כשהפתרונות לא פותרים את הבעיה:
מודל נרטיבי לגישור במקרים קשים במיוחד
אלון נוימן, פסיכולוג חינוכי ומגשר*
פתיחה
המאמר מתאר מודל לגישור בקונפליקטים קשים במיוחד, אשר הוכיחו עצמם כעמידים יחסית להתערבות באמצעות המודלים המוכרים לגישור. המודל התפתח בהקשר של יחסי הורים ומערכות חינוך, אך הוא רלוונטי למקרים "אבודים" לכאורה, גם מתחומים אחרים.
בספטמבר 2004 החל לפעול מוקד ארצי לגישור בסכסוכים שבין הורים ומערכות חינוך. המוקד פעל במסגרת ארגון מהות, אשר מאגד בתוכו ארגונים ממשלתיים, ציבוריים וולונטאריים מתוך מערכת החינוך הרשמית ומחוצה לה. כבר מתחילת עבודתנו חשנו שחלק משמעותי מהמקרים שמופנים אלינו אינם מקרים רגילים. הם נטו להיות מקרים קשים שהטרידו את מערכות החינוך השונות כבר תקופה ארוכה. בהדרגה, ותוך כדי ניסוי, ולא מעט טעייה, למדנו לזהות את המקרים הללו עוד בשלב ההפניה.
המאמר מציג בקצרה את התכונות הבסיסיות של קבוצת הקונפליקטים בהם הפתרונות לא פותרים את הבעיה, את מודל העבודה שפיתחנו, ותיאור מקרה לדוגמא. לסיום אוסיף מעט מסקנות ומחשבות נוספות על הקשרים אחרים בהם המודל הזה יכול להיות רלבנטי.
מאפיינים של קונפליקטים בהם הפתרונות לא פותרים את הבעיה
4 תכונות בסיסיות אפיינו את כל הקונפליקטים שהתאימו לקטגוריה זו:
1. מערכת יחסים מתמשכת וסוערת, כשהבעיה שעליה מדברים כעת היא דוגמא פרטית להתרחשות הכללית, הניתנת לתיאור כרכס הרים רב שיאים. עיסוק ענייני בפתרון הבעיה דומה להשקעת אנרגיה רבה בטיפוס על הר גבוה אחד, בעוד שהאתגר הממשי מצוי במעבר הרכס כולו. במקרים מסוימים פתרון של בעיה אחת אפילו החריף את הקונפליקט, כיוון שהוא מייד העלה בעיות בלתי פתורות אחרות, ועורר מחדש כעסים ישנים.
2. הצדדים חשים לכודים בתוך מערכת יחסים, ללא אפשרות לבחור לסיימם.
תחושת היעדר חופש הבחירה מעצימה מאוד את מצוקת הצדדים הנוטה להיות מושלכת על הצד השני באמצעות כעס רב. לכן, "הסערה החולפת", האופיינית לרגעי שיא בכל קונפליקט, איננה חולפת, וקונפליקטים אלו שומרים על רמה גבוהה של עוינות לאורך זמן רב.
3. מורכבות אנושית ולא תכנית.
למרות שהנושא אינו בהכרח מורכב במיוחד, ואף שהמטרה המשותפת לצדדים היא ברורה יחסית, הצדדים לא מתקדמים בפתרון הקונפליקט. הצדדים נוטים להאשים אחד את השני בהאשמות קשות ואינם פתוחים לשינוי בדעתם על הצד השני. במקרים רבים, הבעיות אינן שונות מבעיות של ילדים אחרים, והמערכת החינוכית די מיומנת בהתמודדות איתם. בניגוד להנחת המוצא של גישות מסורתיות לגישור לא ניתן לעשות הבחנה בין האדם לבעיה, ותרגום של העמדות לצרכים לא מניע חשיבה יצירתית על פתרונות חדשים. המרכיב האנושי, והדעות הנוקשות שיש לצדדים זה כלפי זה לא מאפשרים את מימוש הפתרונות הקיימים.
