מאמרים

על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות

מאת: דני שראל
מתפרסם מ‏יום ראשון ‏07 ‏יולי ‏2013 | 9,932 צפיות
המאמר דן בקשר בין התנהגויות אנטי-חברתיות לבין אובדן על רקע ביטויי תוקפנות בגיל ההתבגרות, דרך סיפור על הורים שפונים לייעוץ עקב הידרדרות של בנם המתבגר. יתואר הצורך והקושי של ההורים להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה". ההרצאה נשענת על תובנותיו של ויניקוט, בעיקר אלה שמוצגות במאמריו על הנטייה האנטי-חברתית.

 

על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות

 

מאת דני שראל

 

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון של עמותת "אור שלום" להורי מתבגרים במשפחתונים. ההרצאה התקיימה בתאריך 1.5.13 ב"פרוטיאה בהר" שבשורש.

 

פסיכולוג מקבל שיחת טלפון בהולה מזוג הורים: "אנחנו רוצים שהבן שלנו ילך לטיפול מייד אך הוא מסרב. אנחנו מבקשים לראות אותך בדחיפות". הם מגיעים לפגישה. האב מהנדס, האם מורה. יש להם שלושה ילדים. הבכור, רוני, בן 13, היה תמיד בסדר ולא היו איתו בעיות מיוחדות, אבל מאז המעבר לחטיבת הביניים המצב השתנה: הוא החל לזלזל בלימודים ולהיעדר מבית הספר בתירוצים מופרכים. הוא מתחצף למורים ולהוריו, יוצא לבלות עד שעות מאוחרות עם חבורת נערים מפוקפקים שהתחבר אליהם, מבטיח לחזור בשעה מסוימת ולא עומד בהבטחותיו. "חשבנו שזו תקופה, שזה יעבור, אבל זה רק מידרדר. כשהוא בבית הוא מסתגר בחדר עם המחשב ולא מתקשר איתנו. זה לא הילד שהכרנו, הוא היה ילד ממש טוב", אומרת האם בדמעות. "אני יודעת שבגיל ההתבגרות יש משברים, אבל לא חשבתי שזה יגיע לידי כך. השיא היה לפני כמה ימים. הזמינו אותנו בדחיפות לבית הספר וסיפרו לנו שהוא ושני ילדים נוספים עשו מעשה של ונדליזם ושהוחלט להשעות אותו מהלימודים".

היא אמרה שהיועצת המליצה שהוא ילך לטיפול אך הוא מסרב, וציינה כי לדעתה חבורת הנערים שהתחבר אליהם משפיעה עליו לרעה וכי בית הספר החדש אינו מתפקד כיאות. נוסף על הדאגה, החרדה וחוסר האונים שניכרו בדבריה של האם, אפשר היה לזהות בהם גם בושה מהתנהגותו של בנה וכן עלבון צורב, שכן בתור מורה מצליחה היא חוותה את שיחת הטלפון מבית הספר כהאשמה שהיא נכשלה בתפקידה כאם. האבא, איש מעשי ורציונלי, יושב כל העת בזעם עצור, ונראה שהוא כועס על כל העולם: על הנוער של היום, על בית הספר שלא מתמודד, על אשתו שלא מציבה גבולות לילד ובעיקר על בנו הבכור. בולט עד כמה הוא כועס עליו, מאוכזב ממנו ומרגיש שהוא הפך להיות ילד כפוי טובה. בשלב מסוים הוא מישיר מבט אל הפסיכולוג ושואל: "מה צריך לעשות עכשיו? איך מפסיקים את ההידרדרות הזאת?".

לפני שנחשוב על עצות מעשיות לאב ולפני שננסה להבין את התנהגות הבן, כדאי להתעכב רגע על חוויית ההורים לנוכח ההתנהגות האנטי-חברתית של ילדם. ההורים שבנם ביצע מעשה חריג, על גבול הפלילי, בבית הספר, חשים בושה, אשמה, חרדה ודאגה מכך שבנם נמצא בתהליך הידרדרות הרסני. ייתכן שהם חשים מואשמים, ייתכן שהם מרגישים שנכשלו בתפקידם כהורים, ולאלו מתלוות גם תחושות של חוסר שליטה, חוסר אונים וחוסר הבנה של המתרחש. עבור הורים רבים זהו מצב קשה להכלה, המוביל לא פעם לתגובות שמסלימות את המצב ומחריפות אותו, כגון התפרצויות זעם נקמניות, הוקעת הילד, התרחקות ממנו ונטישה רגשית מתוך תחושת אכזבה עמוקה, ניסיון להתעלם ממה שקרה מתוך תקווה שהדברים יסתדרו מעצמם, או ניסיון לרצות את הילד מתוך תחושת פחד הולך וגובר ממנו. המשותף לכל התגובות הללו הוא הקטנת הנוכחות ההורית האפקטיבית בחייו של הילד.

אין דבר קל יותר מאשר לשפוט את ההורים. אם נהיה כנים, כולנו עושים את זה. מי לא מכיר את סיטואציית הילד בהתקף זעם בסופרמרקט מול הורה שמנסה להרגיעו או להשתיקו? הקהל, שאינו יודע מה הרקע להתפרצות, צופה במתרחש, לעתים בהקלה שזה קורה למישהו אחר. לרוב, הצופה מוקיע בלבו את ההורה על כישלונו, ו"נשמות טובות" אף משיאות לו עצות בין מחלקת הבשר למחלקת הגבינות. כמה קל להיות ביקורתי כצופה מהצד וכמה לא נעים להיות שם בתפקיד ההורה. במאמר זה, כל מה שנכתב, נכתב מתוך הכרה והבנה כמה קשה להיות נוכח באופן מותאם לילד שאיבד שליטה.

