החלום כ"אובייקט מעבר" וכמחבר בין חלקי העצמי במצבי ניתוק בקבוצה דיסוציאטיבית1
מאת איבון טייטל
1 קבוצה דיסוציאטיבית היא קבוצה שכל חבריה אובחנו כדיסוציאטיביים. כאשר ברקע יש חוויות טראומטיות דומות הקבוצה מוגדרת הומוגנית וכאשר החוויות הטראומטיות שונות הקבוצה מוגדרת הטרוגנית.
הקדמה
במאמר אני מבקשת להציע את השימוש בחלומות לטיפול במסגרת קבוצה דיסוציאטיבית, כשהחלום משמש כ"אובייקט מעבר" או כ"תופעת מעבר" לחיבור בין חלקי עצמי מנותקים במטופלים הדיסוציאטיביים.
החלום ועיבודו בקבוצה עשויים להיות גשר ו"אובייקט מעבר" יצירתי, לטיפול בטראומות הקשות שקיימות בבסיס הדיסוציאציה. השימוש בחומרי החלום כבמשחק וכאובייקט מעבר שאינו מאיים, הוא הדרגתי, מחבר בין פנים וחוץ, מחבר בין דמיון למציאות, בין ממשי לסימבולי ועיבודו באמצעות הקבוצה כ"מרחב פוטנציאלי" ו"אם טובה דיה" (וויניקוט, 1971) עשוי לעזור ולהביא לאינטגרציה של העצמי.
ידוע הוא שהחלום והחלימה כשלעצמם הם גורמים מרפאים ועיבוד החלום במסגרת קבוצה טיפולית עשוי להשלים את החלק החסר בתצרף, את אותו פער בזיכרון שנוצר בגלל הטראומה, להעלות למודעות תכנים טראומטיים כואבים ולעזור למטופל להתאבל ולהיפרד מהם.
בבסיס הדיסוציאציה נמצא בדרך כלל זיכרונות וחוויות שגרמו לקצר ולנתק, שבשל הצפה רגשית בלתי ניתנת להכלה, העצמי גייס הגנות חוסמות כדי להתמודד עם תוצריהם על ידי פיצול וניתוק. בחלומות עולים שוב ושוב אותם תכנים טראומטיים, שהמטופל מתכחש לקיומם והם ממשיכים ומופיעים כצל רודף וכמנגנון של "חזרתיות" עד לריפויים החלקי או המוחלט.
חלום וסיפור החלום בקבוצה כ"אובייקט מעבר" עשויים לשמש כמשאב כוח, כבקשה להכלה ולייצוב העצמי. הם מגבירים את תחושת הביטחון והשליטה וכך הם מאפשרים מעבר הדרגתי ובטוח להעלאה ולעיבוד של זיכרונות קשים ושל חוויות טראומטיות ולהקהיה רגשית של הרגשות הקשים שנלוו לזיכרונות אלו. הטיפול באמצעות החלומות בקבוצה עשוי לשקם את הנזקים שנגרמו ולהביא ל"חיווט" מחודש, נוירולוגי, רגשי, מנטאלי ותחושתי של נתקים אלו ולאימוצם כחלק מהעצמי.
אני סבורה שבבסיס ההפרעה הדיסוציאטיבית קיימים רגשות מרכזיים של בושה ,אשמה, כעס וחוסר אונים שמנהלים את המטופל. בושה בגלל תחושת פגימות (אני לא שווה, לא מסוגל, או לא ראוי) ואשמה בשל התנהגות שלילית ופוגענית לכאורה באחר (אני רע ומגיע לי עונש) שמקורם בסופר אגו נוקשה, רודפני ובלתי מתפשר. לצד רגשות אלו מתקיימות תחושות של חוסר אונים וחוסר מוצא, בגלל כעס ותוקפנות מוכחשים שלא מבוטאים ומופנים כלפי העצמי כסוג של הרס עצמי, של שנאה עצמית, של הענשה עצמית או של דיכאון. כמו כן במצבים אלו קיימת פגיעוּת נרקיסיסטית גבוהה וחוסר אמון בסיסי, לצד כמיהה ונזקקות רבה אך מוכחשת לקשר אנושי חם ומחבק.
הטיפול בקבוצה באמצעות החלומות כאובייקט מעבר מאפשר קישור הדרגתי לחוויות ולזיכרונות טראומטיים ואפשור של נרטיבים מרחיבים וחלופיים שיביאו לאיחוי ולחיבור מחודש של הנתק והדיסוציאציה. האיחוי יחזיר את העצמי לשלמותו הראשונית ויגרום לאינטגרציה בין חלקי העצמי. אלו יחזירו את תחושת האמון, הערך, המסוגלות והשליטה ותתעמעם תחושת האשמה, הבושה ,הכעס וחוסר האונים שהם בבסיס הטראומה.
במאמר אתייחס להפרעה הדיסוציאטיבית והגישות לטיפול בה, על חלומות וכוחם המרפא, אביא דעות על הטיפול הקבוצתי ועל חשיבות סיפור החלום בקבוצה, ארחיב על החלום כ"משחק" וכ"תופעת מעבר" הדרגתית ומבוקרת לחולים דיסוציאטיביים והשימוש בחלום כהכנה להעלאה ולחשיפה של תכנים טראומטיים והדרך לעיבודם במסגרת הקבוצה כאמצעי לריפוי, ולאיחוי העצמי ולסיום אציין טכניקות לעבודה עם חלומות.
