×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

רגעי מפגש: על אירועים בלתי-אמצעיים המתרחשים במרחב שמעבר להרגלי

המאמר עוסק באירועים של מפגש בלתי אמצעי במרחב הטיפולי. אירועים אלה מוגדרים כמשכי זמן של "היות עם" אדם נוסף כמות שהוא ומתוך מגע מלא עם החוויה הנוכחת. המחברת מתארת את האפשרות לתנועה טבעית בעקבות זרם החוויה מנקודת המבט של סטרן ושות' ומנקודת המבט של גישת האקומי, וכן את המרחב האינטר-סובייקטיבי המיוחד שיש ביכולתה של תנועה זו להוביל אליו. כמו כן עומדת המחברת על רכיביה של העמדה המנטלית המאפשרת לשני אלה להתרחש, תוך כדי התייחסות לרעיונותיהם של ביון ושל בובר.

מתפרסם מ 18/5/2014 | 8,049 צפיות

תגיות: | | | | |

 

רגעי מפגש: על אירועים בלתי אמצעיים המתרחשים במרחב שמעבר להרגלי

 

מאת מיכל ברנע-אסטרוג

 

 

"אי-שם מעבר לרעיונות על השגוי והנכון,

ישנו שדה. אפגוש אותך שם".

(Rumi, 2004, p. 36)

 

תצפיות באינטראקציות בין תינוקות ופעוטות לאימותיהם מגלות דינמיקה מסוימת של תגובות הדדיות בעלות איכות אלתורית וכמעט מוזיקלית (Stern et al, 1998). גרסה בוגרת ומשוכללת של הדינמיקה הזאת הייתה אחד הגורמים שהובילו אותי בחיפוש אחר שיטת פסיכותרפיה שתעלה בקנה אחד עם מה שראיתי בעיני רוחי כתהליך אידיאלי של חקירת הנפש בנוכחות אדם נוסף ובתמיכתו. כשבעת פגישתי הראשונה עם שיטת האקומי זיהיתי איכות כזאת של חילופי דברים בין מטפל למטופל, שבה דבר נובע מדבר באופן כה מדויק וקל, הלכתי לשם.

מה יש בה, בדינמיקה הזאת, ההופך אותה למתאימה כל כך לתהליך החקירה המשותף של הנפש? זוהי התחושה העמוקה של "היות עם" החוויה בנוכחות אדם אחר המכוונן אליה לא פחות, והתומך בתנועה הטבעית שלה אל עבר הבנות וחוויות חדשות שלא היו מתאפשרות מחוץ לאותה סביבה אינטר-סובייקטיבית מסוימת. מנקודת מבט שונה מעט (המיושמת בטכניקה שונה בהרבה), מנסים סטרן ושות' לתאר דינמיקה בין-אישית כזאת, להמשיגה ולעמוד על רכיביה.

לנוע יחד

סטרן ושות' (שם) מזהים באינטראקציות היום-יומיות בין תינוק להורה דפוס שאותו הם מכנים "לנוע עם" (Moving Along). הכוונה לדפוס שבו מתקדמים השניים יחד דרך ניסוי וטעייה אל עבר מטרות מסוימות. המטרות הללו יכולות להיות ברורות כמו האכלה, או כאלה המסתברות תוך כדי התהליך כמו משחק חופשי. הן יכולות גם להיות מטרות אינטר-סובייקטיביות הכוללות את החוויה של הכרה הדדית במניעים, ברצונות וברגשות, את האיתות של כל אחד מן הצדדים שהוא הבין את חוויותיו של השני ואת השיתוף בחוויות אלה. ה"תנועה עם" הינה בעלת אופי אלתורי: גם אם מדובר בפעילות רפטטיבית וגם אם ישנה הערכה כלשהי לגבי העומד להתרחש, אין דרך ממשית לצפותה מראש.

בעקבות זאת, מזהים סטרן ושות' "תנועה עם" גם בתהליך האנליטי. הם מתארים אותה כמורכבת מכמה אירועים: "רגעי הווה" (Present Moments), "רגעי עכשיו" (Now Moments) ו"רגעי מפגש" (Meeting Moments). אתאר אותם בקצרה ואז אראה כיצד מתייחסת גישת האקומי לאירועים דומים.

ה"תנועה עם" בנויה משרשרת של רגעי הווה המתרחשים במסגרת המוכר והאופייני לאותה דיאדה, ומציינים שינויים סובייקטיביים קלים בכיוון בעת התקדמות אל עבר מטרה. שרשרת רגעי ההווה מנוקדת ב"רגעי עכשיו": רגעים טעונים רגשית שבהם הסביבה האינטר-סובייקטיבית מתערערת ונחשפת לבחינה ולשינוי. רגעים אלה מוגדרים כרגעי סף, והם מתרחשים פעמים רבות כאשר המסגרת הטיפולית המסורתית נשברת, או כאשר המטפל אינו מצליח לקטלג דבר מה שהמטופל עושה, והוא נדרש לחלוק עם המטופל את מצבו הסובייקטיבי. הם מהווים הזדמנות יקרה ומלווים בתחושה הרת גורל ובחרדה מפני הלא ידוע. המענה הנדרש אליהם הוא כה אישי ומסוים, עד כי לא ניתן לזהותו כחלק מן הטכניקה הטיפולית. אם הם נתפסים ומקבלים מענה נכון, מובילים רגעי העכשיו ל"רגעי מפגש": רגעים מיוחדים של קשר אותנטי בין אדם לאדם, המאופיינים בשינוי איכותי פתאומי בסביבה האינטר-סובייקטיבית (שם).

ללכת בעקבות

שיטת האקומי, שאותה הצגתי במאמר אחר, ניגשת אל הזרימה הרגעית שמתארים סטרן ושות' באופן שתומך בה במודע. לפי תיאוריית המערכות הדינמיות, המתארת את אופן התנהגותן של מערכות מורכבות, אורגניזמים מתפתחים עשויים להתארגן ולהתנהג באופן קוהרנטי ומתואם ללא התערבותו של גורם מנהל או מתכנן. הקוהרנטיות המתהווה בהן נוצרת אך ורק במסגרת היחסים בין הרכיבים האורגניים שלהם לבין ההזדמנויות והמגבלות שמציגה בפניהם הסביבה (Smith & Thelen, 2003). בהתבסס על רעיון זה, מתייחסת גישת האקומי לתהליך הריפוי כאל תהליך ספונטני שאינו דורש ניהול של גורם חיצוני. מתוך הבנה זו שואף המטפל להרפות את ניסיונותיו לנווט ולשלוט, ובמקום זאת הוא משתדל להניח לעצמו להתנהל בידי השאיפה הפרדוקסלית להוביל מתוך ההליכה בעקבות המתרחש (Johanson & Kurtz, 1991). בכך הוא מתכוון לייצר סביבה מרובת הזדמנויות וממועטת מגבלות ככל האפשר.

