דף להורים בעקבות אירוע אסון -דף דוגמא לשימושכם

         דף להורי המועצה/ הישוב                      בעקבות אירועי החירום

הורים שלום רב לכם:

לצערינו בימים אלו כולנו חווים, המבוגרים והילדים כאחת, אירועים רבי עוצמה  מהבחינה האישית והקהילתית. כולנו עוברים טלטלה רגשית ותפיסתית,  קרה משהו שלא האמנו שעשוי לקרות,  ארוע שמעמיד באור שונה -מיני אמונות יסוד ובטחונות שחיינו עמם. לא אחת, אחרי שאנחנו קצת נרגעים מהשוק, אנו שואלים את עצמנו  מה עובר על ילדינו. בדף זה אנו רוצים להתייחס במעט להיבטים פסיכולוגיים הקשורים למה  שהילדים עוברים ואף להמליץ על מספר דברים שעלינו להתייחס כהורים לילדינו.

 תגובות של ילדים:

בקרב ילדים בגיל טרום בית- ספר יסודי (וכולל), אירועים נתפסים, ביסודו של דבר דרך העיניים של המבוגרים, שמתווכים לילד את המשמעויות הרגשיות שלו: כשאנחנו עצובים ו/או מבוהלים הם מבינים שהאירוע הנו מעציב או מפחיד וכ"ד, לא תמיד ברור להם מדוע ובמרבית מהמקרים יש להם הסברים אחרים, שונים לגמרי למה שקורה. כך לפעמים רגשותיהם מאד לא ממוקדים ואינם ספציפיים. רגשותיהם מציפים, או כאילו אינם שייכים באופן ישיר לאירוע.

ילדים מתייחסים לאבל ומוות באופן שונה ממבוגרים: עד גיל כיתה ג', המוות נתפס כהפיך ולא סופי. כמו באגדות אפשר לחזור לחיים- כמו היפיפיה הנרדמת.  ככלל, ילדים הרבה פחות הגיוניים, מתקשים להבין סיבות ומקשרים אסוציאטיבית דברים שאנו רואים אותם כאינם קשורים לגמרי.  למשל "הוא נפגע כי …". וכאן יבואו הסברים שונים מעולם הילדות בדרך כלל מאוד "שחור לבניים" רעים/ טובים ללא אבחנה. דוג' ילד ששאל מדוע נקבר בארון ונענה כי הוא חייל, הגיב: "אז גם אח שלי ימות ונקבור אותו בארון כי גם הוא חייל" = חיבור אסוציאטיבי נורמלי של ילד.

תגובות מיידיות ומאוחרות:  יש מבין הילדים  שמגיבים מיידית, שואלים ומתייחסים, כולל בביטוי רגשי אך בדרך כלל ילדים מגיבים באופן שונה ממבוגרים לאירועים: ישנם ילדים שכאילו לא יגיבו כלל (מנקודת המבט של הבלתי מקצועיים) אך למעשה  בתוכם הם מושפעים מהאירוע דבר שיתבטא בתגובות מאוחרות יותר מאוחרות ולאו דווקא ישירות. לא אחת אנו פוגשים ילדים שנחשפו לאסון ישיר והמשיכו "כרגיל", כולל בצחוק, משחק וכ"ד. תגובותיהם באו מאוחר יותר ובאופן  מקוטע יותר אבל היו חריפות למדי. נסיוננו המקצועי מלמד כי ביטויים חיצוניים לרגשות הלחץ, עוזרים לנו לעכל ולהתגבר עליהם והם בריאים מהבחינה הנפשית. זהו המנגנון הטבעי לבטא את הכאב, ומאוחר יותר "לעכל" אותו ולהתמודד עימו. כשאנו בוכים אנחנו מאפשרים תהליך של פורקן והפגה מאוחרת יותר ולא קוטעים את התהליך הטבעי.

ילדים צעירים בדרך כלל מתקשים לבטא ישירות את רגשותיהם ומחשבותיהם, והם מבטאים סימנים (סימפטומים) של לחץ כמו: קשיי הירדמות, חלומות ביעותים ו/או הרטבת לילה, היצמדות להוריהם וביטויים של חשש מפרידה,  שינויים בתיאבון או קשיים בהירגעות (אקטביות ייתר), תלונות על הרגשה גופנית לא טובה וקשיי ריכוז. הם עשויים להתנהג כאילו נסוגו בגילם ("רגרסיה"), להיות תלותיים יותר, פחות עצמאיים, ונמנעים ממצבים שונים. הימנעויות מיציאה מהבית, ממפגש עם חברים, ממשחק ועוד. חלקם מבטאים עודף אקטיביות וחלקם הפוך:- נטיה לפסיביות.

המוות מעורר בהם חרדות מהיפגעותם הם, ובעיקר הם פוחדים יותר  מהיפגעות הוריהם ומכך שישארו לבדם וכתוצאה מכך יופיעו חרדות נטישה. ילדים חוששים מהתגובות הרגשיות החזקות של הוריהם, קשה להם להבינם וזקוקים להסבר על כך. הם צריכים לדעת שהתגובות הינן זמניות ונורמליות. הילדים אינם מדמיינים את המוות כשלעצמו (גם לנו קשה מאד לתפוס אותו) אלא עסוקים יותר במה שסביבו: האלימות והפגיעה הפיזית ("איך הוא מת, איפה פגעו בו?")  , כיצד בדיוק זה קרה, אם כאב לו? ירד דם וכ"ד על הפרטים האלו יש להם לא מעט דימיונות וחלומות. חשוב לתת להם לשאול והתייחס עד כמה שניתן באופן מרגיע מבלי להיכנס לעודף פרטים והסברים תיאורטיים. 

