מאמרים

הודעות פרסומת
תוכנית ההכשרה התלת-שנתית בשיטת האקומי | מפגש התנסות ב-5.2
התוכנית נפתחת אחת לשנתיים בהנחיית צוות מהארץ ומחו"ל
נותרו מקומות בודדים, לסמינרים והשתלמויות קצרי מועד ינואר-מרץ 2015
בירושלים ובתל אביב | לחצו להרשמה או חייגו 3070*
דף פרסום אישי בפסיכולוגיה עברית
לחברי הקהילה המקצועית - דף פרסום אישי בעלות ₪360 בלבד לשנה
» לפרסום במדור זה פנה אלינו
תגובות למאמרים
דנה לובינסקי:
ספר מעולה
דר' ארתור טרוצקי:
טיפול באנטרנט העתיד
רות רגולנט-לוי:
מאמר אמיץ ויפה
אלי זומר:
מצבי אני

התמודדות עם אובדן בן זוג - חומר רקע

מאת: אופרי בר נדב
מתפרסם מ‏יום רביעי ‏13 ‏פברואר ‏2008 | 21,376 צפיות
החומר המובא להלן מהווה קיצור של המבוא לעבודת הדוקטורט שלי בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, תחת הכותרת "אובדן בן זוג והמודל הדו מסלולי לשכול: תוצאותיו לאורך הזמן של תהליך האבל עבור נשים צעירות". במחקר עצמו, שתוצאותיו יפורסמו מאוחר יותר, השתתפו 85 נשים צעירות שאיבדו את בן זוגן, אלמנות או חברות שכולות.
 
 
התמודדות עם אובדן בן זוג - חומר רקע
   
ד"ר אופרי בר נדב
    
 
א. רקע כללי.
אובדן של אדם קרוב הוא טרגדיה שאין דומה לה עבור מרבית הנותרים מאחור. זו חוויה המזעזעת ומטלטלת את המערך הנפשי, החשיבתי והפיזי, ואת עולמם החברתי, הבין אישי והרגשי של האבלים. חווית השכול מתרחשת בזמן זה או אחר אצל מרבית האנשים, כאשר רבים חווים זאת בגיל צעיר יחסית. תהליך האבל, המתחיל עם היוודע דבר המוות, הוא חוויה קשה ומתמשכת, הכוללת תהליכים עמוקים, משמעותיים ואינטנסיביים למדי, ומטרתו היא להביא בסופו של דבר להסתגלות מחודשת לחיים ללא הנפטר, לשיקום ולאיזון מחודש (רובין, 1993).
עבור מרבית השכולים, הזמן הוא גורם משכך. התגובות החריפות יעברו, ויימצא איזון פיזיולוגי, קוגניטיבי, בין אישי ונפשי מחודש. אין זה אומר כי השָכול "יתגבר על הכאב", או שלא יחווה עוד כאב בכל היזכרות או מגע עם האובדן. הכוונה במונח של איזון ופתרון של האבל היא כי האדם יגיע לנקודה בה הוא מקבל את הכאב הכרוך באובדנו, ויכול לחיות עמו. בשלב זה יכול השכול להרגיש כי החיים יכולים להימשך גם ללא הנפטר (Pine, 1989). בנוסף, צפויים להיגרם שינויים באישיות האבל, השונים במידתם ובאופיים מאדם לאדם, וכך גם לגבי המודעות של האדם עצמו או של סביבתו לאותם שינויים (רובין, 1993). ניתן לראות את השינויים הללו כמתרחשים בשני מסלולים עיקריים, האחד הוא התנהגותי ורגשי, והשני קשור לדמותו המופנמת (הייצוג המנטלי) של הנפטר ולהשתמרות הקשר עם דמות זו בעולמו הנפשי הפנימי של האדם.
 
ב. מחקר בתחום השכול והמודל הדו-מסלולי.
המודל הדו-מסלולי לשכול של Rubin (1981, 1999) מציע גישה מאוזנת ורחבה להבנת התגובות לאובדן של אדם קרוב ואהוב. המודל מתייחס הן לשינויים הדרמטיים המתחוללים בעקבות האובדן בהתנהגות, בתפקוד ובאישיות (מסלול 1), והן לתהליך הליבידינלי של פרידה מהאובייקט האהוב (מסלול 2). לחוויית האובדן השפעה רחבה על המתאבל, ואז מתרחשות הפרעות בתפקוד הנפשי, ההתנהגותי והבין אישי. מטרת ההתאבלות היא לבנות מחדש תפקוד מאוזן (הומיאוסטטי) בכל התחומים, אך לא בהכרח לבסס מחדש את אותה רמת תפקוד שהייתה לפני האובדן. מוצע כי שני התהליכים המדוברים משולבים אך נפרדים. הראשון והאקוטי ביניהם הוא המסלול של השינויים, והשני, הממושך יותר, הוא ההיפרדות מהאובייקט וההתארגנות מחדש בקשר אליו. על האדם להשלים את שניהם בכדי למצוא איזון הן בממדי התפקוד והעצמי והן בממדי הקשר לנפטר.
במסגרת העבודה האמפירית שנעשתה תחת המטריה התיאורטית של המודל נבחנו בעיקר דפוסי ההתמודדות של הורים שכולים לילדים בוגרים (ראו למשל רובין. 1995; טמיר, 1987; כספי-יבין, 1987; דיכטרמן-כץ, 1989; שלו, 1999), כמו גם אבלן של אימהות צעירות בעקבות "מוות בעריסה" (Rubin, 1981).
מחקרים נוספים במסגרת המודל עסקו גם בשכול של קבוצות אחרות כגון אחים שכולים (פרידמן-הלפנד, 1994). חלקם היו מחקרי עמדות כלפי אובדן ותהליכי האבל של אנשים שכולים (ראו למשל שכטר, 1994; רון, 2000; בר נדב, 2002). בשנים האחרונות הורחבו מאוד מאמצי המחקר בתחום זה, ולמעגל נוספו מחקרים לגבי לוחמים שאיבדו חברים בלחימה (מור יוסף, 2003), ומחקרים העוסקים בהשפעות ארוכות טווח של יתמות על נשים (גייטיני-נבון, 2007; למפרט-צמרת, 2007). המחקר הנוכחי מבקש להרחיב את הידע לגבי התמודדות עם אובדן בן זוג בגיל צעיר, מתוך הפריזמה של המודל הדו מסלולי לשכול.
 
ג. שינויים בתפיסת העצמי ובמשמעות בעקבות אובדן.
מושג העצמי כולל את כל מה שהאדם יודע על עצמו - מחשבות, רגשות, פרשנות ויכולת התארגנות שלו עם חוויות שונות. הערכה עצמית היא המשאב באמצעותו בוחן האדם באופן יומיומי מה הוא מרגיש כלפי עצמו – מעשיו, מחשבותיו ומי שהוא באופן כללי. הערכות חיוביות ושליליות מרובות אלו אומרות די מעט כל אחת בפני עצמה על חייו של אותו אדם בכללותם, אך לדפוסי הערכה עצמית ישנה השפעה רבה על האופן בו מבנים אנשים את תחושת הזהות העצמית שלהם, כמו גם על האופן בו הם מסתגלים לאורך זמן לשינויים בחייהם (Bauer & Bonanno, 2001a).
אירועי חיים קשים, כמו אובדן של אדם קרוב ואהוב, עשויים לחולל תהליכי שינוי במושג העצמי ובתפיסתו (שלו, 1999). השכול מעצב את זהותנו בכך שהוא יוצר שינויים עצומים בחיינו, מציב בפנינו אתגרים ודרישות, ומערער את ערכינו הבסיסיים, מערכות היחסים המשמעותיות ותפקידים שנרכשו והוטמעו על ידינו (Schaefer & Moos, 2001).
Janoff-Bulman (1992) טוענת כי להנחות הבסיסיות שהאדם מחזיק כלפי עצמו, העולם והיחסים ביניהם, מקום מרכזי בהתאוששות מאירוע טראומטי. היא מתארת שלושה מרכיבים עיקריים הקשורים לעצמי ולעמדות כלפי העולם, בהם עלולים להיות שינויים בעקבות אובדן: האופן בו רואה האדם את העולם כמקום טוב וצודק, משמעות החיים והערך העצמי. לדעתה, מרבית האנשים מפתחים אמונות חיוביות על העולם אשר משפיעות עליהם בתפקוד היום יומי, אמונות שאינן מעוררות תהיות בחיים השגרתיים. כאשר מתרחש אירוע טראומטי ולא צפוי על האדם להתמודד עם השינוי בעולם הנחות זה, לנסות ולעשות אינטגרציה של האירועים הללו לתוך מבני המשמעות הקיימים. ההתמודדות נעשית ע"י בנייה מחודשת של העולם הפנימי, הבנייה מחודשת של מבני משמעות, התאמה מחדש של ההנחות הבסיסיות, או קבלה של הנחות חדשות. לאורך זמן, מרבית השכולים מצליחים לבנות מחדש עולם ההנחות פחות מאיים. כך, ע"י חיפוש המשמעות ואינטגרציה של האירועים לתוך מבני משמעות רחבים שהם חיוביים במהותם, יכולה להיות התמודדות אדפטיבית עם האובדן. 

Harter (1999) כותבת כי ככל שאנו מתבגרים מתייצבת ההערכה העצמית, או שהיא בסימן עלייה, מפני שהיא נתונה פחות להשפעה של אירועים שהמתבגרים עוברים ודעתם יותר מגובשת ביחס לעצמם. עם זאת, הטלטלה העזה והשינויים הפתאומיים המתרחשים בעקבות אובדן עלולים להשפיע על האופן בו האדם תופס ומעריך את עצמו, ולשינוי בתמונת החיים שלו (איצקוביץ וגלובמן, 1992). אובדן של אדם קרוב ואהוב צפוי להביא לירידה בערך העצמי של השָכול, ולצורך בהתארגנות מחדש של העצמי ביחס לנפטר, לעצמי ולעולם כולו (רובין, 1995).

Neimeyer, Keesee & Fortner (2000) כותבים כי למרות שמוות ואובדן הם חוויות אוניברסליות, המשמעות שאנו נותנים לאירועים אלו היא אישית ביותר, כלומר למוות יש משמעות שונה עבור כל אחד מאתנו. הכותבים מציעים גישה המתייחסת לתהליכי האבל כאל תהליכי הבניית משמעות מחדש. גישה זו רואה את האדם כמבנה משמעות בלתי נלאה, השואף לארגן את המגע שלו עם העולם במונחים של תמות המבטאות את אישיותו, משפחתו ותרבותו. אנשים מבנים מערכות אידיוסינקרטיות של משמעות הבנויות סביב הנחות ליבה, וקובעות את האופן בו נתפסים אירועי חיים שונים, ואף מתעלות את ההתנהגות בתגובה לאירועים אלו. באופן כללי, האדם שואף להבנות מערכות משמעות שיהיו בעלות עקביות פנימית ותמיכה חברתית, ויספקו ביטחון מסוים כאשר הוא מנסה לצפות ולהשתתף בחוויות חשובות המסכנות את הנרטיב של חייו. על מנת להסתגל לחיים לאחר אובדן, על השכול להתעמת ולחקור את הסוגיות המרכזיות הקשורות למשמעות, ובעיקר את המשמעות של האדם שאבד עבורו, ואת משמעותה של מערכת היחסים שהייתה ביניהם (M.S. Stroebe & Schut, 2001).
 