מה פירוש ללכת בעקבות המתרחש (Leading by Following), וכיצד מייצר הדבר סביבה מרובת הזדמנויות וממועטת מגבלות? לפי שיטת האקומי, המטפל בתהליך הטיפולי מכוון את עצמו לצורה מסוימת של "תנועה עם" זרם החוויה המשתנה מרגע לרגע. הוא עוקב אחר הסימנים הלא מילוליים לחווייתו הנוכחית של המטופל, ובתזמונים מתאימים מציין בפניו בצורה לא מוטענת את מה שנדמה לו שהוא קולט. לעתים אלה שינויים ניכרים, ולעתים אלה ניואנסים עדינים המצביעים על רגשות או על חילופי דברים פנימיים שהמטופל כלל לא ער להם עדיין.

אם, לדוגמה, המטפל מבחין בהתהוותו של אודם קל באזור האף של המטופל, שנראה כי הוא מצביע על תחילתו של בכי, הוא יכול לומר לו בפשטות: "עצוב, הא?". אם הוא שם לב לסימנים של בושה, כעס, סערת רגשות, התרגשות או כל שינוי אחר, הוא יכול לציין זאת באופן דומה: "זה נגע בך...", "מפתיע, הא?", "משהו השתנה..." וכן הלאה. שימו לב שאין בצורת הביטוי הזאת שיפוט או הערכה, אלא הערה נייטרלית ולא טעונה. שימו לב גם שאין כאן שאלה של ממש. שאלות מדגימות חוסר הבנה ("אתה עצוב?"), או שהן מפנות אל האינטלקט ומפריעות לשהייה עם החוויה ("למה את חושבת שקצב הנשימה שלך השתנה עכשיו?"). שימו לב גם שאין בצורת הביטוי הזאת קביעה נחרצת, ושהנימה שבה נאמרים הדברים מזמינה בדיקה ותיקון במידת הצורך.

ציון החוויה הנתפסת באופן זה קורה לעתים תכופות יותר בתחילת הקשר הטיפולי, ובהדרגה יורד בו הצורך ונעשה בו שימוש רק בנקודות זמן מסוימות. יש לו כמה תפקידים חשובים: ראשית, הוא מדגים למטופל שהמטפל נמצא איתו ממש ובכך תורם לבניית מערכת היחסים ביניהם.

באופן מודע ולא מודע כאחד, המטופל נוכח לדעת פעם אחר פעם שיש מי שרואה, קשוב, מבין ולא שופט. חלקים פגיעים שזקוקים לסביבה בטוחה מאוד כדי להציג את עצמם מקבלים שוב ושוב הוכחות להימצאותו של שותף שמתאים להתגלות בפניו. וכשהוכחות אלה מצטברות ועוברות סף מסוים, עולים החלקים הפגיעים על פני השטח בצורה טבעית ומועילה.

שנית, העובדה שהמטפל עוקב אחר דקויות החוויה מרגע לרגע מזמינה גם את המטופל להיות במגע עם זרם החוויה שלו. ציון של חוויה נתפסת כזו או אחרת, כשנעשה באופן פשוט, לא פרשני ולא שיפוטי, תומך בהפנייתה של תשומת לבו של המטופל למתרחש בו. זוהי הגרסה של האקומי ל"תנועה עם" שרשרת רגעי ההווה.

מה שסטרן ושות' מכנים "רגעי עכשיו" נחווה כפחות דרמתי בתהליך המתנהל בשיטת האקומי. רגעים אלה אינם נובעים מאיזו דחיפות הקשורה בחרדה שבשבירת מסגרת או בתחושה הרת גורל; עם זאת, ניתן בהחלט לזהות רגעים המושכים את תשומת הלב של המטפל כחלונות הזדמנות. רגעים כאלה מופיעים בכל פעם שביטוי ספונטני עולה מן המטופל על פני השטח, וגם כאן זיהויו והמענה המדויק שיינתן לו הם אלה שיובילו, באופן פוטנציאלי, ל"רגע מפגש".

ייתכן שהסיבה לכך שהם פחות דרמתיים ודחופים היא שבמובן מסוים, בשל תשומת הלב הניתנת למישור הלא מילולי, אנו מתייחסים פעמים רבות לחומרים טעונים מעט לפני שהם מגיעים לביטוי שבאמירה או במחשבה. הפעולה שהמטפל נוקט כאשר הוא מזהה רגע הזדמנות שכזה, גם היא אינה נחווית בדרך כלל כפעולה הרת גורל שיש הכרח לקבל החלטה מכרעת לגביה. במקום זאת נובעת הפעולה מעצמה: an Unfolding Action. לעתים היא נובעת מתוך היפותזה כלשהי בנוגע לאירוע הספונטני שזוהה, ופעמים אחרות היא עולה בדרכים עוקפות אינטלקט; אך תמיד היא חסרת מאמץ ולא מכוונת כלפי תוצאה. היכולת לתת מענה אישי מתאים ומסוים לרגעים הללו – אין לה חוקיות טכנית קטגורית, אך היא בהחלט מיומנות שניתן לטפח לפי גישה זו.

המעקב אחר חווייתו של המטופל שומר את המטפל נוכח ומכוונן כלפי דקויות ההתרחשות ומאפשר לו לתמוך בתהליך ביתר דיוק. על בסיס הסימנים הללו, המשתנים מרגע לרגע, וגם בעקבות סימנים אופייניים יותר העשויים להצביע על תהליכים הרגליים המארגנים את עולמו הפנימי של האדם ומנהלים אותו, אמור המטפל לנוע עם המתרחש במה שקרוי "following".

האיכות המכונה following, קרובת המשפחה של זו שסטרן ושות' מתארים כ"תנועה עם", דורשת מן המטפל מצב תודעה מסוים המבוסס על רמה גבוהה של פתיחות או התכווננות המלווה ברמה מינימלית של היאחזות. על הפתיחות להיות מופנית גם כלפי חווייתו-הוא ברגע ההווה, וגם כלפי שותפו לתהליך והחומרים שהוא מביא עימו אל המרחב שביניהם. על הרפיית האחיזה להיות מכוונת גם כלפי התנסויות, היפותזות ורעיונות שהתהוו אצלו בעבר ואיבדו את הרלוונטיות שלהם, וגם כלפי תשוקותיו, מטרותיו וציפיותיו מן העתיד, כלומר: כלפי מה שדוחף אותו וכלפי מה שמושך אותו. זוהי עבודה של רגע אחר רגע הדורשת מודעות, כנות ונכונות לוותר.

