מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?
מאת דרור גרין
פורסם ב'נפש', רבעון לפסיכולוגיה, גליון 4, אוגוסט 2002
כשיצאה לאור החוברת הראשונה של כתב-העת 'נפש' תמהתי ביני לביני: איך יתכן שבכתב-עת המכונה בשם 'נפש' אין ולא התייחסות אחת לשאלת מהותה של הנפש? הרי לא מדובר בעניין של מה בכך, והבחירה בשמו של כתב-העת אינה מקרית. זהו כתב-עת שעוסק בשאלות השונות הנוגעות לטיפול הנפשי, ובין המדורים השונים נזכרים "חלום הנפש" ו"ולשון הספרות והנפש".
הגדרתה של הנפש איננה נושא שולי בהיסטוריה של החשיבה המערבית. כבר לפני כאלפיים וארבע-מאות שנים התלבט אפלטון בשאלות מהותה של הנפש, ואריסטו כתב את הספר הראשון "על הנפש" (אריסטו, 1989). שאלות היסוד בנוגע לטבעה של הנפש ממשיכות להעסיק את הפילוסופים עד ימינו אנו, ובמרכזן הבעיה הפסיכופיסית (ליבוביץ, 1976), או השאלה הנצחית של גוף-נפש (סרל, 1984, Fox 1931, Flanagan, 1995, Pinker, 1998).
לעתים קרובות, במפגשי עם פסיכותרפיסטים מגישות שונות, חברים למקצוע או סטודנטים, אני נוהג לשאול אותם מהו המודל שלהם של הנפש. זו אינה שאלה קנטרנית, אלא ניסיון להבין מהי האמונה העומדת מאחורי הגישה התיאורטית שבה אותם פסיכותרפיסטים מחזיקים. עד היום כמעט ולא זכיתי לתשובה מקיפה לשאלתי. רובם של הנשאלים מעולם לא נתנו את דעתם לנושא זה, ואלו ששאלתי עוררה את סקרנותם הצליחו לכל היותר לצטט את ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה שבה הם מחזיקים, ואשר אותה לא בדקו באופן ביקורתי עד כה.
מי שיעיין בספרי היסוד של התיאוריות הטיפוליות השונות, יגלה גם שם את אותה התופעה. לעתים רחוקות מצוינת בהם הנחת היסוד בנוגע לשאלות על מהות הנפש.
למרות שבמהלך עבודתי הטיפולית פיתחתי מודל משלי של הנפש, אין בכוונתי להציג מודל זה כאן, או להעמיק בהצגתם של מודלים קיימים. מטרתו של מאמר זה תהיה להציג את שאלות היסוד הנוגעות למעמדם של המודלים של הנפש, ולשאלת מהותה של הנפש: האם יש לשאלת הגדרתה של הנפש משמעות בקרב אלו העוסקים בטיפול נפשי? האם חשוב שפסיכותרפיסטים יחזיקו באמונה מסוימת בנוגע למהות הנפש? האם על פסיכותרפיסט להגדיר את מודל הנפש העומד בבסיס הגישה התיאורטית שעליה הוא מסתמך? מדוע נדחקה שאלת הגדרתה של הנפש לשולי הדיון האקדמי בתחום הפסיכותרפיה?
מדוע הפסיכולוגים אינם מדברים על הנפש?
אחד המאפיינים של מוסיקת הבארוק הוא הקישוטים המוסיקליים, שהם צלילים מהירים המעטרים את צלילי היסוד של המלודיה, כדוגמת הסלסולים במוסיקה הערבית. למרות הפופולריות הרבה שמוסיקת הבארוק זוכה לה בימינו, איש מבין הנגנים המבצעים אינו יודע כיצד לבצע באופן מדויק את הקישוטים המוסיקליים, ורבים מתחרים ביניהם על ביצוע 'אותנטי' של היצירה. הסיבה למבוכה זו היא העובדה שהמלחינים לא נהגו לרשום את הקישוטים בתווי היצירה, ולא הותירו עדות לאופן הביצוע הנדרש. לא כדי להקשות על הנגנים נמנעו המלחינים מלרשום את הקישוטים, אלא דווקא משום שלא היה נגן שלא היה אמון על המסורת של נגינת הקישוטים, ולא היה כל צורך ברישום הוראות מפורטות ומדויקות. וכך, דווקא מה שהיה מובן מאליו לא תועד ולא נרשם, וכעת אין כל דרך לשוב ולשחזר את כוונתם של המלחינים.
באותו האופן אנו נמנעים מלדון ולהסביר את מה שנראה לנו מובן מאליו. בדרך-כלל אלו מושגים שגורים בשפה, או אמונות המקובלות על הכל. זה, אולי, מה שקרה גם למושג 'נפש' השגור בפי הפסיכותרפיסטים, כמו גם בלשון העממית.
השערה זו היתה נכונה, אילו היתה באמת הסכמה כללית בנוגע לנפש. אבל גם בקרב הפסיכותרפיסטים והפסיכולוגים רווחות אמונות שונות בנוגע לנפש, ובכל זאת איש אינו מדבר עליהן. ההסבר לכך יכול להיות טמון בהילה הדתית של הפסיכואנליזה, ובהשפעתה על הגישות המאוחרות יותר. רבים רואים בתיאוריה שהם מחזיקים הנחת יסוד שאין להטיל בה ספק, ועצם הדיון בה הוא מעין כפירה.