גיל ההתבגרות: "הפרעה בצמיחה השקטה"

חשוב לזכור שאין שום סיבה להניח או לצפות, שהתפתחות של ילד תהיה קלה או חלקה, על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות. להורים רבים יש פנטזיה שאם רק ייתנו לילד חום, אהבה, תמיכה והגנה, הכול ילך כשורה. מפנטזיה זו משתמע שאם יש בעיה, סימן שמשהו בתפקוד ההורי לקוי. למעשה, חיים של ילד בריא כוללים פחדים, רגשות סותרים, מצבים קשים להכלה, רגרסיות, התמודדות עם דחפים ועוד. לעתים רחוקות התפתחות של ילדים עוברת על מי מנוחות, וגם כשזה קורה, גיל ההתבגרות מציב אתגרים חדשים.

בספרות הפסיכואנליטית מתואר גיל ההתבגרות כעומד בסימן של "הפרעה בצמיחה השקטה". שינויים דרמתיים מתרחשים ודורשים הסתגלות מחודשת: הגוף צומח ומתחילה ההתבגרות המינית, יכולות שכליות חדשות מתפתחות, יש תנודות בהערכה העצמית ובלבול רב בדרך לגיבוש זהות עצמית וזהות מינית ועמידה מול הדרישה להיות עצמאיים יותר. כך, גם כשהושג שיווי משקל פנימי בתקופה שקדמה לגיל ההתבגרות, שיווי משקל זה מתערער. ואם היו בעיות קשות בילדות, הערעור של גיל ההתבגרות עלול להיות קשה שבעתיים.

גורם נוסף בעל חשיבות מכרעת הוא הסביבה שבה גדל הילד. ילד לא גדל מעצמו בחלל ריק, וכמו שלא נוכל להתבונן בהתפתחות של פרח בלי לשאול אם היו לו מספיק אור, השקיה ומרחב לשורשים ולגבעול, כך לא נוכל להתייחס לילד או למתבגר בלי לבדוק את הסביבה שבה הוא גדל: האם היא סביבה תומכת, מאפשרת, מטפחת ומצמיחה? או שלא. לסביבה שבה גדל הילד, קרי, לנוכחות ההורית עד גיל ההתבגרות ולאיכות הנוכחות ההורית המיוחדת הנדרשת בגיל זה, יש השפעה מכרעת על יכולת ההסתגלות שלו לגיל ההתבגרות ועל דרכי ההתמודדות עם האתגרים שגיל זה מציב. כדי לעזור לרוני ולהוריו, חשוב לברר מה קרה בתוך המשפחה בתקופה שקדמה להידרדרות.

בתגובה לשאלת הפסיכולוג על האירועים שהתרחשו בתקופה שקדמה להידרדרות סיפרו ההורים שבקיץ חגגו לרוני בר מצווה – אירוע שהיה כרוך ברוב הוד והדר אך גם בלא מעט לחץ משפחתי – ובשנת הלימודים שלאחר מכן הוא עבר לחטיבת הביניים בבית ספר חדש. הם סיפרו שלאחרונה החלה אצלו התבגרות פיזית מואצת. הוא גבה מאוד ותווי פניו השתנו. נוסף על כך האם קיבלה על עצמה לרכז שכבה בבית הספר שבו היא עובדת והיא עסוקה כפי שלא הייתה מעולם, והאב קודם בעבודתו לתפקיד שמצריך שהייה מרובה מחוץ לבית. עקב כך החלו מתחים, חיכוכים וריבים קולניים ומרים בין ההורים בסוגיית "השוויון בנטל". כמו כן העלה האב ציפייה שרוני בנו הבכור יקבל על עצמו יותר תפקידים בבית: "כשאני הייתי בגילו כבר יצאתי לפרנס. מה אנחנו כבר דורשים ממנו? לזרוק את הזבל, לקחת את הכלבה לטיול, לשמור על האחים הקטנים שלו, זה הכול". האם התפרצה לדבריו: "אם במקום לרוץ יום ולילה לישיבות היית יותר בבית, לא היה צומח לנו עבריין!". האב לא נשאר חייב: "אם במקום להיות מחנכת של כל העולם היית מחנכת את הבן שלנו, לא היינו מגיעים למצב הזה!".

התמונה המתגלה עכשיו מורכבת. ממה שסיפרו ההורים, אפשר לראות שרוני חווה כמה אובדנים לאחרונה: השינויים הפיזיים שמתרחשים בגיל ההתבגרות הם אמנם משמחים אך עלולים להבהיל את הילד שמתבונן במראה ולפתע לא מכיר את עצמו. לא פשוט לחוש בטוח בתוך גוף שנעשה זר. גם חגיגת בר המצווה שמסמלת את המעבר לבגרות היא לא פעם חגיגה של ההורים יותר מחגיגה של הילד. החגיגה שמלווה את המשפט "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שאומר האב מטשטשת לעתים את העובדה שעבור הילד מדובר בנטישה או באובדן של הגנה ונוכחות הורית. ייתכן שאצל רוני מועצמת תחושת האובדן בשל ההידרדרות ביחסים בין ההורים, בשל העובדה שהם אכן נוכחים פחות מבעבר, גם פיזית וגם רגשית, ובשל הציפייה לגדילה מהירה.