מכאן גם מקור השם: "כשהפתרונות לא פותרים את הבעיה".
4. עמידות לזמן ולניסיונות התערבות.
הזמן אינו מרפא את הפצעים, ונראה שעם כל ניסיון התערבות הקונפליקט רק מסלים ומעמיק, והאמון של הצדדים רק מתערער יותר ויותר.
במקביל, ניסיונות ההתערבות הרבים הופכים את המקרה לפומבי, והוא מקבל "מעמד מכובד" בתרבות המקומית. תהליך זה רק מחזק את עמדות המוצא של הצדדים, ומקטין את דרגות החופש שלהם.
הקונפליקט על פי הגישה הנרטיבית
התיאוריה הנרטיבית מתארת כיצד אנשים מעצבים את מציאות חייהם באמצעות הסיפורים שהם מחברים עליהם. סכסוך, בתפיסה הנרטיבית, הוא התנגשות בין סיפורים מנוגדים, ועוצמתו מושפעת מנוקשותם ומחד משמעותם של הסיפורים. ניסיונות התערבות הופכים להיות חלק מהבעיה, וכגורם מסלים נוסף, כאשר האפשרות הניתנת לצדדים לספר שוב את סיפוריהם גורמת לייצוב סיפור הקונפליקט, להקטנת הספקות בו, ולניהול מו"מ עקר על הפתרונות המוכרים. הבנות אלו מסבירות את כשלונותנו בהתמודדות עם המקרים הראשונים שהופנו אלינו. בניגוד לניבוי הנובע מהגישות המסורתיות יותר לגישור, האווירה העניינית והמכובדת של הדיון לא קידמה את הפיתרון הרציונאלי של הבעיה, וביטויי ההעצמה וההכרה שהיו בחדר לא קידמו שינוי חיובי באינטראקציה בין הצדדים.
למעשה, ההיפך היה נכון. מה שנראה לנו כהתקדמות עורר אצל הצדדים חשדנות לגבי "הכוונות האמיתיות" של הצד האחר. למדנו שתפיסת הצד השני כעוין עשויה להכתיב גישה של חוסר אמון באוטנטיות של אמירות חיוביות, כך שדווקא "צעדים בוני אמון" עשויים לגרום להסלמה, כיוון שהם נתפסים כמהלכים מתוחכמים שכוונתם הפוכה.
להגמיש את סיפור הקונפליקט
הדרך להגמשת סיפור הקונפליקט מחייבת תחושת ביטחון מינימאלית עבור כל צד, כך שיוכל להרשות לעצמו לשקול מחדש את עמדותיו. חשוב לזכור, שהעמדות הנוקשות משרתות את הצדדים בתוך הסביבה העוינת. הן מספקות ודאות, עוצמה ודרגות חופש במקום שבו ישנן חששות, חוסר אונים ותחושת היעדר חופש בחירה. השתחררות מהן יכולה להתרחש רק בתוך סביבה בטוחה המעודדת יוזמה ולקיחת אחריות.
הקונפליקטים בהם הפתרונות לא פותרים את הבעיה מאופיינים באקלים עוין במיוחד, שבתוכו העמדות הנוקשות נתפסות כהכרחיות. העיסוק בסוגיות הקשורות לבעיה ולאינטראקציה עם הצד השני מעוררות את אווירת העוינות, ומקשות על שינוי כלשהו בתפיסת הקונפליקט. מגשר שיביא הצעה לשינוי, מסתכן בכך שהוא עצמו ייתפס כעוין, והתוצאה תהיה הקשחה נוספת. מאותה סיבה, אין בגישתנו שיטה לניתוח בעיות, או ליצירת פתרונות חליפיים. מטרת התהליך היא לאפשר לצדדים להבחין באפשרות לתפוס את הקונפליקט בדרכים שונות, ובטווח הבחירה הנובע ממגוון זה.