מהי הפרעה דיסוציאטיבית ומהן הגישות לטיפול בה
נמיה (Nemiah) הגדיר דיסוציאציה כתהליך מנטאלי שיוצר נתקים ומשבש את התפקוד האינטגרטיבי של החשיבה, הזיכרון, הרגש, הפעולה והזהות (Nemiah, 1981). דיסוציאציה נקשרת לטראומה ונחשבת תוצאה של התעללות בתקופת הילדות (פיזית, מינית או התעללות רגשית קשה) או של טראומות אחרות בשלבים שונים של חיי הפרט, כמו למשל, אונס או אירועי טרור ומלחמה. הדיסוציאציה מתקיימת על רצף, מהתנסות נורמאלית כדוגמת "לשכוח את עצמך" ועד להפרעה שמשבשת את התפקוד – שנקראת Dissociative Identity Disorder או בקיצור DID. ה- DID היא הפרעת זהות מרובת מרכיבים, שמעורבים בה זהויות אישיותיות נפרדות, שמקורה בדרך כלל בהתעללות סדיסטית ומתמשכת. הדיסוציאציה אם כך היא תהליך פסיכולוגי ומורכב שבו נוצר ניתוק בין המודעות המלאה לעצמי, לבין הזמן ו/ או הנסיבות החיצוניות. התפיסה המקובלת היא שכל ההפרעות הדיסוציאטיביות מקורן בטראומה, והסימפטומים של הדיסוציאציה נובעים מהרגל של ניתוק זיכרונות טראומטיים שייצוגיהם באים לידי ביטוי כדימויים חודרניים, תחושות גופניות, חלומות חוזרים וסימפטומים נפשיים והתנהגותיים אחרים (מרגלית וויצטום, 1997).
דיסוציאציה פתולוגית מופיעה אצל אנשים שנחשפו לאירוע טראומטי רב עוצמה. במצב של דיסוציאציה פתולוגית קיימת התמוטטות עמוקה של האינטגרציה של האגו כאילו האישיות מתפרקת (Janet, 1889). כאשר האסטרטגיה של תת המודע היא לנהל רגשות שליליים חזקים באמצעות פיצול של המחשבות, הרגשות והתחושות. כלומר חלק מהעצמי מתרחק מהמצב שאיתו הוא לא יכול להתמודד וחלק נשאר מחובר למציאות. חסימת התגובה הרגשית מביאה להקלה על תחושת הדחק.
ג'אנה הוא שקשר בין הפרעה דיסוציאטיבית לטראומה. הוא סבר כי חוסר היכולת לעשות אינטגרציה של הזיכרונות הטראומטיים הוא המקור להפרעה הפוסט טראומטית ומכאן שטיפול נועד להביא לאינטגרציה של הזיכרונות הטראומטיים ולהפוך אותם לחלק אינטגראלי באישיותו ובזהותו של המטופל. העלאתם של אירועים אלו למודעות המטופל תוך עיבודם הרגשי, החוויתי והקוגניטיבי מנטרלת לפי ג'אנה את עוצמתם הטראומטית וכך גם את הסימפטומים.
מרגלית וויצטום (1997) מצביעים על שתי גישות מרכזיות לטיפול בהפרעה, האחת הדגישה את הקשר הטוב והאפקטיבי עם המטפל ואת ההעברה החיובית כלפי המטפל והפנמתו ואילו השנייה הדגישה את התובנה הקוגניטיבית (INSIGHT) כמקור הריפוי.
על פיהם, גישת העצמי והבין-סובייקטיביים אינם דוגלים בהפרדה זו ורואים את הגורמים המרפאים, הרגשיים והקוגניטיביים כמקשה אחת. אחד המודלים הבולטים לטיפול בהפרעה הוא מודל ההעצמה של תורקוס, כהן וקורטיה (Turkus, Cohen & Courtois) שמשתמש בטיפול לחיזוק האגו וחותר לעודד את האדם לתפקד ברמת תפקוד הגבוהה ביותר שהוא מסוגל. הוא נותן מקום לביטוי בטוח ועיבוד החומר הטראומטי בתוך מערכת יחסים בריאה עם גבולות (Turkus, Cohen & Courtois, 1991).
גישות תיאורטיות להבנת החלומות וכוחו המרפא של החלום
פרויד (1900) התייחס לחלומות כמשאלות אסורות שהן שורש הנוירוזות. הוא ראה בפשר החלומות את דרך המלך להבנת הפעילות הלא מודעת של הנפש. פרויד טען שהחלומות נובעים ממאוויים לא מודעים ובעיקר מתשוקות מיניות ותוקפניות. פרויד ראה בחלומות תסמינים של קונפליקטים בעלי משמעות חבויה, הגשמת משאלת לב סמויה ואמצעי דרכו החולם מתמודד עם דחפים ועם מציאות (פרידמן, נרי ופיינס, 2006).