ד. תפיסות חברתיות כלפי התמודדות עם אובדן.
בחברות שונות מקובלות נורמות ברורות למדי, מעין "חוקי אבל", הקובעות בין השאר איך מתאבלים (Doka 1989a). למרות היותו של האבל חוויה אוניברסלית בעלת קווים מאפיינים משותפים, אבל מעוצב גם ע"י ההקשר החברתי שבו הוא מתרחש. לאופן תפיסת החברה את השכול ישנן השלכות, הן תיאורטיות, בהבנה של תהליכי שכול, והן מעשיות, בהשפעתן על האדם האבל, כמו למשל לגבי מידת התמיכה החברתית לה יזכה. ישנם הבדלים בין תרבותיים בתפיסת האבל לגבי מספר גורמים, כגון התפיסה של מה איבד בדיוק האבל, הריטואלים הכרוכים באבל, הקשר הנמשך והעתידי של האבל לנפטר, ומהו אבל חריג חברתית. מכאן, שפרשנות לא נכונה של חווית אובדן כנורמטיבית, בשעה שהיא לא כזו, או תפיסה של אבל כלא אדפטיבי כאשר זו תגובה נורמטיבית, יכולה להגביר את קשייו של האבל, ולגרום לו לקשיי הסתגלות (Rosenblatt, 2001).
Wortman & Silver (2001) כותבות על המיתוסים של האבל, וטוענות כי קיימות בחברה המערבית מספר הנחות בסיס לגבי איך צריך אבל להיות. ראשית, מצופה מהאדם לעבור תקופה של מצוקה עזה, כאשר מי שלא חווה מצוקה נתפס כבעייתי. שנית, מצופה מהשכולים לחוות את רגשותיהם ולעבדם, ולא לנסות להכחיש או להדחיק אותם. מעבר לכך, הן כותבות, מצופה מהאדם "לשבור" את הקשר בינו לבין הנפטר, להשתקם מהאבל בתוך תקופה של שנה עד שנתיים, ולחזור לתפקוד תקין. לטענתן, מי שאינו חווה את תהליך האבל שלו בהתאם לציפיות הללו, לטובה או לרעה, עלול להיתקל בקשיים חברתיים רבים, למרות שפעמים רבות הקונספציות הללו מוטעות, וחריגות מהן אינן מצביעות בהכרח על פתולוגיה.
 