אבל לא יהיה זה הוגן להאשים את כלל הפסיכולוגים בפנטיות דתית. אם כך, עלינו להניח שהם אכן מהרהרים במשמעות מושג הנפש, אך אינם משתפים בו את הציבור ואת המטופלים, מתוך תחושת התנשאות של מי שמחזיק בידע קשה להבנה. ובכל זאת, קשה להבין מדוע אפילו בכתבי-העת המקצועיים לא מתקיים כל דיון בנוגע לנפש. אולי מדובר בסתם עצלנות מחשבתית. אולי איש באמת אינו טורח לחשוב על כך.
אך מה שבלשון המדוברת משמש כמטאפורה או כבסיס לאמונה דתית, עשוי להתגלות כמוקש כאשר הוא עומד במרכזה של עבודה טיפולית.
כדי לבדוק את השפעת הגדרתו של המושג 'נפש' על עבודתו של הפסיכותרפיסט, יש לבחון תחילה את המקור להתייחסות למושג זה כאל נתון המובן מאליו, ואת הסיבות להיעלמותו מן הדיון האקדמי והמקצועי.
רוחו של האב הקדמון
לעומת ההיסטוריה הארוכה של הדיון אודות הנפש, תולדותיו של הטיפול הנפשי קצרות, ואת מקום הדיון על הנפש עדיין תופס הדיון בנוגע לפרקטיקה ולתיאוריה של הפסיכותרפיה.
על הדיון בשאלות היסוד של הפסיכותרפיה שורה רוחו של זיגמונד פרויד, האב הקדמון של הטיפול הנפשי. המצאתו בת מאה השנים של פרויד, הפסיכואנליזה, עומדת בבסיסו של כל דיון בתחום הפסיכותרפיה, והשפעותיה ניכרות בקרב תומכיו של פרויד כמו גם בקרב מתנגדיו.
הצלחתה של הפסיכואנליזה כגישה לריפוי נפשי מוטלת בספק, ומעטים פונים כיום לטיפול פסיכואנליטי. מקומה של הפסיכואנליזה כמוקד החשיבה הפסיכותרפויטית הולך ונבלע בין מאות גישות טיפוליות אחרות, השונות ממנה במהותן. עם זאת, השפעתו של פרויד, והשפעתה של הפסיכואנליזה, ניכרות עד היום. הצלחתו של פרויד אינה מתבטאת רק בדיון העכשווי על הגישות הטיפוליות והשפעותיהן, אלא בעיקר במה שלא מדובר בו עוד: בהנחות היסוד בנוגע לנפש.
ואכן, שאלת הגדרתה של הנפש אינה עומדת במרכז הדיון האקדמי והמקצועי, משום שהנחותיו הבסיסיות של פרויד הפכו, לכאורה, למובנות מאליהן. במהלך פעילותו הצליח פרויד להסיט את הדיון מהנחות היסוד בנוגע לנפש אל הויכוח בנוגע לתיאוריות הטיפוליות הנובעות מהן. וכך מתמקד הדיון הפסיכותרפויטי בשאלת יעילותן ויישומן של הגישות הטיפוליות השונות, ואילו שאלת מהותה של הנפש נדחקה הצידה.
גדולתו של פרויד אינה מתבטאת רק בכך שהצליח לשכנע את ממשיכיו בצדקת הנחותיו, אלא בכך שבמקום לאשש באופן מדעי ותיאורטי את הנחות היסוד שלו, הצליח להפוך אותן לאמיתות מיתולוגיות המוסכמות על הכל. המושגים שטבע פרויד בנוגע לנפש הפכו לנחלת הכלל ולמטבעות לשון שגורים בשפה המדוברת. כאלו הם המושגים: 'לא-מודע' (וגם הממזר הלשוני שצמח בעקבותיו, ה'תת-מודע'), האגו, הסופר-אגו, ההדחקה וכו'.
הפיכת המושגים הפרוידיאניים בנוגע לנפש למטבעות לשון מקובלים בשפה המדוברת ובשפת הפסיכותרפיה, יוצרת את התחושה המקובלת שהם מובנים מאליהם, ושלכאורה אין צורך להרחיב עליהם את הדיון. זו הסיבה שאיש אינו טורח להבהיר את עמדותיו בנוגע לשאלת הגדרתה של הנפש, גם בקרב אלו ששאלה זו עומדת בבסיס חשיבתם המקצועית.
המודלים של הנפש
אתמול היה עלי לפגוש מישהו בחיפה, על הכרמל, ברחוב שבו לא הייתי מעולם. התבוננתי במפה וגיליתי שהרחוב נמצא ליד תחנת הכרמלית של גן האם. המפה היתה גדולה מכדי שאקח אותה אתי, ולכן למדתי בעל-פה את הדרך מן התחנה אל הרחוב שאליו היה עלי להגיע.