החלומות לפי פרויד יונקים מזיכרונותינו למן הילדות המוקדמת ועד להווה ומביעים באמצעות סמלים את הרגשות העזים שמכוונים את חיינו הפנימיים. החלומות מבטאים את שאיפותינו ואת פחדינו העמוקים ביותר. הדמויות, המקומות והפעולות בחלומות שאובים מן המאגרים האדירים של חוויותיו האישיות של החולם ובכלל זה חוויות מן הילדות המוקדמת שמחוץ לתחום הזיכרון המודע.
בניגוד לפרויד, לדעת יונג (על פי רוק, 2007), תמונת החלום הגלויה היא החלום עצמו והיא מכילה את כל משמעות החלום. הוא סבר שהחלומות מבטאים תשוקות חיוביות לצמיחה ולהתפתחות. יונג האמין שחלומות משמעותיים שאנו חולמים מקורם בלא מודע הקולקטיבי שמשקף את הניסיון המצטבר המורש של המין האנושי ולכן הוא סבר שצריך להבין את החלום מתוך הקשרו לתרבותו ולהיסטוריה האישית של החולם.
שלא כמו קודמיו, הול (אצל רוק, 2007) לא רואה בחלום ביטוי של תשוקות מיניות ותוקפניות כמו פרויד, או ביטוי של תשוקות חיוביות שמקורם בלא מודע החברתי כמו יונג. אלא שהול סבור שהחלום הוא דרך פרטית מאוד להציג את מחשבותיו של החולם והקשיים שהוא חווה בחייו, ולדעתו חשיבות החלום נובעת מיכולתו להאיר את הקשיים הבסיסיים בחייו של אדם כפי שהוא עצמו רואה אותם. בפנטזיות אנו מדמים כיצד היינו רוצים להיות ובחלומות לעומת זאת אנחנו חווים כיצד אנחנו תופסים את עצמנו באמת. הוא טען כי המאורעות החשובים בחיינו, שאנו חוזרים ועוסקים בהם לעיתים קרובות בזמן הערות, הם כנראה המאורעות שמועלים ב"שידור חוזר" בשינה בתדירות גבוהה. קיימת סבירות גבוהה שבזמן שאנו ישנים מוחותינו פועלים כדי לשמר את החוויות שאנו נושאים אתנו חלק גדול מחיינו (רוק, 2007).
על כוחו המרפא של החלום
רוק (2007) מציינת שהחלומות מבטאים את הנושאים הרגשיים שמעסיקים אותנו וסבורה שהחלימה משמשת כמין מטפל פנימי שמסייע לנו להטמיע את החוויות הרגשיות משעות היום. כך שלמרות שה"טיפול" הלילי מתרחש מחוץ לתודעה יש לו השפעה ניכרת על מצבנו הרגשי בשעות הערות. החלימה, כמו פסיכותרפיה טובה, מאפשרת ליצור קשרים בין דברים במקום בטוח, כפי שהמטפל מאפשר למטופל לספר את סיפורו בדרכים שונות ולקשור קשרים בין הטראומה לחלקים אחרים בחייו. בחלימה מתרחש תהליך פיזיולוגי, נוצרים חיבורים עצביים חדשים ונארגת חוויה חדשה שמעדכנת את המודל הנפשי.
קרטרייט (על פי רוק, 2007) מצאה שחלומות מווסתים מצבי רוח ומסייעים לנו לעבד רגשות שליליים. מחקרים שלה ושל אחרים על תוכן החלומות הראו שהרגש הנפוץ ביותר שתמונות החלום משקפות הוא פחד ואחריו חוסר אונים חרדה ואשמה.
אני סבורה שחלומות הם ביטוי של העצמי השלם וה"כוליות" שלנו, של הדחפים, הרצונות, השאיפות, המאוויים, התשוקות והמשאלות האסורות, של פחדים עמוקים ושל קונפליקטים פנימיים שמקורם בדחף ובמאבק בין הסתמי לאני העליון או של קונפליקטים בתוך יחסים. מקורם של החלומות בזיכרונות ובחוויות ילדות מוקדמות, בדמויות שהופנמו, במקומות ופעולות כפי שחווינו אותם בילדותנו והם משתקפים וצובעים את הקיום שלנו בהווה. חוויות קשות וזיכרונות טראומטיים יעלו שוב ושוב בחלומות ב"חזרה כפייתית" עד להעלאתם למודע ולעיבודם. העיבוד נדרש כדי להקהות את הרגשות הקשים והבלתי נסבלים שנלווים להם, שגרמו לנתק ולדיסוציאציה כהגנה על העצמי ולמניעת התפרקות והתכלות. העיבוד מתרחש בשני שלבים, בתחילה החלום מאפשר להעלות תכנים לא מודעים, בצורה ישירה או מוסווית אל ה"מודע של החלום" ובשלב שלאחר מכן, באמצעות העיבוד, אל ה"מודע של החולם".
החלום הוא מאגר אדיר שמכיל בתוכו גם את החוויות והזיכרונות הטראומטיים אך גם את המשאבים המנטאליים, הרגשיים והתחושתיים שעומדים לרשות החולם כדי לטפל בטראומות. המשאבים הללו עשויים לרפא את הטראומות בדרכים יצירתיות ולעתים בלתי צפויות מתוך החכמה האנושית עתיקת היומין שגלומה בחלום. באמצעות העיבוד נעשית אינטגרציה של חלקי העצמי המנותקים והמפוצלים, ואימוצם בחזרה כחלק מהעצמי.