ה. אבל בעקבות אובדן בן זוג.
אובדן בן זוג נחשב לאירוע חיים קשה ולוחץ (stressful) ביותר (Holmes & Rahe, 1967). זהו אובדן של פרטנר רומנטי ואינטימי, אירוע טראומטי במיוחד, המהווה התקפה על המשמעות ועל תחושת ההמשכיות האישית של השכול/ה (Bauer & Bonanno, 2001c). ההסתגלות לאובדן כזה דורשת שינויים משמעותיים בזהות העצמית, כמו גם דיאלקטיקה עדינה של שימור העבר לצד דרישה להתאמה לסיטואציה החדשה של החיים ללא בן הזוג. על השכולים לבנות נרטיב חיים חדש שיסייע באינטגרציה זו, ובו משתמרים אספקטים של העצמי באמצעות דמותו של הנפטר. הקשר המתמשך עם דמות הנפטר המופנמת הוא שמספק לאָבל/ה את תחושת ההמשכיות והמשמעות (Bauer & Bonanno, 2001c; Field, Gal-Oz & Bonanno, 2003).
בסקירת הספרות להלן אחלק את המחקרים שנערכו בהתאם למודל הדו מסלולי לשכול. ראשית, אסקור מחקרים המתמקדים בהשפעות השכול הקשורות למסלול הראשון במודל, קרי שינויים בתפקוד הפסיכולוגי והפיזי ושינויים בעצמי, ולאחר מכן אסקור מחקרים שעסקו בממדים של המסלול השני – הקשר לנפטר.
McCrae & Costa (1993) כותבים כי אובדן בן זוג עלול להביא עמו לחצים רבים מעבר לשכול עצמו, כגון אובדן של תמיכה חברתית, רגשית ופיזית, ולכן השלכותיו עלולות להיות ארוכות טווח. לפיכך, הם ערכו מחקר מעקב שמטרתו הייתה לבדוק האם אלמנים ואלמנות נמצאים בסיכון גבוה מזה של אנשים נשואים למות, לדווח על בעיות בריאות או על קשיים פסיכולוגיים ורגשיים. ספציפית, הם בדקו האּם השכול מביא עמו ירידה קבועה ברווחה ובתפקוד הפסיכולוגי, או שזו רק שאלה של זמן עד שהשכולים יחזרו לשיווי משקל. לטענתם ממצאיהם מעידים דווקא על עמידות (resilience) פסיכולוגית ופיזית של השכולים, למרות העוצמות הרגשיות והקשיים שחוו. הם מצאו כי בטווח הארוך, ולמרות ההשפעה על סגנון החיים ואיכותם, לא נראה כי השכול גורם לפגיעה מתמשכת בתפקודם הפסיכולוגי של נשים בכל הגילאים, ושל גברים מבוגרים (אוכלוסייה פגיעה יותר היא האלמנים הצעירים). אלמנים ואלמנות דיווחו על כמות דומה של חברים וחברות, על רמת בריאות דומה ועל יכולת שווה להתמודד עם מטלות היומיום. גם מצב הרוח המדווח שלהם היה דומה לזה של נשואים, וכמוהו מדדי תכונות האישיות של פתיחות לחוויה ומוחצנות.
W. Stroebe & Stroebe (1993) ערכו מחקר מעקב בן שנתיים על אלמנות ואלמנים צעירים, ובדקו את ההידרדרות במצב הבריאות שלהם בעקבות האובדן, את מהלך ההתאוששות ואסטרטגיות ההתמודדות, וכן את גורמי הסיכון המשפיעים על ההסתגלות לשכול, ומבדילים בין מי שהתאוששו מהאובדן למי שלא.הם ביקשו להתמקד בגורמים המציבים אדם שכול בסיכון לפתח בעיות בריאות ארוכות טווח, כאשר ידוע כי לשְכול השפעות ברורות על הבריאות בטווח הקצר, אך גם כי מרבית השכולים מתאוששים מהמשבר ומסתגלים לחיים לאחר האובדן. במחקר השתתפו 60 אלמנים ו-60 נשואים (30 מכל מין), כולם מתחת לגיל הפרישה. הקבוצות עברו התאמה על מספר מדדים סוציו-דמוגרפיים, רואיינו שלוש פעמים במשך השנתיים לאחר אובדן בן/בת הזוג. לאחר כל ראיון הם מילאו שאלון דיכאון ושאלון לגבי תלונות פיזיות.
בהשוואות בין השכולים לנשואים במדדי הדיכאון והתלונות הבריאותיות, נמצא הבדל גדול ומובהק בין הקבוצות 4-7 חודשים לאחר האובדן, אך גם התאוששות ניכרת בקרב האבלים בין המדידות: שנתיים לאחר האובדן ההבדל ברמות הסימפטומים הגופניים כבר לא היה מובהק, אך ההבדל ברמות הדיכאון נותר מובהק. בנוסף, נמצא הבדל בין המינים, כאשר לאורך כל הזמן, וללא קשר לסטטוס המשפחתי, נשים דיווחו על רמות גבוהות יותר של סימפטומים.
למרות שמרבית השכולים הראו התאוששות במהלך הזמן שחלף מאז אובדנם, קרוב לשליש מהם היו עדיין בדיכאון קל עד בינוני שנתיים לאחר האובדן. בכדי לזהות ולאפיין את אותם אבלים, בדקו W. Stroebe & Stroebe (1993) אילו גורמי סיכון מגבירים את הפגיעות או מאיטים את ההתאוששות מהאובדן. בנוסף להם, מרחיבה גם Sanders (1993) עוד לגבי גורמי הסיכון לבריאות פיזית ונפשית לקויה בעקבות אובדן.
הקבוצה הראשונה של גורמי סיכון היא גורמים דמוגרפיים. ראשית, נמצא לגבי הגיל, כי עבור אלמנות צעירות המוות הפתאומי של בן הזוג יוצר החרפה של היגון ושל הסימפטומים המדווחים בשלבים הראשונים של האבל, אפילו מעבר למדווח ע"י אלמנות מבוגרות. עם זאת, לאחר שנתיים ישנה התאוששות בקרב האלמנות הצעירות, בעיקר מכיוון שיש להן אפשרות להסתכל לעתיד באופטימיות, מה שלא קורה עבור אלמנות מבוגרות יותר (Sanders, 1993). בנוגע למין, נטען בעבר כי לגברים קושי גדול יותר להסתגל לאובדן בת זוג, אולי מכיוון שלנשים זמינות רבה יותר של מקורות חלופיים לתמיכה חברתית. נראה כי בטווח הקצר אלמנות מדווחות על יותר דיכאון ויותר סימפטומים מאשר אלמנים, אך לאחר מספר שנים ישנו שיפור בקרב האלמנות, והן לא יותר מדוכאות מאשר נשים נשואות בגילן. לעומת זאת, נראה כי הגברים המדוכאים לא משתפרים, כנראה עקב הירידה בתמיכה החברתית (Sanders, 1993).
הקבוצה השנייה של גורמי סיכון היא גורמים אישיים. ראשית, לא נמצא קשר בין רמת הדתיות לבין הבריאות, כך שלפחות בהיבט זה, לא נראה שאמונה דתית מסייעת להתמודדות עם השכול (Stroebe & Stroebe, 1993). בהמשך, נבדקו דפוסי אישיות שונים. Stroebe & Stroebe (1993) בדקו את השפעת היציבות הרגשית ומוקד השליטה (locus of control). הם מצאו כי יציבות רגשית מפחיתה את הפגיעות להשפעה המיידית של השכול, אך לא משפיעה על ההסתגלות לשכול בטווח הארוך. לגבי מוקד השליטה, הם מצאו כי באופן כללי אנשים בעלי מוקד שליטה פנימי המאמינים פחות במזל היו מדוכאים פחות מאלו שהאמינו כי הכל בשליטת המזל. עם זאת, לא היו הבדלים בהקשר זה בין השכולים לנשואים, כך שמוקד השליטה בפני עצמו לא נראה כגורם המעכב או מקל הסתגלות לאובדן. עם זאת, נמצא כי מוקד השליטה קשור באינטראקציה עם האופן בו התרחש האובדן בהשפעה על ההסתגלות, כך שבעלי מוקד שליטה פנימי נמוך שאובדנם היה בלתי צפוי פגיעים בהרבה לתוצאות השכול (Stroebe & Stroebe, 1993).
גורם נוסף שנבדק הוא איכות מערכת היחסים עם בן הזוג שנפטר. ישנו קונצנזוס בספרות לפיו גורם זה צפוי להשפיע על מהלך האבל, אך הניבויים באשר לאופן ההשפעה סותרים. מחד, עומד רעיון "הלב השבור", הגורס כי אובדן של מערכת יחסים זוגית טובה הוא קשה יותר. מאידך, תיאוריות דינמיות ותיאוריית ההיקשרות טוענים את ההפך, כלומר שאמביוולנטיות בקשר לפני המוות יוצרת עניינים לא פתורים ומסבכת את האבל. Freud (1917/1994) גרס כי ככל שהייתה אמביוולנטיות רבה יותר במערכת היחסים, כך גדלה ההאשמה העצמית לאחר המוות, והיגון נעשה כבד יותר. רעיון זה חוזק ע"י תיאוריית ההיקשרות, הטוענת כי מערכת יחסים אמביוולנטית, שההיקשרות בה לא בטוחה, צפויה להניב קושי להסתגל לאובדן. ממצא התומך בגישה זו מדווח ע"י Parkes & Weiss (1983), שטענו כי בני זוג שדיווחו על יותר קונפליקטים ביחסים עם בן הזוג, חוו יותר חרדה, דיכאון, אשמה וגעגועים לאחר האובדן.
על מנת לבחון את הסוגיה הזו, ועל מנת להימנע מהבעייתיות שבהערכה רטרוספקטיבית של מערכת היחסים (כגון אידיאליזציה בדיעבד ע"י בן הזוג החי), בדקו Stroebe & Stroebe (1993) לא רק את הערכת טיב היחסים, אלא גם ביקשו למדוד את המידה שבה חלקו בני הזוג את זמנם הפנוי, את חבריהם, פעילויותיהם והחלטות שקיבלו. הממצאים שהתקבלו תמכו למרבה ההפתעה בשני הניבויים הסותרים, עם הבדל בין המינים. כך, עבור אלמנות אובדן מערכת יחסים טובה היה קשה יותר, בעוד שעבור הגברים הממצא הפוך, קושי גדול יותר להתמודד עם אובדן של מערכת יחסים אמביוולנטית.
תכונה אישיותית נוספת הקשורה ליחסים היא תלותיות. Parkes (1985) טוען כי אלמנים ואלמנות תלותיים נאחזים בקשר שאבד על מנת לשמר את חוסר הישע וחוסר היכולת להתמודד אליהם התרגלו. כתוצאה מכך, התלותיות מתחזקת כדרך חיים עבורם. Sanders (1993) כותבת כי אלמנה שאיבדה את הדמות בה הייתה תלויה נותרת חשופה לחרדה ודאגות, גם מפני שאיבדה את התמיכה החזקה והאמינה שהייתה לה. לכן, נראה כי מערכת יחסים תלותית מובילה לרוב ליגון וגעגועים כרוניים. Raphael (1983) טוענת כי אמביוולנטיות ותלותיות עלולות להוביל לאבל פתולוגי וכרוני ולדיכאון. היא מוסיפה כי כאשר ניכרת הכחשה מסיבית של קונפליקטים במערכת היחסים, ייתכן כי מופעלת אידיאליזציה מוגברת שמטרתה להסוות את האמביוולנטיות.