התנהגויות אנטי-חברתיות כביטוי לאובדן הביטחון

ויניקוט (1984/1946) טוען כי התנהגויות אנטי-חברתיות של ילדים קשורות לאובדן הביטחון שמעניקה משפחה מתפקדת. תחת הכותרת "התנהגויות אנטי-חברתיות" הוא כולל מגוון התנהגויות לא מסתגלות שנמצאות על רצף מהקל אל החמור: מהרטבה והתלכלכות, דרך וכחנות, ועד שקרים, גניבות, התפרצויות הרסניות והתנהגויות עברייניות. משפחה מתפקדת היא משפחה שבה "אב ואם לוקחים אחריות משותפת על ילדיהם. האם, הנתמכת על ידי האב, מגדלת כל ילד, לומדת את אישיותו, ומתמודדת עם הבעיות האישיות של כל אחד מהם" (שם). אם מתעלמים מהחלוקה המגדרית של תפקידי אב ואם, שמתאימה לנורמות שהיו מקובלות בתקופה שבה נכתבו הדברים, אפשר לדבר על פונקציות הוריות שיכולות להתמלא גם במשפחות חד-מיניות ובמשפחות חד-הוריות.

נוכחות הורית מיטיבה דיה כוללת בין השאר מתן מרחב להתנסות בביטויי עצמיותו של הילד, והצבת גבולות שיגנו על הילד ועל הסביבה מפניו. נוכחות כזאת מחפשת כל העת איזונים בין מתן חופש להתנסות לבין הצבת גבולות שלהם זקוק הילד, וכמובן – בבסיס החיפוש הזה נמצאת האהבה ההורית,

הצורך להציב גבול לילד מחד גיסא, והצורך להשאיר לו מרחב פתוח להתנסות מאידך גיסא, מעוררים לא פעם קושי אצל ההורים. ככל שהילד גדל, זה נעשה קשה יותר, ובגיל ההתבגרות זה הופך למשימה מסובכת, מבלבלת ומתעתעת. הילד כבר אינו "ילד" אך גם לא מבוגר עדיין. זהו גיל שיש בו חוסר בשלות שקשה להכיל אותה.

כך כותב ויניקוט על המעבר לגיל ההתבגרות (בפנייה להורים): "אם תעשה כמיטב יכולתך לקדם את הצמיחה האישית אצל ילדך, יהיה עליך לדעת להתמודד עם תוצאות מדהימות. אם ימצאו ילדיך את עצמם כל עיקר, הם לא יסתפקו בדבר מלבד עצמיותם כולה – ובכלל זה התוקפנות והיסודות ההרסניים שבה, נוסף על היסודות שאפשר לכנותם אהבה, ואז תיקלע למאבק ממושך, שיהיה עליך לעמוד בו ולשרוד" (ויניקוט 1968/1995).

האם עלינו להסיק מכך שתוקפנות ועוינות יופיעו ללא קשר לנוכחות ההורים, וכל שעליהם לעשות הוא לשרוד? כמובן שלא. הישרדות אין פרושה שההורים "יורדים למקלט" וממתינים "שהגיל הנוראי הזה יעבור", להפך: הישרדות פירושה שיש להיות שם איתו ולעתים מולו ואפילו להיאבק בו אם צריך. מה שצריך לשרוד הוא הנוכחות ההורית המיטיבה, שממשיכה לחפש את האיזונים בין מתן לגיטימציה לביטוי עצמי לבין הצבת גבולות, תוך כדי שימור חוויית העצמי של ההורים כבעלי נוכחות וחשיבות בחייו של הילד המתבגר. לנוכח דבריו של ויניקוט אפשר לשער כי ההידרדרות של רוני היא תגובה לאובדן הביטחון שחש במשפחתו, הן בשל הקשיים שנתגלעו ביחסים בין ההורים והן בשל הפגיעה בנוכחות ההורית שלהם במישור הפיזי ובמישור הרגשי. זאת, נוסף על האובדן ההתפתחותי של הילדות שגיל ההתבגרות מזמן במהותו.

בנקודה זו שואלת האם: "בעצם זה אומר שההתנהגות של רוני נובעת מכעס עלינו? האם זה בעצם סוג של מחאה על היחלשותה של הנוכחות ההורית שלנו?".

אפשר לפרש את התנהגותו של רוני ככעס על ההורים וכמחאה על האובדן, אך אפשר גם לראות בה בקשה להכרה באובדן, להכרה בכך שמשהו שניתן לו בעבר, שמגיע לו ושהוא מצפה לו – נלקח ממנו. להכרה יש חשיבות עצומה גם כשאין תיקון מעשי בעקבותיה. לעתים ההכרה עצמה היא התיקון. במקרים אחרים היא אינה מספיקה והילד בהתנהגותו מבטא ציפייה או משאלה לחזור למצב הקודם שהיה ואיננו עוד, לחזור אל הזמן שלפני האובדן, או לפני שחוויית האובדן התבססה, על ידי כך שהוא הופך את עצמו למטרד וכך מאלץ את הסביבה להכיר באובדנו ולהגיב אליו.