למשל, אני יכולה לשבת עם מטופל ולשים לב בעת שהוא מדבר לכך שהוא מחזיק את גופו ואת ראשו בצורה מכווצת קלות. אני יכולה, מתוך תשומת הלב לתחושות המתעוררות בי כשאני עימו, להרגיש שהדבר קשור אולי להקטנה עצמית ולזהירות שלא לתפוס מקום. במקרה הזה, ובהתאם לפרטים חווייתיים נוספים שאיני יכולה להעלות כרגע בדעתי, אוכל להציע לו לשים לב לתגובותיו כשהוא מקשיב למשפט כגון: "אתה לא חייב להקטין את עצמך" או "מותר לך להיות גדול" או "זה בסדר לתפוס מקום". לחלופין, אוכל להציע לו לכווץ מעט את גופו באופן מכוון תוך כדי כך שהוא שם לב לכל המתעורר בו בזמן שהוא עושה זאת.

אם חשתי נכון את שדה החומרים הנפשיים שתנוחתו מצביעה עליו, אזי כל אחת מן ההתנסויות הללו עשויה להעלות אל פני השטח רכיבי חוויה רלוונטיים שיאירו את הנושא באור חדש או יובילו אותנו הלאה לצעד הבא בתהליך. אולם נניח שרגע לפני שאני מציעה לו התנסות כזאת, הוא מרים אליי פתאום את מבטו באופן שמשנה את האווירה. זה לא חייב להיות שינוי דרמתי; מספיק שאירע שינוי. במקרה זה אניח בצד את כל הרעיונות היפים שאספתי ברגעים האחרונים, ואבדוק שוב בכנות, בפנים ובחוץ, מה נדמה שקורה עכשיו ומה נדמה שרוצה לקרות. ייתכן שאחוש שהבעתו מבטאת אמירה בנוסח "מה הטעם בכלל לנסות? אני חסר תקנה". במקרה כזה, אשנה את הניסוי כך שהוא יתאים לתמה החדשה שעלתה בינינו באופן ספונטני. הצעד הבא שלי, אם כן, יתבסס על הרגע החדש הזה.

אם לא יהיה לי מושג בנוגע למשמעותו של המצב החדש, אשאף שלא לנסות להבינו. אם לא יצוצו במוחי רעיונות לצעד הבא, אכוון שלא להתאמץ לחפש או לייצר אותם. כאשר המטפל חש שהוא חייב להבין או לנקוט פעולה, נטען המרחב האינטר-סובייקטיבי במסרים המצביעים על כך שמשהו לא בסדר במטופל, במצב כמות שהוא או ברגע הזה. במקרים קיצוניים של סכנה (כולל מצבי דיסוציאציה) כמובן שזה נדרש; אולם בשאר הזמן, זו אינה סביבה תומכת-ריפוי. במקום זאת שואף המטפל בגישת האקומי להרפות במודע אל תוך החלל הלא רווי של אי-הידיעה וליהנות מן החיות של הרגע המתפתח.

להתארגן מחדש

כאשר התחלתי ללמוד האקומי, ידעתי שאזכה ליהנות שם מאותו נחל פתלתל וחי של התנועה עם החוויה הנוכחית ובעקבותיה. מה שלא יכולתי לנחש היה לאילו מחוזות עמוקים ורחבי ידיים יש בכוחו של הנחל הזה להוביל את השותפים לתהליך הטיפולי.

יישומם של מודלים של מערכות דינמיות לא לינאריות לגבי המרחב האינטר-סובייקטיבי תומך ברעיון שמן ה"תנועה עם" נובעים באופן טבעי "רגעי מפגש" (Stern et al, 1998). סטרן ושות' (שם) מנסחים את עקרון הארגון העצמי של תיאוריית המערכות המורכבות בהקשר של ארגון הנפש האנושית כך: "בהיעדר דינמיקה מנוגדת, הנפש נוטה להשתמש בכל השינויים בסביבה האינטר-סובייקטיבית על מנת ליצור ידע יחסי מרומז קוהרנטי יותר ויותר" (שם, עמ' 906).

ברגעי מפגש, השותפים לתהליך הטיפולי נפגשים כאנשים שאינם מסתתרים מאחורי תפקידיהם, והפעולה שהמטפל נוקט הינה חדשה, בעלת "חתימה אישית" ולא שגרתית. מכיוון שהם מתקיימים כאשר שני הצדדים חופשיים באופן יחסי מן ההרגלי, הם מייצרים שינוי איכותי מהותי בסביבה האינטר-סובייקטיבית, והופכים לרגעים מיוחדים המביאים לארגון מחדש של הידע היחסי המרומז (שם).

ידע יחסי מרומז (Implicit Relational Knowledge) הוא ידע לגבי יחסים המצוי מחוץ למודעות ולמוקד תשומת הלב ומיוצג באופן לא סימבולי. הוא מושתת על התנסויותיו המוקדמות של האדם עם האחרים המשמעותיים, שלימדו אותו למה לצפות מעצמו ואיך להיות עם אחרים ועם העולם. בהאקומי קוראים לכך "ארגון החוויה".

לעומת זאת, ידע מפורש (Declarative Knowledge) הוא ידע מילולי מודע או נכון להיות מודע המיוצג באופן סימבולי. אלה הם שני המישורים שהשינוי התרפויטי מתקיים בהם לפי סטרן ושות': בראשון מתקיימת ה"תנועה עם", המובילה באופן פוטנציאלי לרגעי מפגש, ובשני מתקיימת הפעילות האנליטית, הכוללת בחירת נושאים להתמקדות, אסוציאציות חופשיות, הבהרות, שאלות, שתיקות ופרשנויות. שני מישורי הפעילות הללו מתרחשים במקביל: הם יכולים לחזק זה את זה, אך הם אינם ניתנים להסבר זה על ידי זה (שם).

אני רוצה לפתח את המחשבה על אירועי המפגש בין מטפל למטופל, ולבדוק את האפשרות שהם יכולים להתקיים במישור שלישי, או ליתר דיוק, שהתרחשותם של הרגעים הללו בהקשר מסוים יכולה לתת להם מעמד של מישור שלישי המעביר את שני המישורים הראשונים אינטגרציה וטרנספורמציה.

המישור השלישי

ההקשר שאני מציעה שיש ביכולתו להעביר את אירוע המפגש למישור שלישי הוא ההקשר הניסויי. אחד המאפיינים המרכזיים של שיטת האקומי הוא הגישה הניסויית (אקספרימנטלית). לפי הגישה הניסויית, המטפל, ששם לב לתבניות לא מילוליות אופייניות אצל המטופל, מתייחס אליהן כאל סימנים המצביעים על הידע היחסי המרומז שהוא רכש בתחילת חייו. כאשר נדמה לו שהבחין בסימן משמעותי או טעון, הוא מציע למטופל לעשות "ניסוי", המיועד להעלות על פני השטח את החומר הקשור בו, כדי שהם יוכלו להתבונן בו ולחקור אותו יחד.

האקט הניסויי משתייך למישור היחסי המרומז בכך שהוא קשור לידע יחסי ובכך שהוא מתאפיין בבלתי אמצעיות ואינו מתקיים ברמה הפרשנית, המילולית, הדקלרטיבית פר-סה. אף על פי כן, בתהליך הטיפולי המתנהל על פי גישת האקומי הוא מתרחש באופן גלוי ומפורש, ומקבל את מרכז הבמה. הוא מזמין את מה שהיה לא מילולי, אוטומטי ולא מודע להגיע אל מוקד תשומת הלב ובחלקו הגדול אף להיות מדווח במילים. בכך הוא מגשר בין המישור המרומז למישור המוצהר ומאפשר אינטגרציה של התכנים והמשאבים שכל אחד מהם נושא.