קבוצה שלישית של גורמים היא סוג המוות. הגורם הראשון כאן הוא פתאומיות המוות, לגביו ניתן לשער אינטואיטיבית כי הוא מוסיף מידה של קושי להסתגלות לשכול. Sanders (1993) טוענת כי למוות פתאומי אפקט קשה על האבלים בכך שההלם מאריך את היגון וגורם לטראומה פיזית ורגשית. פתאומיות האובדן מהווה את אחד הגורמים המרכזיים בניבוי איכות ההסתגלות לאובדן בן זוג, כאשר אין אפשרות לדון במוות הממשמש ובא עם הנפטר. במצב זה, "סינדרום האובדן הפתאומי", ישנה נסיגה חברתית, מבוכה רבה ומחאה. הסינדרום פוגע כל כך בתפקוד, עד שאין אפשרות עוד לצפות להתאוששות פשוטה מהאבל. W. Stroebe & Schut (2001) טוענים כי ההנחה הגורסת שפתאומיות האובדן ומשך הזמן שיש לאדם להסתגל לאובדנו ישפיעו על בריאותו בעקבות האבל, עקבית הן עם תיאוריות של לחץ והן עם תיאוריית ההיקשרות. שתי הגישות מנבאות כי מוות פתאומי, ללא הכנה מוקדמת, יגרור תוצאות קשות יותר מבחינה בריאותית עבור האבל, יהווה אירוע מלחיץ יותר, ויפגע קשה בתחושת הביטחון (safety & security). Stroebe & Stroebe (1993) מצאו כי מיד לאחר האובדן המשתתפים שאובדנם היה פתאומי נמצאו ברמת דיכאון גבוהה יותר, ודיווחו על יותר סימפטומים, אך הבדלים אלו נעלמו במשך הזמן. נראה, אם כן, כי פתאומיות מגבירה את הפגיעות בטווח המיידי, אך עם הזמן האפקט פוחת, כאשר יש לשכולים הזדמנות להסתגל לאובדן. כאמור, נראה כי גורמים אישיותיים מתווכים את השפעת פתאומיות המוות על האבלים: אצל אנשים עם מוקד שליטה חיצוני, המאמינים כי יש להם שליטה מועטת בחייהם, ובקרב אנשים עם הערכה עצמית נמוכה, מוות פתאומי גורר תוצאות קשות יותר ממוות לא פתאומי (W. Stroebe & Schut, 2001). Rynearson (2006) מוסיף כי אנשים בעלי היקשרות בטוחה מיטיבים להסתגל לאובדן בנסיבות של אלימות לעומת אנשים שדפוסי ההיקשרות שלהם אינם בטוחים.
גורם סיכון נוסף הקשור בסוג המוות הוא אובדן הכרוך בסטיגמה חברתית. כאשר האובדן מתרחש כתוצאה מהתאבדות, לדוגמא, ישנם קשיים נוספים לאבלים, מעבר לחוויות המשותפות לאבלים אלה ולאבלים בעקבות מוות מסוג אחר. בידוד חברתי, רומינציות על סצנת המוות וקושי בהבניית אירועים לאחר המוות, הם דוגמאות לכך (Sanders, 1993). Range (1998) מוסיפה כי האבלים בעקבות התאבדות לרוב לא מובנים לסביבה, ופעמים רבות משקרים לגבי נסיבות האובדן. הם גם סובלים מאשמה מוגברת, הן עצמית והן מצד הסביבה, כאשר גם חיפוש המשמעות בעקבות האובדן מועצם.
הקבוצה האחרונה שנבדקה הייתה נסיבות לאחר האובדן, וכוללת תמיכה חברתית ונוכחות משברים נוספים בו זמנית עם המוות. Stroebe & Stroebe (1993) בדקו את התמיכה החברתית לה זוכים השכולים, הן מבחינת התפיסה של השכולים, והן ברמה האובייקטיבית. נמצא כי מידה רבה יותר של תמיכה חברתית הייתה קשורה לתחושת רווחה (well being) גבוהה יותר, אך באופן מפתיע לא נמצא הבדל בין השכולים לנשואים. Sanders (1993) טוענת כי אם יש לאָבל לפחות דמות קרובה אחת שתקשיב באמפטיה ולא תיבהל מדמעות או תסכול, הרי שהוא יכול להימנע מאחד מגורמי הסיכון הקריטיים. לבסוף, נוכחותם של סטרסורים נוספים בעת האבל עלולה כמובן להקשות מאוד על ההתמודדות וההסתגלות לאובדן (Sanders, 1993).
החלק השני בסקירה, הדיון במאפייני הקשר לנפטר, נפתח עם Silverman & Nickman (1996), הטוענים כי על אלמנות להתמודד לא רק עם המוות וההשלכות החברתיות, אישיות וכלכליות שלו, אלא גם עם אובדן תפקידן החברתי כאישה נשואה, ועל תחושת העצמי שנוצרה בתוך הנישואין. נורמטיבית, ובמיוחד עבור אלמנות צעירות, חתונה מחדש נחשבת אינדיקטור לכך שעבודת האבל הושלמה, והן המשיכו קדימה. בתהליך זה על האלמנה להתמודד בין היתר עם מעברים לתפקידים חברתיים חדשים, כאשר באותו זמן עליה לשמר את הקשר עם הבעל המת. עם זאת, הכותבים קוראים תגר על ההנחה לפיה על אלמנות להרפות מאחיזתן בבעל המת על מנת שתהיה להן אנרגיה להשקיע בקשר חדש. נראה כי בפועל לאנשים מערכות יחסים שונות ומגוונות, עם איכויות, מחויבויות וייצוגים פנימיים שונים, הן של אנשים חיים והן של אלו שמתו. נישואין או מערכת יחסים חדשה אינם מחליפים את היחסים הקודמים כפי שחלק חדש מחליף ישן במכונה. אפילו במערכות יחסים אמביוולנטיות או קונפליקטואליות האבל הוא תהליך המאפשר פרספקטיבה חדשה לזיכרונות הקיימים כלפי בן הזוג והיחסים עמו. פרספקטיבה חדשה זו היא המאפשרת לקשרים אלו להתקיים בעבר, בהווה ואף בעתיד, בעת ובעונה אחת.
Lopata (1996) כותבת כי ניסיונן של אלמנות להתמודד עם התפקידים הקונפליקטואליים של אבלן נעשה פעמים רבות ע"י האדרה של הבעל המת, עד כדי הפיכתו למקודש (sanctification). היא טוענת כי לאלמנה שתי משימות מרכזיות בתהליך האבל, הסותרות אחת את השניה. מחד, עליה לוודא את שמירת הקיום החברתי של הנפטר ואף את הגדרת הביוגרפיה שלו מחדש במונחים חיוביים יותר. מאידך, עליה להיפרד באופן מספיק מאובייקט האהבה בכדי לאפשר המשך של קשרים קיימים ואף פיתוח של קשרים חדשים. יישוב הסתירה שבין שתי החובות הללו נעשה לטענתה בעזרת תהליך זה של אידיאליזציה.
במחקרה היא מצאה כי הפיכת הבעל המת לקדוש היא תופעה נפוצה וארוכת טווח, ואינה רק תגובה מיידית של אלמנות לאובדן. בנוסף, נשים מבוגרות יותר היו בעלות נטייה חזקה יותר לקדש את בעלן לעומת האלמנות הצעירות. ישנן כמובן נשים עבורן מותו של הבעל מהווה הקלה, והן כמובן לא צפויות להאדרה שלו ו/או של מערכת היחסים שהייתה.
Lopata (1996) טוענת שהאידיאליזציה משרתת מספר פונקציות עבור האלמנה. ראשית, תהליך זה מוריד אותו מתפקיד שיפוטי וביקורתי שתמיד נמצא וצופה על האלמנה, ומנטרל חששות כי הוא מרגיש רגשות אנושיים כמו קנאה, אכזבה וכעס עליה. קדושתו מעבירה את הבעל לעמדה של צופה מרחוק שהוא טהור ומלא הבנה, ומאפשרת לאלמנה להמשיך בחייה, ובהדרגה לבנות מחדש את עצמה ומערכות יחסים אחרות. שנית, האדרתו של הבעל המת יכולה לסייע לאלמנה גם בכל הקשור לדימוי העצמי שלה. אם אדם כה טהור ונשגב בחר בה לחיים משותפים ונישואין, הרי שלא ייתכן שהיא אדם רע כפי שמצבי רוחה הדכאוניים גורמים לה להרגיש. ושלישית, תהליך זה יכול לסייע בהרחקת זיכרונות לא נעימים מהעבר, ובכך ליצור קרקע נוחה יותר לתהליך הקשה של ההסתגלות לאובדן. ההאדרה נובעת גם מכך שמותו של הבעל צפוי ליצור מצבים המגבירים את תחושות הסבל והצער של האלמנה. ההכנסה המשפחתית יורדת לרוב, היא חווה בדידות, חברויות המבוססות על הזוג שהיה מידרדרות, והמחסור בבן הלוויה מצמצם לרוב את הפעילות החברתית שלה. אם כן, אין זה מפתיע שהאלמנה תעריך את חייה עם בעלה ואת האדם עצמו כטובים יותר לעומת מצבה הנוכחי ובני לוויה פוטנציאליים, ואף תגזים באיכויות העבר.
עם זאת, ישנם מספר חסרונות לקידושו של הבעל המת. ראשית, חברות נשואות עלולות להתרגז על הזיכרון המובנה של אדם כה מושלם, בעוד שהן נשואות לאנשים רחוקים משלמות. בנוסף, נמצא כי גברים גרושים לא רצו לצאת עם אלמנות, מכיוון שחשו כי הם לא מסוגלים להתחרות עם מושלמותו של הבעל המת. גם כאשר ישנם נישואין שניים, היחסים עם הבעל החדש סובלים מחוסר היכולת לבקר את הבעל הקודם ולהתחרות עם הזיכרון המוטה לגביו.
Conant (1996) כותבת על הישמרות הקשר לנפטר באמצעות תחושת הימצאות, כלומר חוויות של האלמנה בהן בעלה המת נוכח ומתקשר איתה. הכותבת מדווחת על מחקר איכותני שערכה, במסגרתו רואיינו 10 אלמנות שבעליהן מתו מוות פתאומי מסיבות בריאותיות 3 עד 24 חודשים לפני קיום הראיון. האלמנות היו בגילאי 39-51 ונישואיהן היו ממושכים, 18.5 שנים בממוצע. כולן היו חברות בקבוצת תמיכה עם ליווי מקצועי.
האלמנות הביעו בראיונות ייאוש, פחד ואובדן של תחושת ביטחון אישי. הן גם חשו כי התרבות בה הן חיות אינה מעודדת שקיעה במחשבות על האובדן ועל הבעל המת, ורואה בכך סכנה להמשך החיים והקשרים עם אנשים חיים. הן חוו מתח רב, וכי עליהן להסתיר את האבל שלהן מפני החברה, שאינה יודעת להתמודד עמו. לפיכך, המציאו האלמנות לעצמן דרכי ביטוי אישיות ופרטיות של האבל, פרטיות ממש כמו שהיו מערכות היחסים כאשר הבעלים היו עדיין בחיים.
כל האלמנות דיווחו על לפחות חוויה אחת בה חשו בנוכחותו של הבעל המת. זו הייתה חוויה רגשית, אינטנסיבית ובלתי נשלטת, אך גם מרגיעה. אלו לא היו הלוצינציות. האלמנות הללו היו מחוברות לחלוטין למציאות והכירו במותו של הבעל, על אף שהיו רגעים בהם חשבו או פעלו בניגוד לכך. הן היו "מתעוררות" מהחוויה במודעות כפולה - הן לתחושת ההימצאות והן לעובדת המוות. הרבה פעמים הן נותרו שלוות, בטוחות בהמשך הקיום הרוחני של הבעל, ועם תחושה שפתרו את הקונפליקט הפנימי שלהן לגבי מותו.
לדימויים ולחוויות הנוכחות הללו היה ערך מנחם, ותפקידם לספק ביטחון פנימי שאִפשר להכיר טוב יותר במציאות החיצונית הלא נעימה. היה גם כאב גדול בהיזכרות, אך הוא לווה בתחושת רווחה על המשך השמירה על קשר עם הנפטר, במיוחד לאור הגעגועים העזים אליו. החוויות הללו הובנו כמסמנות תקופת מעבר הן עבור האלמנה והן עבור הבעל. לא היה אפשרי בעיניהן שהבעל ילך בלי להיפרד ומבלי שיוודא כי הכל בסדר איתן. תחושות הנוכחות היוו סימנים ואישוש לכך שהכל בסדר עם הבעל, וסייעו לפרידה ממנו.
חוויות הנוכחות וההיזכרות מילאו כנראה תפקיד בפתרון של רגשות כמו חוסר אונים וחוסר ביטחון. חוויות העבר והזיכרונות היוו קרקע ומשענת ממנה יכלו האלמנות לצאת ולהתמודד ביתר הצלחה עם המטלות המכאיבות של ההווה, כך שבכל פעם שחווית ההווה העלתה מצוקה גבוהה מידי, יכולה הייתה האלמנה להפליג בדמיון ובזיכרון אל העבר, ולשאוב ממנו כוח ונחמה. מנטלית, הן יכלו בעת ובעונה אחת להיות אלמנות ולא-אלמנות, להיות קשורות במהלך פתרון האבל להווה ולעבר בעת ובעונה אחת. אם כן, ההיקשרות הנמשכת לבעל המת סיפקה משמעות להמשך חייהן של האלמנות הללו באמצעות כיבוד העבר.
M.S. Moss & Moss (1996) כותבים על נישואים מחדש של אלמנים ואלמנות, תוך התמקדות בהשפעות הקשר עם בן הזוג שנפטר וחוויות הנישואים הראשונים על הקשר החדש. הם מעבירים את הפוקוס מדיון בדיאדה שבין האלמנה לבעלה המת לדיון בטריאדה, הכוללת גם את הבעל החדש. הנחת המוצא היא כי בטריאדה זו היחסים בין כל זוג מושפעים מהאדם השלישי בה.