תפקיד הקבוצה ומטרתה עבור חולים דיסוציאטיביים על פי הגישות השונות
אפק מ' (2011) עוסקת במאמרה בהיבטים כלליים של הטיפול הקבוצתי והביאה מרעיונותיהם של מומחים בתחום זה ביום עיון שעניינו הטיפול הקבוצתי. היא הביאה מדבריו של ברמן א', שביקש לעמוד על ההבדלים בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי, ובעיקר לעמוד על יתרונו של הטיפול הקבוצתי על פני הפרטני במקרים מסוימים. ברמן הדגיש את הרעיון לפיו כל סובייקט הוא תצרף האישיויות, העמדות ומצבי עצמי רבים, שונים ולעתים מנוגדים שקיימים בו. לנוכח ההנחה כי בתנאים פתולוגיים וטראומטיים מתקיימת בסובייקט דיסוציאציה בין חלקי העצמי, הוא סבר שגם במהלך טיפול פסיכו תרפי פרטני ממושך, יתכן שהחלק הדיסוציאטיבי והמנותק לא יבוא כלל לידי ביטוי. למעשה, במצב מעין זה המטפל לא יוכל לזהות ולהפנות אלומת אור טיפולית לאותם מצבי עצמי מנותקים ונעלמים - מצבי עצמי שיתכן מאוד והם הסיבה הראשונית לאותן חוויות קשות וכואבות שהניעו את המטופל לפנות לטיפול.
במובן זה טיפול קבוצתי והקבוצה משמשים כמצע שבאמצעותו אפשר להרכיב יחדיו את כל אותם חלקי אישיות מפוצלים. בתוך האינטראקציה והדינאמיקה הקבוצתית ביטויו האישי של כל משתתף מייצג גם חלק מפוצל ממצבי העצמי של כל אחד ממשתתפי הקבוצה האחרים. וכך הטיפול הקבוצתי מאפשר לפרטים בקבוצה "לאסוף" בדרכים שונות את מצבי העצמי השונים שלהם שעברו דיסוציאציה כזו או אחרת. הדבר עשוי לקדם את מודעותו של המטופל לזהויות החלופיות שפיתח כדי להשיג הרמוניה פנימית ואינטגרציה (Buchele, 2003).
הקבוצה לפי תורקוס, כהן וקורטיה מסייעת למטופלים להתמודד עם הסודיות, הבושה והבידוד שמאפיינים אותם (Turkus, Cohen & Courtois, 1991). ואילו חשיפת הסוד בקבוצה מפוגגת את הנתק יחד עם תחושת הבידוד, הזרות והדחייה שחוו. החוויות הדיסוציאטיביות מדוברות וקיים עימות עם פחד ה"שיגעון" שמתעמעם. המטופלים מקבלים תוקף לכאב ולחוסר הצדק שהם חשים והם מקבלים ומשלימים עם האבחנה ולומדים שהדיבור עוזר (Buchele, 2003).
בושל מוסיף ואומר שמטופלים דיסוציאטיביים מסרבים לקבל את החלק המתעלל בתוכם, שפועל עקב הזדהותם עם התוקפן מילדותם. לרוב, תהליך הקבלה של חלק זה שבתוכם מתחיל דרך מנגנון ההזדהות ההשלכתית על חברי הקבוצה האחרים ודרכם גם ההתוודעות אל החלקים הסדיסטיים של הפרט המטופל. הטיפול בקבוצה עוזר לחולה לחזק את השלמות הפנימית ואת האינטגרציה בין חלקי הנפש השונים, בהעלמת הסממנים הפתולוגיים ובריפוי פצעים נרקיסיסטיים (Buchele, 2003).
על המטפל לקבל את מנגנוני ההגנה השונים ולאפשר לחברי הקבוצה "לעזוב" את הקבוצה בעזרת הדיסוציאציה אך גם לעזור להם לקרקע את עצמם. כמו כן על המטפל לעזור למטופלים לגייס הגנות אחרות כדי להתמודד עם רגשות מטרידים שעולים כתוצאה מהמפגש הקבוצתי.
סיפור החלום בקבוצה ותרומתו הטיפולית לחולם ולקבוצה
חלום שסופר לקבוצה, סבורים פרידמן, נרי ופיינס (2006), לא רק מגביר את האמפטיה וההרמוניה של הקבוצה אלא אף מאפשר התמודדות משותפת, צמיחה אישית והעשרת האווירה הקבוצתית. על המטפל לבנות מעין מרחב מוגן ולסייע לקבוצה לפתח נורמות של התחברות אל חלומות יותר מאשר לפרשנותם (פרידמן, נרי ופיינס 2006). על פי נרי הקבוצה מחוללת תמורות בהלכי הרוח של המטופלים באמצעות התכנסות, מתן שם ומשמעות, בעוד שהמטפל עוזר להתמודד עם הלא נודע ועם חוסר המשמעות. חלומות מיוצגים על ידי התגובות לחלומות והאסוציאציות של האחרים, המשתף חש פחות בודד, ונקודת המבט של האדם מתרחבת באמצעות הפנמה של נקודות מבט רבות ושונות (פיינס, 2006).