להלן אדגים כיצד following וגישה ניסויית קשורים זה לזה, וכיצד הם מובילים לרגעי מפגש המארגנים מחדש את הידע המרומז היחסי: הצעתי למטופלת לחקור באופן התנסותי הבעה אופיינית שלה – עיינים פקוחות מאוד. הניסוי היה פשוט: היא פקחה לרווחה את עיניה באופן מכוון, מתוך מודעות לכל תגובה המתעוררת בה באופן ספונטני. בעוד היא מתנסה בכך, עקבתי גם אני אחר הסימנים למה שנדמה שעובר עליה. בנוסף, השתמשתי בתשומת הלב שלי למתרחש בתוכי כדי לבדוק מה עובר אליי בעת שהיא עושה זאת.

גילינו יחד שהמבט שלה כמו מנסה "להשאיר אותי במקום", ושמתעורר בה פחד שאם לא תביט בי – איעלם. בעקבות המידע הזה, הצעתי לה לבחון את המתעורר בה כשהיא עוצמת עיניים ופוקחת אותן לסירוגין, בקצב שלה, בעוד אני מתחייבת להישאר בדיוק באותו מקום ובאותה תנוחה מולה. עבור מטופלת זו, הידע היחסי המרומז שהציג את עצמו היה קשור בחרדת נטישה בסיסית ביותר. הציפייה שלה, שעד כה פעלה מחוץ למודעות, הייתה שכשהיא תפקח את עיניה כבר לא אהיה שם, והיא לוותה בפחד. כפועל יוצא מכך, המערכת הפסיכו-פיזית שלה הושקעה באופן אוטומטי בניסיון הלא מודע לקבע אותי מולה, מה שהיה כרוך במאמץ כמעט מתמיד ולא אִפשר לה הרפיה מאותה עמדה. אך כאן הוצעה לה חוויה חדשה, שעד כה הייתה מחוץ לרפרטואר הנגיש לה: פעם אחר פעם כשפקחה את עיניה הייתי שם, בלי לעשות דבר ובלי לצפות ממנה לדבר. פעם אחר פעם נפגשו עינינו, והנפשות שלנו נגעו זו בזו כמות שהן, באופן בלתי אמצעי ומזין. זוהי דוגמה לאירוע מפגש.

מחקרים מראים שכאשר מציגים לארנב ריח חדש, לא זו בלבד שמתבסס עבורו דפוס מסוים של פעילות מוחית, אלא שכל הדפוסים הקשורים בריחות שהיו מוכרים לו עד אז משתנים ביחס אליו ומתארגנים מחדש (Freeman, 1994). באותו אופן, התנסות כמו זו המתוארת לעיל, לא זו בלבד שהיא מציגה לנפש אפשרות חדשה שלא הייתה זמינה לה קודם לכן, אלא שהיא אף מובילה לארגון מחדש של כל הידע היחסי הקשור בה. זו הסיבה לכך שרגעי המפגש הללו הם גורם כה חשוב בתהליך הטיפולי: הם משנים את הסביבה האינטר-סובייקטיבית, שבצורתה החדשה הופכת להקשר האפקטיבי שבו אירועי העבר והידע הכרוך בהם מאורגנים מחדש ומובילים לשינוי פנימי והתנהגותי בהווה (Stern et al, 1998). הארגון מחדש קורה באותו אופן שעליו מצביעה תיאוריית המערכות המורכבות – בלי שמישהו חיצוני ינהל אותו. כך זה עובד: החוויה משתנה לנוכח חוויה חדשה. מתוך ההכרה בכך, אנו מנסים לדייק ככל האפשר את החוויה עצמה ואת התנאים התומכים בספיגתה אל תוך המערכת.

האיכויות המאפיינות אירועי מפגש

בשל היותם בלתי אמצעיים, טבעם של אירועי המפגש קשה לתיאור. למרות זאת אני רוצה לנסות ולתפוס כמה מן האיכויות המאפיינות אותם, ובתוך כך להסביר ולהדגים כיצד הם מהווים מישור שלישי המגשר בין המרומז למפורש.

באופן יסודי, ניתן לומר שהאיכות המאפיינת את רגעי המפגש היא כזו של "להיות באופן מלא, ופשוט להיות". אל תוך ההוויה הזאת נמסכים תכנים הקשורים לאירוע המסוים המתרחש באותם רגעים, לסוגיות שמהן הוא נובע ושאליהן הוא שואף. שני השותפים לתהליך, גם המטפל וגם המטופל, מחזיקים בתוכם את התכנים הרלוונטיים המסוימים הללו וממלאים בהם את האיכות הפשוטה אך העמוקה והרחבה עד אין-סוף של ה"היות".

עבור האישה שציפתה באופן לא מודע שאיעלם כאשר תסיר ממני את מבטה, התכנים שהמרחב האינטר-סובייקטיבי הוטען בהם היו קשורים לעזיבה אל מול נוכחות או הישארות. כאשר אנו מצויות במרחב הזה, אפשר היה שאציע לה לשים לב לכל מה שמתעורר בה כאשר היא שומעת אותי אומרת: "נעמי, אני איתך". או: "נעמי, אני לא הולכת לשום מקום".

בדומה, עבור אדם שעולה כי הוא משפיל את מבטו מתוך הציפייה לפגוש הבעת ביקורת או בוז, המפגש המשמעותי יהיה מוטען בתכנים הקשורים לשיפוטיות ולהערכה. במקרה כזה אוכל להציע לו לשים לב לתגובות המתעוררות בו כשאני אומרת לו: "רונן, אתה פשוט נהדר", או לחלופין להזמין אותו להביט בי ולבדוק מה נדמה שהמבט שנשקף מעיניי אומר לו ביחס לאיך שאני רואה אותו (שמות המטופלים בדויים).

זוהי אחת הדרכים שבהן הגישה הניסויית של האקומי מהווה מישור שלישי המחבר את שני המישורים האחרים. הסוגיה שעל הפרק מנוסחת באופן מפורש במילים, אולם ההזמנה היא להקשיב לה מתוך מצב תודעה לא אינטלקטואלי. כאשר המילים מוצגות בהקשר "ניסויי" הן נבחנות ונלקחות פנימה דרך קשב פתוח המתמקד בתגובות הספונטניות אליהן. באופן זה הן מקבלות מקום מוצהר במרכז תשומת הלב, אולם המגע החווייתי עימן ישיר ודומה להקשבה למילות שירה או להשתקעות ביצירת אמנות, שהתגובה אליהן יכולה להיות חזקה או קלושה ועשויה לכלול תחושה גופנית, רגש, זיכרון, דימוי או מחשבה.

