרי זאת ליסמין..

אור-לי מרדראור-לי מרדר3/10/2004

קסווירה, לא נראה שאת/ה במקום הנכון. כאן הגולשים מתייחסים זה לזה בכבוד וברצינות..

קסווירהקסווירה3/10/2004

ליסמין.

את בטוחה שאת מתארת טיפול נפשי?

כי זה נשמע כמו תקציר הספר "וידויה  של נימפומנית"...

יסמיןיסמין3/10/2004

וידוי קטן.

אתחיל בוידוי קטן, כשהתחלתי את הטיפול האישי שלי הייתי להוטה "לעבור את הניתוח" והתחיל ולגמור "לעשות את זה" ידעתי שאני צריכה, ידעתי שאני צריכה כבר הרבה זמן...

וככל שהזמן עובר אני רוצה שהניתוח יתארך, אני לא רוצה להפסיק את רוצה עוד ועוד למרות שאני יודעת שזה מספיק, ונגענו, טיפלנו, דיברנו על הכל. אבל אני מרגישה כמו מכורה שחייבת להמשיך עוד, וצריכה את זה עוד...