נישואים מחדש הם תופעה המתרחבת בחברה המערבית. עם זאת, נישואים מחדש של אלמנים ואלמנות תופסים נפח קטן יחסית לזה של גרושים (פחות מ-10%). פעמים רבות אלמנים ואלמנות נישאים זה לזה, לעומת תדירות נמוכה ביותר של נישואים בין אלמנים לאנשים גרושים.
Moss & Moss (1996) טוענים כי גם כאשר אלמנה מאפשרת לעצמה להרפות מהקשר הקודם ויוצרת זוגיות חדשה, ישנן דרכים רבות בהן נמשך הקשר שבינה לבין בעלה המת. קשרים אלו כוללים תמות הן של להרפות ולהתרחק (letting go), והן של להחזיק ולקרב (holding on). טענתם היא כי שתי המגמות הללו אינן סותרות, אלא משולבות זו בזו.
ההתנתקות וההתרחקות מתחילות לרוב עם היוודע המוות (לעתים עוד קודם לכן, אם מדובר בגסיסה ממחלה קטלנית), ומחוזקות ע"י הטקסים שבאים אחריו. אם כן, כאשר האלמנה יוצרת קשר חדש היא נמצאת כבר בעיצומו של תהליך התרחקות מבעלה המת, המגיע לשיאו עם ההחלטה להינשא לאחר ולהסיר את טבעת הנישואין, הסמל הקלאסי לקשר הקודם.
כאשר אלמנה נישאת מחדש, ישנה נטייה לראות את הקשר שלה עם הנפטר כחלש יותר. יש לכך שורשים הן בסביבה החברתית-תרבותית, הן בקשר הזוגי החדש, והן בעולמה הפנימי של האלמנה. החלפת שם המשפחה ע"י האלמנה מחזק את הקשר החדש הן חוקית והן חברתית, ורשתות חברתיות חדשות ו/או ישנות צפויות לעודד את ראשוניותו של הקשר החדש על פני הישן. פעמים רבות ישנה גם נטייה להרחיק חפצים ותמונות הקשורים לבן הזוג הקודם, ולהחליפם באלה הקשורים לחדש. האלמנה עשויה גם לכוון את התנהגויותיה כך שיתאימו יותר לבעל החדש ולא לישן, וכמו כן, לפתח דפוסים חדשים של תקשורת. היא עשויה לנקוט זהירות רבה בכל הקשור לדיבור על בן זוגה הקודם, ובכך לחזק את הקשר החדש על חשבון הישן. עלול להתפתח דפוס משותף של "שתיקה מגוננת" בה שני הצדדים נמנעים מאזכור מפורש של הבעל המת, על מנת שלא לחבל בקשר החדש. עם זאת, האלמנה עשויה לשמר או ליצור לעצמה קשרים אחרים בהם תדבר על המת, בלא נוכחותו של הבעל החדש, ובכך תסייע לשמר את ההסכם החשאי הזה. ברמה האישית, האלמנה יוצרת לעצמה זהות חדשה של "אדם שנישא מחדש". זהותה ותחושת העצמי שלה מעורבות כעת עם אדם אחר, כך שייתכן שחלקים אחרים של עצמיותה יזכו כעת להדגשה, ודבר זה מרחיק אותה עוד מבעלה המת.
עם זאת, Moss & Moss (1996) כותבים כי הקשר עם הנפטר משחק תפקיד חשוב גם בנישואים השניים, ואלמנות רבות משמרות את הקשר עם הבעל המת לעד. היקשרויות אלה נוצרות ומשתמרות ברמות רגשיות כה עמוקות, עד שגם מוות לא יכול באמת לקטוע את הקשר. המוות יוצר חלל עצום שלא יכול להתמלא, ולמעשה אין החלפה של הבעל המת.
בטרם נישאה מחדש, נתפסת האלמנה בעיני עצמה וסביבתה כמחוברת לבעלה המת, כאילו בעצם נישואיהם לא תמו. אלמנות לרוב שומרות את שמו של הבעל המת, ואף מוצגות בחברה כאלמנתו. פעמים רבות מושפעת ההחלטה להינשא מחדש ע"י הנפטר. אלמנות יחושו יותר בנוח לפתח קשר חדש אם ירגישו שיש להן "רשות" לכך מצד בעלן המת. רבות מהן נמנעות מלהינשא מחדש כדי לא לבגוד בזכרו. נמצא, הן ברמת הציפייה החברתית והאישית, והן בפועל, כי אלמנות המעונינות בפיתוח קשר חדש לא עושות צעדים בכיוון בטרם מלאה שנה למותו של בן הזוג הקודם.
אם כן, הנישואין השניים יוצרים מערכת אינטראקטיבית בה קשר חדש נבנה לצד קשר קודם שנמשך, ולא במקומו, כאשר המבנה המשולש מהווה חלק אינטגרלי מהנישואים החדשים. האלמנה אינה יכולה להימנע מלערוך השוואות בין שני בני זוגה, ובכך משמרת את הקשר הישן, שלעתים מהווה אף את הבסיס והסטנדרט לפיו נמדדים בן הזוג החדש והקשר עמו. הקשר לבעל הקודם יכול להפריע לקשר החדש אם ישנה אידיאליזציה או קידוש של המת, כך שבן הזוג לא יכול לעולם להשתוות אליו. עם זאת, פעמים רבות יכולות האלמנות לזכור גם היבטים שליליים של הקשר הקודם, וההשוואה יכולה להיות גם לטובת הבעל החדש.
Moss & Moss (1996) מפרטים חמש תמות של קשר נישואין המאפשרות המשכיות סימבולית של קשר בין בני הזוג, על אף שאחד מהם נפטר: דאגה, אינטימיות, תחושת משפחתיות, מחויבות וחיזוק הדדי של הזהות העצמית. תמות אלה צפויות להמשיך ולהשפיע גם על הנישואים החדשים.
בן הזוג החדש נמצא בסיטואציה לא פשוטה. הוא מבין שהוא חלק ממערכת טריאדית בה נכלל גם הבעל הראשון. נראה כי קבלה שלו את הקשר של האלמנה עם בעלה הקודם יכולה להגדיל את סיכויי ההצלחה של הקשר החדש. עם זאת, הכרתו של בן הזוג החדש בכך שהקשר הקודם לא הסתיים מבחירה, עלולה לגרום לו לחוסר ביטחון ולהרגשה שהוא בחירה שניה. הוא עלול גם להרגיש כפולש, מי שנכנס למשפחה עם שורשים רגשיים עמוקים בעבר שכלל את הנפטר, ולא אותו. יחד עם זאת, עם הזמן יכולים להיפתח הגבולות של משפחת האלמנה, ולהקל על בן הזוג החדש את ההשתלבות (Moss & Moss, 1996).
Field, Gal-Oz & Bonanno (2003) ניסו לעמוד על הקשרים שבין המשכיות ההיקשרות לבן הזוג שנפטר לבין ממדי ההסתגלות לאובדן לאחר 5 שנים. המוטיבציה למחקר מתבססת על ניסיון להכריע בין הגישה הדינמית הקלאסית, לפיה ניתוק הקשר לנפטר מהווה חלק מהדרישות להסתגלות מוצלחת לאובדן, לבין גישה עדכנית יותר, הטוענת כי דווקא הישמרות ההיקשרות לנפטר חשובה להצלחת ההסתגלות. בהתאם לגישה האחרונה, המשך הקשר לנפטר מספק תחושת המשכיות ומשמעות בחיי הנותרים מאחור.
Field, Gal-Oz & Bonanno (2003) טוענים כי ייתכנו היבטים אדפטיביים וכאלה שאינם אדפטיביים להמשכיות הקשר לנפטר, וכי לא מספיק ברור היחס שבין המשכיות הקשר לנפטר לבין מידת ההסתגלות לאובדן בשלבים מאוחרים יותר. הם נסמכים על Bowlby (1980), שכתב על הצורך לשנות את מודל העבודה הפנימי של ההיקשרות לנפטר על מנת להתאימו למציאות, בה אכן התרחש אובדן. שינוי זה הוא הדרגתי באופיו, וביטויים שונים של שמירת הקשר כמו היצמדות לחפצי הנפטר, צפויים להתמעט לאורך הזמן. עם זאת, מי שהיה תלותי בקשר לנפטר צפוי להתמיד בהתנהגויות אלו יותר, מכיוון שהקושי לקבל את נצחיות האובדן גדול בהרבה.
המחקר המדווח הוא האחרון בסדרה ארוכה של דיווחים מפרוייקט המעקב שנערך על אלמנים ואלמנות בארה"ב. במשך 5 שנים כלל המעקב ארבע העברות של חומרים למשתתפים, כאשר הועברו להם שאלוני דיכאון, סימפטומים פסיכולוגיים, סימפטומים ספציפיים לאבל ומדד ליכולתם לחוות מצבי רוח חיוביים; מדד לבחינת איכות הקשר עם הנפטר כשהיה חי ושאלון היקשרות; וכן "מונולוג כסא ריק", משימה בה ניהלו השכולים שיחה בקול רם "עם" הנפטרים. Field, Nichols, Holen & Horowitz (1999) דיווחו מוקדם יותר בסדרה כי שכולים ששמרו את חפציו של הנפטר במצב בו היו כשחי עדיין, או עשו שימוש רב בחפצים שלו לצורך נחמה 6 חודשים לאחר האובדן, דיווחו על רמה גבוהה יותר של סימפטומים 25 חודשים לאחר האובדן, והפגינו חוסר אונים רב יותר במונולוג. לעומת זאת, אלו שדיווחו כי הם מוצאים נחמה בעיקר בזיכרונות מהנפטר הפגינו פחות חוסר אונים במונולוג. משמעות התוצאות הללו היא כי בשלב מוקדם לאחר האובדן האדפטיביות של שמירת הקשר משתנה בין אופנים שונים בהם היא נעשית.
תוצאות המחקר שערכו Field, Gal-Oz & Bonanno (2003) מצביעות על שימוש נרחב בחלק מההתנהגויות המעידות על המשך הקשר עם הנפטר גם חמש שנים לאחר האובדן, אך לא נמצאה תמיכה לערך אדפטיבי ארוך טווח שלהן. נמצא כי מעורבות גבוהה יותר בהמשכיות של הקשר הייתה קשורה למצוקה גבוהה יותר בכל הקשור לסימפטומים ספציפיים לאבל (אך לא לדיכאון או חרדה). מעבר לכך, לא נמצאו עוד עדויות לתלות בסוג ההתנהגות עבור הערך האדפטיבי, כך שנראה כי בטווח הזמן הזה ככל שהמעורבות גבוהה יותר ככלל, כך המצוקה גבוהה יותר. הניתוחים מצביעים על כך שמעורבות גבוהה בקשר עם הנפטר קשורה לדפוס כרוני של מצוקה גבוהה הספציפית לאבל, כך שייתכן שהמעורבות בקשר היא תוצאה של קשיי הסתגלות ארוכי טווח לאובדן.
נמצא גם קשר שלילי מובהק בין הנטייה להאשים את הנפטר לבין המשכיות הקשר, כך שנראה שכעס כלפי הנפטר מונע בעצם מעורבות בהמשכיות הקשר. ממצא נוסף המחזק את הכיוון הזה הוא כי תפיסה חיובית יותר של הקשר כפי שהיה כשהנפטר חי עדיין הייתה קשורה לשימוש מוגבר בהתנהגויות המשמרות את הקשר לאחר 5 שנים. שני המדדים הללו לא קשורים לרמת הסימפטומים, כך שהממצאים האחרונים אינם מסבירים את הממצא הקודם.
הכותבים נמנעים בסיכומו של דבר ממסקנה כי המשכיות ההיקשרות לנפטר איננה אדפטיבית. ראשית, ייתכן כי לאלו שהיו קשורים יותר לבן הזוג המת יש מוטיבציה גבוהה יותר לדווח על סימפטומים הקשורים לאבל, כיוון שבכך הם עקביים עם תחושת החיסרון הגדולה. לראייה, לא נמצא קשר בין המשכיות הקשר לבין מדדים של דיכאון או חרדה. בנוסף, לא נמצאה ראייה לכך שהיצמדות לנפטר ולקשר עמו קשורה להיקשרות חרדה של תלות כרונית בטיפולו של אחר, המהווה דפוס אישיותי הידוע כקשור לחוסר הסתגלות לאובדן. לבסוף, נותרה פתוחה השאלה האם כל ההתנהגויות השונות שהרכיבו את פריטי השאלון קשורים באותה מידה להסתגלות.
נראה, אם כן, כי יש מקום למחקר נוסף, במסגרת המודל הדו-מסלולי לשכול, על מנת להעמיק ולספק בחינה מדוקדקת של ההסתגלות של נשים צעירות לאובדן בן זוג. מחקר כזה ינסה ללמוד עוד על גורמי הסיכון לאבל קשה, על ביטויי המשכיות הקשר עם הנפטר, ועל הקשרים שבין המשכיות ההיקשרות לנפטר לבין ההסתגלות לאובדן לאורך הזמן.
 