תכונה נוספת של רגעי המפגש הללו היא שהם מתאפיינים ברמה גבוהה של פתיחות ותהודה. סטרן ושות' (שם) מצביעים על כך שרגעי המפגש מתקיימים במרחב פתוח שבו הידע היחסי המרומז הקיים מרפה את אחיזתו ומאפשר יצירתיות ומרחב חדש. בשיטת האקומי מעצימים את הפתיחות בעזרת מצב תודעה סקרני ושקט המכוון לזרם החוויה בהווה. במצב זה הנפש נוחה יותר לקלוט ולספוג, או, אם תרצו, הפלסטיות של המוח גדלה. הגישה הניסויית, שאינה נאחזת בתוצאות מקוות או באירועי העבר, תורמת לסוג זה של קשב פתוח.

כל היצורים שמוחם מכיל מערכת לימבית – היונקים, ובכללם אנחנו בני האדם – ניחנים ביכולת המכונה "תהודה לימבית": "סימפוניה של חילופי דברים הדדיים ואדפטציות פנימיות שבה שני יונקים הופכים מכווננים (attuned) האחד אל מצבו הפנימי של השני" (Lewis, Aminni & Lennon, 2000, pp. 63). בתנאים אלה מתקיימת "התרחבות תודעה דיאדית" שבה החיבור בין השניים מייצר דבר מה שאינו מצוי באף אחד מהם לבדו (Stern et al, 1998).

בשיטת האקומי, אירועי המפגש מתקיימים כאשר כל אחד מן השותפים לתהליך נמצא במגע מלא ככל האפשר הן עם החוויה הפנימית שלו והן עם האדם שעימו. הבלתי אמצעיות הזאת מגבירה את רמת ההתכווננות של השניים ולפיכך גם את ההשפעה ההדדית שלהם זה על זה.

בהתאם לכך, האמירות שהצעתי למעלה כמלוות אפשריות לרגע המפגש אינן אפקטיביות אם הן נאמרות בצורה טכנית. עליהן לנבוע מתוך תודעה של מטפל המסוגל להתמלא בהן בכנות ולתת להן להיות מוקרנות ממנו החוצה. כאשר אנו מביעים הערכה כלפי מטופל, איננו עושים זאת לפני שאנו חשים את עצמנו מלאי התפעלות והשראה ממנו. איננו עושים זאת בלי שאנו חשים קודם לכן שגופנו ונפשנו מגלמים את ההתפעלות הזאת. כמובן, אין זה אומר שנוכל לחוש באותה התפעלות בכל רגע נתון כלפי כל מטופל, או לחלופין, שכל מטופל יהיה מסוגל בכל נקודת זמן לחוש את האיכות הזאת מוקרנת מאיתנו ולקחת אותה פנימה; אולם התשדורת הלא מילולית המרומזת והתשדורת המילולית המפורשת צריכות להלום זו את זו ולתמוך זו בזו.

כאשר המטפל אינו מסוגל לחוש הערכה ואהבה כלפי המטופל, הוא אמור לבחון את עצמו ולחכות. כאשר המטופל אינו מסוגל ליהנות מן החומרים המיטיבים שהמטפל מביא למרחב שביניהם, אנו עושים שימוש בתגובותיו אלה כמידע יקר ערך המוביל את המשך תהליך החקירה.

איכות נוספת של רגעי המפגש, הקשורה אף היא בתהודה, היא טבעו של קשר העין שנוצר בהם. לפי לואיס, אמיני ולנון (שם), התהודה הלימבית היא שהופכת את המבט אל תוך פניו של יצור רגשי אחר לחוויה מרובדת, שהתחושות בה מהדהדות הלוך ושוב ומתרבות עד אין-סוף, כמו שתי מראות המוצבות זו מול זו. כשאנו עובדים בדרך של האקומי, אנו זוכים לגעת פעם אחר פעם באופן חווייתי וחי במצבי אינטראקציה ראשוניים ביותר.

כאשר מתוך חקירת הקיים מתארעת פגישה בלתי אמצעית כמו זאת שהמאמר הנוכחי עוסק בה, לעתים לכמה שניות ולעתים לדקות ארוכות, המבט של המטופל מקבל איכות המזכירה את מבטו של תינוק ערני ורגוע באמו או באביו. זהו מבט מסופק ונינוח שהעמדה התודעתית שבבסיסו היא שהכול בסדר בדיוק כפי שהוא וששום דבר לא צריך להשתנות. זהו מבט קשוב ומחובר, שלעתים נימה של הפתעה או פליאה ניכרים בו יותר, ולעתים הרוגע הוא הגוון השולט בו. זהו מבט של גילוי ואהבה.

שיטת האקומי אינה עוסקת ברגרסיה או בטראנס, וכאשר עולים המצבים הראשוניים הללו הם מלווים במודעות. נקודת המבט של המטופל הבוגר ומשאביו הנוכחיים מצטרפים להיבטים התינוקיים והילדיים, והמבט המתקבל מכיל בתוכו את החלק המודע למעמד בעת התרחשותו. זוהי דרך נוספת שבה נוצר מישור שלישי: עבר והווה נפגשים ברגע חסר מחיצות אך מודע לחלוטין. זהו הגשר. זוהי האינטגרציה. זוהי הטרנספורמציה.

באיכות המיוחדת של רגעי המפגש ישנו מיזוג מעניין בין מלאות לריקות. מוקדם יותר השתמשתי במילים "מחזיקים" ו"ממלאים" כדי לתאר את האופן שבו נמזגים תכנים מסוימים למרחב הפגישה. אם הייתם מבקשים מאלה שהתנסו בתהליך כזה לתאר את נקודות הזמן האלה, אזי המילים "מלאות", "החזקה", "עושר", "רוויה", "הזנה", "מתיקות" ועוד מילים משדה המשמעות הזה היו ודאי עולות.

אולם ראינו גם שאחד מהמאפיינים של אירועים אלה הוא מרחב פתוח. מה שהופך את המרחב לפתוח הוא הרפייתם של ידיעה ואחיזה. אלה באים לידי ביטוי בשני מובנים: גם במובן זה שהמתרחש בהם הינו דבר מה בלתי אמצעי שאינו נתון להחלטה ולשליטה, וגם במובן זה שהמתרחש בהם הינו חוויה המצויה מחוץ לאוטומטי ההרגלי, מעבר למוכר, מעבר לדרך שבה מורגל אותו אדם לחוות את עצמו, את העולם, את האחרים ואת האפשרויות ליחסים איתם.