ייתכן שמעשה הוונדליזם של רוני בבית הספר היה שיאו של תהליך שלא נעצר קודם לכן, והביא לידי כך שההורים כבר אינם יכולים להתעלם ממנו. מצד אחד, מעשהו של רוני פוגע ומכעיס, אך מצד אחר אפשר לראות בו הזדמנות נוספת שהוא מעניק להוריו לשמש עבורו סביבה תומכת ומחזיקה. ספק אם רוני מודע למה שמניע אותו, וספק אם הוא יודה בכך גם אם יהיה מודע למניעיו, אבל לעתים ילדים בטיפול מצליחים להתחבר בדיעבד לרגשות שהובילו אותם למעשים כאלה, לתחושת עוול שבחוויה שלהם נעשתה להם ואליה הם הגיבו. ההסבר הזה מקומם את האם: "למה ככה? אם הוא במצוקה כי להרגשתו עזבנו אותו, אז למה עכשיו, שהוא יותר ורבלי מאי פעם, הוא לא אומר את זה באופן ישיר? חוץ מזה, בכל ספר על התבגרות אני קוראת שילדים לא רוצים את עזרת ההורים שלהם. הם דווקא מנסים להרחיק אותם, להתרחק מהם, להיות עצמאיים. אז בעצם הוא אומר במעשיו שהוא כן רוצה לחזור ולהישען עלינו? הרי הוא אומר שאנחנו "חופרים", שאני "קרצייה", ושהוא רוצה להיות עצמאי. קרבה זה לא טוב, וריחוק זה גם לא טוב, אז מה הוא בעצם רוצה?".

קונפליקט בין תלות לעצמאות

כשילדים קטנים נתונים במצוקה, הם לא תמיד מסוגלים לבטא אותה ישירות. לעתים הם מייצרים סימפטומים גופניים ואחרים כדי לומר שהם זקוקים לעזרה. זוהי שפתם. בגיל ההתבגרות המצב מסתבך: אחד הקונפליקטים המאפיינים גיל זה הוא הקונפליקט בין תלות לעצמאות. מצד אחד, ההתמודדות עם השינויים הדרמתיים עשויה לעורר מצוקה של ממש, המצריכה מן המתבגר לפנות להוריו בבקשת עזרה. מצד אחר, עצם הצורך בעזרה נחווה כמבייש, שכן פנייה לעזרת ההורים מתנגשת באחת המשימות המרכזיות של גיל ההתבגרות – שגם המתבגר וגם הוריו מודעים לה – השתחררות מהתלות בהם. מה שקורה פעמים רבות הוא שהמתבגר מאמץ התנהגות מתעתעת ולא עקבית, הכוללת פעולות "עצמאיות" לכאורה שבעצם מקופלת בהן תלות רבה, או להפך, פעולות המבטאות תלות אך מנוסחות באסרטיביות. למשל, יציאה לטיול הרפתקני כי "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות", להיעלם ולגרום לכולם לדאוג ולחפש אחריך. לחלופין, תובענות כלפי ההורים בדרישה למותגים תוך כדי הצגת הסברים מנומקים ומתוחכמים על חשיבות העניין. במצבים הקיצוניים יש שמנסים להכחיש את התלות באופן מוחלט, דרך התרחקות פיזית או אידיאולוגית מההורים ומערכיהם או דרך זלזול בהם. אחרים מסרבים לגדול ונסוגים לעמדה ילדית.

ההורים מתבלבלים לא פעם מההתנהגויות הסותרות של ילדיהם. יש שהולכים שולל אחרי ההתנהגות הבוגרת לכאורה של ילדיהם, נבהלים מהניסוחים המילוליים הבוגרים שבהם מובעים הצרכים הילדותיים ומתקשים להציב גבולות לילדים שטוענים בלהט שאינם זקוקים להם ומציגים את ההורה באור מגוחך. אחרים מזדהים עם הצורך של המתבגר בעצמאות, ועם העלבון שלו מכך שמתייחסים אליו כאל ילד, ומפספסים את ההזדקקות הנואשת והמוכחשת. יש גם הורים שלא יכולים לסבול את העצמאות החדשה ואת הצורך בהתנסויות הרפתקניות ומציבים גבולות נוקשים מדיי. ההורים לא פעם מבלבלים גם את הילד ומעבירים לו מסרים סותרים. אין זה מפתיע שבגיל זה ילדים מסוימים מידרדרים לסמים ולעבריינות, ואין זה פלא שבגיל זה מתפרצות לעתים הפרעות נפשיות קשות.

אם נחזור לסיפור שלנו, אף על פי שרוני אומר שהנוכחות ההורית היא מטרד עבורו, שהוא כלל אינו זקוק לה, שהוא מעדיף את חברת בני גילו ולא מוכן שיגידו לו מתי לחזור בלילה כי הוא כבר לא תינוק, הוא בכל זאת מביע, דרך הידרדרותו, בקשה ותקווה שההורים יחזרו להיות שוב בנוכחות. ייתכן שהוא ייאבק בנוכחות זו ויתקומם נגדה, ייתכן שהוא יעמיד את הוריו במבחנים, יבהיר להם כמה הם מגוחכים, מיותרים, מטופשים ומעצבנים (רשימה חלקית...) ואף ירחיק אותם. אבל כדאי שלא להתבלבל, הוא ממשיך להיות זקוק להם ולו כדי להיות שם, לספוג את כל זה ולשרוד.