ו. יגון משולל זכויות (disenfranchised grief).
כל מוות הוא ייחודי, וכל חווית שכול שונה מרעותה. עם זאת, ניתן לומר כי חווית השכול משתנה באופן מהותי בין סוגים שונים של אובדן ושל קירבה של השָכול לנפטר. למרות הידע הרב הנצבר לגבי אובדן ושכול, נראה שאנשי מקצוע רבים, כמו גם החברה בכללותה, מזניחים קבוצות גדולות של אבלים (Kemp, 1999). Doka (1989a) כותב כי מרבית המחקר בתחום האובדן והשכול התמקד בתגובות האבל של אנשים בתפקידים מוכרים מבחינה חברתית, כלומר חלק ממשפחה רשמית – הורים, בני זוג נשואים וילדים. עם זאת, הוא טוען, ישנן נסיבות רבות בהן חווה האדם אובדן גם כאשר אינו ממלא את אחד מהתפקידים החברתיים הללו.
Doka (1989a) מגדיר יגון לא מוכר או יגון משולל זכויות (disenfranchised grief) כיגונו של אדם אשר אובדנו אינו זוכה להכרה, ואשר אינו יכול להתאבל באופן פומבי או לזכות בתמיכה חברתית בתהליך האבל. יגון כזה עלול להתקיים באחד משלושה תרחישים: כאשר אין הכרה במערכת היחסים שהייתה בין השכול לנפטר, בעצם האובדן, או ביכולתו של השָכול להתאבל (Kemp, 1999). כאשר חבריו וקרוביו של השָכול אינם מכירים באובדן, עלולה תגובת האבל הנורמלית שלו להיתפס כתגובה לא הולמת, וכך קשיי ההסתגלות שלו עלולים להתגבר (Rosenblatt, 2001). אם כן, אבל לא מוכר עלול ליצור בעיות וקשיים ייחודיים בתהליך האבל.
Doka (1989a) טוען כי האבל הלא מוכר קשור ונובע מכך שבחברות שונות מקובלות נורמות המהוות מעין "חוקי אבל", וקובעות מי, מתי, היכן, איך, כמה זמן ועל מי צריך להתאבל. נורמות אלו משתקפות בד"כ גם במדיניות של גופים רשמיים בחברה, כמו למשל כמה ימי חופש ניתן לקחת מהעבודה בעקבות אובדן, מי יזכה לתמיכה כלכלית, ועוד. החברה מגדירה כאנשים שאבלם לגיטימי את מי שיחסיהם עם הנפטר מוכרים חברתית, לרוב בני משפחה. חוקי האבל הללו לא לוקחים בחשבון בד"כ את טיב ההיקשרות, תחושת האובדן ורגשותיהם של הנותרים מאחור במערכות יחסים אחרות, וכך אבלם נותר משולל זכויות ולא מוכר. הבעיות הייחודיות של האבל הלא מוכר נובעות מהאופי הפרדוכסלי שלו, כאשר מחד הוא יוצר בעיות נוספות עבור האבלים, ובמקביל מקורות תמיכה שונים עלולים שלא להיות זמינים או מסייעים. Kauffman (1989) כותב כי אחת ההשלכות הקשות של יגון לא מוכר היא כי עקב המחסור בהכרה ובתמיכה חברתית, חווה עצמו האָבל כנפרד מהחברה. בכך הוא מאבד לא רק את יקירו, אלא גם את רשת התמיכה הטבעית שלו, ובכך מתחזקות תחושות הבדידות והנטישה בעקבות השכול.
Pine (1989) כותבת כי עבור מי שאבלו לא מוכר ישנם קשיים גדולים במיוחד לדבר ולתקשר באופן פתוח סביב נושאים הקשורים באובדן, ולרוב עזרה נפשית לא זמינה עבורם. חברותיהם של החיילים שנהרגו לא הוכרו ע"י משרד הביטחון, למשל, כזכאיות לסיוע נפשי, בניגוד כמובן לשכולים בני משפחה. רק לאחרונה החלו להתארגן עבורם קבוצות תמיכה בהנחיה מקצועית, ע"י עמותה פרטית שנתמכת חלקית ע"י משרד הביטחון.
Parkes (1972) דן בשני אלמנטים המשפיעים על תהליך האֵבל. לראשון הוא קורא סטיגמה, כלומר יחס של נידוי כלפי האָבל מצד החברה. אנשים נוטים פעמים רבות להימנע מחברתם של האבלים, או לחוש לא בנוח בחברתם – עקב הקושי העצום בהתמודדות עם תגובות היגון שלהם. הסובלות מאבל לא מוכר עלולות להתנדנד בין חוסר הכרה בקשר לנפטר, וציפייה שלא להפגין קושי, לבין אותו יחס נמנע. האלמנט השני עליו מדבר Parkes הוא החסר (deprivation) שחווים השכולים, כלומר העלמות האהבה והתמיכה שקיבלה האבלה מהנפטר. Parkes סבור כי כאשר קיימת אמביוולנטיות, יש קושי לתקשר וחסרים טקסי אבלות מקובלים חברתית, עלולות להתפתח תגובות אבל פתולוגיות. Pine (1989) טוענת כי כל אלה עלולים להתרחש בתדירות גבוהה יותר עבור מי שאבלה לא מוכר, וכך להציבה בסיכון לחוסר הסתגלות לאובדן.
Kauffman (1989) דן בהיבטים האינטרה-פסיכיים של אבל לא מוכר. הוא טוען כי להיבטים החברתיים של חוסר הכרה באבל יש תהליכים מקבילים המתרחשים בתוך העצמי, וכי שני המקורות הללו לחוסר הכרה משולבים ומשפיעים הדדית. האדם עלול לעתים לא להכיר באבל של עצמו גם במקרים בהם אין סנקציות שכאלה מצד החברה. הוא טוען כי הגורם הפסיכולוגי הפעיל ביגון משולל הכרה הוא בושה, הגורמת לאינהיביציה של האבל. אם כן, כאשר חוסר ההכרה באבל הוא פנימי, מקורה של הבושה אינו בעמדותיהם הממשיות של אחרים בסביבה, אלא בעמדות אלו כפי שמדמיין אותן האָבל, או בדינמיקה הפנימית שלו. לטענתו, התמיכה החברתית לה זוכים אבלים שאובדנם מוכר אינה מספקת רק סביבה מחזיקה, אלא גם הכרה ולגיטימציה חברתיות שהן הכרחיות לתהליך אבל תקין, שכן הן מנטרלות את הבושה. עם זאת, כאשר היגון אינו מוכר חברתית, הבושה עלולה גם להגביר את תחושות הנטישה הקשות בעקבות האובדן.
אבל לא מוכר עלול כאמור להיות מנת חלקן של מספר קבוצות באוכלוסייה, אך מכיוון שבמחקר הנוכחי נתמקד באבלן של חברות של חיילים שנהרגו בעת שירותם הצבאי, נמקד סקירה זו כעת באבלם של בני זוג שמערכות היחסים שלהם לא היו מוכרות רשמית. אלו הן מערכות יחסים זוגיות רב ממדיות (כלומר כוללות מספר מאפיינים, כגון מיניות, אינטימיות ועוד), המתקיימות מחוץ למוסד הנישואין, והן נפוצות כיום למדי בחברה הישראלית. האבל עלול להיות לא מוכר מכיוון שמערכת היחסים שהייתה בין הנפטר לשכולה אינה מבוססת על קשר משפחתי מוכר, כמו מוסד הנישואין, ומחויבות רומנטית נתפסת כפחות משמעותית מאשר נישואין או מגורים משותפים. כך, עלולה להיות נטייה להפחית גם בחשיבות היגון שבא בעקבות אובדן במערכת יחסים שכזו (Kaczmarek & Buckland, 1991). הקרבה הרבה של בת הזוג שנותרה מאחור לנפטר עלולה שלא להיות מובנת או מוערכת דיה. גם אם תפקיד בת הזוג שמילאה אותה אישה היה ממושך והקרבה בין הנאהבים הייתה רבה, לרוב לא תהיה לה הזדמנות מלאה להתאבל בפומבי על אובדנה. לכל היותר, תהיה ממנה ציפייה לתמוך ולסייע לבני המשפחה, וכמובן לשקם את חייה, שהרי היא צעירה וכל החיים לפניה (Doka, 1989b).
Doka (1989b) כותב כי הדרכים השונות בהן תופסת החָברה שנותרה את מערכת היחסים שהייתה יכולות להשפיע על תהליך האבל, הן מבחינת עוצמתו, והן מבחינת תוצאותיו. אמנם דבר זה נכון גם עבור אלמנות שהיו נשואות, אך טווח ההשפעה של ממדים שונים במערכות היחסים עלול להיות גדול יותר כאשר מדובר במערכת יחסים לא מסורתית. Raphael (1983) טוענת גם היא כי במערכות יחסים זוגיות, כמו אצל צמד מאוהבים צעירים, ניתן למצוא מאפיינים הדומים למערכת הנישואין. כך, אם אחד מבני הזוג נהרג, מאפייני היגון והאבל של זה שנותר מאחור צפויים להיות דומים לאלו של בני זוג שהיו נשואים, ואולי אף סבוכים יותר.
Doka (1989b) מנסה לעמוד על הממדים המרכזיים המאפיינים מערכות יחסים בלתי פורמליות, ומשפיעים על תהליך האבל. ממד מרכזי ראשון הוא המידה בה היו בני הזוג מושקעים במערכת היחסים ומחויבים זה לזו. הטווח עשוי לנוע בין 'סטוץ' חד פעמי לבין מחויבות ארוכת טווח. מערכות היחסים הללו יכולות להיות מיניות, רגשיות או גם וגם, וניתן לשער כי ככל שההשקעה והמחויבות ביחסים היו רבות יותר, כך יהיה היגון כבד יותר. ממד שני, הקשור באופן הדוק לראשון, הוא משמעות היחסים עבור האבלה. מהבחינה הזו, חשוב לבחון אילו היבטים בעצמי נתמכו ע"י היחסים, וכיצד הם יוחזקו בהעדרם. היבטים אלו יכולים להיות חיוביים, כגון תחושה של חשיבות או שהיא רצויה ונחשקת, אך יכולים להיות גם שליליים. על כל פנים, במקרים בהם ישנה משמעות רבה יותר, ו/או יותר אמביוולנטיות, היגון צפוי להיות עמוק ומורכב יותר.
ממד שלישי הוא מידת הזמינות של מערכות יחסים חלופיות. ככל שזמינות החלופות נמוכה יותר עבור בת הזוג, מסיבות שונות, כך קשה לה יותר להשקיע מחדש ביחסים אחרים ולהשלים את משימות האבל. ממד קריטי רביעי הוא המידה בה מערכת היחסים מקובלת ע"י אחרים בסביבה המיידית. ככל שיש יותר קבלה של היחסים, כך עולה הפוטנציאל לקבלת תמיכה החברתית ע"י המשפחה והחברים, מה שמקל על האֵבל. הממד האחרון הוא גם הספציפי ביותר למערכות היחסים הבלתי רשמיות. חלק ממערכות היחסים הללו פתוחות וגלויות לחלוטין, בעוד שאחרות הן סודיות. משוער כי ככל שמערכת היחסים פתוחה יותר, כך גדלים הסיכויים לזכות בהכרה באבל ובתמיכה חברתית. אם כן, ניתן להתייחס למערכות היחסים הרומנטיות בהן אנו עוסקים בעבודה זו כמתמשכות על רצף. בחלק מהן היגון והאבל בעקבות אובדן בן הזוג דומה מאוד לזה של אלמנות, למעט חסרונם של מספר מקורות תמיכה מסורתיים, בעוד שבאחרות שילובים שונים של המאפיינים שהוזכרו עלולים לסבך את תהליך האבל.
Doka (1989b) ממשיך ומפרט את הגורמים המרכזיים העלולים לסבך את האבל במערכות יחסים זוגיות בלתי רשמיות. ראשית, סיטואציה שכזו עלולה להגביר מאוד את התגובות הרגשיות השליליות הנורמליות בכל אבל, קרי כעס, אשמה, עצב ודיכאון, בדידות, חוסר תקווה וחוסר תחושה (numbness). מערכות יחסים אלו עלולות להיות לעתים מנוגדות לציפיות הסביבה, וכך רגש האשמה עלול להיות בולט במיוחד בתהליך האבל, אשמה שעצם טיב היחסים שהיו, כמו גם הצורך להסביר את טיב היחסים לאנשים שונים תורמים לה. גם כעס עלול להיות מועצם, עקב הנטישה בסיטואציה כה בעייתית. האבלות עלולות לחוש גם בדידות קשה ואפילו נרדפוּת.
בנוסף, אמביוולנטיות ומשברים נוספים בו זמנית נמצאו כגורמים העלולים לסבך ולהוסיף קושי באבל. אמביוולנטיות עלולה להיות אפילו גבוהה יותר במערכות יחסים אלו, עקב כך שזוהי פעמים רבות מערכת זוגית ראשונה, כזו שעתידה לא ברור, או שהיא מזדמנת וסודית יותר. במקרים אלו, המוות עשוי כביכול לפתור בעיה, אך לגרום מלבד להקלה גם לרגשות אשמה קשים. בנוסף, בנות הזוג שנותרו מאחור עלולות לסבול מלחצים נוספים לאבל עצמו, כגון בעיות כלכליות וחוקיות הקשורות בכך שהן אינן בנות זוג מוכרות. הן אינן זכאיות לתמיכה כלכלית כלשהי, לירושה או לעזרה מטעם המדינה או משרד הביטחון.
לטענתו של Doka (1989b), רבים מהגורמים המקלים אינם זמינים לבת הזוג האבלה, למרות שיגונה עלול להיות מורכב. היא עלולה להיוותר ללא תפקידים אקטיביים שיכולים להקל על ההסתגלות לאבל הן בכל הקשור לדאגה, ליווי וטיפול בבן זוגה אם ישנה תקופת גסיסה, והן לתכנון ו/או השתתפות בטקסי הקבורה. לעתים עלולה להימנע ממנה ההכרה כי היא אחת האבלים בטקס. Pine (1989) כותבת על התפקיד החברתי שממלאים טקסי קבורה או אזכרות עבור האבלים, הן בהכרה במקום שמילא הנפטר בחברה, והן בעזרה בהתמודדות עם האבל. לטענתה, טקסים אלו מאפשרים לאבלים לעבור את שלבי ההסתגלות לאובדן עם תפקיד חברתי מוגדר, מאפשרים ביטוי פומבי של רגשות היגון, ומסייעים בהנצחת זכרו של הנפטר. על רקע זה, ברור כי מי שאינו נמנה עם האנשים הממלאים תפקידים המקובלים חברתית כמי שמתאבלים, למרות שאיבדו אדם קרוב ויקר, לא תמיד זוכים לאותה הקלה שמספקים טקסים אלו.
Doka (1989b) מוסיף כי האבלה עלולה להיוותר ללא תמיכה חברתית, במידה ואין הכרה בתפקיד שמילאה בחיי הנפטר. היא איננה מוכרת כמי שזכותה להתאבל ולקבל תמיכה מתאימה, ואבלה עלול להיוותר פרטי, כאשר בעיה זו בולטת במיוחד במערכות יחסים שהיו סודיות. כאשר מתרחש אובדן במסגרת נישואין, בת הזוג שנותרה נכנסת לתפקיד המעבר של "אלמנה", תפקיד המוכר בחֶברה, ונושא עמו זכויות חוקיות וחברתיות. לעומתה, לחָברה אין תפקיד מעבר שכזה, והיא עלולה שלא לזכות להתחשבות במקום עבודתה, במקום השירות הצבאי אם היא חיילת, או בביה"ס אם היא עדיין תלמידה, לא לזכות להזדמנות לבטא את כאבה ואבלה, או לא לקבל את הסימפתיה והתמיכה שמקבלים בד"כ אבלים.
Thornton, Robertson & Mlecko (1991) ערכו מחקר עמדות בקרב סטודנטים, שהתבקשו לקרוא תיאורים של תגובת אבל בעקבות סוגים שונים של מוות, שחציים נחשבים לא מוכרים. החוקרים מצאו כי התמיכה החברתית הנתפסת הייתה נמוכה יותר עבור חלק מהאובדנים הבלתי מוכרים, כגון אהובה לסבית או אדם אהוב שאינו קרוב ממדרגה ראשונה. עם זאת, לא נמצאו הבדלים בין סוגי האובדנים בכל הקשור לתפיסת התפקוד הפסיכולוגי של השכולה.
גורם נוסף שעלול לסבך ולהקשות על עיבוד האובדן (לפחות לטווח הקצר), ולסייע בהפיכתו לבלתי מוכר הוא גילן הצעיר של החברות שנותרו מאחור, הנמצאות ברובן בשנות הנעורים המאוחרות או הבגרות המוקדמת. זוהי תקופה המאופיינת בשינויים ובלחץ, הכרוכה בהיפרדות מהילדות ומהמשפחה, כאשר ההיקשרות לבני הגיל נעשית מרכזית (Kaczmarek & Buckland, 1991). המשימות ההתפתחותיות המרכזיות הניצבות בפני בנות הגילאים הללו הן פיתוח זהות, אוטונומיה, אינטימיות, מיניות והישגיות (LaGrand, 1989). Erikson (1968) מזהה שני משברים כמרכזיים בשנים אלו, זהות לעומת אובדן זהות ואינטימיות מול בידוד, כסיבות המרכזיות לחוסר היציבות המאפיין את שלב החיים הזה. זהות קשורה להגדרה עצמית, אוטונומיה וביטחון עצמי, בעוד שאינטימיות מושגת בעיקר באמצעות התפתחותן של מערכות יחסים קרובות עם בני הגיל, בעיקר אלו הרומנטיות באופיין. כעת, חלק חשוב מהזהות העצמית מוגדר ע"י היותה של הצעירה חלק מזוג, כך שכאשר מתרחש אובדן לא מאבדת הצעירה רק את אהובה, אלא גם חלק מהותי מזהותה שלה (Kaczmarek & Buckland, 1991).
כאשר גדילה והתפתחות הן תמות כה מרכזיות, כפי שקורה בקבוצת גיל זו, רשתות התמיכה החברתית חשובות במיוחד (Robak & Weitzman, 1994-95), כיוון שהצלחה בפתרון המשברים ההתפתחותיים תלויה באופן ישיר באופי היחסים הבין אישיים. אובדן של דמות משמעותית בשלב זה עלול על כן להיות טראומטי במיוחד. בנות הגיל נמצאות בסיכון מיוחד, כיוון שהאגו, או התפיסה העצמית שלהן, עדיין אינם מפותחים דיים. משימות ההתבגרות גורמות לכשעצמן למתח ולחץ, ולעתים אף לחרדה ודיכאון, ומובן שקשה מאוד להתמודד עם אובדן ממשי המתרחש. רבים מבני הגיל מגדירים כמטרותיהם המרכזיות השגה של קומפטנטיות, שליטה ואישור חברתי, מטרות המושפעות ונפגעות מאוד מאובדן. לבסוף, בגילאים אלו מתחילות הבנות לעזוב את הבית (לצבא, ללימודים או מעבר לדירה שכורה). כך, מערכות התמיכה שהיו קיימות קודם לכן, בעיקר בבית, הופכות זמינות פחות, בעוד שהחדשות עדיין לא יציבות מספיק (LaGrand, 1989). הצעירות הללו פגיעות למדי לאובדן גם בשל הנטייה של בני הגיל לפנטזיה לגבי עתיד היחסים עם בן הזוג הרומנטי, פנטזיה הקשורה לחתונה, ילדים וחיים משותפים. אם כן, האובדן של בן הזוג בגיל ובסטאטוס הללו כולל אלמנטים עוצמתיים של "מה שיכול היה להיות", ולא רק אבל על מה שהיה (Kaczmarek & Buckland, 1991).
מעט מאוד מחקר הוקדש לאבל הלא מוכר, ובפרט לאבלן של מי שאיבדו בן זוג לו לא היו נשואות. עם זאת, זוהי סוגיה משמעותית בחברה הישראלית, כאשר למרבה הצער מידי שנה נהרגים חיילים נוספים במהלך שירותם הצבאי, וצעירים בכלל בתאונות או פיגועים. ברבים מהמקרים הללו נותרת מאחור, בנוסף לבני המשפחה, חברה שאיבדה את היקר לה מכל, ואבלה נותר פעמים רבות לא מוכר. נדרש, אם כן, מחקר אשר יתאר את התגובות הייחודיות לסוג כזה של אובדן ואת הגורמים השונים המשפיעים עליו, ויערוך השוואות בין אבל זה לאבל מוכר, כמו זה של אלמנות.
 