בזמן הנסיעה קראתי ספר, 'תולדות הנפש' (Humphrey, 1993). כאשר יצאתי מתחנת הכרמלית חשבתי על מה שקראתי, ועל המאמר שאני כותב כעת. זה היה מעניין ומרגש. אבל אז הפסקתי לחשוב על הנפש, והתחלתי לחפש את שם הרחוב, מחוץ לתחנה. כשמצאתי את השלט יכולתי לזהות את שם הרחוב, ו'ידעתי' היכן נמצאתי, ולאיזה כיוון עלי ללכת. יכולתי לראות את המפה ב'עיני רוחי', ושמחתי למצוא את הכתובת שחיפשתי בתוך מספר דקות.
זה מובן מאליו. זה קורה בכל יום. בשעה שהמתנתי לפגישה שלי יכולתי להרהר שוב בספר שקראתי. תהיתי ביני לביני: היכן היתה ה'מפה' בשעה שקראתי את הספר, והיכן היו מחשבותי על מה שקראתי בשעה שחיפשתי את הכתובת?
יש מספר תשובות אפשריות לשאלה זו (היכן היתה ה'מפה?):
- ה'מפה' היתה אצורה במוחי. כל המידע ששאבתי מן המפה נשמר במוחי במדור המיועד לאיחסון קצר־מועד.
- ה'מפה' אינה אובייקט מוחשי. היא אובייקט מופשט, והיא מאופסנת באובייקט מופשט אחר, בנפשי.
- בשעה שהייתי עסוק, אלוהים, המכוון את כל פעולותי, שמר את המידע הנוגע למפה והחזיר לי אותו כאשר רצה שאשתמש בו.
אפשרויות אלו מציגות נקודות מוצא שונות להגדרת הנפש. במהלך ההיסטוריה של החשיבה פיתחו פילוסופים רבים וריאציות על שלוש האפשרויות. חלק מן הווריאציות ניסו לפתור את 'הבעיה הפסיכופיסית', אך היו זמנים בהם כלל לא היתה זו 'בעיה'.
בתקופה שקדמה לפילוסופיה היוונית עוד לא התקיימו רעיונות כגון 'נפש', 'רוח' או 'אני'. הומרוס הסביר את הפעילויות האנושיות באמצעות 'כוחות' המופעלים על-ידי האלים, והם אלו המניעים את הפעילות האנושית (אלגום, 1991). מאוחר יותר פותחו גישות דואליסטיות, שהפרידו בין הגוף לבין הנפש, וגם גישות מוניסטיות, שראו בנפש רק היפעלות של הגוף. לכל אחת מן הגישות האלו היתה השפעה על ההנחות הדתיות, הפילוסופיות והחברתיות של המחזיקים בהן.
המודלים של פרויד
פרויד אימץ את נקודת המוצא הדואליסטית, המפרידה בין גוף לנפש, אך כדי שלא להיות כבול למגבלותיה של תפישה זו נמנע במכוון מלדון בשאלת הנפש. למרות שפיתח מספר מודלים של הנפש, שעמדו בבסיס התיאוריה הפסיכואנליטית, מעולם לא קבע פרויד מהי הנפש.
פרויד החליט להוציא את הגדרת הנפש מחוץ לתחומי הדיון הפסיכואנליטי. בכך יכול היה להתעלם ממספר מבוכות בתהליך יצירת הפסיכואנליזה, ולהשאיר אותנו עם סתירות יסודית בתיאוריה שלו, אשר הובילו לשוני הרב בין ממשיכיו.
בקרוב יהיה לכם ברור מהו המנגנון הנפשי; אבל אני מפציר בכם לא לשאול מהו החומר ממנו הוא מורכב. זהו לא נושא שיש בו עניין פסיכולוגי. הפסיכולוגיה יכולה להיות שוות נפש בנוגע לכך כמו, לדוגמה, שהאופטיקה יכולה להיות בנוגע לשאלה אם דפנות הטלסקופּ עשויות ממתכת או מקרטון'.
פרויד, 1970:103.
מתוך נקודת המוצא הדואליסטית המעומעמת הזו פיתח פרויד מספר מודלים להבהרת המבנה של הנפש. שניים מהם הפכו לתבניות היסוד של הפסיכואנליזה, ולמעין הנחה סמויה של גישות טיפוליות רבות אחרות.
המודל הטופוגרפי
המודל הטופוגרפי הוא נקודת המוצא של החשיבה הפסיכואנליטית, והוא מעין דימוי אנטומי של המנגנון הנפשי, כארגון בן שלושה מרכיבים: הלא-מודע, הפרה-מודע והתודעה. זהו למעשה תיאור דינאמי של הנפש, אלא שהמטאפורה הארכיאולוגית שבאמצעותה הסביר פרויד את התהליך הפסיכואנליטי קיבעה אותו גם כתיאור פנומנולוגי של מבנה בן שלושה חלקים קבועים.
המודל הסטרוקטורלי
זהו מודל המבוסס על המודל הטופוגרפי, ומתאר את היחסים המרכיבים את האישיות הנפשית. גם מודל זה מחולק לשלושה מרכיבים: האיד, האגו והסופר־אגו. מודל זה הוא מעין מודל של אישיות רבת-פנים, המתאר את תיפקודיה השונים של הנפש.