בנקודה זו המשיכה והקשתה האם: "נניח שזה נכון, ורוני באמת חווה הידרדרות בנוכחות ההורית שלנו כלפיו וביחסים בינינו, ולמרות שמדובר בגיל ההתבגרות, למה ילד שעד היום הסתגל טוב מאוד לכל מיני מעברים בחייו או בחיי המשפחה מגיב כך?". כדי לחזק את שאלתה היא סיפרה שכשרוני היה בן חמש, סבתו האהובה, שאליה היה קשור מאוד, נהרגה בתאונת דרכים. זו הייתה תקופה קשה ומכאיבה לכולם, ובעקבות האירוע אמו של רוני שקעה בדיכאון שנמשך כמה חודשים והתקשתה לתפקד. לדבריה, "דווקא רוני, שלפני האירוע היה ילד שובב, נמרץ ואפילו פראי, התאושש מהר והתמודד 'כמו גדול', כאילו התבגר והבין שבתקופת משבר צריך להתארגן ולחזור לתפקד. הערכנו אותו מאוד על זה, ועד התקופה האחרונה זה היה קו שאפיין את האישיות שלו. אז למה עכשיו, כשהוא כמעט בוגר, זה ככה?".

מדוע היכולת הטובה והמרשימה של רוני להסתגל לאובדנים קשים כמו מותה של סבתו ודיכאונה של אמו אינה מסייעת לו במצב הנוכחי, שנראה כאובדן חמור פחות? כדי לענות על השאלה, חשוב לשים לב שבשאלתה של האם מובלעת הנחה שכדאי לבדוק אותה: שההסתגלות של רוני אז הייתה טובה. מדבריה של האם עולה שרוני בן החמש היה ילד אנרגטי ואף פראי, ילד שההורים הקנו לו – באמצעות החום, האהבה, המרחב להתנסות והגבולות המגוננים – ביטחון להגיב לאובדן ההוא במגוון רגשות, בין השאר רגשות תוקפניים. חשוב מאוד לאפשר לילד להתחבר לתנועתיות ולאנרגטיות שלו, שמתנגשת בגבולות, ולחוש דמיונות תוקפניים, בייחוד בתגובה לכאב נפשי עמוק. אלה יאפשרו לו ליצור אינטגרציה בין דחפים תוקפניים לדחפים שנובעים מאהבה. אבל כדי שהדבר הזה יתאפשר, חייבת להיות שם נוכחות הורית שתאפשר לילד לא להרגיש רע מדיי כלפי ההרסנות שמתחוללת במוחו, וכן סביבה שאינה ניתנת להרס במובנים המהותיים ביותר.

כותב ויניקוט: "השטיחים מתלכלכים, את הקירות צריך לסייד מחדש, וחלון נשבר מדי פעם בפעם, אבל הבית בכל זאת מחזיק מעמד, ומאחורי כל זה קיים אמונו של הילד ביחסים בין הוריו. המשפחה היא מסגרת שמתפקדת. כאשר מתרחש אובדן, קורה משהו חמור בארגון הנפשי של הילד: לפתע נעשים המחשבות והדחפים שלו לא בטוחים [...] אני סבור שבתגובה מיידית נוטל הילד לידיו את השליטה שאבדה לו, ומתחיל להזדהות עם המסגרת וכתוצאה מכך מאבד את האימפולסיביות ואת הספונטניות. החרדה שמקננת בו גדולה מדיי ואינה מניחה לו לעשות את הניסויים שהיו יכולים להביאו למצב שיאפשר לו להתמודד עם תוקפנותו. התקופה שבאה אחר כך יכולה להשביע את רצונם של המופקדים על הילד. הוא מזדהה איתם יותר מאשר עם העצמי הלא בשל שלו" (ויניקוט 1968\1995).

כשחושבים כך על הדברים, נראה שהסתגלותו המופלאה של רוני בן החמש הייתה אולי טרם זמנה. אין זה אומר שרוני היה אז לא בסדר. דרושים כוחות רבים כדי להסתגל באופן הזה, וגם אין מקום להיות שיפוטי כלפי ההורים בתקופה של מצוקה איומה לכולם. אבל חשוב להבין שהסתגלות כזאת נקנית במחיר כבד של בלימת החיוניות והספונטניות. יכולת ההסתגלות הזאת הפכה, כפי שתיארה האם, למאפיין של רוני, אבל אם רוני הוא ילד בריא, נפשו מחפשת הזדמנויות לתיקון. ילד בריא יחפש בתוך הבית, ואם לא ימצא שם, הוא יחפש מחוץ לבית את החסר לו להשלמת התפתחותו הרגשית. לפעמים דווקא גיל ההתבגרות מאפשר לילדים שאישיותם לא בשלה עדיין וזהותם לא מגובשת את המרחב לעשות את התיקון הזה, בטרם קו האופי המסתגל מדיי יתקבע ויהפוך לתכונת אופי נוקשה, המנתקת את הילד מעצמיותו האמיתית.

רגרסיה כהזדמנות לתיקון

אחת התופעות האופייניות לגיל ההתבגרות היא רגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים. הרגרסיה יכולה להתבטא בהתנהגות, בחזרתם של פחדים ישנים, במפגש חוזר עם קונפליקטים משלבים קודמים, ועוד. הרגרסיה נובעת מהלחצים שמפעילה הגדילה המואצת על המתבגר, והיא מהווה הזדמנות מחודשת להתמודד עם קונפליקטים ועם בעיות שלא נפתרו או שנפתרו באופן לא מוצלח.