עוד סבור פיינס, כי סיפור החלום בקבוצה עשוי להעמיק את ההבנה של נפש המטופל ושל הלך רוחו ולתת למשתתפים האחרים כלים ראשוניים לחשוב על חלומותיהם.
החלומות מאפשרים למצוא את המקורות הפנימיים לשינוי יצירתי באמצעות התגלות שעשויה להגיח מהחלומות. באנליזה קבוצתית קיים מפגש של שיתוף בחלומות שדומה לאלתורים של מוזיקאים. המטפל עומד על הקשרים הלא מודעים בין החולמים. החלימה המשותפת יכולה להשיב את תחושת האחדות הראשונית, האחדות עם האחר האימהי. קבוצת טיפול מאפשרת לארוג מיכל משותף ומסע נרטיבי משותף. החלומות הם מקור מידע פוטנציאלי חשוב על הלא מודע של היחיד בקבוצה.
בפסיכולוגיית העצמי רואים את החלומות כחושפים את המצב הלא מודע של העצמי ונותנים למטפל הזדמנות לסייע בריפוי העצמי. החלום שמובא לקבוצה בין אם הוא מוסבר או זוכה להתעלמות, מעלה אסוציאציות, מועצם ומפורש ומתווסף להקשר הקבוצתי. אך פיינס מדגיש שחלום אישי שהמטופל מביא לקבוצה אינו הופך את החלום לחלום קבוצתי. הקבוצה קיימת כדי לקבל את החלום שהחולם נותן לה במתנה, קטע של ילדות או תמונה יקרת ערך מהאלבום המשפחתי.
בקבוצות, החברים מפגינים לעתים קרובות יכולת על טבעית כמעט להבנת המסרים שטמונים בחלומות חבריהם. כיצד? משום שחלומות הם צורה של חשיבה והם דומים בדרכים רבות לחשיבה ולתקשורת מודעת רגילה. סיפור החלום הוא ביטוי מילולי באופן ציורי שמתאר את העולם הסובייקטיבי, הרגשי והחווייתי של החולם אך שפתו מטפורית לחלוטין. סיפור חלומות בקבוצה עשוי להפוך לאמצעי רב עוצמה ליצירת הבנה הדדית, כלי תקשורת שיוצר במהירות תחושת שיתוף וזיקה. שלאכט מציין כי כמעט ללא יוצא דופן החלומות שמסופרים מתאפיינים בחוט מקשר של נושא משותף שמזהה את אותן סוגיות המשותפות לקבוצה ושעמן היא צריכה להתמודד (שלאכט, 2006).
שלאכט מדבר על החלומות כאסוציאציות, משום שבקבוצות כאשר חלום אחד מוצג בפני חברי הקבוצה הוא מעורר ככל הנראה את סיפורם של חלומות אחרים על ידי חברים אחרים. הדבר דומה לרשת אסוציאציות אלא שבמקום האסוציאציות יש חלומות. ככל שהקבוצה מתפתחת והופכת למלוכדת יותר ההתכנסות של חלומות החברים תלך ותגבר, ותהפוך לשפה תוך קבוצתית, משותפת, פרטית ואינטימית מאוד. הקבוצה הקטנה מדמה חוויה רבת עוצמה של שייכות אשר חשובה במיוחד לתחושת העצמי של המשתתפים. זו התחושה שהם בני אדם עם זכות לחיות ולתפוס את מקומם בעולם. מטופלים רבים לא התנסו בהכרה מספקת לכך בסביבתם המשפחתית והשתתפות בקבוצה טיפולית נותנת להם הזדמנות שנייה. נוסף על תחושת השייכות חברי הקבוצה מפיקים תועלת מהתחברות אל חוויות החיים של האחרים, כאילו מתקיים מאגר חוויות שכל אחד יכול להפיק ממנו את שהוא זקוק לו וכך נוצרת תחושת קיום בטוחה יותר. הקבוצה הטיפולית מתירה הבעת תשוקה והתחלקות בהלכי רוח וברגשות קיצוניים. נוכחות האנליטיקאי ושאר חברי הקבוצה מעניקה תקווה, שהרגשות והלכי הרוח שבאו לביטוי בקבוצה ייאספו, יקבלו שם ומשמעות וילבשו צורה חדשה (נרי, 2006).
על החלום כ"משחק" וכ"תופעת מעבר" בקבוצה דיסוציאטיבית
וויניקוט (1971) הגדיר אובייקט מעבר (transitional objects) כמרחב שבין האם לתינוק שמופנם בתינוק ומאפשר לו לצמוח, לשחק, ליצור ולחשוב כישות פסיכולוגית נפרדת. הוא מתאר את מסעו של התינוק מסובייקטיביות לאובייקטיביות, מעבר מן הממשי לסמלי, מן השד של האם למוצץ שמייצג את השד אבל איננו השד עצמו. אובייקט המעבר מאפשר למציאות הפנימית והחיצונית להיות נפרדות ועם זאת קשורות בקשרי גומלין.