המודלים ומושג הנפש
המודלים של פרויד לא התקבלו כפשוטם אצל ממשיכי דרכו ואצל מתנגדיו, אך למרות זאת ההנחות הבסיסיות המנחות אותם והשאלות שפרויד נמנע מלהעמיד לדיון קיבעו את מושג הנפש של פרויד בתרבות המאה העשרים, ומנעו דיון מאוחר במהותה של הנפש.
למי זה חשוב?
על פי הגדרתה, הפסיכותרפיה היא התרפיה של הנפש. מי שפונה אל הפסיכותרפיסט מבקש עזרה נפשית, ומי שמגיש עזרה נפשית אמור לזהות את הבעיה הנפשית ולסייע בפתרונה.
גם תפקידו של הרופא מתמקד בזיהוי המחלה ובהגשת הטיפול הרפואי המתאים. לשם כך עליו להיות מיומן באבחון ולהתמחות בסוג הטיפול שאותו הוא מגיש. החולה סומך על מיומנותו ומומחיותו של הרופא, ומפקיד את גופו בידיו. כל זמן שהרופא מבצע את תפקידו במיומנות ובמסירות, לא יבוא אליו איש בדרישה לחקור את מקורותיה הפילוסופיים של הרפואה, ואמונותיו והשקפותיו אינן משפיעות על טיב עבודתו. אם, למשל, תפנה אל הרופא נערה הסובלת מכאב אוזניים, והרופא יבקש ממנה לפשוט את חולצתה וימשש את שדיה, לאיש לא יהיה ספק בכך שמדובר בהטרדה מינית. אבל כאשר קיבל פרויד האשים את דורה בת השמונה-עשרה, שכלל לא סבלה מבעיות נפשיות, בכך שהיא נמשכת מינית אל אביה, אל המאהבת של אביה, ואל האיש שהטריד אותה מיני, איש לא ראה במעשיו של פרויד מעין הטרדה מינית.
מדוע לא ניתן לגזור גזירה שווה גם על הטיפול הנפשי? האם אי-אפשר להסתפק בכך שהפסיכותרפיסט יבצע את תפקידו בהתאם לפרקטיקה המקובלת, גם מבלי שיגבש לעצמו עמדה בנוגע להגדרת הנפש? האם יש קשר בין תפישת הנפש של המטופל לבין הצלחת הטיפול?
לכאורה, נראה שלא, אך למעשה שונה הטיפול הנפשי מן הטיפול הרפואי באופן מהותי. הקושי נובע מן השימוש במלה 'טיפול'. הרופא מטפל בגוף. הרפואה היא מדע, וניתן לבדוק את עבודתו של הרופא באופן אובייקטיבי. הסיבה לכך היא שהגוף שבו מטפלים ניתן להגדרה חד-משמעית ולבדיקה חוזרת. אבל הנפש איננה אובייקט הניתן לצפייה ולמדידה ולבדיקה חוזרת. הנפש היא מושג מופשט, שאין לו הגדרה חד-משמעית, וההתייחסות אליו תלויה בהגדרתו של מי שעושה בו שימוש.
אם כך, שאלת הגדרתה של הנפש אינה נושא פילוסופי משני כאשר מדובר בפסיכותרפיה, אלא שאלה ראשונה בחשיבותה. מבלי לקבוע מהי הנפש לא יוכל המטפל להתחיל בעבודתו, והמטופל לא ידע כיצד להציג את בעייתו. הפרקטיקה הטיפולית ושיטות הטיפול יהיו חסרות משמעות ללא הגדרה מדויקת של האובייקט שבו יש לטפל.
כאשר מדובר במושג מופשט, שיש לו פירושים רבים ולא מוסכמים, יש חשיבות רבה להגדרתו המדויקת גם עבור המטפל וגם עבור המטופל.
מטפל שאינו מבהיר לעצמו את המודל הנפשי המשמש כבסיס לפרקטיקה שלו, עשוי לטפח דעות קדומות והנחות שאינן שלו, שיעמיקו את הפער בינו לבין המטופל.
מטופל שאינו מודע להנחותיו של המטפל בדבר הנפש, עשוי לגלות שאין לו שפה משותפת עם המטפל, ושהנפש שהוא עצמו הביא לטיפול אינה הנפש שאליה מתייחס המטפל.
הצלחתו של טיפול מותנית במידה רבה בהשקפה משותפת של המטפל ושל המטופל בנוגע להגדרת הנפש, או לפחות בהבנה הדדית של מושגי הנפש השונים של שני הצדדים.
במה מטפל הטיפול הנפשי?
למרות התיאוריות הרבות בנוגע לטיפול הנפשי, הגישות הטיפוליות השונות וההשקפות השונות בנוגע לנפש, הסיטואציה הטיפולית היא תמיד אחת: שני אנשים יושבים בחדר, האחד מספר את סיפורו והשני מקשיב לו. לעתים השני מגיב על סיפורו של הראשון או משיב בסיפור משלו, ולעתים נוצר שם סיפור נוסף, סיפור הקשר הטיפולי. אם כך, ניתן לומר שבסיטואציה הטיפולית נוכחים המטפל, המטופל והסיפור.