בהתאמה להבנה זו, שילבנו בעבודתנו שלושה אלמנטים שמטרתם יצירת סביבה בטוחה ותומכת עבור הצדדים, שבמסגרתה מוצעים כיווני חשיבה חדשים המעודדים יוזמה, אחריות והרחבת טווח הבחירה של כל צד:
1. צור ברית עם כל צד בנפרד, לפני כל מהלך משותף, באמצעות פגישות מקדימות עם כל צד בנפרד.
2. הקשב לצדדים מתוך עמדה נרטיבית, הכוללת 3 היבטים: ראשית, היה סקרן לא שיפוטי הימנע מכל ויכוח או עימות, וזכור שתפקידך אינו להראות לצדדים דרך אחרת לראות את הקונפליקט, אלא להבין את דרכם שלהם., המעודדים את הדובר לנסח טיעונים ולבצר עמדות. במקום זאת, התעניין ושאל על פרספקטיבות שונות של דמויות אוהדות על הקונפליקט.
שנית, זהה אירועים יוצאי דופן שבהם היה דווקא שיתוף פעולה בין הצדדים, באופן המרמז על אפשרות קיומו של סיפור אלטרנטיבי לסיפור הקונפליקט.
שלישית, זהה ועודד ההתנגדות של כל צד להשפעות השליליות שיש לסכסוך על חייו. העבודה על המשמעויות האישיות של הסכסוך מרמזת על האפשרות להינתק מהתלות בצד השני להקלת המצוקה האישית ולחידוש תחושת הבחירה האישית שאבדה עקב כבלי מערכת היחסים הקונפליקטואלית.
רעיון זה שונה מאוד מתיאורית הצרכים, שבה מימוש צורך כרוך בהתנהגות שהצד האחר מסכים לעשות. במודל הנוכחי מדובר בהחלטות אישיות של האדם בהקשר של נסיבות חייו (למשל, אם הקונפליקט גורם לאדם עצבנות, והוא מסכים להתנגד לכך, אז נפתחות בפניו מגוון דרכים להרגיע את עצמו).
3. צור קבוצה תומכת עבור כל צד, היוצרת תחושת ביטחון ושייכות, ומאפשרת חשיבה בקול רם באווירה בטוחה ואוהדת. גישת "הצדק המאחה", מימנה שאלנו את הרעיון, מנחה גם לאפשר לכל קבוצה זמן פרטי, ללא נוכחות המגשר, בו הם יוכלו להחליף דעות בחופשיות.
העבודה עם הקבוצות לימדה אותנו שהשונות הטבעית בתוך כל קבוצה יוצרת תהליך בריא של דיאלוג פנימי, הפותח אפשרויות חדשות לתפיסת הקונפליקט. אנו קראנו לכך "עיקרון הדיסהרמוניה הפונקציונאלית", ומצאנו שדרך זו יעילה ליצירת שינוי יותר מכל עבודה ישירה של המגשר.
מקרה לדוגמא
במקרה טיפוסי זה היה מדובר בסכסוך בן מספר שנים בין הורים לצוות חינוכי. בתקופה האחרונה חלה הסלמה, ועל הילד נאסר ע"י הוריו ללכת לביה"ס.
פגישות ההכנה התקיימו עם כל צד במקומו הטבעי: עם ההורים בביתם, ועם הצוות במשרדם. הפגישות סייעו ליצירת אמון ראשוני בין הצדדים למגשרים. ההורים אירחו אותנו בחום בביתם, והתאפשר לנו גם לשוחח עם הילד עצמו. מבחינת התוכן, התגלה לנו סכסוך עמוק וחריף כשהצדדים מחזיקים בעמדות נוקשות ביותר זה על זה. כמו כן התברר שהיתה תקופה יציבה יותר ביחסים בין הצדדים, שבה האם היתה נציגת המשפחה.