המושג "רגרסיה" מתאר לעתים תופעה פתולוגית, שבה יש נסיגה מהישגים התפתחותיים לרמת תפקוד נמוכה יותר, ואכן לעתים אנו עדים לכך שמתבגרים כאילו איבדו יכולות ריסון ושיפוט שכבר היו להם. הרגרסיה שחווים מתבגרים מסוימים יכולה להוביל לבעיות קשות, אך עבור רוב המתבגרים הבריאים, הרגרסיה היא דרך לערער בטווח הקצר על דפוסים נוקשים ולאתגר דרכי התמודדות שהיו בנויות על הזדהויות ללא הפנמה אמיתית. זוהי רגרסיה מיטיבה המאפשרת להיות במגע עם רבדים פנימיים שהודחקו בילדות המוקדמת או שהיו בנויים על חיקוי חיצוני. הרגרסיה הטובה בגיל זה היא דרך לעיבוד מחודש של יחסים מוקדמים, לצורך פרֵדה מיטיבה יותר מהילדות, תוך כדי שמירה על גרעין העצמיות ולמען השגת אינטגרציה בוגרת וביטוי אותנטי המעידים על הסתגלות אמיתית. רגרסיה כזו מכונה "רגרסיה בשירות האני", מושג שבו משתמשים כשמתארים אמן שנסוג למעמקי עולמו הפנימי כדי להוציא מעצמו רבדים עמוקים ואותנטיים. בטווח הקצר הרגרסיה הזאת מטרידה, ולא תמיד אנו יודעים להבחין אם אכן מדובר ברגרסיה מיטיבה.

את מה שנאמר עד כה ניסח יפה האב בהמשך הפגישה: "ההסתגלות הטובה של רוני בתור ילד הייתה אולי טובה מדיי. אני מבין שזה מה שהתאים בזמנו, אבל זה חסם את ביטויי הספונטניות שלו ואת האפשרות להיות במגע עם רגשות תוקפניים ועם תוקפנות מסוימת שהתעוררו בעקבות הדיכאון של אשתי והאבל על סבתא. אבל הוא לא באמת הצליח להתגבר על האובדן. עכשיו, כשגיל ההתבגרות הגיע והוא שוב מרגיש שהוא מאבד אותנו כמו שאיבד אז, הוא מתקומם, כועס עלינו ואולי אף מתנקם בנו, אבל מה שבעיקר חשוב זה שהוא מנסה להחזיר אותנו להיות עבורו מה שלא היינו אז ומה שהפסקנו להיות בשבילו בתקופה האחרונה. אני גם מבין שבגלל גיל ההתבגרות הוא מתקשה להודות בכך בפנינו ואולי גם בפני עצמו. אם כך, למרות האבסורד שבדבר, יוצא שההידרדרות של הזמן האחרון היא דווקא סימן לבריאות ולתקווה?".

אכן כן. אחד ממאמריו של ויניקוט על הנושא נקרא בדיוק כך: "עבריינות כסימן לתקווה". הוא כותב: "כשהבית אינו מספק סביבה מותאמת, הילד נעשה חרד, ואם יש לו תקווה הוא ממשיך לחפש אחר מסגרת במקום אחר [...]. ילד שביתו לא מספק לו ביטחון, מחפש מחוץ לביתו את ארבעת הקירות. הוא מחפש יציבות חיצונית שבלעדיה הוא ישתגע: הוא יפנה למשפחתו המורחבת או לבית ספר או לחברה כדי לקבל את היציבות הדרושה לו, כדי שיוכל לעבור דרך השלבים המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (Winnicott, 1984/1946). החיפוש נעשה באמצעות התנהגות אנטי-חברתית, שהיא דרכו של הילד לאלץ את הסביבה להתייחס אליו. במאמר אחר הוא כותב: "מהנטייה האנטי-חברתית משתמעת תקווה [...]. שוב ושוב אנו עדים לרגע התקווה המתבזבז, או הקמל, בשל ניהול לקוי או חוסר סובלנות [...]. הטיפול בנטייה האנטי-חברתית איננו פסיכואנליזה אלא ניהול טיפולי: יציאה לקראת רגע התקווה במטרה לפגוש בו באופן מותאם" (ויניקוט, 2009/1956).

אולם איך פוגשים את רגע התקווה באופן מותאם? מה ההורים צריכים לעשות כדי שרגע התקווה לא יתבזבז? איזו נוכחות הורית יכולה להתאים בגיל הזה?

הגדלת המרחב הפנימי של ההורים

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות עבור מתבגרים הוא לעזור להוריהם לשרוד, להגדיל את המרחב הפנימי שלהם ולשקם את נוכחותם ההורית (רעיון זה עולה בקנה אחד גם עם תובנותיו של ויניקוט וגם עם אלה של חיים עומר בספריו על הסמכות ההורית).

חשוב מאוד להיות אמפתיים כלפי ההורים, כלומר להקשיב להם, לאפשר להם להקשיב זה לזה ולראות את הדברים מנקודת הראות שלהם ומתוך הבנת הצרכים הרגשיים שלהם. האמפתיה עשויה לסייע להורים להגדיל את המרחב הפנימי שלהם ולהכיל את מגוון הרגשות הקשים שמתעוררים בהם: דאגה, חרדה מפני הבאות, פחד מהילד, כעס עליו, עלבון, אשמה, בושה, תחושת חוסר אונים, האשמת הילד והסביבה ועוד.

תגובות נעלבות או אלימות ושליפת עונשים כבדים מצד ההורים מבטאות לא פעם את הסדק או השבר שבמכל ההורי. הן אולי מובנות, אך הן מסלימות את המצב ומבטאות ייאוש ואובדן שליטה. סביר שמדי פעם זה יקרה לכל הורה, ולכן השאיפה היא לנוכחות הורית מיטיבה דיה ולא לנוכחות הורית מושלמת. הורים שוגים על ימין ועל שמאל, אבל הורות מיטיבה מתעשתת וחוזרת לעצמה, והיא זקוקה למצפן כדי להתכוונן בחזרה.