את הנפש, שהיא ה'דבר' שבו לכאורה יש לטפל, אי-אפשר לראות בזמן הטיפול הנפשי. למעשה, עד היום לא ראה אותה איש, אבל סופרו עליה סיפורים רבים. אם כך, אולי ניתן לומר שהנפש היא סיפור, ושתפקידו של המטפל 'לרפא' את סיפורו של המטופל?
הרעיון שהנפש היא סיפור אינו חידוש, וגישות נרטיביות רבות עוסקות בו. עם זאת, ניתן גם לומר שהסיפור הוא רק ה'סוכן' של הנפש, ובאמצעותו ניתן לטפל בה.
בכל מקרה, אם הנפש היא סיפור, או אם ניתן לטפל בה באמצעות הסיפור, נראה שאפשר להסכים על כך שהנפש איננה אובייקט הניתן לצפייה וללימוד, ושלסיפור שאנו מספרים על הנפש תהיה השפעה רבה על אופן הטיפול הנפשי.
ה'נפש' של המטפל
לכל מטפל יש מערכת מושגים המאפיינים את ה'נפש', ומאפשרים לו לבצע את עבודתו בסביבה מוכרת. גם מי שמעולם לא בדק את השקפת עולמו בנושא זה לא יחוש שמדובר במושג זר ובלתי ידוע. להפך. דווקא בשל השימוש השגור במונח 'נפש' בשפת הדיבור ובעגה המקצועית, כמעט ולא ימצא איש שיטען שאינו יודע מהי הנפש.
מושגיו של הפסיכותרפיסט אפילו נרחבים יותר. לא רק שיש לו תחושה אינטואיטיבית שהוא יודע במה מדובר כשמדובר בנפש, שהיא תחום עיסוקו, אלא שהוא מוקף במושגים ובמידע בנוגע לתהליכים הנפשיים, שאתם הוא בא במגע מדי יום.
אנו, הפסיכותרפיסטים, מרבים לדבר על תהליכים לא-מודעים, על העברות והשלכות, על זיכרונות מודחקים ועל אפיונים נפשיים כגון חרדה, אשמה, בדידות וניכור. איך ניתן להעלות על הדעת שימוש במושגים המתארים משהו שאינו קיים?
הנפש, אם כך, היא מושג מטפיסי, העומד בבסיס כל תפיסה פסיכותרפויטית, ושונה בהתאם להרכב מושגיו של כל מטפל. פרויד, כזכור, יעץ למטפלים שלא לחקור בנשגב, ולא לשאול מהו ה'חומר' ממנו עשויה הנפש, אלא להתרכז בתהליכים הנפשיים לכשעצמם. יש לזכור, עם זאת, שעצתו של פרויד כוונה לאלו שקיבלו את מושגיו שלו כאמיתיים.
אבל בדיקה קלה תעלה שלהנחת היסוד בדבר מהותה של הנפש יש חשיבות ראשונית עבור כל מטפל. הנחה זו היא שתקבע את דרכו המקצועית, ואת התחום שבו תתמקד הטכניקה הטיפולית שלו.
מטפל המחזיק בגישה דואליסטית ומאמין שהנפש היא ישות עצמאית ונצחית הנפרדת מהגוף, יוכל להתמקד בגישות טיפוליות רוחניות ומיסטיות למחצה, כגון עיסוק בארכיטיפים ובגלגול נשמות.
מטפל המחזיק בגישה מוניסטית ומאמין שהנפש היא רק ביטוי והיפעלות של הגוף, עשוי לטפח טיפול תרופתי פסיכיאטרי, או לתמוך בגישה התנהגותית.
מטפל המאמין שהנפש היא רק מטאפורה לפעילות השכלית שלנו יפנה אל הגישות הקוגניטיביות לטיפול נפשי.
ה'נפש' של המטופל'
גם המטופל אינו מגיע אל הטיפול הנפשי כשהוא חף מעמדה מוקדמת בנוגע למהותה של הנפש. עמדה זו נובעת בראש וראשונה מן השימוש המקובל בשפה המדוברת במלים 'נפש', 'רוח' ו'נשמה'. ההגדרה של מושג ה'נפש' מאפשר לכל אדם להעניק משמעות אישית למאפיינים האנושיים של חייו בשלושה תחומים: בתחום הגדרת הזהות האינדיבידואלית, בתחום הגדרת יחסו למציאות ובתחום המעשי.
באמצעות הנפש יכול כל אחד להגדיר את זהותו הלא-גופנית, המייחדת אותו מן האחרים. בין המאפיינים הנפשיים הקובעים את זהותו של היחיד ניתן למצוא את החוכמה והטיפשות, האומץ והחרדה, הנדיבות והקמצנות, הפתיחות וההסתגרות, האהבה והשנאה. כאשר אדם מגיע לטיפול נפשי הוא נוהג להציג את עצמו באמצעות כותרת המורכבת ממאפייניו הנפשיים: "אני אדם טוב אבל כולם מנצלים אותי," או "אני שונא את כולם, אם לא הבן שלי שאני אוהב כבר מזמן הייתי מתאבד."