תופעת מעבר (phenomena transitional) מוגדרת כתחום הביניים של החוויה, בין פעילות יצירתית ובין השלכה של מה שכבר הופנם, אשר תורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. וויניקוט (1971) סבור שמשימת קבלת המציאות אינה מסתיימת לעולם, ושום יצור אנושי אינו חופשי מן המתח שכרוך בקישור בין מציאות פנימית למציאות חיצונית ותחום הביניים מספק הפוגה מן המתח הזה. החשיבה והפנטוז לדעתו מתקשרים להתנסויות תפקודיות אלה כתופעות מעבר.
אני מבקשת להציע את השימוש בחלום כאובייקט מעבר וכתופעת מעבר לחיבור בין חלקי עצמי מנותקים ומפוצלים. להיעזר בחלום כ"משחק" שמחבר בין מציאות פנימית לחיצונית של החולה הדיסוציאטיבי ולתרום לתהליך האינטגרציה של חלקיו. אני סבורה שהחלום, סיפור החלום והשימוש בו כ"במשחק" עשויים לשמש כאובייקט מעבר מנחם, מרגיע ומפוגג חרדה. החלום יוצר "מקום בטוח" ומגביר את תחושת השליטה וייצוב העצמי.
ה"משחק" הוא צורת תקשורת של האדם עם עצמו ועם האחרים ומסייע לגדילה. כמו במשחק, המטופל נותן משמעויות חיצוניות למציאות פנימית. במשחק המשתתף חופשי להיות יצירתי והיצירתיות גורמת לאדם להרגיש שהחיים ראויים לחיותם (וויניקוט, 1971).
החלום הוא בו זמנית אני ולא אני, הוא שייך לי אך גם נפרד ממני. בגלל היותו כאוטי, מוזר ובלתי מציאותי, החולם מתקשה לראות בו חלק מהעצמי והוא נחווה כ"לא אני" מחד ומאידך הוא מהווה ייצוג מלא של החולם וכל מוטיב ודמות בתוכו מייצגים "חלקי עצמי" של החולם ואת המציאות הפנימית והחיצונית שלו.
חוקי המציאות אינם חלים על החלום. העבר, ההווה והעתיד מתערבבים בו יחדיו, לחלום כללים וחוקים משל עצמו שאינם הגיוניים ולא תופסים במבחן המציאות, זוהי ארץ הפלאות, עולם דמיוני ומרתק, חסר גבולות וחוקים, נטול מחסומים וחופשי מכבלים שהכול בו אפשרי מותר ונכון, אך משמעותו מציאותית ומעוגנת בעולמו המציאותי של החולם. החלום הוא ביטוי יצירתי לעולמו המציאותי של החולם.
החלום הוא צלילה ישירה לתוך הלא מודע, ללא הגנות, מעצורים ועכבות שקיימים בערות. החלום בלתי אמצעי אך הוא מוסווה כדי לא לאיים על החולם וכדי לשמור על השינה.
העובדה שהחלום הוא לא ממשי והוא מובחן מהחולם מאפשרת "לשחק" בתכניו: זיכרונות, חרדות, פחדים, פנטזיות, משאלות, רצונות ומאוויים, וזאת מבלי לחוש איום, ומבלי לחוש מחויבות לאמיתות חומריו בגלל אופיים הדמיוני והכאוטי ומבלי לקחת עליהם בעלות ואחריות בשלב הראשוני, אלא עד שיהיו בידי החולם הכוחות להכילם כשלו.
בגלל ההפרדה בין החולם כסובייקט לחלום כאובייקט, וההפרדה שמתקיימת בחלום כישות שהיא העצמי אך גם נפרדת ממני, ומפני שהחלום קיים לא במודע ולא בערות, לכן הוא אינו בשליטת החולם ולכן הוא גם אינו מחויב לו לכאורה, דבר המאפשר להשתמש בחומריו באופן מובחן והדרגתי, לחבר, להשמיט, להרכיב ולפרק את חלקיו, כשהקבוצה היא "המרחב הפוטנציאלי" שבו אפשר לשחק את "משחק החלום" כ"אובייקט מעבר".
החלום הוא אמצעי להעלאה של זיכרונות וחוויות טראומטיים קשים ולעיבודם באופן הדרגתי ומבוקר. הוא משמש כפיגום בייצוב העולם המציאותי של החולם, ובאמצעותו אפשר באופן הדרגתי לחבר, לשקם ולחזק את המבנה הנפשי הרעוע והטראומטי של החולם ולעשות אינטגרציה בין חלקי העצמי המפוצלים.
המשחק בחומרי החלום, כדמיון ומציאות שמשמשים בערבוביה, עשויים לאפשר חוויה יצירתית ואומנותית נדירה וליצר תובנות והבנות מרפאות, משום שהחלומות הם עולם ומלואו, הם מלאים במידע, ברעיונות יצירתיים וייחודיים, שיתכן ואי אפשר להפיקם בערות בכלל. זהו מעין אלטר אגו שצמוד לעצמי ומפרה אותו כל העת ומייצר הבנות, תובנות, העצמה והרגעה כאשר הוא מפורש ומעובד.
הקבוצה, באמצעות האסוציאציות, הפרשנות וההדהוד הרגשי והמנטאלי, משווה לחלום מימד מציאותי ומעגנת אותו במציאות. תפקיד הקבוצה לשמש כקבוצת עדים, או כצוות משקף והיא מספקת חומרים ונרטיביים חלופיים למטופל. באמצעות הנרטיבים החלופיים יכול המטופל לבנות סיפור מועדף, שהוא יכול לבחור בו וגם את הזהות המועדפת והשלמה עבורו (ווייט ואפסטון, 1999).