  
 

רשימת מקורות

איצקוביץ, ר. וגלובמן, ח. (1992). אחים שכולים. תל אביב: רשפים.

 

בן-ישראל ראובני, א. (1998). השפעת מעבר השנים על הסתגלותם של הורים שכולי מלחמה: תפקוד, הקשר עם הבן שאבד, והשפעה על המערכת הזוגית. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

בר נדב, א. (2002). עמדות של סטודנטים כלפי מוות, אבל והתאבדות. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

טמיר, ג. (1987). מרכיבים בהסתגלותם, לאורך זמן, של הורים שכולי מלחמה: תפקוד התנהגותי ורגשי, עיבוד הקשר לדמות הבן והתנהגות האבל. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

כספי-יבין, י. (1987). מרכיבים בהסתגלויות ארוכות הטווח של הורים לשכול מלחמה. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

מור-יוסף, ש. (2003). מלחמה ושכול: עמדות, חוויות ומהלך החיים של גברים שאיבדו חברים במהלך השירות הצבאי ביחידה קרבית. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

  

פרידמן-הלפנד, ס. (1994). אובדן אח והמודל הדו-מסלולי של השכול: השפעות תהליך האבל על התפקוד וייצוגי הנפטר. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

קרניאל-לאואר, ע. (2004). תסמונת פוסט-טראומטית ותגובת יגון: יחסי הגומלין ביניהם, ותרומתם של "הנחות העולם" ו"הפגיעה עצמי". עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, אוניברסיטת תל אביב.

 

רובין, ש. (1993). אובדן ושכול: ציוני דרך בתיאוריה, מחקר וטיפול. מתוך ר. מלקינסון, ש. רובין וא. ויצטום (עורכים) אובדן ושכול בחברה הישראלית. הוצאת כנה/משרד הביטחון.

 

רובין, ש. (1995). על החיים לאחר אובדן בנים במלחמות ישראל: רקע ומחקר עם המודל הדו מסלולי של השכול. פסיכולוגיה, ה (1), 83-70.

 

רון, ר. (2000). הערכת הסתגלותם של אחים שכולים הנצפים בסרט וידאו: השפעת משתני המודל הדו-מסלולי בהערכה כללית או ממוקדת. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

שכטר, נ. (1994). תפיסת אובדן בן או בן זוג: הסתגלות והמודל הדו-מסלולי לאובדן; אמפתיה, תמיכה חברתית והזמן שחלף מאז האובדן. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

 

שלו, ר. (1999). הבדלים בין הורים שכולי מלחמה ושכולי תאונות דרכים: תפקוד ההורים, הקשר עם הבן/בת שאבדו והשתנות מושג העצמי. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, החוג לחינוך, אוניברסיטת חיפה.

 

Attig, T. (2001). Relearning the world: Making and finding meanings. In R. A. Neimeyer (Ed). Meaning reconstruction & the experience of loss. (pp. 33-53). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Battista, J. & Almond, R. (1973). The development of meaning in life. Psychiatry, 36, 409-427.

 

Bauer, J.J. & Bonanno, G.A. (2001a). Doing and being well (for the most part): Adaptive patterns of narrative self-evaluation during bereavement. Journal of Personality, 69, 451-482.

 

Bauer, J.J. & Bonanno, G.A. (2001b). I can, I do, I am: The narrative differentiation of self-efficacy and other self-evaluations while adapting to bereavement. Journal of Research in Personality, 35, 424-448.

 

Bauer, J.J. & Bonanno, G.A. (2001c). Continuity amid discontinuity: Bridging one’s past and present in stories of conjugal bereavement. Narative Inquiry, 11, 123–158.

 

Benight, C.C., Flores J. & Tashiro T. (2001). Bereavement coping self-efficacy in cancer widows. Death Studies, 25, 97-125.

 

Blatt, S.J., Chevron, E.S., Quinlan, D.M. & Wein, S.J. (1981). The assessment of qualitative and structural dimentions of object representations. USA: Yale University.

 

Boelen, P.A, Van Den Bout, J., Keijser, J.D. & Hoijtink, H. (2003). Reliability and validity of the Dutch version of the Inventory of Traumatic Grief (ITG). Death Studies, 27, 227-247.

 

Bonanno, G.A., Field, N.P., Kovacevic, A. & Kaltman, S. (2002). Self-enhancement as a buffer against extreme adversity: Civil war in Bosnia and traumatic loss in the United States. Personality and Social Psychology Bulletin, 28, 184-196.              

 

Bonanno, G. A., Wortman, C. B., Lehman, D. R., Tweed, R. G., Haring, M., et al. (2002). Resilience to loss and chronic grief: A prospective study from pre-loss to 18 months post-loss. Journal of Personality and Social Psychology, 83, 1150–1164.

 

Bonanno, G. A., Wortman, C. B. & Nesse, R.M. (2004). Prospective patterns of resilience and maladjustment during widowhood. Psychology and Aging, 19 (2), 260-271.

 

Bonanno, G. A. (2006). Is Complicated Grief a valid construct? Clinical Psychology Science and Practice, 13, 129-134.

 

Bowlby, J. (1973). Attachment and loss: Vol.2. Separation. New York: Basic Books.

 

Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Vol. 3. loss: Sadness and depression. London: Hogarth.

 

Brennan, K.A., Clark, C.L., & Shaver, P.R. (1998). Self-report measurement of adult attachment: An integrative overview. In J. A. Simpson & W. S. Rholes (Eds.), Attachment theory and close relationships (pp. 46-76). New York: Guilford Press.

 

Charlton, R., Sheahan, K., Smith, G. & Campbell I. (2001). Spousal bereavement – implications for health. Family Practice, 18, 614-618.

 

Conant, R.D. (1996). Memories of the death and life of a spouse: The role of images and sense of presence in grief. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.) Continuing bonds: New understandings of grief. (pp 179-196). USA: Taylor & Francis.

 

Crumbaugh, J.C. (1972). Aging and adjustment: The applicability of logotherapy and the Purpose-in-Life Test. The Gerontologist, 12, 418-420.

 

Danforth, M.M. & Glass, J.C., Jr. (2001). Listen to my words, give meaning to my sorrow: A study in cognitive constructs in middle-age bereaved widows. Death Studies, 25, 513-529.

 

Davis, C.G., Wortman, C.B., Lehman, D.R. & Silver, R.C. (2000). Searching for meaning in loss: Are clinical assumptions correct? Death Studies, 24, 497-540.

 

Davis, C.G. & Nolen-Hoeksema, S. (2001). Loss and meaning: How people make sense of loss? American Behavioral Scientist, 44, 726-741.

 

Doka, K.J. (1989a). Disenfranchised grief. In K.J. Doka (Ed.) Disenfranchised grief:  Recognizing hidden sorrow. (pp 3-11). Lexington, MA, England: Lexington Books.

 

Doka, K.J. (1989b). The left lover: Grief in extramarital affairs and cohabitation. In K.J. Doka (Ed.) Disenfranchised grief:  Recognizing hidden sorrow. (pp 67-76). Lexington, MA, England: Lexington Books.

Erikson, E. (1968). Identity: Youth and crisis. New York: Norton.

 

Faschingbauer, T. R. (1981). Texas Revised Inventory of Grief manual. Houston, TX, USA: Honeycomb Publishing.

 

Field, N.P., Nichols, C., Holen, A. & Horowitz, M.J. (1999). The relation of continuing attachment to adjustment in conjugal bereavement. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 67, 212-218.

 

Field, N.P. & Bonanno, G.A. (2001). The impact of self-blame and blame toward the deceased on adaptation to conjugal bereavement: A five-year follow-up. American behavioral Scientist, 44, 764-781.

 

Field, N.P., Gal-Oz, E. & Bonanno, G.A. (2003). Continuong bonds and adjustment at 5 years after the death of a spouse. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 71, 110-117.

 

Field, N.P., Gao, B. & Paderna, L. (2005). Continuing bonds in bereavement: An attachment theory based perspective. Death Studies, 29, 277-299.

 

Fleming, S. & Robinson, P. (2001). Grief and cognitive-behavioral therapy: The reconstruction of meaning. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 647-669). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Florian, V. (1989-90). Meaning and purpose in life of bereaved parents whose son fell during active military service. Omega: Journal of Death and Dying, 20, 91-102.

 

Folkman, S. (2001). Revised coping theory and the process of bereavement. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 563-584). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Fraley, R.C. & Bonanno, G.A. (2004). Attachment and loss: A test of three competing models on the association between attachment-related avoidance and adaptation to bereavement. Personality and Social Psychology Bulletin, 30 (7), 878-890.

 

Freud, S. (1917/1994). Mourning and melancholia. In Frankiel, R.V. (Ed). Essential papers on object loss. Essential papers in psychoanalysis. (pp. 38-51). NY, US: New York University Press.

 

Gamino, L.A., Hogan, N.S. & Sewell, K.W. (2002). Feeling the absence: A content analysis from the Scott and White grief study. Death Studues, 26, 793-813.

 

Gillies, J., Prigerson, H.G., & Neimeyer, R.A. (2006). Psychometric Properties of the ICG-R. Unpublished manuscript, University of Memphis.

 

Halle, C. (April 4 2003). Widowed in all but name. Ha'aretz, English Edition.

 

Harter, S. (1999). The construction of the self: A developmental perspective. New York, NY, US: Guilford Press.

 

Helgeson, V.S., Reynolds, K.A. & Tomich, P.L. (2006). A meta-analytic review of benefit finding and growth. Journal of Consulting & Clinical Psychology, 74(5), 797-816.

 

Higgins, T.E. (1987). Self-discrepancy: A theory relating self and affect. Psychological Review, 94, 319-340.

 

Hogan, N.S. & DeSantis, L. (1992). Adolescent sibling bereavement: An ongoing attachment. Qualitative Health Research, 2, 159-177.

 

Hoyle, R. (1995). Structural Equation Modeling: Concepts, Issues, and Applications. Thousand Oaks, CA, US: Sage Publications.

 

Holmes, T. & Rahe, R. (1967). The social readjustment scale. Journal of Psychosomatic Research, 11, 213–218.

James, W. (1890). Principles of psychology. Chicago: Encyclopedia Britannica.

 

Janoff Bulman, R. (1992). Shattered assumptions: Towards a new psychology of trauma. New York, NY, US: Free Press.