בפגישת הגישור המשותפת שרר מתח רב וגלוי. ההורים הגיעו בליווי תומך, ואנו תכננו את הפגישה כך שזמן האינטראקציה החופשית בין הצדדים יהיה מינימאלי. אחרי פתיחה, שבה כל אחד הצהיר על תקוותיו מהתהליך, וכמה הצהרות פתיחה, אפשרנו זמן פרטי לכל קבוצה בנפרד. הקבוצות התבקשו לשוחח על מה ששמעו במפגש המשותף, ולגבש נושאים שעליהם היו רוצים לדון בהמשך. קבוצת ההורים חזרה עם מסמך ובו הצעות אופרטיביות. מסמך זה כלל תוכנית עבודה עם הילד לשיקום מצבו החברתי, וכן התנצלות מלאה ופומבית של הנהלת ביה"ס כלפי ההורים. נציגי ביה"ס קיבלו את התוכנית, למעט סעיף ההתנצלות. ברגע זה הפך הדיון לחילופי דברים קשים מאוד. ההורים עמדו על תביעת ההתנצלות הפומבית, ואנחנו התקשינו להגדיר סיכום מוסכם של המפגש. התומך של המשפחה ניסה להניענו לנהל מו"מ על נוסח התנצלות, תוך הפעלת לחץ על הצדדים. אנחנו סירבנו ונפרדנו מהצדדים, ללא קביעת המשך.
ניתוח: זו היתה בהחלט פגישה מוצלחת, שבה הצלחנו להשלים את התהליך למרות המתח הרב. סבב התקוות ומבנה הפגישה בהחלט סייעו לכך. הגבלת אפשרות האינטראקציה החופשית להקשר התוך קבוצתי העצים את כוחה של "הדיסהרמוניה הפונקציונאלית" לפתיחת אפשרויות חדשות לתפיסת הקונפליקט. המסמך שהכינה קבוצת ההורים היא דוגמא טובה לכך, כיוון שהיא מסמנת את המעבר מהאשמות לציפיות ומעבר לעתיד.
לבסוף, סירובנו לניהול מו"מ על נוסח ההתנצלות היה חיוני, כיוון שלו היינו מתפתים לכך, היינו מעמידים בסכנה את כל הישגי הפגישה.
אחרי מספר ימי שקט התחילו פניות טלפוניות. הילד חזר לביה"ס למחרת המפגש, ובינתיים לא התרחשו שם אירועים מיוחדים. שני הצדדים העלו תנאים לקיום הפגישה, אך אנו סירבנו לכולם, ובסופו של דבר תואם מפגש נוסף.
ניתוח: החזרה של הילד לביה"ס מבטאת הבחנה בין הבעיות הקשורות לילד לקונפליקט בין המבוגרים. זו תוצאה חיובית וחשובה למפגש שממבט ראשון לא ברורה תוצאתו. ההבחנה הזאת מבטאת יכולת של ההורים לפרק את מרכיבי הנרטיב של הקונפליקט, יכולת הנחשבת כמבטאת יכולת לגמישות בסיפור הקונפליקט, ואשר מנבאת התגמשויות נוספות.
בנוסף, עמידתנו האיתנה נגד כל תכתיב מהווה מסר לפיו אנחנו לא משתפים פעולה עם תהליכי משא ומתן המבוססים על כוח. בתפיסתנו, זהו צעד חיוני המרחיק את הצדדים מהאינטראקציה עם האחרים בקונפליקט, ומכוונם לקבלת החלטות אישיות, עם כל האחריות הכרוכה בדבר.
מפגש הגישור השני היה מורכב, וקשה לתיאור. בשונה מאוד מהמתח המרוסן של המפגש הראשון, המפגש הזה היה מאופיין בפרצי רגשות מגוונים, ע"י כל המשתתפים. ברובד הגלוי דנו בהצעת הסכמות שהובאה ע"י צוות ביה"ס, אך בפועל התנהל רב שיח מגוון, תוך ביטויי תקווה, כאב, עלבון וכעס שלווה לעיתים גם בפרצי בכי, ואף בעזיבת החדר לעיתים. לבסוף, אחרי 3.5 שעות של מפגש מתיש מבחינה רגשית, כשאקלים השיחה נטה שוב לטונים צורמים, בחרנו להפסיק את המפגש, ואת המו"מ על הצעות ההסכמה. הפעם אמרנו לצדדים, שמבחינתנו סיימנו את הגישור, אלא אם כן מישהו מהם יראה את הדברים אחרת.