רגעי המפגש מתרחשים בטריטוריות הלא ממופות של התודעה, שהיכולת לבקר בהן תלויה בחקירתם היסודית של האזורים שבהם רגיל האדם לחיות, אלה המהווים עבורו ברירת מחדל. אלה שני צדיו של אותו מטבע, והעיסוק בהם משורג ולא לינארי: חקירתה של ברירת המחדל מובילה אל המחוזות הלא נודעים, אך היא גם מתאפשרת הודות לעצם חצייתו של הגבול בין האוטומטי לבין הבלתי ידוע. ההתנסות המודעת בכל אחד מהם מזינה את היכולת לשהות עוד באזורים שהיו עד אז מחוץ לתחום האפשר, וזו, בתורה, מובילה ליכולת להכיל באופן מרווח את התכנים הקשים לעיכול העומדים בבסיסם של ההרגלים האוטומטיים ולקבלם בשלווה ההולכת וגדלה המובילה להגמשתם.

האפיון האחרון שאני רוצה להצביע עליו בנוגע לרגעי המפגש הוא שאף שמדובר במצבים מיוחדים, בלתי אמצעיים ובמובן מסוים טוטליים, הם אינם דרמתיים. יש בהם גוון של שקט. נדמה לי שנכון לומר שאירועים מקבלים צביון דרמתי בעיקר כאשר המטופל נמצא במצב השלכתי מאוד ובאופן זמני אינו מסוגל למה שאנו מכנים "Self Study": הסתכלות פנימה לשם חקירת ארגון החוויה שלו. באופן העולה בקנה אחד עם מחשבה זו, סטרן ושות' (Stern et al, 1998) מציינים שברגעי הפגישה ההיבט של העברה והעברה נגדית פועל ברמה מינימלית, ובמקום זאת ההיבט הבולט הוא זה של האנושיות האישית (Personhood). זוהי דוגמה נוספת לאופיו האינטגרטיבי של המצב.

סטרן ושות' משתמשים במילה "רגע" כדי לשקף את השינוי האיכותי הפתאומי שהם מביאים למרחב האינטר-סובייקטיבי. שיטת האקומי מדגישה את השינויים האיכותיים הללו, את מצב התודעה שבבסיסם ואת התפקיד החשוב שהם ממלאים בתהליך הריפוי. אירועי המפגש הם המקום, בה"א הידיעה, שבו המרחב הבין-אישי הופך ספוג בחומרים מנטליים שמהם עשויה הרווחה הנפשית. הם מהווים סביבה מחזיקה (ויניקוט, 1998) ומותאמת (באלינט, 2008/1968), שבה מוזמן המטופל להיות ער למתעורר בו כאשר מוצעות לו חוויות ראשוניות מזינות שלא מולאו דיין בתחילת חייו (ברנע-אסטרוג, 2014). עבור נעמי זוהי החוויה שנשארים איתה ולא נעלמים. עבור רונן זו החוויה שמביטים בו בהערכה ובאהבה ולא בבוז. עבור אחרים, אלה למשל החוויות שיש על מי להישען, שאפשר להרפות, שמותר להיות מיני או שהעולם לא יתמוטט לנוכח ביטויי כעס או עצב.

בהתאם, אנו שואפים שאירועים אלה יימשכו על פני זמן ארוך ככל שהמטופל מסוגל להכיל. המטפל, מצדו, אמור להיות מסוגל לשהות בהם בנינוחות גם למשך שעות. מה מכין את המטפל לשהייה ממושכת כזאת במרחב בלתי אמצעי שאין בו ידע ושליטה, בנוכחות מלאה, פשוטה ולא מאומצת, שאין בה עשייה מלבד עצם ההיות?

מעבר לתשוקה, לזיכרון ולהבנה

מי שהתייחס רבות לאיכויות תודעתיות הקשורות למצב זה אצל המטפל היה ביון. אף שגישת האקומי רחוקה שנות אור ממה שהוא התכוון אליו מבחינת הטכניקה, אני סבורה שהיא מיישמת בצורה עמוקה ביותר כמה מרעיונותיו.

ביון מתאר אופנים שונים של ידע וידיעה. בעזרת האות K הוא מייצג את הידע המושגי הקונבנציונלי, שהוא ידע רווי המבוסס על היכרות. K אינו מועיל בפני עצמו (פלד, 2005): כל מה שכבר ידוע על המטופל הינו מוטעה או לא רלוונטי ובכל מקרה אין בו שימוש (Bion, 1967). הוא אינו קשור ישירות למציאות כפי שהיא אלא למציאות כפי שהיא מצטיירת מבעד לזיכרון ולתשוקה (פלד, 2005). הדבר היחיד שיש לו חשיבות, לפי ביון, הוא הלא ידוע (Bion, 1967). האנליטיקאי, אם כן, אמור להתעניין ב-O, שהוא הבלתי ניתן לידיעה, האפלה חסרת הצורה (Bion, 1970).

לא ניתן לדעת את O, אך ניתן להפוך ל-O .O יכול להיכנס לתחום של K, כלומר לתחום של הניתן לידיעה, כאשר הוא מתפתח עד לנקודה שניתן לדעת אותו באופן חווייתי. כאשר זונחים את הכוחות המכתיבים את K (זיכרון, תשוקה, הבנה והסתמכות על רשמי החושים), האלטרנטיבה היא F: האמונה שישנה מציאות מוחלטת באמיתותה. מצב תודעה זה, אמונה המופשטת מהקשרה הדתי, מאפשר התהוות כ-O: היות אחד עם המציאות המוחלטת, עם האין-סופי, עם האמת, עם הדבר כשלעצמו (Bion, 1970). התהוות כ-O מייצגת היעדר הפרדה בין היודע, הידיעה ואובייקט הידע (פלד, 2005). היא מפגש בלתי אמצעי עם המציאות שאינה עוברת אובייקטיפיקציה.

הידיעה הכרחית לשם הפיכת החוויה לניתנת לניסוח, אולם לא ניתן להגיע לידיעה תקפה אלא מתוך שהייה במרחב של אי-ידיעה. כלומר, K הכרחי אך הוא חסר ערך אם לא נבע מתוך O. לכן, לפי ביון, על האנליטיקאי לוותר על איסוף מידע בנוגע למציאות הקונבנציונלית, ולחתור למגע ישיר עם המציאות הנפשית של המטופל (Bion, 1970), למפגש בין לא מודע אחד לרעהו. רק משם יכולה לעלות פרשנות תקפה ומועילה, "משום שהיא שואבת ממגע רגשי-חווייתי עם אדם ייחודי ולא מתיאוריות מוכללות ה'זכורות' באופן בלתי מושלם" (Bion, 1967).

הטרנספורציה מ-O ל-K אפשרית רק כאשר פוטרים את K מזיכרון ומתשוקה. לפי ביון, הזיכרון והתשוקה הם חציצות המונעות מפגש עם האדם, עם מציאותו הנפשית כפי שהיא ועם האמת. לכך הוא מוסיף את ההבנה, את רשמי החושים ואת המחשבות שאינן אלא נגזרות של התשוקה (Bion, 1970). כל אלה הם כוחות של תעתוע המשרתים מניעים לא מודעים: הזיכרון מטעה כיוון שכוחות לא מודעים מסלפים אותו, והתשוקה מפריעה לשיפוט כיוון שהיא מפעילה עליו סלקציה והדחקה. על כן הוא תובע מן האנליטיקאי לכפות על עצמו משמעת של הימנעות מכוונת מזיכרון ומתשוקה.