הגדרת הנפש מאפשרת גם ביטוי ליחסו של היחיד אל המציאות, אל החיים ואל המוות. מי שמאמין בנצחיותה של הנפש עשוי להקל על חרדת המוות שלו באמונה בגלגול נשמות. מי שמאמין שנפשו היא חלק מאיזו נפש כללית, יוכל לגלות במציאות הכאוטית משמעויות ומסרים הנשלחים אליו. מי שמאמין שנפשו יחידה וסופית ומובדלת עשוי למאוס בחברת אחרים.
קיומה של הנפש כמה שמכיל את הרגשות מאפשר לכל אחד מאתנו לנסות ולהבין את מה שמניע אותנו בעולם המציאותי. מי שבא לטיפול נפשי מביא אתו בעיקר את רגשותיו.
כאשר משהו משתבש באחד משלושת התחומים הנזכרים, או כאשר נוצר פער בין תפישת העולם הנפשית של המטופל לבין מה שמתחולל ב'נפשו' בפועל, הוא פונה לטיפול כדי לתקן את נפשו. ההחלטה על פניה לטיפול מעידה, בדרך-כלל, על בדיקה עצמית של מושג הנפש על-ידי המטופל, שבסופה הוא מגיע למסקנה שמשהו בנפשו השתבש ודורש תיקון.
תפקידו הראשון של הפסיכותרפיסט בפגישתו עם המטופל הוא לזהות את תפישת הנפש של המטופל, כדי להבין מה מטריד אותו באמת. מטפל שיתעלם מתפישת הנפש של המטופל או יזלזל בה, ויאבחן את המטופל לפי תפישתו שלו, לא יוכל לסייע לו באמת, אלא לחנך אותו באמצעות סוציאליזציה, לעשות בו מניפולציה ולשנות אותו שלא בטובתו, או פשוט לבצע בו מעשה נפשי מגונה.
נפשו של המטופל היא לב-לבו של הסיפור הטיפולי. הבנת מושגיה ומאפייניה היא המפתח לתחילתו של הטיפול הנפשי, והיא גם כלי הלימוד הראשון, המאפשר לפסיכותרפיסט להעשיר את יכולתו הטיפולית.
ה'נפש' של המפגש הטיפולי
בסיטואציה הטיפולית, כאמור, נוכחים המטפל, המטופל והסיפור. במה נבדל סיפור זה מסיפורים אחרים שאנו שומעים, ומסיפורים אחרים שאנו מספרים? האם יש לו עלילה שונה ומיוחדת? האם הוא סיפור בלשי והוא צופן בחובו סוד? האם מסתתרת מאחוריו משמעות מיוחדת?
למרות שבסרטים ובתיאורי-המקרים המתפרסמים אנו פוגשים בסיפורים מיוחדים במינם של המטופלים, בעבודה היומיומית אין אלו סיפורים שונים מאלו שאנו שומעים בכל מקום אחר. בדרך-כלל מספר המטופל על מה שקרה לו במשך השבוע, מאז הפגישה האחרונה עם המטפל. זה יכול להיות סיפור על חלום שחלם, על מקרה שקרה, על מחלה, על אהבה או על בעיות פרנסה.
עם זאת, למרות שבתוכנם או בעלילתם של הסיפורים אין הם שונים מסיפורים אחרים שמספר המטופל בחיי היומיום שלו, יש להם מאפיין נוסף, המייחד אותם מסיפורי היומיום. זהו המאפיין הנפשי, ההופך את הסיפורים ל'סיפורי-נפש'. לא ניתן למצוא את המאפיין הנפשי בסיפורים עצמם, אלא בכוונה המיוחדת של המטפל ושל המטופל. האחד מספר את סיפורו מתוך כוונה להציג את מאפייניו ה'נפשיים', והשני מקשיב מתוך תשומת-לב מיוחדת לאותם מאפיינים.
כאשר מספר המטופל למטפל משהו שאיננו יכול לספר לאף אחד אחר, הוא אינו מספר סיפור מיוחד במינו מבחינת התוכן, העלילה או הצורה, אלא מתכוון בכך למשהו שמעורר בו רגשות שעליהם אינו יכול לשוחח עם אחרים.
גם המטפל, בהקשיבו לסיפורו של המטופל, אינו מתעניין דווקא בעלילתם המיוחדת או ברכילות שהוא עשוי לדלות מהם, אלא ברגשותיו של המטופל, וברגשות המקבילים המתעוררים אצלו למשמע הסיפור.
וכך, למעשה, הסיפור העומד במרכזה של הסיטואציה הטיפולית משמש כסוכן לעיבוד רגשות. מצד אחד, מציג הסיפור את נפשו של המטופל, אותה הנפש אשר המטופל בחר להביא לטיפול, ומצד שני הוא מעורר את תפישת הנפש של המטפל, אותה תפישה העומדת בבסיס גישתו הטיפולית.
לכאורה, היה על המטפל ועל המטופל להבהיר את תפישות הנפש השונות שלהם, כדי לגבש שפה משותפת שתאפשר להם להקשיב למסרים שמביא אתו הסוכן הספרותי, לעבד אותם ביחד ולאפשר לאותו סוכן ספרותי להשיב אותם אל נפשו של המטופל. האם אין זה כל התהליך הטיפולי כולו?