השימוש באחרים ובקבוצה כ"אובייקט מעבר" ובפרושים לחלומות כנרטיבים חלופיים עוזרים למטופל לאמץ בחזרה חלקים מוכחשים ולהביא לכדי אינטגרציה של העצמי. החלומות הם אוצר בלום, בלתי נדלה לחולם ולקבוצה שמהדהדת את החלום, ומספק לעתים הבנות ופתרונות יצירתיים, מקוריים ובלתי צפויים שאי אפשר להעלותם על הדעת במצב רגיל. החלום מייצג את הווייתנו ומגלם את מי שאנחנו על כל הייצוגים החיצוניים והפנימיים, כפיגום לקראת פרשנות מרפאת במרחב הפוטנציאלי של הקבוצה.
טכניקות עבודה עם חלומות וזכירת חלומות
מחקרים הראו שזכירת חלומות אינה נמצאת בהלימה עם רמת משכל, אך יתכן שהיא מושפעת מתכונות אישיות. לעיתים קרובות נמצא שמי שזוכרים חלומות זוכרים את ילדותם יותר מן הממוצע, מרבים לחלום בהקיץ ונוטים להתעניין בתחומים יצירתיים ובמיוחד באומנות חזותית (רוק, 2007).
רצונו ונכונותו של האדם לזכור חלומות משפיעים השפעה רבה על ההיזכרות. בני אדם שהתחילו טיפול פסיכולוגי ודנו בחלומותיהם במהלך הטיפול, מרביתם החלו לפתע לזכור את חלומותיהם. לכן גם העצה הפשוטה ביותר לאדם שחפץ לזכור את חלומותיו היא להיכנס למיטה בהחלטה נחרצת לזכור חלומות. רצוי גם להכין ליד המיטה כלי כתיבה ומחברת כדי לרשום את סיפור החלום מיד לאחר היקיצה בטרם יחמוק. אנו נוטים לזכור טוב יותר חלומות עשירים בתוכנם, יוצאי דופן ומעוררי עניין ורגשות (לביא, 2006).
טכניקה נוספת לזכירת חלומות מכונה דגירה. בטכניקה זו על החולם לנסח את הבעיה שבה הוא מתלבט, לפני השינה עליו לעיין בה ולהזמין פתרון בחלום. כשה"דגירה" פועלת סביר שהפתרון יופיע בדרכים לא הגיוניות ולא צפויות (רוק, 2007).
בטכניקת האסוציאציות החופשיות של פרויד, מנחים את החולמים לומר כל מה שעולה על דעתם, על כל מרכיב בחלומם בלי לצנזר את מחשבותיהם. השימוש באסוציאציות החופשיות נועד לפענח את תוכנו הגלוי, המוזר לכאורה, של החלום ולגלות את האמת הסמויה והלא נוחה של תוכנו החבוי.
יונג הציע לנתח חלומות בתהליך שנקרא "הגברה" שבו החולם עצמו מגלה את המשמעויות האישיות שקשורות לתמונות החלום. יונג היה מבקש מן החולם לעצום את עיניו ולדווח על הדימויים העולים ברוחו, כמהלך של אסוציאציות חופשיות שמוביל לדימויים חזותיים, החולם התבקש לתאר את כל המאפיינים של התמונות בחלום כאילו הוא מדבר אל אדם שלא ראה את הדימוי מימיו, וכך המטפל יכול לגלות מה הן האסוציאציות המיוחדות שהתמונה מעוררת באותו חולה על יסוד תרבותו וההיסטוריה האישית שלו.
בעבודה הקבוצתית אפשר לכוון ולהזמין את החולם לבחון כיצד החלום נקשר לטראומות העבר שלו ולבקש ממנו לנסות ולחבר סיום חיובי לחלום, או לבנות חלום חדש בשילוב הנרטיבים ו"הגילויים" החדשים שעלו בקבוצה. אפשר לברר עם החולם, איך היה בוחר לחלום אותו לו החלום היה נחלם מחדש, או איזה חלום זה היה? מובן שאת הבירור הזה אפשר להחיל על כל אחד מהמשתתפים ולבחון כיצד הם מספרים את עצמם באמצעותו. אפשר לביים את החלום ולהשתמש במשתתפים כדמויות או כחפצים ולבנותו מחדש כסיפור חלום חלופי, או לנהל דיאלוג עם חלקיו כחלקי עצמי, לצייר את החלום כציור קבוצתי כאשר כל אחד מוסיף נדבך והרחבה לחלום וכיוצא בזה כשמטרת כל אלה היא לאפשר עיבוד ומתן פרשנות לתכנים טראומטיים כחלק מהריפוי, להחזיר את תחושת השליטה למטופל ולהובילו ליצירת עצמי אינטגרטיבי וקוהרנטי.