אין מדובר בשכחה, שהיא גרועה בדיוק כמו היזכרות (Bion, 1967). לזכור משהו פירושו לשמר אותו, כלומר להפכו לנכס. לשכוח משהו פירושו להשליך החוצה את מה שנשפט כלא ראוי או כלא רצוי לשימור. כך או כך, מדובר בפונקציות סלקטיביות מוטות שאינן תואמות את המציאות כפי שהיא באמת (פלד, 2005). הדרישה מצדו של ביון היא לאקט פוזיטיבי של יציאה מתחום השפעתם של כוחות אלה (Bion, 1970). בכך תלויים התפתחותם של מצבי התודעה הרצויים F ו-O.

במקום התבוססות בזיכרון ובתשוקה, בעבר ובעתיד, במה שלכאורה קרה ובמה שעתיד אולי לקרות – מציע ביון שהייה חסרת פשרות בהווה. הוא מכוון את האנליטיקאי למצב תודעה קיצוני של אי-ידיעה, חסר היסטוריה ועתיד (Bion, 1967). אנליטיקאי המכיר במטופל מסוים כאותו אדם שהוא ראה אתמול, או מטופל המזהה את האנליטיקאי כאותו אדם שפגש אתמול – משתפים למעשה פעולה ביחסים המגנים עליהם מפני הפחד שמעוררת נביעתו של הלא ידוע, הלא קוהרנטי, הריק חסר הצורה (Bion, 1970). כל המתרחש במפגש הטיפולי צריך להיבחן אך ורק בזמן הווה, ואל לו לשום אירוע מן העבר, טעון ומשברי ככל שהיה, להעסיק את התודעה ולהשפיע על ההיווכחות בהתפתחות המתרחשת בהווה (Bion, 1967).

מרעיונות אלה עולה שרק מתוך שהייה במרחב של אי-ידיעה ואחדות עם החוויה ברגע ההווה יכולה לצמוח ידיעה תקפה, ושרק במקום הזה יכולה להתרחש פגישת אמת בין מטפל למטופל. הדבר מעלה על הדעת את תיאוריו של בובר בנוגע לפגישה הבלתי אמצעית המתארעת במישור "אני-אתה".

אירוע המפגש שמתאר בובר הינו זן מיוחד של דינמיקה או מרחב הנוצרים ברגעי "רצון וחסד". זהו מרחב בינות האני ואובייקט ההתייחסות, כאשר האחרון מאבד את מעמדו כאובייקט והופך נוכח באמת, והאני שרוי עימו בזיקה ישירה. הוא אינו נתפס דרך רשמי החושים באופן הרגיל; הוא גם אינו עובר עיבוד אינטלקטואלי של מיון וסיווג, של ניתוח מאפייניו או של הפשטה ושימוש בו לשם הכללה והסקת מסקנות רחבות יותר. הוא אינו נתפס כסכום רכיביו. הוא אינו נתפס ביחס לאחרים אך גם לא באופן המבודד מהם (בובר, 2007).

הנוכחות, חוויית האמת והמגע הישיר עם ה"אתה" – כל אלה תלויים, לפי בובר, בוויתור על ידע מן הסוג הניתן לצבירה, ובמידה של היעדר אחיזה: "מי שאומר 'אתה', אין בידו משהו, אין בידו כלום, אבל שרוי הוא ועומד בזיקה" (שם, עמ' 4). מן החלל שמפנה הוויתור נובעת ועולה הוויה אחרת: אמת נוכחת, התגשמות במפגש. הפגישה האמיתית, לפי בובר, היא אירוע בלתי אמצעי שהתנאי להתרחשותו הוא ערעורם של כל האמצעים והמחיצות: ידע, המשגה, דמיון, זיכרון, תכלית ותאווה (שם).

הלכה למעשה

לא קל ולא מובן מאליו להצליח להימנע מזיכרון ומתשוקה ולאפשר למצבי התודעה האלטרנטיביים שמתארים ביון ובובר לעלות. התרוקנות מזיכרון והותרת חלל בלתי רווי בתודעה שיאפשר למידה או חוויית אמת כרוכות ביכולת לשאת ספק, תסכול ואי-ודאות (פלד, 2005). לפי ביון, דיכויו של K לצורך הגברת F, או הכפפתן של טרנספורמציות ב-K לטרנספורמציות ב-O נחווים בתחילה כהתקפה על האגו ומלווים במצב רגשי חשוף, נתון לבדידות ואף לאימה של ממש (Bion, 1970). אולם היכולת לשהות בחלל בלתי רווי היא אחד התנאים המאפשרים following ורגעי מפגש.

ה- Refined Hakomi Method, גרסה מאוחרת של שיטת האקומי שפותחה על ידי יוצרה המקורי (ראו הסבר במאמר קודם), מסייעת למטפל להתאמן ביכולת לשאת ספק ואי-ודאות, ומקדישה לנושא תשומת לב כאחד הרכיבים המהווים את התשתית התודעתית שממנה נובעת השיטה כולה. האקומי בגרסתה זו היא שיטה של Assisted Self Study. משמעות הדבר היא שהעוסק בה לומד כיצד לתמוך בתהליך החקירה העצמית של אדם אחר.

כדי שאדם יוכל לתמוך בתהליך של זולתו, עליו להכיר היטב את ההרגלים האוטומטיים המנהלים אותו עצמו, ולעבור איתם כברת דרך מספיקה, כדי לוודא שהם לא יפריעו לתהליך של הזולת. ההרגלים העלולים לעמוד בדרכו של תהליך מוצלח הם אלה המשתייכים לפונקציות התודעתיות המגבילות שהובאו למעלה דרך דבריהם של ביון ובובר, והם מתבטאים בפשטות בצורך לדעת, להבין ולשלוט או בפחד מאי-ידיעה ומהיעדר שליטה. המטפל בשיטת האקומי שואף להכיר את האופן שבו עולמו הפנימי מאורגן סביב סוגיות אלה, ובתוך כך ללמוד לזמן לעצמו מקום הפנוי מידע רווי.

לפי ביון, העיסוק בזיכרון (למשל הצורך לזכור מה אמר מטופל) ממלא את התודעה ומונע מן הרכיבים העמוקים של החווייה הנוכחית לחלחל פנימה, והעיסוק בתשוקה (למשל תשוקה לתוצאה מקווה של הטיפול) ובניסיונות לייצר הבנה אינו מותיר את התודעה פתוחה לחוויות שבהיעדרן של פונקציות אלה ניתן היה להיווכח בהן. הוא טוען שכישלון להימנע מזיכרון ומתשוקה מביא להידרדרות ביכולות ההתבוננות וההבחנה, ואילו אימון בהימנעות מכוונת מפונקציות אלה מחזק את הכוחות המנטליים (Bion, 1970).