למעשה, התהליך שונה. התחושה שמושג הנפש מובן מאליו הן עבור המטפל והן עבור המטופל מונעת מהם לעתים קרובות להבהיר את עמדותיהם, וליצור שפה משותפת בתחילת הטיפול. לעתים הופך הטיפול כולו לתהליך ארוך של יצירת שפה משותפת, המאפשר במהלכו גם את עיבוד רגשותיו של המטופל. ולעתים עוצר היעדרה של שפה משותפת את התהליך כולו, ומונע את העבודה הטיפולית כבר בשלב הראשוני. שתי האפשרויות חוסמות, למעשה, את צמיחתו של השלב המרכזי בטיפול, שבו על המטופל לעבד בכוחות עצמו את המסרים הרגשיים שהועלו לדיון במהלך הטיפול באמצעות הסוכן הספרותי שלו, הסיפור.
יצירת שפה טיפולית משותפת בין מטפל למטופל, המבוססת על הגדרה משותפת של הנפש ושל התהליכים הנפשיים, כבר בתחילתו של הטיפול, תאפשר את יצירתו של קשר טיפולי מוקדם, ובעקבותיו גם את תחילתה של עבודת העיבוד הרגשי של המטופל, בסיועו של המטפל.
ההשלכות המעשיות
מקובל כיום להניח, שליצירת הקשר הטיפולי יש תפקיד ראשון במעלה בהצלחתו של טיפול, מעבר לתיאוריות ולגישות הטיפוליות המאפיינות את עבודתו של המטפל.
ההצעה שהעליתי כאן בדבר חשיבותה של ההגדרה המשותפת של מושג הנפש מחזקת הנחה זו. הנושא המשותף המאחד את המטפל ואת המטופל הוא הביטוי הרגשי של נפשו של המטופל. מבלי ליצור שפה משותפת בנושא זה לא יתכן ליצור קשר טיפולי. האמנם? האם אי-אפשר ליצור שפה משותפת בנושא אחר, שתאחד את המטפל והמטופל למרות אי-ההסכמה הבסיסית שלהם בנוגע להגדרת הנפש?
אכן, לעתים ייווצר 'מעין קשר טיפולי' המבוסס על אמון זמני שנותן המטופל במטפל. אבל אמון זה, ההכרחי ליצירת הקשר הטיפולי, יעלם כלא היה ברגע שבו יהיה על המטפל והמטופל להתעמת בשאלת הנפש. יהיו כאלו שיראו בכך 'התנגדות', ואחרים יראו בכך 'מנוף' לעבודה הטיפולית. אך אם המשבר יוותר בעינו הוא יסמן את סיום הקשר הטיפולי, ובכך את סיומו הכפוי של הטיפול.
דוגמה מרהיבה למקרה כזה אפשר לראות בתיאור-המקרה של 'דורה', ולקשר המיוחד במינו בין פרויד לבין המטופלת המפורסמת שלו (פרויד, 1993. גרין, 1998). בתחילת הטיפול נוצר בין פרויד ודורה קשר של אמון, בנושא שחרג מתחומי הטיפול. פרויד האמין לסיפורה של דורה על ההטרדה המינית ועל השקרים של אביה, ובכך יצר אתה ברית שאפשרה את תחילתו של הטיפול. מאוחר יותר התנגשו עמדותיהם של פרויד ושל דורה בנוגע להנחות היסוד של הטיפול הנפשי. בשעה שדורה ראתה בבעיותיה סימפטומים הנובעים מבעיה מערכתית ומיחסיה עם הסובבים אותה, האמין פרויד ש'מחלתה' נובעת ממניעים מיניים שמקורם בשלב התפתחות מוקדם בילדותה. כאשר ניסה פרויד לכפות את עמדותיו על המטופלת שלו, התקוממה דורה ועזבה את הטיפול.
גישות טיפוליות חדישות, כגון הגישה הקומוניקטיבית של רוברט לנגס (Langs, 1995), או גישת הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליות (van Deurzen-Smith, 1994) מעניקות דגש מיוחד ליחסי מטפל-מטופל, ולהבהרת בסיס הקשר הטיפולי. בכך הן מאפשרות את הבנת המניעים לטיפול, את הבהרת הרקע המושגי של המטפל ושל המטופל, כמצע להתחלת הטיפול.
סיכום
במהלך מאה שנות פסיכותרפיה נדחקה שאלת הנפש אל שולי הדיון האקדמי, ואת מקומה תפס הדיון בנוגע לסימוכין המדעיים של התיאוריות הפסיכותרפויטיות, בנוגע ליעילותן של השיטות השונות ובנוגע להיבטים האתיים של הטיפול הנפשי.