ההבנה, שהתנהגויות תוקפניות של ילדים מקפלות בתוכן תקווה ואמונה באפשרות להשיב את הנוכחות ההורית המיטיבה שאבדה, עשויה לעזור להורים להחזיר לעצמם את התקווה שאבדה גם להם. ההבנה שרגרסיה התנהגותית יכולה להיות הזמנה לתיקון עשויה לסייע להורים ולמטפלים בבואם להתמודד עם התנהגויות בלתי נסבלות ומייאשות של ילדים. גורלה של הרגרסיה תלוי במידה רבה בתגובתם של ההורים.

אם ההידרדרות של רוני נובעת בין היתר מניסיון לא מודע שלו לחבר בין הוריו, דרך הפיכתו לילד בעייתי ששניהם דואגים לו וחושבים יחד כיצד לפעול, הרי שחלק מהבעיה כבר נפתר מעצם הפנייה המשותפת לייעוץ. אם ההורים ישקמו את הקשר הזוגי וישתפו פעולה בהורות שלהם, יש סיכוי טוב שילד כמו רוני, שהבסיס שלו בטרם ההידרדרות היה טוב, יגיב לשינוי כזה. גם הורים גרושים יכולים להיות וצריכים להיות בעמדה כזאת, ואם הם אינם מסוגלים לתמוך זה בזה כהורים עם מטרה משותפת, הם לפחות חייבים להימנע מלערב את הילד בסכסוך ביניהם או להשתמש בו למאבקים ביניהם. זוהי נוכחות הורית בעייתית ביותר שמטילה על הילד עול כבד מאוד.

אם בילדות המוקדמת בולט הצורך בחום ובאמפתיה, מרחב ההתנסות אינו מאיים מדיי והגבולות מתקבלים על ידי הילד בהבנה ולעתים בהקלה, הרי שבגיל ההתבגרות נוצר מצב חדש. עקב התפתחות היכולות הפיזיות והמנטליות של הילד, מרחב ההתנסות גדל ומזמן סכנות חדשות מכל הסוגים ומכל המינים. לעומת זאת הגבולות, גם אם נחוצים והכרחיים יותר מאי פעם, נחווים כמגבילים, כמרגיזים וכמעליבים.

ויניקוט סבור שילדים בגיל ההתבגרות זקוקים לעימות כדי להתבגר וחייבים להילחם בהורה. על ההורה להבין זאת ולאפשר את המאבק: "כמיהתם של המתבגרים צריכה להישמע ולהתממש בדרך של עימות. העימות חייב להתנהל על בסיס אישי [...]. אם המבוגרים מוותרים על כס מלכותם, המתבגר נעשה מבוגר טרם זמנו ובתהליך כוזב" (ויניקוט, 1995/1968א).

אך מה פירושו עימות? "עימות משמעו הכלה המשוחררת מנקמנות ומרצון לשלם רעה תחת רעה. עימות פירושו שמבוגר מתייצב וטוען לזכותו לבטא עמדה אישית משלו, הזוכה לגיבוי ממבוגרים אחרים" (שם). ילדים בגיל זה תלויים מאוד בהוריהם, אבל זו תלות מסוג מסוים: הם תלויים במבוגר שלא יברח מהמאבק, שלא יטשטש את התוקפנות שלהם אלא יכיר בקיומה ויתמודד איתה. הכלה, אמפתיה, חיבוק, תמיכה, אהבה והבנה לצורכי הילד אין פירושם התבטלות של ההורה וויתור על עמדותיו העקרוניות. אין הכוונה לספיגה שקטה של התוקפנות, להושטת הלחי השנייה, להתעלמות או להיעלמות. אין הכוונה לירידה למקלט בתקווה שהסערה תחלוף. עם זאת, גם אין הכוונה לראות בילד אויב שיש להביסו, או מי שיש לנקום בו על התנהגותו חסרת הרסן, כפוית הטובה והבלתי נסבלת.

העמדה ההורית

האתגר הגדול של הורים לילדים בגיל ההתבגרות הוא איך להיאבק בלי להשפיל, איך להיות אמפתי ולהבין את רגשות הילד ואת צרכיו בלי להתבטל, איך להכיר בחלק שלהם ביצירת הבעיות בלי לטבוע בים של אשמה מוגזמת ומנטרלת, איך להישאר נוכח בלי להפסיק לחשוב ולהרגיש הן את עצמם והן את הילד. וגם, איך להתעשת ולחזור לנוכחות הורית מיטיבה אחרי שהם מועדים ומפספסים. הניסיון לחזור לנוכחות מיטיבה הוא למעשה הביטוי לאהבה ההורית.

העמדה ההורית המשותפת, שממנה ייגזרו פעולות כאלה ואחרות, צריכה להעביר את המסר הבא: "אנחנו כאן, אנחנו ממשיכים להיות ההורים שלך, גם אם קשה לנו נורא וגם אם קשה לך נורא. אנחנו לא מתפטרים ולא בורחים ולא עוזבים. גם אם אנחנו כועסים עליך מאוד ומתחשק לנו להרוג אותך, אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים אותך. אם טעינו – לא שמנו לב, לא הבנו, היינו מרוכזים בעצמנו ובצרכינו. ננסה להבין ולתקן. אם צריך להתנצל – נתנצל, אם נגיע למסקנה שצריך לשמור יותר – נשמור יותר, ואם נגיע למסקנה שאפשר להרפות – נרפה. נסכים לדבר איתך על הגבולות ולבדוק אותם מדי פעם. לא נוותר על ניסיון לדבר איתך ולהבין אותך, אבל לא נסכים שתתעלם מצורכיהם של בני המשפחה האחרים. אנחנו ההורים שלך ונמשיך לגדל אותך לפחות עד שתהיה בוגר. זו חובתנו וזה רצוננו".