בהאקומי המטפל נדרש לרמה גבוהה במיוחד של פתיחות והתכווננות, ולכן הוא מתאמן ביכולת להניח בצד זיכרון, תשוקה והבנה. בעת שהוא עובד, הערנות למתעורר בו בכל מישורי החוויה מגלה בפניו את השפעותיהם של שלושת אלה: הוא רואה כיצד גופו מתכווץ ומתאמץ כאשר אחד מהם מנהל את הזירה, וכיצד הדבר פוגע ביכולת הקליטה שלו וביכולתו להיות באמת עם מי שאיתו. הוא רואה כיצד יכולת הקליטה שלו, המרחב שבינו לבין המטופל ותהליך החקירה כולו מתרחבים ונפתחים כאשר יש ביכולתו להרפות את הפונקציות המפריעות ולגלם אי-ידיעה שאין בה פחד, אלא סקרנות ושמחה בקיים.

יכולתו של המטפל לגלם אי-ידיעה בדרך זו כרוכה ללא הפרד בשתי איכויות נפשיות נוספות: אי-אלימות ואי-מאמץ. כאשר המטפל מסוגל לשהות בנינוחות במרחב של אי-ידיעה, הוא אינו נאחז, אינו דוחף ואינו מושך. בנטשו זיכרון, תשוקה והבנה יש ביכולתו "לחלוק שליטה עם כל מה שנוכח, לעתים לנוע עמוקות אל תוך הפעולה הנובעת מעצמה, לעתים לשהות בשקט בעת שהאחר עובד בפנים, לגלוש באלגנטיות על הגלים המשתנים של האינטימיות" (Kurtz, 2012).

פגישת אמת

גם לפי ביון וגם לפי בובר, כשאנו נפגשים באמת האחד עם השני אנו פוגשים את האמת (truly meeting, meeting truth). אם נניח בצד מחשבות על אודות קיומה וטבעה של אמת מוחלטת, הרי שאותה בלתי אמצעיות מתקיימת גם באירועים האינטר-סובייקטיביים המיוחדים המתוארים במאמר זה. אותם תנאים עומדים בבסיסם: זניחתם של זיכרון, תשוקה והבנה; הפסקתם הזמנית של תאווה, דמיון, קלסיפיקציה ואובייקטיפיקציה; אימון בוויתור כן על אג'נדה ועל הניסיון לדעת ולשלוט.

אירועי המפגש הללו מתפקדים כזמן וכמקום לאינטגרציה. הם משכי זמן של שהייה בלתי מתפשרת בהווה, המארגנים מחדש את חוויות העבר ומשפיעים על האפשרויות העתידיות. הם מעלים את האוטומטי וההרגלי לאור החדש שהיה עד כה בלתי נגיש, ומהווים מישור שלישי המפגיש את מישור הידע המילולי המפורש עם מישור הידע היחסי המרומז. באופן הנובע מתהליך החקירה וחוזר להזינו, הם המרחב המובהק ביותר שבו מתרחש הריפוי: ההיספגות המלווה במודעות של הטוב הנחוץ שהיה חסר בסביבה המוקדמת, ושנותר חסר כתוצאה מדפוסים הסתגלותיים שנועדו להתמודד עם החוסר וכעת מנציחים אותו.

כמו ניחוח לא מוכר המארגן מחדש את דפוסי התפיסה והתגובה הקשורים לכל הניחוחות האחרים, וכמו הבזק ברק המאיר פתאום מקום שהיה חשוך עד כה ומורה לו לאדם היכן הוא נמצא ולהיכן הוא עוד יכול ללכת – כך משנים רגעים אלה את מציאותו הפנימית של החווה אותם (Kurtz, 2006).

 

 

 

מקורות

באלינט, מ' (2008). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד (נדפס במקור בשנת 1968).

בובר, מ"מ (2007). אני ואתה. בתוך: בסוד שיח – על האדם ועמידתו נוכח ההוויה. ירושלים: מוסד ביאליק (נדפס לראשונה בשנת 1959).

ברנע-אסטרוג, מ' (2014). מחשבות על צרכים ראשוניים ועל הזנה לא אגוצנטרית. פסיכולוגיה עברית. מתוך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3086 נצפה: אפריל 2014.

ויניקוט, ד"ו (1998). תינוקות ואימותיהם. תל אביב: דביר.

פלד, א' (2005). פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת. תל אביב: רסלינג.

Bion, W.R. (1967). Notes on memory and desire. Psycho-analytic Forum, vol. II n° 3 (pp. 271 – 280). [reprinted in E. Bott Spillius (Ed.). Melanie Klein Today Vol. 2 Mainly Practice (pp. 17–21) London: Routledge 1988.

Bion, W.R. (1970). Attention and Interpretation. London: Tavistock.

Freeman, W. (1994). Societies of Brains. Hillsdale, NJ: Erlbaum.

Johanson, G., & Kurtz, R. (1991). Grace Unfolding: Psychotherapy in the Spirit of the Tao-te ching. New York: Bell Tower.

Kurtz, R. (2006). Missing Experiences. Unpublished.

Kurtz, R. (2012). Readings in the Hakomi Method of Mindfulness-Based Assisted Self-Study. From: http://hakomi.com/ron-kurtz-educational-materials/official-writings/rons-readings-2012 Accessed April 2014.

Lewis, T., Amini, F., Lannon, R. (2000). A General Theory of Love. New York: Vintage Books.

Rumi. (2004). Selected Poems. Translated by Coleman Banks. London: Penguin Books (Original work published 1995).

Smith, L.B. & Thelen, E. (2003). Development as a Dynamic System. Trends in Cognitive Sciences, 7(8), 343-348.

Stern, D.N., Sander, L.W., Nahum, J.P., Harrison, A.M., Lyons-Ruth, K., Morgan, A.C., Bruschweilerstern, N. and Tronick, E.Z. (1998). Non-Interpretive Mechanisms in Psychoanalytic Therapy: The ‘Something More’ Than Interpretation. International Journal of Psycho-Analysis, 79, 903-921.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ברנע- אסטרוג, מ. (2014). רגעי מפגש: על אירועים בלתי-אמצעיים המתרחשים במרחב שמעבר להרגלי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3131

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אסי שורקאסי שורק24/5/2014

מיכל, תודה על המאמר המעולה. האקומי, דרך מילותייך, משלים רבדים רבים החסרים לדעתי בהכשרות מטפלים כמו זו למשל של הפסיכולוג הקליני. רבדים המאפשרים למטפל לשהות, ביתר קלות, בעמדה מיטיבה ואנושית בתוך מרחבים פתוחים של אי ידיעה, באופן המאפשר לתהליכי ריפוי ושינוי להתרחש ללא מאמץ.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח19/5/2014

מרתק. היי מיכל. תודה על המאמר וההישענות האינטגרטיבית על מקורות מגוונים המעשירים זה את זה