סיכום
החלום ועיבודו בקבוצה דיסוציאטיבית יכולים לשמש כגשר וכ"אובייקט מעבר" או "תופעת מעבר" לעבודה על טראומות קשות שהובילו להפרעה דיסוציאטיבית. השימוש בחלום כבמשחק שמחבר בין פנים וחוץ, בין דמיון ומציאות, בין ממשי וסמלי, או בין אני ולא אני בקבוצה, כמרחב פוטנציאלי וזולת עצמי מטיב, עשויים לחבר בין חלקי עצמי מפוצלים ולהביא לאינטגרציה של העצמי.
החלום וסיפור החלום בקבוצה כ"אובייקט מעבר" מהווים משאב כוח, בקשה להכלה ולייצוב העצמי, הם מגבירים את תחושת השליטה והתמודדות עם חוויות טראומטיות ומאפשרים מעבר הדרגתי להעלאה ולעיבוד של זיכרונות קשים ושל חוויות טראומטיות.
באמצעות החלומות עולים למודעות תכנים טראומטיים או תכנים שמקורם בחוויות עבר טראומטיות. האסוציאציות של החולם והקבוצה, ההדהוד מצד הקבוצה או חלומות של חברי הקבוצה כאסוציאציות לחולם, יכניסו נרטיביים חלופיים כהרחבה לחלום שדרכם יכול החולם לבנות סיפור חלופי אינטגרטיבי ומעצים.
עיבוד החלום בקבוצה, ההדהוד והמשוב הקבוצתי מאשרים את החוויות של החולם ומארגנים אותם (הרמן, 1994). הם גם מאפשרים לארוג מיכל משותף של חלומות ושל רגשות ולקיים מסע נרטיבי משותף. כמו כן הם מאפשרים לכל אחד מהמשתתפים בקבוצה "לאסוף" את מצבי העצמי השונים מכל משתתף ולהרכיב מהם יחדיו את חלקי העצמי המפוצלים שלו.
סיפור החלום כאובייקט מעבר, או כתופעת מעבר, ועיבודו במסגרת הקבוצה תוך קישורו לזיכרונות ולחוויות עבר טראומטיים מוביל בהדרגה לקבלת הפרשנויות והתובנות שעוזרות להחזיר את בעלות המטופל על חלקים מוכחשים ומנותקים שלו. העיבוד מאפשר תהליך של אבריאקציה והקהיה רגשית תוך יכולת לשאת את הזיכרונות ללא המטענים הרגשיים הכואבים שנלווים להם ולחבר מחדש את הנתק שבין הרגש לזיכרון הטראומטי, לשנות תפיסות שליליות אודות העצמי, האחר והעולם, לבנות תחושת אמון ומסוגלות ולפתח מנגנוני הגנה יעילים יותר וזאת במסגרת קבוצתית בטוחה ותומכת.
מקורות
אפק, מ' (2011). מחשבות ותהיות על טיפול קבוצתי. אוחזר מתוך: http://www.camoni.co.il/index.php?idr=402&pid=8603
הרמן. ג' (1994). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
וייט, מ' ואפסטון, ד' (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. תל אביב: צ'ריקובר.
ויניקוט, ד' (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד( 2000)..
לביא, פ' ( 2006). עולמה הקסום של השינה. בתוך ק' נרי,מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
מרגלית, ח' וויצטום, א'(1997). טראומה, אמנזיה ודיסוציאציה: היבטים קליניים ותיאורטיים: חלק א: סקירה תיאורטית. שיחות, יא (3) 214-217.
מרגלית, ח' וויצטום, א' (1997). טראומה, אמנזיה ודיסוציאציה : היבטים קליניים ותיאורטיים : חלק ב: תיאור מקרה. שיחות, יב (1) 44- 50
נרי, ק' (2006). החלומות של פביאנה. בתוך ק' נרי, מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
פיינס, מ' (2006). הארת החלומות. בתוך ק' נרי, מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
פרידמן, ר' (2006). סיפור החלום כבקשה להכלה בתרפיה קבוצתית – דרך המלך אל האחר. בתוך ק' נרי, מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
פרידמן, ר', נרי, ק' ופיינס מ. (2006 ).מבוא. בתוך ק' נרי, מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה. ע' ברמן (עורך). תל אביב: עם עובד.
רוק, א' (2007). הנפש בלילה, המדע החדש החוקר איך ולמה אנו חולמים. תל אביב: עם עובד.
שלאכט פ' (2006). התחלקות בחלומות בטיפול קבוצתי. בתוך ק' נרי, מ' פיינס ור' פרידמן (עורכים): חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית – תיאוריה וטכניקה. קריית- ביאליק: אח.
Buchele, J.B. (2003). Group psychotherapy for persons with multiple personality and dissociative disorders. Retrieved from http://psybc.com/pdfs/library/GrpRxMPDandDiscocDis.pdf
Janet, P. (1889). Lautomatisme Psychologique. Paris: Felix Alcan
Nemiah, J.C. (1981). Dissociative Disorders. In: H. Kaplan, A.Freeman & B. Sadock (eds). Comprehensive textbook of psychiatry. 3rd ed. Baltimore,William &Wilkins.
Turkus, J.A., Cohen, B.M. & Courtois, C.A. (1991). The empowerment model for the treatment of post abuse and dissociative disorder. In B. Braun (ed.) Proceeding of the 8th International Conference on Multiple Personality/ Dissociative States (p.58). Skokie, Il: International Society for the Study of Multiple Personality Disorder.