אירוע הקבורה:  מהווה אירוע סתום ומסתורי, המוות לגביהם אינו נתפס בהכרח כסופי (מתי הוא יחזור? אולי יתעורר כמו באגדות), מעורר שאלות שונות  (מה הוא מרגיש מתחת לאדמה?, איך הוא נושם?), זאת הזדמנות להסביר, ניתן גם בעזרת חיות  שמתו או דוגמאות מעולמם, תוך ההדגשה המיוחדת של המוות כהפסקת הסבל.

 כפי שצוין, החשיבה אצל ילדים בנוגע לאלימות, הנה פשטנית יותר באשר לזהוי התוקפנות, הם חושבים שחור לבן ל"טובים ולרעים" וכמו בסרטי הילדים, הם מצפים לדעת מיידית מי שייך ל”טובים”  ומי הוא “רע” שחייבים לחשוש ממנו. כך הסכנה מוגדרת להם יותר, מוגדרת והם בטוחים יותר.

 החשיבה המאגית של ילדים: חשיבה שמייחסת כוחות קסם לחפצים ולגורמים שונים, בצורה חופשית. כך יכולים להופיע הסברים וקישורים שיש לעשות בהם סדר ולהבהיר כי אין להם שייכות. להפריד ככל האפשר בין עובדות לבין דמיונות שמועות וחלומות.

  כאן עלינו לדעת להבדיל בין "חרדות ו" פחדים" :

חרדות- הינן תגובות כוללניות של לחץ, לא ממוקד, חסר אובייקט ברור.

פחדים- הינם תגובות ממוקדות יותר ובעלות "סיבה" שניתן להצביע עליה ולנטרל אותה יותר טוב, להגביל את הפחד לזמן מקום ומשהו קונקרטי.

מטרותינו לעזור להפוך חרדות מציפות ולהגביל אותם לפחדים ממוקדים. ניתן להתכונן ולהתמודד טוב יותר עם פחד מוגדר. ניתן להכין לעצמנו תרחישי תגובה שיתנו לנו יותר תחושת בטחון. למשל מה נעשה אם יקרה כך או כך: נרים טלפון, נשים מחסום על הדלת, נסגור את המנעול ונכנס מתחת למיטה עד שיגיעו השומרים.

להלן מספר המלצות מעשיות   

-חשיפה לאינפורמציה כמו טלוויזיה או רדיו ואחרת מומלצת באופן מסונן ובמידה שבה הילדים מוכנים להיחשף לאינפורמציה זו בעצמם. בארץ הטלויזה דרמטית, טראומטית, מגדילה ומביאה תמונות קשות בלי הגנה על ילדינו. הסינון שלנו חשוב- יש להמעיט את המראות החוזרים, לראות איתם ובמידה המותאמת לצורך שלהם לדעת.  ישנם ילדים ששומעים כל מילה מהמתרחש תוך כדי עיסוק במשהו אחר לגמרי. ישנם תמונות ותיאורים שלא כדאי, או לא ירצו לראותם יש לכבד זאת ולא להציפם. ישנן תגובות שיש לשמור אותן למבוגרים. חרושת השמועות בקרב הילדים וגם המבוגרים, עשויה להתרחב באירועים שכאלו למימדים אדירים ,חשוב להיות רציונאלי ולתת את הפרופורציה הנכונה. לא מומלץ להסתיר או לספר סיפורים שאינם נכונים ב"שביל להרגיע". בדרך כלל הילד יודע לא מעט (לפעמים לפנינו) ועולה על כך במוקדם או במאוחר וכך נפגע האמון שלו בנו. חשוב לפרש ולהסביר בסבלנות רבה, ולעזור להם לעבד ולתת את  המשמעות הנכונה לאירועים, לצמצם לפרופורציה הנכונה של עובדות זמן ומקום.

 -יש לעזור להם לעשות המללה-הפיכה למילים ועיבוד רגשי של מה שרואים ושומעים. לא להסתפק בתמונות. לדבר על כך, להסביר לתת מקום לשאלות ואף לבטא מחשבות ורגשות. לתת דוגמא אישית של "מותר להביע מותר לדבר". גם כאן אין ללחוץ אלא לחוש את הילד. חשוב מאד לתת כבוד לרגשותיו ולא מייד להרגיע. אנחנו יכולים בהחלט לעזור להם לעבור ממצב של חרדה כללית למצב של פחדים ממוקדים יותר וברי שליטה, תוך מהלך השיחה סימון והבהרה של "שטחים" בטוחים מול אחרים. חשוב להדגיש את ה"גדרות" השומרים עלינו מסביב, כוחות הביטחון, צ.ה.ל, החיילים והנשקים השונים שעוזרים לנו להתמודד, את הדרך שלנו להיאבק והמשמעות שבה. חשוב לתת תקווה, להראות פרספקטיבה רחבה ולא רק להתחבר לתחושת הקטסטרופה.

ילדים זקוקים לעזרה והדרכה בטכסי האבל בהתאם לגילם. חפצים הינם עזרים חשובים להמחשת הנעדרות והאובדן.

חשוב לדעת שישנן כתובות שניתן להתייעץ ולהיעזר בהן:

מחלקת הרווחה טל:         שם:              שרות פסיכולוגי חינוכי טל:             שם:

אנשים בקהילה: אנשי החינוך המדריכים, נוער תומך בנוער, הורים בהורים ובמפגש עמיתים

בעלי תפקידים אחרים בקהילה:_______________________ 

                                          נכתב על ידי אריה טבעון פסיכולוג קליני מטפל משפחתי www.tivona.co.il