זה כמובן אינו טקסט שצריך ללמוד בעל פה. זהו מסר שיכולים להעביר רק הורים שמוכנים להאמין בו מתוך אהבה, אכפתיות ומסירות. את העמדה הזאת יהיה צורך לתרגם למעשים ולפעולות שמבטאות את הנכונות להיות נוכחים ואת הנוכחות עצמה, הפיזית והרגשית. לעתים יש צורך בהכלה שקטה, לעתים יש צורך בהשקעת מאמצים מרובים ומחשבה יצירתית. גבולות לא מציבים רק במילים, גבולות צריכים להיות מורגשים, גם אם פירושם לעתים חדירה לפרטיות, עמידה בין המתבגר לבין סביבה שלילית, שלילת הטבות שיש לו וכדומה. קצרה היריעה מלתאר במאמר זה את מגוון הפעולות האפשריות. רעיונות והצעות מעשיות אפשר למצוא בספריו של חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית" (עומר, 2000) ו"המאבק באלימות ילדים" (עומר, 2002).

חשוב לזכור ששינוי התנהגותי הוא תהליך שלוקח זמן, בייחוד אצל ילדים שהפנימו את אובדן הנוכחות ההורית, ובשל כך הייאוש שלהם עמוק והנטייה האנטי-חברתית הפכה להרגל ואף זכתה לרווחים משניים מסוימים. הורות היא ריצה למרחקים ארוכים, והעמדה ההורית הזאת תחזור ותיבדק ותיבחן.

כשזרועותיהם המשותפות של ההורים אינן מצליחות להכיל את הילד ולמצוא עבורו גבולות מגוננים, מכילים ומאפשרים, יש צורך בגורמים נוספים שיקיפו את ההורים ואת הילד. לעתים קרובות תהליך טיפולי משמעותי עם ההורים חשוב יותר מאשר טיפול לילד. ללא תהליך כזה או הדרכה מתאימה להורים, טיפול לילד לא יתאפשר כלל. כשהתמודדות עם הילד מצריכה את הפנייתו לטיפול, חשוב שהמסר לא יהיה "אנחנו נכשלנו, ניתן לפסיכולוג לתקן", אלא "אנחנו מוסיפים לנוכחות שלנו עוד ידיים ועוד נקודת מבט". חשוב שגם המטפל יראה כך את הדברים.

בתחילת דרכי כמטפל למתבגרים חשבתי שעקב הקונפליקטים שיש למתבגרים עם הוריהם, כדאי שהמתבגר יתפוס אותי כמבוגר אחר. חשבתי שאם יש לי ברית עם ההורים, המתבגר לא יוכל להרגיש שהוא יכול לסמוך עליי. אחרי שנות ניסיון רבות הגעתי למסקנה ההפוכה. רוב המתבגרים מעוניינים שיהיה לי קשר עם ההורים, מברכים עליו ולעתים גם מבקשים אותו, בכפוף לכל מיני הגבלות בנוגע למה שמותר לי לומר להם ומה שאסור. גיליתי שאפשר להיות ביחסי אמון גם עם הורים וגם עם מתבגרים, אפילו במקרים של מאבקים קשים ביניהם. לא פעם אחת ממטרות הטיפול שאני מציב לעצמי היא לשקם את הקשר בין המתבגר להוריו, ולא להיות הורה טוב יותר לילד.

 

 

מקורות

ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]). "עבריינות כסימן לתקווה". בתוך: הכל מתחיל בבית. (עמ'84-76). תל אביב: דביר.

ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]א). "מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיה על החינוך הגבוה". בתוך: משחק ומציאות. (עמ' 163-152). תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (2009 [1956]). "הנטייה האנטי חברתית". בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. (עמ' 167-156). תל אביב: עד עובד.

עומר, ח' (2000). שיקום הסמכות ההורית. בן שמן: מודן.

עומר, ח' (2002). המאבק באלימות ילדים. בן שמן: מודן.

Winnicott, D.W. (1984 [1946]). "Some psychological aspects of juvenile delinquency". in: Deprivation and Delinquency. (pp. 97-102). London and New York: Routledge.

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
שראל, ד. (2013). על הצורך ועל הקושי להיות "נוכחות הורית מיטיבה דיה" לנוכח הידרדרות בגיל ההתבגרות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שלישי ‏21 ‏אוקטובר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2992
קורס סופרוויזרים בפסיכותרפיה ממוקדת גוף בגישת ההתייחסויות
במכון מעגלים בשיתוף ILABP הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית
תגובות
‏יום שני ‏08 ‏יולי ‏2013
חגית, תודה רבה! : דני שראל
‏שבת ‏13 ‏יולי ‏2013
נהניתי : Iris Schocken
‏שבת ‏13 ‏יולי ‏2013
‏שבת ‏13 ‏יולי ‏2013
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013
אמפטיה ,למי? : דפנה פ
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013
תיקון : דפנה פ
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013
טעות חביבה : דני שראל
‏יום שני ‏15 ‏יולי ‏2013