השתיקה האופפת את הדיון במהותה של הנפש אינה מעידה על הסכמה בנוגע להגדרת הנפש, וגם לא על חוסר הרלוונטיות של הדיון על הנפש לפרקטיקה הטיפולית. להפך. מתוך שתיקה זו ניתן להבין חלק מן הבעייתיות המתגלה בשאלות היסוד של הפסיכותרפיה, החל מן השאלה בנוגע ליעילותו של הטיפול הנפשי, והדיון בנוגע לסובייקטיביות העקרונית שאינה מאפשרת ביקורת ופיקוח על הנעשה בחדר הטיפולים, וכלה בשאלות האתיות הנוגעות בהשפעת תפישת עולמו של המטפל על המטופל והמניפולציות הנגרמות מעצם הסיטואציה הטיפולית.
כאשר עולה לדיון שאלת מהותה של הנפש, קשה להבין איך ניתן לעסוק בטיפול נפשי מבלי לתת עליה את הדעת. כיצד יכול המטפל להציע טיפול בתחום שאינו יודע כיצד להגדירו, וכיצד יכול המטופל לבקש עזרה בריפוי 'משהו' שאינו יכול להציגו.
קל יהיה להציג בעיה זו אם נחליף את המלה 'נפש' במלה 'אנרגיה'. נניח שאנו מרגישים עייפים, או בשפת היומיום, 'חסרי אנרגיה', האם נלך למישהו שיציע לנו לשפר את מצב האנרגיה בגופנו מבלי לדעת למה הוא מתכוון? ואם נניח שאותו רופא אנרגיה יציע לרפא אותנו באמצעות לחשים, האם נשלם לו מבלי לבדוק באילו לחשים מדובר, ומדוע הם עשויים לסייע לנו? אני מניח שבעיני רבים הטיפול ב'אנרגיה' יישמע כגניבת דעת, למרות שיש כיום מטפלים ומטופלים רבים בגישות העוסקות ב'אנרגיה'.
לדיון אודות הנפש יש חשיבות רבה ביצירת הקשר הטיפולי, במהלך הטיפולי של עיבוד רגשות ובתוצאות הטיפול הנפשי. ניתן להסביר את התקלות ואת חוסר הצלחתם של טיפולים נפשיים מסוגים שונים בהתעלמות משלב ההסכמה על מונחי היסוד ועל הגדרת מושא הטיפול: הנפש.
הדיון בשאלת הנפש חשוב ברמות שונות של הפסיכותרפיה. ראשית, יש לעסוק בשאלה זו כנקודת מוצא להוראת הפסיכותרפיה, וכאמצעי לבחון את הגישות הטיפוליות השונות. בהמשך וכחלק מן ההתמחות בטיפול הנפשי יש לדרוש מן המטפלים לעתיד לגבש את השקפת עולמם בנוגע להגדרת הנפש, וליצור את המודל האישי שלהם של הנפש, שישמש להם ככרטיס ביקור מקצועי.
במפגש הטיפולי על המטפל להציג את השקפת עולמו בנוגע לנפש כנקודת מפגש ליצירת קשר עם המטופל. עליו להציג את הגישה הטיפולית שלו כנובעת מהגדרת הנפש שלו, ולעמת אותה עם השקפת עולמו של המטופל. עליו לסייע למטופל להגדיר את תפישת הנפש שלו, כדי שיוכל לבדוק אם הטיפול המוצע מתאים לו.
במישור הציבורי יש להביא את הנושא לידיעת הקהל הרחב, כחלק מן המידע השוטף הנוגע לטיפול נפשי. יש להציג את התפישות השונות הנוגעות להגדרת הנפש, ואת הקשר בינן לבין הטכניקות והתיאוריות הטיפוליות המוצעות. הדיון הציבורי במהותה של הנפש יקרב את הפסיכותרפיה אל קהל הלקוחות שלה, ויקל על המטפלים וגם על המטופלים את תחילתו של הטיפול.
מקורות
אלגום, ד. (1991), פרקים בתולדות הפסיכולוגיה, אוניברסיטה משודרת.
אריסטו (1989), על הנפש, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרית הפועלים
גרין, ד. (1998), פרויד נגד דורה, ספרים, הוצאה לאור.
ליבוביץ, י. (1976), יסודות הבעיה הפסיכופיסית, מכון ון ליר בירושלים
סרל, ג'. (1988), נפש, מוח ומדע, הוצאת עם עובד
פרויד, ז. (1993), קטע מתוך אנליזה של היסטריה, מתוך "פרויד ודורה", בעריכת עמנואל ברמן, הוצאת עם עובד.
Humphrey, Nichola (1993), A History of the Mind, Vintage.
Freud, S. (1970), Two Short Accounts of Psycho-Analysis, Penguin Books, a Pelican Book.
Langs, R. (1995), Clinical Practice and the Architecture of the Mind, Karnac Books
Flanagan, O. (1995), The Science of the Mind, The MIT Press
Fox, C. (1931), The Mind and its Body, Kegan Paul, Trench, Trubner & Co. Ltd
Freud, S. (1977), New Introductory Lectures on Psychoanalysis, The Pelican Freud Library, Vol 2, Penguin Books
Gedo, J. E. & Goldberg, A. (1976), Models of the Mind, The University of Chicago Press
Pinker, S. (1998), How the Mind Works, Penguin Books
Sandler, Holder, Dare & Dreher (1997), Freud's Models of the Mind, Karnac Books
van Deurzen-Smith, E. (1994), Existential Counselling in Practice, Sage Publication