 

Kaczmarek, M.G. & Buckland, B.A. (1991). Disenfranchised grief: The loss  of an adolescent romantic relationship. Adolescence, 26, 253-259.

 

Kauffman, J. (1989). Intrapsychic dimentions of disenfranchised grief. In K.J. Doka (Ed.) Disenfranchised grief:  Recognizing hidden sorrow. (pp 25-29). Lexington, MA, England: Lexington Books.

 

Kemp, H.V. (1999). Grieving the death of a sibling or a friend. Journal of Psychology and Christianity, 18, 354-366.

 

Klass, D. & Walter, T. (2001). Processes of grieving: How bonds are continued. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 431-448). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: International Universities Press.

 

Kubler-Ross, E. (1970/1993). On death and dying. New York, NY, US: Collier Books/Macmillan Publishing Co.

 

LaGrand, L.E. (1989). Youth and the disenfranchised breakup. In K.J. Doka (Ed.) Disenfranchised grief:  Recognizing hidden sorrow. (pp 173-185). Lexington, MA, England: Lexington Books.

 

Levy, L.H. & Derby, J.F. (1992). Bereavement support groups: Who joins; who does not; and why. American Journal of Community Psychology, 20 (5), 649-662.

 

Levy, L.H., Derby, J.F. & Martinkowski, K.S. (1993). Effects of membership in bereavement support groups on adaptation to conjugal bereavement. American Journal of Community Psychology, 21 (3), 361-381.

 

Lindemann, E. (1944). The symptomatology and management of acute grief. American Journal of Psychiatry, 101, 141-148.

 

Lopata, H.Z. (1973). Self-identity in marriage and widowhood. The Sociological Quarterly, 14, 407-418.

 

Lopata, H.Z. (1979). Women as Widows. New York, NY, US: Elsevier.  

 

Lopata, H.Z. (1996). Widowhood and husband sanctification. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.) Continuing bonds: New understandings of grief. (pp 149-162). USA: Taylor & Francis.

 

Maslow, A.H. (1962). Toward a Psychology of being. Oxford, England: Van Nostrand.

 

McCrae, R.R. & Costa, P.T. Jr (1993). Psychological resilience among widowed men and women: a 10-year follow-up of a national sample. In M.S. Stroebe, W. Stroebe & R.O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement. (pp. 196-207). USA: Cambridge University Press.

 

Moss, M.S. & Moss, S.Z. (1996). Remarriage of widowed persons: A triadic relationship. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.) Continuing bonds: New understandings of grief. (pp 163-178). USA: Taylor & Francis.

 

Nadeau, J.W. (2001). Meaning making in family bereavement: A family systems approach. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 329-347). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Neimeyer, R.A. (1998). Lessons of loss: A guide to coping. New York: McGrow-Hill.

 

Neimeyer, R.A. (2000). Searching for the meaning of meaning: Grief therapy and the process of reconstruction. Death Studies, 24, 541-558.

 

Neimeyer, R.A., Keesee, N.J. & Fortner B.V. (2000) Loss and meaning reconstruction: Propositions and procedures. In R. Malkinson, S.S. Rubin & E. Witztum (Eds.), Traumatic and nontraumatic loss and bereavement: Clinical theory and practice. (pp. 197-230). Madison, Connecticut: Psycosocial Press.

 

Neimeyer, R.A. (2001). The language of loss: Grief therapy as a process of meaning reconstruction. In R.A. Neimeyer (Ed), Meaning reconstruction & the experience of loss. (pp. 261-292). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Neimeyer, R.A. & Hogan, N.S. (2001). Quantitative or qualitative? Measurement issues in the study of grief. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 89-118). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Neimeyer, R.A., Prigerson, H.G. & Davies, B. (2002). Mourning and meaning. American Behavioral Scientist, 46, 235-251.

 

Palkovitz, R., Copes, M.A. & Woolfolk, T.N. (2001). "It's like...you discover a new sense of being": Involved fathering as an evoker of adult development. Men and Masculinities, 4 (1), 49-69.

 

Parkes, C.M. (1972). Bereavement: Studies of grief in adult life. New York: International Universities Press.

 

Parkes, C.M. (1985). Bereavement. British Journal of Psychiatry, 146, 11-17.

 

Parkes, C.M. & Weiss, R.S. (1995). Recovery from bereavement (2nd ed.). Northvale, NJ, USA: Jason Aronson.

 

Phillips, S.B. (2005). The role of the bereavement group in the face of 9/11: A self-psychology perspective. International Journal of Group Psychotherapy, 55 (4). 507-525.

Pine, V.R. (1989). Death, loss and disenfranchised grief. In K.J. Doka (Ed.) Disenfranchised grief: Recognizing hidden sorrow. (pp 13-23). Lexington, MA, England: Lexington Books.

 

Prigerson, H.G., Maciejewsky, P., Reynolds, C.F. & Beirhals, A.J. (1995). Inventory of Complicated Grief: A scale to measure maladaptive symptoms of loss. Psychiatry Research, 59, 65-79.

 

Prigerson, H.G., Bierhals, A.J., Kasl, S.V., Reynolds, C.F. III, Shear, M.K., Newsom, J.T., & Jacobs, S (1999a). Complicated grief as a disorder distinct from bereavement-related depression and anxiety: A replication study. American Journal of Psychiatry, 153, 1484-1486.

 

Prigerson, H.G., Shear, M.K., Jacobs, S.C., Reynolds, C.F. 3rd, Maciejewski, P.K., Davidson, J.R.T., Rosenheck, R., Pilkonis, P.A., Wortman, C.B., Williams, J.B.W., Widiger, T.A., Frank, E., Kupfer, D.J., & Zisook, S. (1999b). Consensus Criteria for Traumatic Grief: A Preliminary Empirical Test. British Journal of Psychiatry, 174, 67-73.

 

Prigerson, H.G. & Jacobs, S.C. (2001). Traumatic grief as a distinct disorder: A rationale, consensus criteria, and a preliminary empirical test. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 613-645). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Prigerson, H.G., Vanderwerker, L.C. & Maciejewsky, P. (in press). Complicated Grief as a Mental Disorder: Inclusion in DSM.

Raftery, A. (1995). Bayesian model selection in social research. In P. Marsden (Ed.), Sociological Methodology (pp. 111-163) USA: San Francisco.

Range, L.M. (1998). When a loss is due to suicide: Unique aspects of bereavement. In J.H. Harvey (Ed.), Perspectives on loss. (pp. 213-220). USA: Taylor & Francis.

 

Raphael, B. (1983). The anatomy of bereavement. New York: Basic Books.

 

Robak, R.W. & Weitzman, S.P. (1994-95). Grieving the loss of romantic relationships in young adults: An empirical study of disenfranchised grief. Omega: Journal of Death and Dying, 30, 269-281.

 

Rosenblatt, P.C. (2001). A social constructionist perspective on cultural differences in grief. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 285-300). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Rubin, S. (1981). A Two-track model of bereavement: Theory and research. American Journal of Orthopsychiatry, 51, 101-109.

 

Rubin, S.S. (1999). The two-track model of bereavement: Overview, retrospect and prospect. Death Studies, 23, 681-714.

 

Rubin, S.S. & Malkinson, R. (2001). Parental response to child loss across the life cycle: Clinical and research perspectives. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 219-240). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Rubin, S.S., Malkinson, R. & Witztum, E. (2003). Trauma and bereavement: Conceptual and clinical issues revolving around relationships. Death Studies, 27, 667-690.

 

Rubin, S., Malkinson, R., Koren, D., & Bar Nadav, O. (2004). The Two Track Bereavement Scale. Unpublished manuscript, University of Haifa, Haifa.

 

Rubin, S.S., Bar Nadav, O. Goffer- Shnarch, M., Koren, D. & Malkinson, R. (in press). The Two-Track Model of Bereavement Questionnaire (TTBQ): Development and Validation of a Relational Measure.

 

Rubin, S.S., Malkinson, R. & Witztum, E. (in press). Clinical aspects of a DSM Complicated Grief Diagnosis: Challenges, dilemmas, and opportunities. Chapter for M.S. Stroebe, R.O. Hansson, H. Schut & W. Stroebe (Eds.), Handbook of Bereavement Research and Practice: 21st Century Perspectives.

Rynearson, E.K. (2006). (Ed). Violent death. New York: Routledge.

 

Sanders, C.M. (1993). Risk factors in bereavement outcome. In M.S. Stroebe, W. Stroebe & R.O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement. (pp. 255-267). USA: Cambridge University Press.

 

Schaefer, J.A. & Moos, R.H. (2001). Bereavement experiences and personal growth. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 145-167). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Shear, K. & Shair, H. (2005). Attachment, loss and complicated grief. Developmental Psychobiology, 47, 253-267.

 

Silverman, P.R. (1986). Widow-to-widow. New York: Springer Publishing Company.

 

Silverman, P.R. & Nickman S.L. (1996). Spousal bereavement. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.) Continuing bonds: New understandings of grief. (pp 147-148). USA: Taylor & Francis.

 

Stroebe, W. & Stroebe, M.S. (1993). Determinants of adjustment to bereavement in younger widows and widowers. In M.S. Stroebe, W. Stroebe & R.O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement. (pp. 208-226). USA: Cambridge University Press.

 

Stroebe, M.S., Hansson, R.O., Stroebe, W. & Schut, H. (2001). Introduction: Concepts and issues in contemporary research on bereavement. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 3-22). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Stroebe, M.S. & Schut,  H. (2001). Models of coping with bereavement. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 375-403). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Stroebe, W. & Schut, H. (2001). Risc factors in bereavement outcome: A methodological and empirical review. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 349-371). Washington, DC, US: American Psychological Association.

Stroebe, M.S., Schut, H. & Stroebe, W. (2005). Attachment in coping with bereavement: A theoretical integration. Review of General Psychology, 9 (1), 48-66.

 

Tedeschi, R.G. & Calhoun, L.G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9, 455-471.

 

Tedeschi, R.G. & Calhoun, L.G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15 (1), 1-18.

 

Tedeschi, R.G. & Kilmer, R.P. (2005). Assessing strengths, resilience and growth to guide clinical interventions. Professional Psychology: Research and Practice, 36 (3), 230-237.

 

Thomas, E.G. Digiulio, R.C. & Sheenan, N.W. (1988). Identity loss and psychological crisis in widowhood: A re-evaluation. International Journal of Aging and Human Development, 26, 225-239.

 

Thornton, G., Robertson, D.U. & Mlecko, M.L. (1991). Disenfranchised grief and evaluations of social support by college students. Death Studies, 15, 355-362.

 

Ulmer, A., Range, L.M. & Smith, P.C. (1991). Purpose in life: A moderator of recovery from bereavement. Omega: Journal of Death and Dying, 23, 279-289.

 

Walter, C.A. (2005). Support Groups for Widows and Widowers. In Greif, G.L., Ephross, P.H. (Eds.), Group work with populations at risk (2nd ed., pp. 109-125). New York, NY, US: Oxford University Press.

 

Wortman, C.B. & Silver, R.C. (2001).The myths of coping with loss revisited. In M.S. Stroebe, R.O. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of bereavement research. (pp. 405-429). Washington, DC, US: American Psychological Association.

 

Yalom, I.D. (1980). Existential Psychotherapy. New York, NY, US: Basic Books.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):
בר נדב, א. (2008). התמודדות עם אובדן בן זוג - חומר רקע. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב‏יום שישי ‏19 ‏דצמבר ‏2014, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1671
תוכנית ההכשרה התלת-שנתית בשיטת האקומי | מפגש התנסות ב-5.2
התוכנית נפתחת אחת לשנתיים בהנחיית צוות מהארץ ומחו"ל
תגובות
יפה : שי פרי
‏יום שישי ‏15 ‏פברואר ‏2008
‏יום רביעי ‏05 ‏אוקטובר ‏2011
‏יום שלישי ‏17 ‏יוני ‏2014