תגובת הצדדים להפסקת הדיון היתה מפתיעה. נוצר שקט בחדר, והצדדים יצאו אט אט ללובי המבנה, תוך שהם מדברים זה עם זה, בלי קשר לחלוקה בין הקבוצות. חלפו עוד זמן מה עד ליציאת כל המשתתפים מהמבנה, והכל באווירה שקטה, כמעט נוגה, שעמדה בניגוד לסערה שהתחוללה רק דקות קודם לכן.
ניתוח: במפגש זה התרחש המשך הפירוק של סיפור הקונפליקט, כשהפעם החלו להתפרק גם הקבוצות עצמן. נרמזה אפשרות לחידוש היחסים הסבירים בין הנהלת ביה"ס לאם, וביטויי רגש חיוביים הוחלפו גם בין ביה"ס לתומך המשפחה. השיחות הבין קבוצתיות, הכאילו מקריות, בסוף המפגש חיזקו את התחושה שמשהו שקשה להגדירו התרחש שם, למרות שהבעיה רחוקה מפיתרון.
המשך התהליך התרחש מהר מהצפוי. למחרת המפגש השני קיבלנו טלפון מהמשפחה, בו סיפרה האם שלאחר לילה בלא שינה הם החליטו לשנות את גישתם, ולקבל את הצעות ביה"ס. בעקבות זאת, נערך מפגש שלישי, בו נחתם הסכם הבנות בין הצדדים. האווירה במפגש היתה מחויכת וידידותית להפליא, ושני הצדדים דיווחו על תחילת שיתוף פעולה מצוין עוד לפני חתימת ההסכם.
בניתוח המסכם ניתן לראות את התהליך ההדרגתי של יישוב הסכסוך, שהתרחש בעזרת התהליך שבנינו. קשרי אמון ראשוניים נוצרו בפגישות ההכנה למרות החשדנות של ההורים, בזכות התנהגותנו בפגישה שנערכה בביתם.
המפגש המשותף הראשון הושלם, בשונה ממפגשים קודמים בין הצדדים, ושינויים ראשונים בתפיסת הקונפליקט הופיעו בעקבות פעולת עיקרון "הדיסהרמוניה הפונקציונאלית". בהמשך נחסמו תהליכים המבטאים שימוש בכוח, ופירוק מוחלט של סיפור הקונפליקט התרחש בצמוד לשינויים בדפוסי קבלת ההחלטות של קבוצת ההורים. האינטראקציה בין הצדדים ופתרונות חדשים לא עמדו במרכז התהליך. היתה זו העמדה הנרטיבית שסייעה לנו להתנגד לפיתוי להיענות ללחצים של נושאים הקשורים לבעיה או לאינטראקציה, ולכוון את הצדדים לאופן בו הם תופסים את הקונפליקט, שהביאה ליצירת הסיפור המועדף.
סיכום ומסקנות
9 מקרים של סכסוכים קשים וסוערים בין הורים ומערכות חינוך מהווים את הבסיס לעבודה זאת. 9 מקרים ששרדו ניסיונות התערבות שונים, כולל דמויות פוליטיות ובתי משפט. בשישה מהמקרים הצלחנו להפעיל את המודל המתואר כאן, כשבכולם, למעט באחד, ניכר שינוי חיובי במהלך הקונפליקט. כמותית אולי, אין זה הרבה. איכותית, עם זאת, מדובר בסכסוכים מהקשים ביותר שהטרידו את מערכת החינוך, שקידום יישובם היה מעשה ראוי וחשוב ביותר לרווחת כל הנוגעים בדבר.
לא פחות חשוב, עם זאת, היה המסר העולה מתוך הניסוי הזה. ישנם קונפליקטים, שבהם כל ניסיון התערבות המכוון ישירות לבעיה או לאינטראקציה בין הצדדים יגרום להסלמה. אנחנו יודעים היום לזהותם, ויש בידנו מפתחות ראשוניים איך לגעת בהם כך שהסיכוי לשינוי חיובי יגבר. אנו למדנו שתחושת היעדר הברירה וחופש הבחירה היא אלמנט מרכזי בקונפליקטים בהם הפתרונות לא פותרים את הבעיה. מרכיבי המודל מכוונים לחידוש תחושת החירות, דרך העבודה האישית על ההתנגדות להשפעות של הקונפליקט, התמיכה הקבוצתית וחסימת ביטויי הכוח במו"מ. התוצאה היתה שבכל המקרים צדדים ויתרו על עמדות מוצא עקרוניות, בלא לחוש שהפסידו. זוהי דינאמיקה החורגת מציפיות הגישות המסורתיות לגישור, שם שינוי עמדות מתרחש רק כאשר הבנה של האינטרסים של הצדדים מניבה פתרונות חליפיים, הכוללים מערכת של קבלה ונתינה בין הצדדים. במקרה שלנו הויתור על עמדות המוצא אינו מותנה בקבלת דבר, והוא מלווה בתחושה טובה של המוותר, שקידם את חייו, וגילה נדיבות והתחשבות באחר. בהתאם לכך, מודל הגישור הנוכחי אינו כולל מערכת המשגה של הבעיה עצמה. כפי שתואר למעלה הקשבתו של המגשר מכוונת לא להבנת הבעיה אלא לאפשר לצדדים להבחין בפרספקטיבות שונות שלה, ובטווח הבחירה הנובע ממגוון זה.
כיוונים להמשך
אנו מאמינים בכנות בבשורה שיש במודל לטיפול בסכסוכים קשים אלו גם לתחומי קונפליקטים אחרים בהם הם מתקיימים. תחום כזה הוא, למשל, סכסוכי השכנים. גם בהם קיימים מערכות יחסים מתמשכות לאורך שנים, עם יכולת מוגבלת להיחלץ מהם. גם בתחום זה המורכבות האנושית גדולה לעיתים קרובות ממורכבות הבעיה הקונקרטית.
באופן מיוחד ניתן לחשוב על ההיבטים הבין תרבותיים של סכסוכים קהילתיים. במקרים רבים מתפתחים סכסוכים על רקע קודים תרבותיים שונים, ובדיוק בגללם נכשלים ניסיונות לדיאלוג בין הצדדים. מודל הגישור הנוכחי פותח תקווה לטיפול בסכסוכים אלו, דווקא משום שאינו תלוי באיכות הדיאלוג בין הצדדים, והוא מדגיש דווקא את הדיאלוג התוך הקבוצתי ואת התמיכה לה זוכה היחיד מקבוצת ההשתייכות שלו. אנו מצאנו שדווקא הביטחון היחסי שנובע מהתמיכה מעודד ביטויי נדיבות ופתיחות לבני הקבוצה האחרת, כך שהפתרונות לא נתפסים כפשרה על מערכות הערכים המסורתיות, אלא כביטוי התחשבות, המעיד על רוחב לב ואיכויות חיוביות של המציע.
אני מקווה שבשנים הקרובות נוכל להרחיב את הידע והניסיון שלנו גם בתחומים חדשים אלו.
* אלון נוימן, פסיכולוג חינוכי ומגשר, מנהל מכון "הידברות", שימש כמנחה המקצועי של המוקד הארצי לגישור בין הורים ומערכות חינוך של ארגון "מהות", המרכז פעילויות משותפות להורים ומערכות חינוך בתוך ומחוץ למערכת החינוך.
